סתירה ביצועית ואיחוד קוונטי

שומע. שבת שלום הרב.

בדיקה

שלום,

תודה על ההערה. אתה צודק שאף אחד מהמרכיבים אינו חדש בפני עצמו, ושהניסיון לחבר תודעה, בחירה ופיזיקה מלווה אותנו מאז ומתמיד. אבל אני חושב שההתנגדות מחמיצה את הטענה הספציפית שאני טוען — ואני רוצה לדייק אותה מולך, דרך בדיוק אותם הוגים שעולים לדיון.

הטענה שלי אינה שהמצאתי כאן חוק טבע חדש. היא צרה וחזקה יותר: שכל מי שניסה להציל בחירה חופשית לאורך ההיסטוריה שילם אחד משלושה מחירים — ושאני טוען להשיג את המטרה בלי לשלם אף אחד מהם.

שפינוזה ויתר על הבחירה עצמה. כדי לשמור על מוניזם — מציאות אחת שכל דבר הוא ביטוי שלה — הוא הפך לדטרמיניסט מוחלט, והשאיר לנו רק "חופש" במובן של הכרת ההכרח. דווקא המוניזם שלו קרוב למסקנה שאליה אני מגיע, אבל הוא קנה אותו במחיר ביטול הבחירה. אני טוען לאותה אחדות מבנית בלי לוותר על הבחירה — ולהפך, אני גוזר את הכרחיותה מתוך אותו מבנה עצמו.

קאנט שמר על הבחירה, אבל קנה אותה במחיר של שני עולמות. החופש אצלו אפשרי רק מפני שהוא מפצל את המציאות לעולם התופעות, שבו הסיבתיות מלאה, ולעולם הדבר-כשהוא-לעצמו, שבו הסובייקט חופשי. זהו בדיוק הדואליזם שאני מנסה להימנע ממנו. אני טוען להשיג את אותה תוצאה — מבחין-בערך שעומד מעל הקטגוריה הסיבתית — בלי לפצל את המציאות לשתי ממלכות. ה"מעל-סיבתי" אינו עולם אחר, אלא מרחב רחב יותר של אותו מבנה יחיד. ועוד הבדל שיעניין אותך: אצל קאנט הקשר בין בחירה למוסר הוא הנחת יסוד; אצלי הוא נגזר — אותו מהלך לוגי שמכריח את קיום הבחירה הוא גם זה שמעניק לה ערך אמיתי.

פנרוז הוא המקרה החשוב ביותר, ואני מניח שהוא שעולה לך ראשון — שכן Orch-OR הוא הניסיון הרציני ביותר לשלב תודעה ובחירה עם הפיזיקה. וכאן ההבדל מכריע ואני רוצה להניח אותו על השולחן במפורש: פנרוז דורש פיזיקה חדשה. ה-objective reduction שלו הוא מנגנון קריסה חדש, הנובע מכבידה קוונטית וממבנה הזמן-מרחב ברמת פלאנק — מנגנון שטרם נמדד, וניתן (לפי פנרוז עצמו) להפרכה ניסויית. כלומר, פנרוז קונה את הבחירה במחיר של שינוי בפיזיקה: הוא מוסיף תהליך פיזיקלי שאינו חלק ממכניקת הקוונטים הסטנדרטית.

זה בדיוק ההיפך ממה שאני עושה. אני נשען על הפורמליזם הדו-זמני של אהרונוב (2016), השומר על כל הניבויים וכל הסטטיסטיקות של מכניקת הקוונטים בלי לשנות דבר. אין מנגנון קריסה חדש, אין כבידה קוונטית, אין חיזוי נמדד שונה. הבחירה אינה דורשת חריגה מהפיזיקה — היא נקראת אל תוך הפורמליזם הקיים כפרשנות אונטולוגית. אצל פנרוז הבחירה תלויה באמיתות תיאוריה פיזיקלית חדשה; אצלי היא נגזרת לוגית ומשתלבת בפיזיקה הקיימת כמות שהיא.

וכאן המבחן שאבקש ממך לא לדלג עליו. אם הטענה שלי הייתה רק "עוד פרשנות פילוסופית", היה צודק לפטור אותה ב"כבר היה". אבל המבנה הדו-קומתי — האחד מציב מרחב אפשרויות, התודעה בוחרת בתוכו — נותן הסבר משותף אחד לכחמש-עשרה בעיות פתוחות, שרובן הקשות ביותר בפיזיקה ובפילוסופיה של המדע, ושהפיזיקה הסטנדרטית או משאירה אותן פתוחות או מסבירה במחיר מטאפיזי כבד (עולמות מרובים, מולטיוורס, אינסטרומנטליזם). אלה הן:

