מהות הדרש החז"לי
שלום הרב.
האם כשחז"ל השתמשו בשלוש עשרה מידות לדרוש דרשות הלכתיות (ובתוכן הדרשות מייתור אותיות ומילים ושאר דקדוקי לשון ותחביר), הם בעצם כיוונו לתשובה סופית שנקבעה כבר לפני הדרש?
אני לא מתכוון לדיון הידוע האם הדרשות הן אסמכתאות או שבאמת דרכם הגיעו להלכה, אלא בהנחה שדרכם הגיעו להלכה, אני שואל האם ישנה תשובה סופית אליה מנסים חז"ל להגיע? תשובה שכתובה על פתק אצל הקב"ה וחז"ל מנסים לקלוע למטרה, או שבעצם אין כזו תוצאה והדרש יוצר ממש את ההלכה, שהקב"ה בכלל לא כיוון אליה, ואין בה בכלל צורך עצמי.
אם נאמר שיש תשובה סופית שנקבעה כבר מסיני, לא ברור לי הדברים הבאים:
א. יוצא שעד שנדרשה אותה הדרשה לא קיים עם ישראל מעולם את ההלכה הזו, למרות שהיא הייתה ברצון הקב"ה כבר בזמן נתינת התורה, או: למה הקב"ה לא אמר את ההלכה הזו ("התשובה הסופית") מייד במתן תורה, וחיכה דורות רבים עד שיקום חכם שידרוש את הדרשה, למה ה' איפשר לנו כביכול לעבור על רצונו משך מאות שנים.
ברור שאנחנו "אנוסים" (או פטורים לגמרי) בעניין הזה אך עדיין לא ברור למה כך הקב"ה נתן את התורה, שיש הלכה מסויימת שצריך לקיים ולא קיימו אותה מעולם עד דור התנאים למשל, מה רע בתורה המקורית של משה, שהצריך את הקב"ה לתת לנו י"ג מידות ולהוציא דרכם דברים מחודשים.
ב. כיצד ייתכן שעברו מאות שנים מאז ניתנה התורה ועד שקם חכם תנאי ודרש את הדרשה הזו (שוב, בהנחה שלא קיימו את ההלכה הזו עד ימיו), מה הביא אותו לדרוש זאת? הרי הוא מודע לכך שמימות משה לא קיימו את ההלכה הזו, אז כיצד הוא חושב שכעת הוא מחדש דבר שלא נהגו בו מעולם (היה אפשר לכאורה לענות על זה, שביסוד כל דרשה ישנה הנחה שבימות משה כן קיימו את ההלכה הזו, והיא רק נשכחה במרוצת הדורות, או שהשתבשה, אך אני מבין שהרב לא אומר כך ויש לו מקורות מוצקים לכך שבימות משה היו רק כמה הלכות בודדות).
אם ניקח לדוגמא את הלימוד מי"ג מידות על דרכי נשיאת אישה (בשטר ובביאה), אם נאמר שבימות משה לא הייתה ההלכה הזאת, וקידשו רק בכסף, ואם מישהו קידש אישה בשטר אז פסקו שהיא אינה מקודשת (ומותרת בלא גט), יוצא שיש כאן ממש שינוי בתורה עקב הדרשה מי"ג מידות, אז מה רצון הקב"ה? ומה העניין שמשתנה רצונו כשקם חכם ודורש דרשה. ואם נאמר שגם בימות משה קידשו בג' דרכים, אזי ניאלץ לומר ככה על כל ההלכות ויוצא שמשה רבנו קיבל חלק גדול מאוד מהתושב"ע המוכרת לנו כיום (דלא כהרב).
מאידך, אם נאמר שהדרשה לא מכוונת לתשובה מסויימת, קשה לי:
א) מה מקום יש לחלוק על מי שדרש עם י"ג מידות? (ב"ד סותר דברי ב"ד קודם אם גדול ממנו…) הרי אין משהו מסויים שהוא נכון ומשהו אחר שלא, אלא רק חשוב שההיסק מי"ג מידות יהיה נטול פירכא, ודיינו. מה שייך למשל לעשות גזירה שווה שונה וכדומה, הרי אין כאן "אמת" אלא מנסה לקלוע הדרשה.
ב) כנ"ל בצד הראשון, שוב לא ברורה מהות הדרשה, למה ככה ניתנה התורה, בצורה שהיא תתפתח במהלך הדורות?
מצטער על האריכות.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים החדשים למייל שלכם.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים החדשים למייל שלכם.
לגבי הפסקה האחרונה, אם הקב"ה התכוון לאפשר לדרוש אותה באופן משתנה, האם לא עולה מכך שלא הייתה לו כוונה אובייקטיבית נצחית, ואם כך הרי שאין מה לחפש את אותה כוונה (ואז מה אמורים לחפש)?
אמורים לחפש את האמת לשעתה. לזה הוא התכוין מראש. למשל, הוא יכול להתכוין שנעשה את הטוב, אבל מה ה טוב זה משתנה לפי הנסיבות והזמן. ועדיין עם כל השינויים הכל נכנס תחת עשיית טוב. ראה מאמרי על שינוי בהלכה:
https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%99%D7%A9-%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%96%D7%A8%D7%94-%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%97%D7%A1-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%95/
בדוגמה של המאירי יש אמת נצחית ורק המציאות היא זו שמשתנה. כאן לעומת זאת אני צריך להבין מה הוא רצה שנרבה בעזרת המילה 'את'. אם יש משהו קבוע, ורק הבנת הדורות משתנה, אז הכול בסדר, ואני יודע מה אני אמור לחפש, אבל אז הוא לא התכוון להבנה המשתנה ואם יש שינוי אז יש איפשהו טעות. אם הכוונה שלו עצמו הייתה שהדבר שמרבים ישתנה במהלך הדורות, אז השאלה היא מה אני אמור לחפש. אתה יכול לענות לי שאני אמור לחפש איזה רעיון כללי של 'טוב', אבל זה הופך את כל התורה למיותרת כי אם אני אמור לפרש אותה על פי הבנתי לגבי טוב אני יכול לעשות את זה גם בלעדיה. להזכירך, זו הסיבה שאתה עצמך חושב שמטרת המצוות היא לא מוסר.
הרי הסברתי כאן למעלה שהריבוי מהמילה ""את" לא תמיד מבוסס על סברא מהותית אלא לפעמים פרשנית. לולא היה כתוב "את" לא היינו מרבים מאומה.
שתי האפשרויות הללו במקרה שלנו הן הבאות:
1. רצון ה' הוא שאם חכמים רואים שראוי לירוא ממישהו שיהיה להם מקור לרבות אותו.
2. רצון ה' הוא שתמיד יהיה עוד מישהו שנירא ממנו פרט לקב"ה. חכמים צריכים להחליט מי הוא יהיה (גם אם לדעתם כשלעצמם הוא לא ראוי ליראה).
מעבר לזה יש גם דרשות שהן אסמכתא. חכמים קובעים משהו שהוא נכון כשלעצמו, ומסמיכים אותו על פסוק או דרשה. יש אסמכתאות שהן הלכות דרבנן, אבל יש אסמכתאות שהן הלכות דאורייתא שמבוססות על סברא והפסוק אינו מקור אמיתי עבורן אלא רק אסמכתא. כך למשל טענתי במאמרי האחרון במקור ראשון לגבי דרשות כמו מלך ולא מלכה או אנשים ולא נשים.
רק לוודא.
על פי אפשרות 1 שהרב מציע, מימות משה ועד ימינו לא נדרש מאומה מן המילה "את", עד שבא החכם וריבה ת"ח.
למעשה כל ה"את" שבתורה נכתב כדי שיהיה אפשר לרבות משהו? האם לא מסתבר שזה פשוט הלשון העברית? (כמה פעמים בימינו משתמשים במילה "את", ולא שמענו מישהו שמרבה משהו).
אכן. זה גם בלי קשר למה שהצעתי. בהגדרה, בכל דרש יוצר – עד שבא מישהו ודרש לא היתה דרשה.
השאלה מדוע לרבות מהמילה "את" היא אכן קשה, אבל זה שוב לא קשור לדבריי. יש כאן לכאורה הנחה בנגוריונית (כך הוא היה מדבר) שהדרך הנכונה לדבר היא בלי "את". ואולי בכל מקום בו דרשו ריבוי מ"את" זה כשבאמת יש ניסוח פשוט יותר בלי המילה הזאת (כגון: "ירא מה' "), ואז אין כאן עיקרון לגבי כל מילת "את".
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer