האם יש פתרון ביורוקרטי לבעיות של מהות

הודעת פתיחה של הרב

האם יש פתרון ביורוקרטי לבעיות של מהות

נשלח ב-9/9/2005

| |

האם יש פתרון ביורוקרטי לבעיות של מהות?

ידועה הבעיה של חלוקה מדויקת של עוגה בין שני ילדים. הפתרון של תורת המשחקים הוא שאחד מהם יחלק את העוגה לשנים, והשני יבחר ראשון את חלקו. זוהי מתודה בדוקה להגעה לחלוקה שוויונית במדויק.

הסבר לטובת המתקשים: הראשון חייב להקפיד לחלק את העוגה במדויק לשני חלקים שווים, שהרי בשלב הבא יבחר חבירו (ואולי אויבו?) את החלק הגדול. הדרך של הראשון להגיע לחלק מכסימלי היא חלוקה שווה במדויק.

(אגב, מסיבה זו במצב כזה תמיד כדאי להיות השני: הראשון מקבל מכסימום חצי, והשני מקבל מינימום חצי: לכן פתרון המינימקס והמקסמין הוא חצי).

האם מתודה כזו פותרת את בעייתם של ההורים המוטרפים? דומה שכן, אם אכן הבעיה היתה של צדק חלוקתי.

אולם יש לשים לב לשתי נקודות חשובות, כל אחת נוצרת מזווית ראיה פילוסופית שונה. נקדים שישנן שתי זוויות ראיה מוסריות-פילוסופיות על בעיות כגון אלה. הזווית שבוחנת את הדברים לפי מבחן התוצאה: סו"ס נוצר צדק חלוקתי מושלם. והזווית שמעוניינת גם, ואולי בעיקר, במניעים ובניין האישיות (המוסר הקאנטיאני): כאן כמובן נוצרת בעיה.

וכעת לשתי הנקודות:

1 . ככל שהילדים יהיו יותר אגואיסטיים המתודה תעבוד ביתר אמינות. ילד שאינו אגואיסט, ולא מרוכז בעצמו, לא יקפיד על חלוקה מדויקת (זה כמובן לא ימנע ממנו לבכות ולהתרגז על כך שהשני קיבל יותר).

אם כן, המתודה הזו מעודדת אגואיזם, ובודאי שאינה שוללת אותו. זוהי בעיה על פי זווית הראיה של המניעים.

2. בעתיד, כאשר לא נעסוק בחלוקת עוגה אלא בבעיות אחרות שלגביהן לא מצאנו, או לפחות לא מיסדנו בחוק, מתודת התנהגות, הילדים שהפכו ליותר אגואיסטיים יריבו ביתר שאת והצדק יפחת. זוהי בעיה גם מן הזווית הטלאולוגית (=מוסר של תכליות, או תוצאות).

לשון אחר: גם במבחן התוצאה נוצרת בעיה ממדיניות כזו, שכן ישנן תוצאות נוספות בהן אנו מעוניינים, ולא רק חלוקת עוגה שוויונית.

ועוד לשון אחר: המתודה הביורוקרטית מיועדת לפתור בעיות פשוטות. בעיות מורכבות וסבוכות בד"כ לא ניתנות לפתרון ביורוקרטי. בבעיות כאלו אין מנוס מדרישה מכל אחד להיות מענטש, ולא די לנו במערכת כללי התנהגות פורמליים, או במתודה של תורת המשחקים (שמוגדרת אך ורק על פי אינטרסים). לא רק שלא די לנו במתודה ביורוקרטית, אלא ששימוש במתודות כאלו מגביר את הבעיה, שכן הוא יוצר אנשיים יותר אינטרסנטיים, דבר שיבוא לידי ביטוי בסיטואציות שעליהן לא חשבנו. כל זה מבחינת הטלאולוגיה. מבחינת המוסר האישיותי (של המניעים) כמובן קיימת בעיה מובנית אפילו אם אין בעיות נוספות לפתור, ואפילו בסיטואציות פשוטות.

כעת נעבור למדינה, או חברה גדולה (n>2).

במדינה כל הבעיות הן מורכבות, גם אם מתבוננים ובוחנים רק במבחן התוצאה. לכן קשה לראות כיצד פתרונות ביורוקרטיים יכולים להביא מזור לתחלואים של חברה גדולה.

