בעניין החומרות דפסח, וכל המחמיר – חמור!
הנה התקשתי מדוע אין מנהג אחב"י להגעיל את האסלות?
דלכאורה הרי דין הצואה הוא כדין חמץ גמור, דכל עוד ראוי הוא למאכל כלב לא חשבינן ליה כפסול מאכילה, ונחשב לחמץ בעין, והא ידוע דכלבים נוהגין לאכול צואה (כדאיתא בגמרא בכ"מ), ולפיכך דין הצואה הוא דין חמץ. וצ"ע
וא"ת הרי אין אנו נוהגין לבשל את הצואה באסלה, ובצונן אינו בולע? יש לדחות מהא דכבוש כמבושל דמי, ופעמים שוכחין להוריד את המים, והצואה שוהה שם יותר מכ"ד שעות, והוא כבוש.
ומכל האמור נראה לי לומר דיש חיוב גמור להגעיל האסלה, וכל הנמנע מכך דינו כאפיקורוס גמור הלועג לדברי רבותינו הקדושים, ויינו יין נסך ואינו מצטרף למניין
כמוש"נ אין קישוי אלא לדעת.
ודפח"ח
כמוש"נ – אין קישוי אלא לדעת,
ואם אין דעת הבדלה מניין,
ואין מבדילין אלא על היין,
וכשנכנס יין יצא סוד,
ומגלה סוד הולך רכיל:
הרי זה שהולך ומגעיל,
מצואה או דבר אחר מגעיל,
שלכלב הוא מזון אכיל,
הרי מעשהו זך ואציל,
והמזלזל בעניין הוא אוויל,
והמפקפק אינו אלא מטריל,
וכאיוולתו נענה לכסיל.
על כן את היורות יש להגדיל,
שתיכנס בהן אסלה בגודל רגיל,
ומסיבת הריח המבחיל,
על ההגעלה יהיה אחראי דחליל,
ועוד יכניס במים בושם ווניל,
או קינמון ציפורן וזנגוויל
הנלע"ד שבדרך כלל אין צןרך להגעיל מה ששימושו בצונן, זולתי המלעיג על דברי חכמים הנידון בצואה רותחת – הוא באמת צריך להחמיר בהגעלת האסלות כדין דבר שתשמישו ברותח, ותבוא עליו ברכת טוב.
בברכה, יהושע בן מרים מנוף הגליל
*צורך*
הנ"ל (שצ"ל).
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer