ישוב ארץ ישראל

כה דברי המחברת:

המדרש בילקוט שמעוני (דברים, רמז תתס"ש) משווה בין מצוות ברית מילה לבין מצוות יישוב ארץ ישראל וקובע: "כשם שברית מילה דוחה את השבת כך ישוב ארץ ישראל דוחה את השבת".

כפי שציינת בצדק, אין מדובר כאן על פיקוח נפש (שהוא פשיטא ודוחה את השבת בכל מקום), אלא על עצם מצוות יישוב ארץ ישראל. כדי להבין מדוע וכיצד יישוב ארץ ישראל דוחה את השבת, יש להבחין בין שני רובדים הלכתיים: רמת היחיד (איסורי שבות דרבנן) ורמת הכלל והציבור (איסורי דאורייתא ומלחמה).

1. ברמת היחיד: דחיית איסורי שבות (אמירה לנכרי)

בהלכה הפסוקה (בבא קמא פ ע"ב, גיטין ח ע"ב), חז"ל התירו לעבור על איסור שבות דרבנן בשבת – ובפרט "אמירה לנכרי" (כגון כתיבת אונו ושטר קנייה על ידי גוי) – לצורך קניית בית בארץ ישראל.

בדרך כלל אמירה לנכרי אסורה בשבת מדרבנן, אך חז"ל החשיבו את אחיזת היחיד בארץ ישראל עד כדי כך שהתירו עבורה איסור שבות. הנימוק ההלכתי הוא כדי שלא להותיר את ארץ ישראל בידי גויים ולא לעכב את יישובה. במובן הזה, ברמת הפרט, מצוות יישוב ארץ ישראל "דוחה את השבת" במרחב של איסורי דרבנן.

2. ברמת הכלל והציבור: כיבוש הארץ ומלחמת מצווה

כאשר מדברים על יישוב ארץ ישראל במישור הלאומי והציבורי – כלומר כיבוש הארץ ומלחמה – הדין שונה לחלוטין. לפי הרמב"ן, מצוות יישוב הארץ כוללת חיוב ציבורי של כיבוש. במלחמה ובכיבוש, ההלכה קובעת במפורש שמלחמה דוחה איסורי דאורייתא של שבת, כפי שלמדו חז"ל מהפסוק "עד רדתה" – "ואפילו בשבת" (רמב"ם הלכות מלכים פ"ו ה"יא).

במישור הציבורי, המדינה או הקולקטיב שנלחמים על הארץ אינם כפופים לשיקולי השבת של היחיד, מפני שחיי הכלל וקיומו הלאומי גוברים על גדרי השבת של הפרט.