ישנן הרבה דרכים ביורוקרטיות שנוסו בכדי ליצור חברה אידיאלית:

א. קומוניזם, שכופה חלוקה שוויונית (לפי צרכים, ולא לפי התרומה והאיכות). בדוגמא שלנו: הכלל הוא שחייבים לחלק בשווה. לא הילדים מחלקים את העוגה, אלא אמא ואבא.

ב. הקפיטליזם. זוהי בדיוק הדוגמא של חלוקת העוגה דרך כוחות השוק (היד הנעלמה). זה אולי יצרר מצב אופטימלי מבחינות מסוימות (לפחות לדעתי), אולם האופי שהוא בונה והבעיות שייווצרו בהקשרים אחרים אינן פשוטות.

ג. בהקשר אחר: ביורוקרטיה דמוקרטית. השיטה הדמוקרטית היא 'קפיטליסטית' במובן זה, שכן היא מנסה לתעל את החברה להתנהגות אופטימלית בלי לחנך אף אחד. הכללים יובילו אותנו בעל כרחנו, רק מתוך האינטרסים שלנו, להתנהגות הרצויה. למשל, הקביעה שהשליט נבחר אחת לכמה שנים על ידי כלל האזרחים ומבוקר על ידי רשויות אחרות, מנסה ליצור מצב שהוא ינהג נכון על אף אופיו הגרוע (כמו כולנו, בהנחה הפסימית של שיטה זו). הוא רוצה להיבחר, ולכן עליו לנהוג ביושרה ובהגינות ולעשות רצון קונו (=האזרח).

יש לשים לב שזוהי שיטה ביורוקרטית כמו חלוקת העוגה דלעיל, שכן אנו מנסים ליצור מערכת כללים שתוביל אותו להתנהגות הרצויה בלי לשנות את אישיותו (לעבוד על המידות). המחיר הוא אותו מחיר: במקומות שלא רואים (שאנו מנסים למזער את תחומיהם בגלל זה: הכל שפיט והכל נגיש לעיתונות), או במקומות שבהם החוק לא קבע באופן ברור, שם הוא נוהג כחיה, כפי מיטב (או מירע) טבעו האנושי האמיתי (שוב, פסימיות ביורוקרטית).

הוא הדין לכל מוסדות השלטון, וגם האזרחים. כאשר תשלום מס הוא חוק פורמלי עם אמצעי אכיפה דרקוניים (ולא צודקים, בגלל ריבוי הרמאים), זה עצמו יוצר רמאות ועקיפת החוק. לפי הגישה הביורוקרטית, ככל שנהיה יותר פורמליסטיים ונקפיד על החוק, כך נגיע להתנהגות ומבנה חברתי אופטימלי, שהרי אי אפשר 'לבנות' על האופי המחורבן (סליחה על הביטוי) שלנו.

אולם זה גופא מה שיוצר התנהגויות של פורמליזם אנטי מוסרי, שרווחות כל כך, ושל שמיקת אינטרסים וחוסר מוכנות לוותר ולתרום.

אנחנו חוזרים לדוגמאות של קומוניזם, שם מסירת התפקיד להושיע את האזרח שמצוי בבעיות באמצעים חוקיים-ביורוקרטיים, מוביל לחוסר מוכנות של האזרחים הרגילים לתרום משלהם בעת הצורך. והרי יש צורך, שכן העזרה הממוסדת פועלת על פי כללים ביורוקרטיים, והם מפספסים הרבה. חברה היא מצב מורכב, וחוקים פורמליים לא יצליחו לכסות אותו באופן מלא.

ד. פלורליזם פוסטמודרני. גם כאן ישנו היבט של פתרון ביורוקרטי (אם מדובר על דרישה חברתית, ולא על חינוך אישיותי לכל אחד). הטענה היא שאם נמסד את התיזה שאיןן אמת וכל אחד שווה לחבירו, ייתמו הבעיות. אף אחד לא יהרוג ולא יריב עם השני, ובא לציון גואל.

לענ"ד האלימות שפושה במחוזותינו כיום היא תוצר של הפלורליזם הזה. מכיון שכל אחד צודק באותה מידה, יש ייאוש מהאפשרות לדון ולשכנע, ואין ברירה אלא לעבור לאלימות וכוחניות. זוהי אותה בעיה כמו בחלוקת העוגה. הפתרון הפורמלי הוא מושלם, אבל הבעיות שהוא עצמו יוצר טורפות אותו עצמו.

