פסיקה מסדר ראשון: טבעת הקידושין כמשל (טור 332)

מוקדש לבתי היקרה ברוריה ולתומר, לנישואיהם

לקראת טקס הקידושין בשבוע שעבר שאלה אותי בתי שתחי' לגבי הכללים ההלכתיים ביחס לטבעת הקידושין. כידוע, מקובל שאין לקדש בטבעת שאינה פשוטה, כלומר כזו שמשובצת בה אבן יקרה, או שהיא מעוטרת וחרותה. ורבו השיטות והדיונים בעניינים אלו, יש בכה ויש בכה. הם עצמם התלבטו לגבי טבעת בלי אבן אבל עם חריטה ועיטורים, האם מותר/מועיל לקדש בזה או לא, שכן הראו להם מחלוקות שונות בעניין. אני אמרתי לה שבעיניי אלו שטויות במיץ ואפשר לקדש בכל שווה כסף שרוצים, עם או בלי אבן, עם או בלי חריטות ועיטורים, כל עוד ברור שהוא שווה פרוטה (אבל בפועל המלצתי להם שלא יסתבכו וישמעו להנחיות הרב המקדש).

מעודי תמהתי על השטות הזאת: מה הבעיה בטבעת לא פשוטה?! וכיצד נהיו מזה עניינים שלמים עם מקורות ותקדימים, דיונים למדניים ומלומדים, שחלקם הגדול בלתי רלוונטיים ורובם ככולם גם לא נחוצים. זו נתפסה אצלי כדוגמה מובהקת לפסיקה מסדר שני ששמה ללעג ולקלס את ההלכה. לכבוד הזוג הצעיר אמרתי לנפשי שהגיעה העת לגעת בסוגיא (או, בעצם: אי סוגיא) חמורה (וא"ו בחולם כמובן) זו.

המקור התלמודי

הגמרא בקידושין ז ע"ב מביאה את הדין הבא:

ההוא גברא דאקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא רב יוסף אמר צריכי שומא אי דאמר לה בכל דהו כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו כי פליגי דאמר חמשין ושוו חמשין רבה אמר לא צריכי שומא דהא שוו חמשין רב יוסף אמר צריכי שומא כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי רב יוסף אמר שוה כסף הרי הוא ככסף מה כסף דקיץ אף שוה כסף נמי דקייץ.

מובאת כאן מחלוקת אמוראים לגבי אדם שהקדיש בבגדי משי. רש"י (ד"ה 'בכל דהו') מסביר ששוויים ודאי יותר מפרוטה אבל הערך המדויק לא ידוע בבירור. נחלקו כאן אמוראים האם הם דורשים שומא או שהאישה מקודשת גם בלי שישומו אותם (כי סו"ס הם ודאי שווי פרוטה).

הגמרא מביאה שתי לישנות בביאור המחלוקת:

לישנא קמא: בשני מקרים אין מחלוקת: אם אמר לה להתקדש לו בכל שווי שהוא (במקנה הביא שנחלקו רש"י ותוס' במקרה ששוויים פחות מפרוטה, אמנם עי' בב"ח סי' לא שהבין אחרת. וראה גם שיעורי רבי שמואל כאן) אז לכל הדעות היא מקודשת. ואם אמר לה שווי לא נכון שלהם (יותר מהשווי האמיתי) אז לכל הדעות אינה מקודשת, שהרי כוונתה הייתה להתקדש בשווי גדול יותר. המחלוקת היא כאשר אומר לה להתקדש לו בשווי חמישים והם באמת שווים חמישים, אבל האישה לא יודעת זאת: רבה סובר שמקודשת גם בלי שומא כי סו"ס עובדתית הם שווי פרוטה, ואילו רב יוסף סובר שצריכים שומא, כי האישה לא בקיאה בשומא ואולי לא סמכא דעתה על הקידושין. אציין כי הראשונים כאן חלוקים האם מועילה שומא שתיעשה לאחר מעשה, אבל לא אכנס לזה כאן.

לישנא בתרא: המחלוקת היא גם כאשר אמר לה להתקדש לו בכל שווי שיש לשיראין הללו. רבי יוסף דורש שומא גם במקרה כזה, כי שווה כסף בקידושין צריך להיות בעל שווי קצוב וידוע לצדדים כדי שיועיל (בלי קשר לסמיכת הדעת של האישה).

למסקנה, הגמרא שם ט ע"א פוסקת כרבה שאין צורך בשומא:

והלכתא שיראי לא צריכי שומא.

