טעמי המצוות

לעתים יש סתירות בין המורה ליד, כנראה בגלל שהחיבורים מכוונים לקהל ולמטרה שונה, והדברים עתיקים. אולי לתלות בהטלת קנאה לא היה משיג את המטרה אצל הנבוכים שלהם יועד המורה, ולכן במורה הוא ביאר זאת לפי השיטה של הרחמים. ובכלל, טעמי המצוות שלו במורה מאד מפוקפקים, ולחומר הקושי חשבתי שכולם אמורים רק כדי לרצות את הנבוכים. אני לא חושב שכדאי לבנות כאן בניין תרצני אם לא ברור שבכלל צריך ליישב בין שני המקורות הללו. עיון בלשון ההלכה אולי יכול בכל זאת להניב יישוב:   מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר וכן לא ירבה בכנוים של שם ויאמר האל הגדול הגבור והנורא והחזק והאמיץ והעיזוז שאין כח באדם להגיע בסוף שבחיו אלא אומר מה שאמר משה רבינו עליו השלום.   הרמב"ם מחבר לכאן את הדין לא להרבות שבחים והנימוק שאיננו יכולים להגיע לסוף שבחיו של הקב"ה. לכאורה הנימוק לא שולל שאלו שבחים נכונים אלא שאינם מדויקים עד הסוף או שאם מרבים עלולים להשוותו לבני אדם. לפי זה, אולי גם בקן ציפור הטעם של הרחמים כן נכון אבל לא מדויק. יש בו ממד גזרתי (לא לגמרי אנושי), והא ראיה שהותרה השחיטה. הרי גם השחיטה נעשית בהקפדה על צעבע"ח, ולכן ברור שהראיה היא רק לזה שתיאורו כרחמן אינו מלא (ולא שאינו נכון). בפרט שיש בו האנשה. לכן האומר כן בתפילה משתקים אותו, כי אומר דבר לא מדויק. אבל התלייה ברחמים כשלעצמה היא כן נכונה (לפחות על דרך התארים השליליים המתוארת במורה), ולהן במורה נוא כן מסביר זאת כך. ועדיין צ"ע מדוע כתב במורה שזה נאמר לשיטה שאין טעמים למצוות ולא ביאר כדבריי כאן. לכן נראה יותר כהודעתי הקודמת.