סמכות חזל

שאלת הסמכות בהלכה היא סוגיה מרכזית שאני עוסק בה רבות בכתביי ובשיעוריי, וחשוב להבחין בה בראש ובראשונה בין שני סוגי סמכות: סמכות פורמלית (חובת ציות למוסד או לטקסט מעצם מעמדו, גם במקרה שבו נפול טעות) לבין סמכות מהותית (משקל מקצועי של חכם או מומחה, שראוי להקשיב לו ולשקול את דבריו בכובד ראש, אך אין חובת ציות מוחלטת לדבריו).

1. אילו מקורות אנחנו חייבים לקבל?

• המשנה והגמרא (התלמוד): התלמוד הוא הטקסט היחיד שקיבל סמכות פורמלית מוחלטת. מיום חתימת התלמוד, נקבע בין כלל הפוסקים שאין לשום אדם או בית דין רשות לחלוק על קביעותיו ההלכתיות.
• השולחן ערוך, הרמ"א, הראשונים והאחרונים: לפוסקים ולחיבורים שלאחר חתימת התלמוד אין סמכות פורמלית מחייבת. סמכותם היא סמכות מהותית בלבד – כלומר סמכות מקצועית. לכן, אם אדם הוא "בר הכי" (בעל יכולת עיון ופסיקה עצמאית) ומשוכנע מתוך ניתוח הסוגיות שהשולחן ערוך או פוסק אחר טעו, מותר ואף חובה עליו לפסוק כפי הבנתו הברורה (חובת פסיקה אוטונומית). עובדה מפורשת היא שנושאי הכלים של השולחן ערוך עצמו חולקים עליו כדבר שבשגרה, וכפי שפסק הרא"ש (סנהדרין פ"ד סי' ו, והובא להלכה בשו"ע חו"מ סי' כה) – מאז חתימת התלמוד אין עוד סמכות פורמלית לאף פוסק. יש סמכות מהותית.

2. מי קבע כך ומכוח מה?

• הסנהדרין בזמנה: ינקה את סמכותה הפורמלית "מלמעלה" – מציווי התורה בפרשת "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז). אולם סמכות זו הייתה מסורה אך ורק לבית הדין הגדול שיושב בלשכת הגזית בירושלים.
• התלמוד: חכמי האמוראים בבבל לא היו סמוכים ולא כיהנו בסנהדרין, ולכן סמכות התלמוד אינה מגיעה מפסוקי "לא תסור". כפי שהסביר בעל הכסף משנה (תחילת פ"ב מהלכות ממרים) והרמב"ם (בהקדמתו למשנה תורה), סמכות התלמוד נובעת "מלמטה" – מכוח קבלת האומה / קבלת כלל ישראל. כלל חכמי ישראל והציבור קיבלו עליהם את התלמוד כקורפוס הקנוני והמחייב שתוכו מתנהל השיח ההלכתי. קבלה קולקטיבית זו מעניקה לתלמוד תוקף משפטי מחייב כעין סנהדרין (בדומה לתוקפה של קבלת התורה בהר סיני או קבלת חוקה).
• השולחן ערוך, ראשונים ואחרונים: מעולם לא הייתה קבלה קולקטיבית של כלל ישראל להפוך את השולחן ערוך או פוסק בתר-תלמודי אחר לסמכות פורמלית בלתי ניתנת לערעור.

אבל יש לשו"ע משקל הלכתי, כלומר שאם אין לך עמדה יש ללכת לפיו וגם אם יש לך עמדה אתה צריך להיות מאד בטוח בה כדי ללכת נגדו.

וכל זה נאמר רק אם אתה בר הכי, כלומר יכול לפסוק לעצמך מעיון בסוגיות ובמקורות הרלוונטיים.