אבל לא ברור מכאן לפי איזו לישנא. ראיתי כאלה שכתבו שיש לכך השלכה הלכתית: אם פוסקים כלישנא קמא אז אין צורך בשומא אף פעם. אבל לפי הלישנא השנייה חידושו של רבה הוא שקידושין בשווה כסף לא דורשים שומא (כי אין צורך שיהיו בעלי ערך קצוב), אבל עדיין ייתכן שכשמקדש אותה בסכום קצוב זה דורש שומא כדי לוודא סמיכת דעת שלה. אך אלו דברים תמוהים, שהרי הלישנא השנייה אומרת שהם חולקים "בכל דהו נמי", כלומר בשני המקרים. כלומר לפי רבה לא דרושה שומא בשני המקרים, ולכן ברור שהוא גם לא חושש לסמיכת הדעת של האישה וגם לא לדרישה שיהיה לשיראים ערך קצוב.

בתוד"ה 'והלכתא', שם ט ע"א, כתבו:

מיהו קשיא אמאי לא קאמר בהדיא הלכתא כוותיה דרבה כדאמר הלכה כר' אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן.

ואומר ר"ת דאתא לאשמועינן דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילין לטעות בו כל כך אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות שיש שאינם טובות אלא מעט ורגילים לטעות בהרבה יותר משוויים צריכי שומא משום דלא סמכה דעתה.

תוס' מקשה מדוע לא נקטו בפשיטות הלכה כרבה אלא אמרו את ההלכה עצמה. ר"ת עונה שזה כדי ללמד שמה שלא צריך שומא הוא רק שיראין שכל אדם יודע פחות או יותר את ערכם. אבל בקידושין בשווה כסף שיש אי וודאות גדולה ביחס לערכו כן דרושה שומא. כיצד זה מיישב את הקושי? נראה שכוונתו לומר שבאמת אין הלכה כרבה במישור העקרוני (כלומר שעקרונית צריך שווה כסף עם ערך קצוב), אלא רק לגבי השיראין שערכם ידוע פחות או יותר, ולכן לא נקטו בלשון כללית הלכה כרבה. יש לציין שזה קצת מוזר, שהרי בקטע הקודם בתוס' הסבירו שבמחלוקות רבה ורב יוסף תמיד הלכה כרבה (אמנם כתבו כמה אפשרויות דחוקות לומר לא כך).

ר"ת מוסיף כעת:

ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן והא דאמר לקמן בפרק שני (דף מח:) שהוסיף לה נופך משלו יש לומר ששמו אותו אי נמי ההוא נופך כעין שיראי שידוע שוויו קצת וההוא גברא דקדש באבנא דכוחלא (לקמן דף יב.) והוה רב חסדא משער אי אית ביה שוה פרוטה אבנא דכוחלא לא הוי כשאר אבנים טובות אלא כעין אבני שיש כדאשכחנא פ"ה דסוכה (דף נא:) בהורדוס דבניה לבהמ"ק באבני דשישא וכוחלא ומרמרא.

הוא כותב שבגלל זה נהגו לא לקדש בטבעת עם אבן (אף שזה לכאורה סותר את סוגיות מח ע"ב וי"ב ע"א), כי באבן יש אי וודאות גדולה ביחס לשומא, ושם להלכה דרושה שומא.

כעת מובאות עוד שתי דעות בתוס', שכנראה חולקות עליו:

וי"מ משום הכי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף משום דרב יוסף הביא לעיל (דף ח.) כמה ראיות לדבריו.

עוד י"מ מש"ה לא קאמר הלכתא כרבה דלא תימא דהיינו רבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריכי שומא אבל אמר לה חמשין ושוי חמשין בעי שומא לפיכך פסק דבשום ענין לא בעי שומא לפי זה הטעם יתיישב הא דאיצטריך לפסוק כרבה אף על גב דבכל דוכתא קי"ל כוותיה.

לפי שתיהן יש הסבר אחר מדוע לא נקטו בסתמא שהלכה כרבה, ומשמע שאינם מחלקים כמו ר"ת בין רמות אי וודאות שונות, ולכן להלכה אין צורך בשומא בשום מקרה, ודלא כר"ת.

יש לציין כי ההבחנה בין אי ודאות גדולה וקטנה נראית שייכת יותר לגמירת הדעת של האישה ולא לדרישה הפורמלית ששווה כסף יהיה בעל ערך קצוב. אם כן, נראה שסביר יותר לומר זאת בלישנא קמא ולא בלישנא בתרא, שהרי בלישנא בתרא גם רב יוסף לא חושש לגמירת הדעת של האישה אלא רק לדרישה הפורמלית. לכן לפי הלישנא בתרא כשלעצמה, נראה שהחילוק של ר"ת בעייתי. אף דיש לדחות כמובן.