ה. שלטון החוק. בחברה לא קונצנזואלית, שם הערכים אינם מוסכמים, החוק הופך להיות חזות הכל. כל צעד נעשה עם עורכי דין, ויש שלושה כאלה על כל אזרח. הציות לחוק הוא הערך העליון (ראה ההיסטריה המגוחכת אודות סירובי הפקודה). זהו כמובן פתרון ביורוקרטי לבעיות מהות. זה כמובן יוצר חברה פחות צודקת והגונה, ולא יותר צודקת והגונה (כבר כתבתי כמה פעמים שאני אנרכיסט).

על כן לענ"ד יש לבטל את החוק (או לפחות להרזות אותו ככל הניתן. ויש לי הצעות (לא כל כך נאיביות כמו שהן נראות) בנושא זה.

ניתן להתווכח על כל דוגמא לחוד, ואין זו מטרתי כאן. רציתי רק להציג מדוע הפתרונות הביורקרטיים, שאנחנו עוסקים בד"כ בהם בשיח הציבורי, לא יעזרו לעולם. זוהי שמיכה קצרה שאינה יכולה לכסות את כל הגוף לעולם. אנו יכולים רק להזיז אותה ממקום למקום, וכל פעם לגלות מששהו אחר (עיין ערך בחירה ישירה של ראש ממשלה, או ראש רשות מקומית, ובחירה לא ישירה שלו, ועוד הרבה).

כל הדוגמאות הללו מהוות "בניית בית חולים מתחת לגשר". פותרים את הבעיות שנוצרות מהאופי והיצרים האנושיים, ובכל לא נוגעים בשורש הבעיה עצמו. ואף יותר מכך: מחדדים עוד יותר את הבעיות שקיימות בלאו הכי.

מהו הפתרון?

לענ"ד אין פתרון. עבודה על המידות של כל אחד היא הדרך היחידה האפשרית לשפר משהו מהותי. וכולנו הרי יודעים שהמושג 'עבודת המידות' לא קיים היום בשיח הציבורי (ראו ביטויים כמו: 'כזה אני, מה לעשות?'). אם מתעוררת בעיה, אז מייד מנסים לשנות את החוק והנוהל (או לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר).

כמובן שאין לי דרך ביורוקרטית לדאוג לכך שכולנו נעבוד על המידות (כולל אני עצמי), שכן אם היתה דרך כזו היא עצמה היתה סובלת מבעיות של פתרונות ביורוקרטיים.

רק חשוב לעורר את המודעות ולקרוא לכל אחד לחשוב על כך. נאיבי? נכון.

הערה נוספת: ברור שיש טעם לעסוק בחוק והנוהל האופטימלי, שכן אי אפשר לבנות רק על עבודת המידות של האזרחים. אולם לא לעסוק רק בכך, ולא לבנות יותר מדי על כך שזה יפתור את הבעיות המהותיות. ובכלל, המינון של ההתייחסות לחוק ונוהל צריך להיות שפוי. בישראל של ימינו החוק בכלל מאיים לבלוע את כולנו, וכך גם כלל הביורוקרטיות הערכיות (כאמור, חוק=ביורוקרטיה).

אגב, אם בסוציאל-דמוקרטיה עסקינן, דומני כי בגדול שיקולים אלו מובילים יותר לכיוון הקפיטליסטי (אמנם לא באופן קיצוני), ולא הסוציאליסטי הפופולרי כל כך בחוגינו ה'נאורים'. הקפיטליזם אינו סותר מוסריות אלא להיפך. הוא נותן לכל אחד להרוויח את מה שהוא שווה, אולם דורש (או לפחות יכול לדרוש) ממנו לתרום ככל יכולתו למי שאין לו (אם הדבר אינו באשמתו, שכן חשוב גם 'להעניש' את הפרזיטים). קומוניזם מנטרל את מושג הצדקה, ומטיל את האחריות על החברה ולא על היחיד. זהו פתרון ביורוקרטי במהותו.

סליחה על האריכות, אבל מזמן לא פתחתי אשכול, אז פרקתי כאן את האנרגיות שהצטברו.

בכל אופן, מי שהגיע עד כאן, אשמח לשמוע את דעתו, בשלושה מישורים:

1. ביחס לדוגמאות, אולם יותר ביחס למשמעות שלהן לגבי נושא האשכול (ביורוקרטיה מול מהות).

2. הוספת עוד דוגמאות אחרות לתופעה זו.

3. התייחסויות לניתוח עצמו (אולי בכ"ז ביורוקרטיה היא מצוינת, והאנרכיזם הוא רע).

מקור (פורום "עצור כאן חושבים"): http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1561502&forum_id=1364