‏1. הציות של החלקיק למתמטיקה — מדוע העולם בכלל נשמע לחוקים מתמטיים.
‏2. הקואורדינציה בין תודעה–מתמטיקה–עולם.
‏3. בעיית המדידה הקוונטית.
‏4. בעיית הבסיס המועדף (preferred basis).
‏5. מקור סטטיסטיקת בורן.
‏6. יציבות חוקי הטבע לאורך זמן.
‏7. הכיוונון העדין של הקבועים הפיזיקליים.
‏8. יציבות העבר.
‏9. מהות הזמן וכיוונו.
‏10. בעיית האינדוקציה.
‏11. השזירה הקוונטית.
‏12. המחק הקוונטי בבחירה דחויה (delayed choice).
‏13. השד של מקסוול והקשר בין מידע לאנטרופיה.
‏14. שאלת ויגנר-החבר המורחבת.
‏15. ומעליהן — מקור הערך המוסרי: מדוע לבחירה שלנו יש ערך אמיתי ולא רק תחושת ערך.

הנקודה אינה שכל בעיה כזו לא נדונה קודם — ודאי שכן. הנקודה היא שאף אחד לא הציע מבנה יחיד שנותן לכולן הסבר משותף בלי לדרוש פיזיקה חדשה שלא נמדדה ובלי לדרוש חריג בתוך הפיזיקה הקיימת לטובת התודעה. זה ההבדל בין "אוסף ביקורות" לבין טענה מבנית אחת: אם המבנה נכון, הוא מסביר את כולן יחד; אם הוא שגוי, די בכך שתראה בעיה אחת ברשימה שהמבנה אינו נוגע בה.

לכן, ברשותך, אני מנסח את האתגר כך: הצג לי הוגה אחד שהשיג את שלושת המחירים יחד — בחירה ממשית, בלי דואליזם, ובלי פיזיקה חדשה שלא נמדדה — או הצע מבנה קודם יחיד שמסביר את חמש-עשרה הבעיות האלה תחת קורת גג אחת. אם תמצא, אודה בקודמן בלב שלם. עד אז אני סבור שהטענה "כבר היה" מתייחסת לרכיבים, ואילו הטענה שלי היא על השילוב — ועל כוח ההסבר המאוחד — שאין לו תקדים.

לבסוף, ומשום ששלחתי לך את הספר המלא: רבות מההתנגדויות האלה כבר מטופלות בארבעת הנספחים, שהם מקבץ קושיות ותשובות שנכתב בדיוק כדי להתעמת עם הקריאות הביקורתיות שעלו. אני ממליץ במיוחד על:

– נספח א', חלק ה' ("חידוש וטון"), קושיה 16 — שעוסקת ישירות בטענה שהרכיבים מצויים כבר אצל סווינברן, פלנטינגה, אנסקום וויגנר, ומסבירה מדוע הסינתזה היא טענה מבנית ולא איסוף ספרותי.

– נספח ד' ("הפיזיקה של התודעה") — שם נפרשׂ במלואו כיצד המבנה הדו-קומתי נותן את ההסבר לכל אחת מהבעיות ברשימה, ובמיוחד החלקים על הקריאה האונטולוגית של אהרונוב ועל מבנה הטיעון הכולל, המראים מדוע אין צורך בפיזיקה חדשה.

– נספח ב' ונספח ג' ("הכרח האחד") — לגזירה הקטגוריאלית עצמה, על הצעדים שבה ועל ההתמודדות עם אלטרנטיבות עכשוויות.

אם לאחר העיון בהם — ובמיוחד ברשימה ובפרק שמראה איך כל בעיה מקבלת מענה — נשארת לך בעיה אחת שהמבנה אינו פותר, או קודמן שעשה את אותו דבר, היא בדיוק זו שאשמח לדון בה. ובמיוחד אשמח לשמוע אם לדעתך הקריאה האונטולוגית של אהרונוב כן מבריחה הנחה לא-נמדדת — זו לדעתי ההתנגדות הטכנית החזקה ביותר, ושם הוויכוח האמיתי.

בברכה
עוזי

הרב, זו התשובה של מחבר ספר 'האחד' לדבריך. אמרתי לו שלא הייתי מצפה לתשובה (כי הרב עסוק), אך אשלח בכל זאת.

איפה ראית דברים שלי על הספר פרט לכך שלא יהיה לי זמן לזה?

שלחתי לרב מאמר שלו לבני תורה שקשור לספר, והרב הגיב על המאמר:
"קראתי במהירות. לא ראיתי שם חידוש, ובוודאי אין שום צורך בתורת הקוונטים לזה, והיא גם לא פותרת מאומה.
הטענה שיש מקום לבחירה אנושית מעבר לתנאי ה"מגרש" אינה חדשה, ואינה בנויה על הקוונטים, ולא יכולה להיות בנויה על זה."

שלחתי את התגובה של הרב למחבר, והוא בחר להגיב כאילו הרב הגיב על הספר, משום מה.