בעניין האוקימתות ומחשבה קזואיסטית

שלום,
אני כותב עבודה על האוקימתות (ממבט תלמודי, הרמנויטי, חינוכי)
כמובן שהגעתי למאמרך בעניין (באקדמות).
צדה את עיני הערה (15): 
מדוע באמת חז"ל מעדיפים ניסוח קאזואיסטי, ואינם משתמשים בניסוח של חוקים תאורטיים (כמו השיטה הפוזיטיביסטית)? כאן לא אוכל לעסוק בשאלה חשובה זו, ולצרכיי כאן די לי בקביעת העובדה שזו אכן דרכם של חז"ל.
לענ"ד, זאת לא רק שאלה חשובה, אלה גם נוגעת למהות העניין – תופעת האוקמיתא.
במאמרך הצגת את הגמרא ככזאת שמפשיטה את הניסוח הקאזואיסטי, ומבינה אותו כככל. הכלל מתממש באופן ריאלי במקרה מסוים וספציפי (האוקימתא). אלא שכאן הבעיה – תהליך ההפשטה הוא בעצמו תהליך פרשני (בזה, להבנתי, אתה מודה). אבל, וכאן עיקר העניין, הפשטה ששוללת את קיום ההלכה במקרה המדובר במשנה (הדוגמה של הניסוח הקאזואיסטי) היא פרשנות יוצרת, יצירתית, ופעמים רבות – דחוקה. בניסוח אחר – התזה שלך מתאימה בייחוד למקורות שווים מבחינת מעמדם (נניח, שתי משניות), אך פעמים רבות שהאוקימתא מובאת כתירוץ לסתירה של מקור קדום (משנה) על מקור מאוחר (מימרא אמוראית). ובמקומות כאלה – ה"מימוש הריאלי" של הכלל במשנה במקרה מסוים, קשור בתפיסות חדשות, אחרות, של האמורא, אשר לא אחת – סותרות את המשנה, ובדרך כלל – משתמשות במינוחים משוכללים או מדוקדקים יותר (אבל גם כאן – זוהי סתירה, במובן הזה שיש כאן מחלוקת קונספטואלית מול המקור התנאי). 
המחשבה שיש להפשיט את הניסוחים הקאזואיסטיים גם ב"מחיר" של איבוד ה"פשט", איננה משוללת כל הגיון, אלא שהיא מבוססת על קריאה א-היסטורית באופן מובהק. רצוני לומר – התזה שבמאמרך יכולה להסביר היטב מה "חשבה הגמרא" כשהיא עשתה אוקימתא (על אף שאני חלוק גם בזה), או בניסוח אחר – כיצד ההלכה מתפתחת וכד', אך עלינו בכל זאת להודות כי מדובר על כאן התפתחות תוך כדי שינוי, או בניסוח של העמדה שאתה חולק עליה – תוך כדי מחלוקת (של הדורות האחרונים על הראשונים).
מקווה שהצלחתי להבהיר את עיקר הטיעון.
שאלותי הן: 

1. מה דעתך על דברי לעיל?
2. האם עסקת בשאלה מדוע חז"ל מעדיפים ניסוח קאזואיסטי?

תודה רבה!
רועי