תגובה לתזה של בנימין זומר

הצצתי. לדעתי, אין שום היגיון בתפיסה הזו של פרופ' זומר. זומר טוען שההתגלות בסיני לא כללה אף מצווה, אלא רק דרישה כללית של הקב"ה "אהבוני", ושאת המצוות עצמן – כמו למשל הנחת רצועות עור (תפילין) או הפרדה בין בשר לחלב – החליט וקבע הקולקטיב היהודי במהלך אלפי שנים כדי לממש את אותה אהבה.

על כך אני משיב בשתי נקודות פשוטות:

ראשית, אין שום היגיון בתפיסה שאנשים החליטו על דעת עצמם שלשים רצועות עור על היד זו הדרך לממש את הציווי של אהבת ה'. זה לא נראה לי סביר או מסובך להבנה.

שנית, אני גם לא רואה מדוע, אם כבר מניחים שהיה מעמד התגלות בסיני, לא ניתן בו שום תוכן והכל הושאר חופשי. ממה נפשך: או שהיה מעמד התגלות או שלא היה, אבל אם אתה כבר מניח שהוא היה – כיצד אתה יודע שלא ניתן בו שום תוכן קונקרטי?.

אמנם, כפי שכתבתי לא פעם, איני מניח באופן גורף ומוחלט שכל אות ומילה בטקסט התורה שבידינו ניתנה בדיוק כך למשה בסיני. בהחלט ייתכן וסביר שהיו לתורה תוספות מאוחרות ועריכות, והקביעה שכל אות ניתנה מסיני (כפי שמנסח הרמב"ם) היא בעיניי קביעה נורמטיבית ולא בהכרח עובדתית-היסטורית.

עם זאת, מה שחשוב מבחינתי הוא עצם העובדה שהייתה אינטראקציה אמיתית עם הקב"ה, ושהוא אכן מסר לנו ציוויים. תוכנה המדויק של ההתגלות אולי עבר מעין "טלפון שבור" במהלך הדורות, אבל גרעין הדברים והציוויים ניתן שם. המסורת שהגיעה אליי היא הדרך הכי פחות גרועה שיש בידינו לקיים את המשימות שהוטלו עלינו בסיני, והמחויבות להלכה אינה מותנית בוודאות המוחלטת של האותנטיות ההיסטורית של כל פרט. גישה כמו של זומר, שמקבלת את ההתגלות אך מרוקנת אותה מכל תוכן מחייב, פשוט אינה סבירה בעיניי.