לסיכום, ר"ת אכן סובר שאין לקדש בטבעת עם אבן כשיש אי וודאות גדולה לגבי ערכה. אבל טענתו קשה מכמה אנפי: 1. היא מחודשת מאד ואין לה רמז בגמרא. 2. מעבר לזה, הבסיס לחידוש הזה הוא קושיא חלשה למדיי (ניסוח הגמרא, למה לא אמרו "הלכה כרבה"). 3. לכאורה היא גם נסתרת משתי סוגיות אחרות שנדרשות לאוקימתות. 4. מעבר לזה, דבריו כנראה מתאימים רק ללישנא קמא. 5. מעבר לזה, ניתן לשום את החפץ לאחר מעשה והאישה תהיה מקודשת לכו"ע לפי כמה ראשונים. 6. ובר מכל הלין, יש עוד שתי דעות בתוס' עצמו שחולקות על ר"ת. לכן לדעתי לא סביר לחשוש לשיטתו להלכה.

פסיקת ההלכה

הרא"ש שם סי' ח חולק על ר"ת ומקשה עליו:

ומיהו לא ברירא לי האי טעמא מה שנהגו העולם להסיר האבן מן הטבעת דהא אמרינן בכל דהו לא פליגי ללישנא קמא ואין דרך לתת שומא לטבעת של קידושין.

הוא אומר שבקידושין רגילים אנשים לא נוהגים לקצוב ערך של הטבעת, ומדובר כשמקדשה בכל דהו, ולפי הלישנא קמא לכל הדעות היא מקודשת במצב כזה. הוא  מניח שכאן גם רב יוסף לא חולק וגם הוא מסכים שאין צורך לשום. לכאורה נראה שכוונתו לומר שגם ר"ת לא אמר את דבריו על הציור הזה (שלגביו נחלקו האמוראים לפי הלישנא בתרא). אמנם בדוחק אפשר להעמיד שגם זה נכון רק כשהאי וודאות קטנה. בכל אופן, הטיעון הזה נוסף לשישה שראינו למעלה, שכן המקדש אישה בטבעת לא אומר לה מה ערך הטבעת ובוודאי כוונת שניהם לקדש ולהתקדש בכל ערך שלא יהיה לטבעת (בכל דהו).

הטור (בנו של הרא"ש) אבהע"ז סי' לא כותב:

אין מקדשין בפחות משוה פרוטה ומיהו אם קדשה בחפץ סתם אין צריך לשום אותו תחילה אם שוה פרוטה אלא אם שוה פרוטה מקודשת. ואפילו אם אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ששוה נ' זוז וקדשה בו ולא שמו אותו תחלה, אם נמצא אח"כ ששוה חמשים זוז מקודשת. וכתב ר"ת דוקא בחפץ ששומתו ידוע קצת כמו מלבושים ואין רגילות לטעות בו כל כך, אבל אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהן שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועין בהן הרבה ואמר לה התקדשי לי באבן ששוה נ' זוז צריך שומא דלא סמכה דעתה, ולכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן. וכתב א"א הרא"ש ז"ל: ומיהו לא ברירא לי האי טעמא למה נהגו העולם להסיר האבן מהטבעת, דלא בעינן שומא אלא כשמזכירים הסכום ואין דרך להזכיר הסכום בטבעת של הקדושין.

לכאורה הוא מביא את שתי השיטות. אבל זה לא נכון, שהרי הוא מביא את שיטת ר"ת רק לגבי  הציור שהמקדש אמר לה שהאבן שווה נ' זוז. אבל אם אומר לה התקדשי לי בכל דהו אז לשיטתו אין צריך שומא ומקודשת לכל הדעות (כולל ר"ת). וכפי שכתב הרא"ש, המקדש בטבעת לא נוהג לומר את ערכה, ולכן להלכה אין צורך בשומא גם לשיטת ר"ת. נראה שהטיעון הזה כבר מחסל סופית את החשש לקידושין בטבעת עם אבן.

שתי הדעות הובאו גם בשולחן ערוך, אבהע"ז סי' לא ס"ב:

יש אומרים שאם קדשה בדבר שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועים בהם הרבה, כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם, ואמר לה: התקדשי לי באבן זו ששוה נ' זוז, צריך שומא, דלא סמכה דעתה. ויש מי שאומר שאפילו קידש באבן סתם, ולא אמר לה ששוה נ' זוז, צריכה שומא, ולכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן.

כאן הוא כבר מוסיף ("ויש מי שאומר") את דעת ר"ת גם לגבי מי שלא אמר לאישה בעת הקידושין את ערך הטבעת.

הרמ"א שם עוד מוסיף על כך:

הגה: ואם קדשה בטבעת שיש בו אבן, או בסתם טבעת, ונמצא של נחושת, אף על פי שאין דרך לקדש בכך, חיישינן לקידושין (ב"י בשם תשובת הר"ש בר צמח ומרדכי פ"ק דקדושין). ואפילו אמרו העדים תחת החופה שהוא של זהב, ונמצא נחושת, אף על גב דלענין דינא נראה דלא הוי מקודשת, אפ"ה יש להחמיר לענין מעשה (תשובת מיימוני סוף הלכות נשים). ומ"מ נוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה, כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשוה פרוטה (א"ח). גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות, ואינן מקפידות במה מקדש אותן (מבואר בתשובת הרשב"א).

נראה מלשונו שבמצב כזה יש רק חשש קידושין, כלומר הוא, כמו המחבר, חושש ברצינות לדעת ר"ת גם בסיטואציות שלנו. ובטח בטבעת שנראית זהב ונמצאת נחושת.

אבל הרמ"א מוסיף שלכן נהגו לשאול את העדים תחת החופה אם הטבעת שוו"פ, כדי ליצור גמירת דעת אצל האישה להתקדש בפרוטה בלי קשר לשווי. דבריו תמוהים, שהרי הבעיה אינה רק סמיכת הדעת של האישה אלא גם ששווה כסף דורש קציבה. גם בב"ש ובנושאי הכלים שם מדברים על סמיכות הדעת של האישה, למרות שלפחות בלישנא בתרא יוצא שלא זאת הבעיה. וזה כנראה לפי דרכנו שבלישנא בתרא יוצא שיש שתי מחלוקות בין רבה לרב יוסף.

פסיקה מסדר ראשון ושני

אחרי שפרסנו את עיקרי הדברים (וחסכתי לכם דברי פוסקים ושו"תים ופלפולים שונים כדרכה המיותרת והמגוחכת של תורה), כל בר דעת מבין שכל הדיון עד כאן הוא בלתי רלוונטי לחלוטין, לפחות לגבינו. ההיזקקות לתקדימים ומקורות בנדון הזה היא דוגמה מובהקת של פסיקה מסדר שני, שמתעלמת לחלוטין משאלת הרלוונטיות של המקורות. בפסיקה מסדר שני משתמשים במקורות כאילו הם מדברים על מציאות ימינו ומתעלמים מהשכל הישר ומההבדלים בין התקופות והנסיבות, ומאי נחיצותם של המקורות כדי להכריע.

הבעיה הראשונה בפסיקות הללו היא עצם החשש לשיטת ר"ת. הרי אפילו אם נצמדים לתקדימים כמקובל בפסיקה מסדר השני, ראינו שעצם החשש לדעת ר"ת הוא מופרך מכל הטעמים שהצגתי למעלה. אז היה יהודי חשוב כמו ר"ת שכתב משהו מסברתו, ומכאן והלאה כולנו משועבדים לדעתו, מוזרה, תמוהה ולא מבוססת, ככל שתהיה. מדוע?! תוכלו לשמוע כיום טענות שאין לקדש בטבעת עם אבן כי אולי דעת האישה להתקדש באבן ולא בטבעת (שמעתי את זה לא פעם). מניין זה בא? זה אפילו לא הנימוק של ר"ת והפוסקים שנמשכים אחריו. מעבר לזה, מה רע בכך שהיא רוצה להתקדש באבן? אכן מקדשים אותה באבן ובטבעת (לא יותר גרוע ממקדש במילווה ופרוטה, ראו קידושין מו). כל אלו הם הסברים בדיעבד שבאים לנסות ולהצדיק שיטה תמוהה, ועושים זאת בדרכים תמוהות לא פחות.

בטח תאמרו לי שהשו"ע והרמ"א חששו לשיטת ר"ת, ולכן פוסקים כמותו או חוששים לשיטתו, למרות שזו שיטת יחיד. אבל זו שוב אותה תופעה של היצמדות לדעה מוזרה רק בגלל שהיה מישהו חשוב שאמר אותה. אז זה לא ר"ת, אלא מחברי השו"ע. אז מה?! שיטתם של מחברי השו"ע בעניין זה היא מוזרה ודחוקה ביותר, ולכן איני רואה שום סיבה בעולם להיצמד אליה. זו דוגמה למה שתיארתי במאמרי על האוטונומיה בפסיקה, שמחברי השו"ע השרישו את ההיצמדות לתקדימים, ופתחו בכך תקופה בעייתית מאד בפסיקת ההלכה. לא בכדי עמיתיהם ביקרו אותם קשות על כך (מהרש"ל, מהר"ל, אחיו של מהר"ל ועוד). ראו על כך גם בטור 304 ובספר השלישי בטרילוגיה שלי.

ביקורתי העיקרית כאן היא על עצם הגישה לפסיקת הלכה מסדר שני והיצמדות עיוורת לתקדימים, ושאלת הטבעת היא רק משל ודוגמה לעניין זה. גם לדעת הפוסקים שחוששים לר"ת, ראינו שהבעיה שקיימת לדעתם היא סמיכת הדעת של האישה, ולכן כיסוי פניה או השאלה לעדים האם הטבעת שוו"פ פותרת את הבעיה ומתקפת את הקידושין. האם מישהו חושב ברצינות שבימינו אישה מתנה את הסכמתה לקידושין בשאלה כמה שווה הטבעת? בפרט שבחופה היא רואה את הטבעת, והספק הוא לכל היותר על הערך שלה בשוק. זה פשוט הזוי. קשה לי לחשוב על אישה בימינו שמקפידה במה מקדשים אותה, ובוודאי על אישה שתוותר על הקידושין אם הם נעשים בטבעת שערכה לא נראה לה מספיק (גם אם זה בכלל אכפת לה). אם יש אישה כזאת היא מן המתמיהין, ואיני רואה שום סיבה לחשוש לכך. יתר על כן, כיום בדרך כלל גם האישה מכירה את טבעת הקידושין עוד לפני המעשה (פעמים רבות הם קונים אותה יחד), ולכן היא יודעת את ערכה ומתרצה לה.

בקיצור, כל התקדימים והטיעונים שהבאתי בדיון המקדים פשוט אינם רלוונטיים. הם עוסקים באותה שאלה עצמה, אבל בגלל ההבדל בנסיבות ובמציאות הם הופכים להיות בלתי רלוונטיים. להלכה, אין ספק שלאישה יש סמיכת דעת להתקדש בכל טבעת מכל סוג, עם או בלי אבן, ועם או בלי עיטורים.

אז על מה דיברו התקדימים? הרי הפוסקים הללו לא היו שוטים. איני יודע לענות על כך. מה שאני יודע הוא את המציאות בימינו, וכל שאר הקושיות לא מעלות ולא מורידות. ייתכן שהפוסקים הללו מדברים על מציאות מוזרה ולא מוכרת לי שבה דעת האישה הסבירה בקידושין אכן הייתה תלויה בטבעת שבה מקדשים אותה. זו מציאות הזויה, שגם סותרת את אותה חזקה של "טב למיתב" שאותם שמרנים עצמם שומרים עליה כעל בבת עינם.

כאן הגענו לעוד סתירה בתפיסה השמרנית: מחד, חזקת "טב למיתב" אומרת לנו שאישה רוצה זוגיות ומוכנה להתפשר על כל דבר בעולם כדי לקבל אותה (מה שלא נכון בימינו כמובן, אבל השמרנים נצמדים לחזקה הזאת כאילו היא דבר ה' מסיני). ויחד עם זאת השמרנים שליט"א מסבירים לנו שאולי דעת האישה לא להתרצות לקידושין כי הטבעת לא שווה אלף ₪ אלא רק מאה. גם אם האומדנא הזאת לגבי נשים הייתה נכונה פעם (ואני בספק רב לגבי זה), כיום היא ודאי לא נכונה. בימינו אין לי ספק שאין שום חשש בשום סוג של טבעת, ואפשר לקדש בכל טבעת שרוצים (וגם בסתם שוו"פ שאינו טבעת כמובן).[1]

זוהי דוגמה להידרדרות של פסק הלכה ממקורותיו הראשונים, דיון למדני במקורות והסברים שונים, עד לימינו. אימוץ של דעת יחיד מוזרה וחסרת בסיס, כשבדרך אנחנו שוכחים לגמרי שהמציאות בימינו היא כזאת שכל המקורות והטיעונים גם לשיטת היחיד זאת כבר אינם רלוונטיים.

זה מזכיר לי את מאמרי הידוע לשמצה לגבי הגיורים בימינו. במאמרי הנ"ל הראיתי גם הדיונים ההלכתיים על הקלות בגיור בימינו הם אנכרוניזם של פסיקה מסדר שני. מובאים במסגרתם תקדימים שלפיהם בתי דין קיבלו גרים שמטרתם הייתה אישות (רצו להינשא ליהודייה) או מטרות אחרות, ומנסים ללמוד מכאן לימינו. אבל אלו שטויות, שהרי בעבר גם גר שהגיע להתגייר ממטרות אחרות, עדיין ידע בבירור שהוא יצטרך להיות חבר בקהילת מקיימי המצוות. לכן לפחות דה פקטו הוא ידע שהוא מקבל על עצמו עול מצוות, גם אם זה לא נעשה מאהבת ה' טהורה וצרופה. לכן שם יש מקום לקבלו בדיעבד. אבל בימינו הגר יודע שלא יהיה לו שום צורך לקיים ולו מצווה אחת. החברה היהודית בישראל כיום היא חילונית, ופוקו חזו מה קורה עם הגרים בימינו. האם זה רציני לחשוב שיש כיום אומדנא שכוונתו של גר לשם אישות היא בכל זאת לקבל מצוות?! מעבר לזה, גם תקדימים שמדברים על וויתור על קבלת מצוות בעת הגיור אינם רלוונטיים לימינו. הם מבוססים על כך שבעבר אם אדם היה בא להתגייר ברור שהוא קיבל עול מצוות, אחרת למה הוא הגיע? ישראל סחופים ונרדפים בין האומות והוא בכל זאת רוצה להצטרף אליהם, אז כנראה שהוא מאמין אמיתי. זו אומדנא סבירה והגיונית שוודאי הייתה קבלת מצוות בלבו. אבל כיום אפילו אם הוא אומר שהוא מקבל עול מצוות אין אומדנא כזאת, שהרי יש לו אינטרסים ברורים להתגייר (ישראל כבר לא ממש  רדופים וסחופים, והם אפילו נותנים סלי קליטה ותנאי חיים לא רעים בהשוואה למדינות רבות אחרות). במציאות שלנו, להסיק מעצם הגיור שהייתה קבלת מצוות זה הזוי. מה יועילו כל התקדימים בעולם, אם המציאות בימינו שונה ממה שהיה בעבר?!

אנחנו כל כך רגילים לכך שפסיקת הלכה חייבת לצטט מקורות ותקדימים, ולדון בשיטות ראשונים ואחרונים, לפלפל וליישב אותם מול סוגיות הגמרא, שאיננו מרשים לעצמנו לפסוק לפי שכל ישר. בעצם, אם שואלים אותי האם ניתן לקדש בטבעת עם אבן עליי לומר שיש לאישה גמירת דעת להתקדש ולכן היא מקודשת. זהו. אין שום צורך להיזקק לפריסת השיטות ולדיונים הלמדניים והמלומדים שנעשים בהקשר זה. בעצם די היה בשו"ת סמ"ס. כן כן, כוונתי לז'אנר הבזוי והנלעג הזה שזוכה לכל כך הרבה ביקורות על לא עוול בכפו. הרבה מאד מהתשובות לשאלות מהסוג הזה צריכות היו להינתן בסמ"ס, והביקורת צריכה להיות מופנה דווקא לאלו שכותבים תשובות מלומדות ועמוסות מקורות בלתי רלוונטיים רק מתוך הרגל וכדי לעשות רושם. רוב השאלות שנוגעות לאקטואליה ולימינו זוכות לדיונים ולתשובות לא רלוונטיים מסדר שני, במקום הכרעת שכל ישר קצרה וקולעת (ראו דוגמה מובהקת במאמרי על קדיש יתומה).

בקיצור, עזבו את הדיונים על הטבעות. אלו אנכרוניזמים לא רלוונטיים. פלפולים למדניים שאני האחרון שיזלזל בהם, אבל חשוב להבין שערכם הוא בהיותם לימוד תורה לשמה (להבין עקרונות של קידושין וגמירת דעת, גם אם היישום הוא במציאות שונה). אבל אין לכל אלו ולא כלום עם פסיקת ההלכה המעשית לגבי טבעת קידושין, לפחות בימינו.

[1] אמנם הסתירה הזאת קיימת כבר בתלמוד. אבל איני מכיר את המציאות שם, ואולי טבעת שמורידה מערכה של האישה באמת הייתה נחשבת ביזיון שהצדיק אז בעיני הנשים הסבירות ויתור על הזוגיות. וצל"ע בזה.

50 תגובות

  1. צריך לקחת בחשבון השפעת תקדימים על סביבתם, ז"א, אם המחבר רוצה לפסוק ספר פסיקה לרוב ככל העם, הוא לא יתעלם מאלו שנוהגים כפוסקים בולטים. ואז זה מעגלי, אלא הסומכים על השו"ע וכו'. שהרב יחשב בזה, כי לענ"ד זה מאבני היסוד של הפסיקה
    ומלבד זאת, זכורני טוענים (סולבייצ"'ק או חוקר אחר) שבהתרופפות קיום מצוות החלו לחפש את המנהג (!, לא את ההלכה) בספרים, ומכאן דרך החזו"א ועוד…
    וכמובן זה ברור שהלכו עם זה למחוזות הזויים לגמרי, אבל לא בטוח שלעבור לסדר ראשון, לא ייצור בעיות הרבה.

    וה' מיכי ברכה רבה על שמחתך, מי ייתן ותתבשר רק בשורות טובות, וכמובן – יפוצו מעיינותיך חוצה, ותמשיך להועיל לנו

    1. אני לא עוסק בשאלה מה מועיל ומה מזיק, אלא בשאלה מה נכון. אם אתה רוצה לפסוק פסק שגוי כי זה מועיל – לבריאות.
      חן חן.

  2. אבל זה חלק מההלכה, שיש בה כללים שלא ממש אומרים שזו האמת, וכי לא תשמע להם?

    אגב, איך אתה מסביר את זה שכמעט לחלוטין אין פוסקים שמתעסקים בצורה מסודרת בדרכי ההלכה? (כמובן שזו שאלה רחבה, על התעסקות בכללים ובפילוסופיה של תחומים וכו', אבל עדיין נראה לי שההתעלמות פה חריגה) או שכן יש כאלה?

    1. ברור שלא אשמע. לא מדובר על משהו שאינו האמת אלא משהו שאינו ההלכה. איזה כלל יש כאן שעליי לשמוע לו? ההמצאה לגבי טבעת עם אבן? מניין בא הכלל הזה? ולמה אתה מניח שהוא ההלכה? הרי על כך הדיון.
      ברוב הדיסציפלינות, אנשים שעוסקים בהם לא עוסקים בהנחות היסוד ובפילוסופיה של התחום שלהם.

  3. "ובו בזמן הם אומרים שאולי דעת האישה לא להתרצות לקידושין כי הטבעת לא שווה אלף ₪ אלא רק אמה"
    לכאורה צ"ל מאה…

      1. "אבן, תוקן."
        נדצ"ל אכן 😉
        בכל מקרה טור יפה מאוד ומעורר הרבה מחשבה על פסיקת ההלכה היום!

  4. כותבי השו"ע? היו כמה כותבים? או שמא מדובר בביקורת ההלכה?

    1. מקובל א. ליחס יחד למחבר ולמגיה – רמ"א. ב.לדבר בלשון רבים…
      (כותרות הסימנים או חלק מהן נכתבו ע"י תלמידו)

      1. אכן, מחברי השו"ע הם ר"י קארו והרמ"א. השו"ע כפי שהוא לפנינו חובר על ידי שניהם.

  5. למה לצעוק. לסיכום הפוסקים חששו לדעת ר"ת ואתה בעיקר משאיר אותו (ואותם) בצ"ע עם קושיות שרובן מתבקשות ולא יודע לענות על מה דיברו התקדימים ולכן לא סביר לפסוק כמוהו. אפילו בבתי משפט לא נראה לי שמנפנפים ככה תקדימים.

    1. אבל אם כבר אז אלה פסקים שמתאימים יופי ליום העצמאות, חג המנגל הציוני הלאומי.

  6. מזל טוב!

    לעגנון יש סיפור יפה שנקרא "הטבעת/מעשה שאין לו סוף" (בכרך תכריך של סיפורים) – על משמעויות סמליות לטבעת העגולה:
    "ויש בזה סוד עמוק על דרך הציור בסיבת ההעלם וגילוי ההעלם, שמטבע הטבעת שמחבקת וחופפת, בסוד מקיף וחובק"

    תזכו לרוב נחת!

    1. תודה. אכן האריכו גם בעלי הסוד בעניין קידושין בטבעת, ובפרט מכסף או זהב, ואכ"מ.

  7. המאמר הוא דוגמא לאיכות הפסיקה מסדר ראשון:
    בגלל טיעונים שלא מן העניין אתה מבטל את דעת הראשונים. יש כאן ערבוב בין רצון כללי להיות נשואה לאדם הזה, או לאדם בכלל, שעליו נאמר טב למיתב, לבין התרצות להתקדש בחפץ הספציפי. לשיטתך גם זהב ונמצא נחושת האשה הנורמלית לא תבטל את הקידושין, ועדיין זה לא החפץ שבו היא התרצתה להתקדש ולכן לפי ההלכה יש חסרון בהליך של הקידושין. יש צורך בהתרצות להתקדש בחפץ הספיציפי הזה והרצון הכללי להתקדש לא מעלה ולא מוריד אם אין התרצות ל"טבעת זו" כפי שהיא באמת ולא כפי שהיא בדמיונה של האשה.
    נשים גם בזמן רב יוסף רצו להתחתן יותר מאשר את הטבעת ועדיין הוא סבר שהקידושין לא יחולו אם לא סמכה דעתה. ומקור המנהג שרת בא ליישב, בכך שלא מפשינן פלוגתא, ואף רבה לא חולק על העקרון שצריך התרצות לחפץ הקידושין.
    והסיבה שהפוסקים מציינים (ולא מכריעים כך, כי באמת זה שיטה יחדאית שבאה רק ליישב מנהג) את את זה לא בגלל שחושבים על מקרה של הבת של הרב שבע"ה ובמזל טוב הכל יהיה בסדר, והדיון במה לקדש ממש לא קריטי, אלא בגלל מצב שבו יבוא אחר ויקדש, ואף האשה תאמר שלא רצתה להתקדש ביהלום מזויף. האם במצב כזה צריך גט מהשני? לך ברור שלא כי החפץ לא מעניין, לפוסקים כנראה לא כל כך קל להוציא אשת איש לשוק

    1. פשוט לא נכון. לא מדובר על התרצות לחפץ הקידושין אלא לקידושין עצמם. הרי מדובר שהיא התרצתה לחפץ הקידושין אלא שאולי לא ידעה את ערכו. וכי תעלה בדעתך שהאישה רוצה לוותר על הקידושין ועל כל הטקס בגלל שהטבעת לא שווה מה שהיא חשבה שהיא שווה? אין לזה שחר.
      הזכרתי בקצרה את סוגיית מילווה ופרוטה, ויש עוד מקומות (כמו נפל על המציאה – קניין מועיל ושאינו מועיל) ודוק היטב.

      1. אם אני מבין נכון, אתה אומר שמספיק התרצות למעשה הקידושין בחפץ כחפץ שבו נעשית פעולת קניין והערך זה דבר נוסף שחסרון בו הוא משהו חיצוני ללא קשר למהות הקידושין. ואולי הסברא היא שלא מתקדשים בחפץ אלא בערכו הכספי של החפץ, כי מקור קידושין בשוה כסף הוא קניין כסף. לפחות בדעת רב יוסף נוח להגיד דבר כזה ואז להתרצות לחפץ בערך אחר זה למעשה לא להתרצות.
        הרצון בטקס ובלהיות נשואה במאקרו לא מספיק לענד, צריך התרצות למעשה הקידושין, אבל אני יכול לקבל שבדעת רבה הערך הוא לא הקידושין.
        ויש לחלק בין קידושין בשני דברים שאחד מהם בסדר- מלוה ופרוטה לבין דבר אחד לא כמו שצריך.
        אני מקווה שבמקרה כמו שציינתי שנתקדשה לאחר לא תתיר ללא גט לחומרא אם נתקדשה על פי ערך שגוי.
        תודה על המאמר ומזל טוב, אך אפשר יותר ללמד זכות על הפוסקים שגם לדעתך לא היו טיפשים.

        1. לא אצריך שום גט. אם התקדשה על פי ערך שגוי זה משהו אחר, כי ללישנא קמא אכן שם בעינן שומא. זה בסדר השני. אבל גם שם אני בספק אם אצריך גט בגלל הסדר הראשון.

  8. בס":ד כ"ו באלול תש"פ

    בית יהודי המושתת על ההלכה בנוי על ידע בסיסי של שני בני הזוג בהלכות הנחוצות. כשלפני שני בני הזוג עומד ספר הלכתי ברור ומוסכם, כגון 'קיצור שו"ע' או 'מקור חיים' או 'פניני הלכה' או 'ילקוט יוסף' וכיו"ב – הרי מרבית השאלות ההלכתיות 'סגורות' ואינן נמצאות בויכוח מתמיד. רק בהמקרי אי בהירות מאו מצבי דחק – פונים למורה הוראה, שגם הוא פוסק לפי אסכולת פסיקה מוכרת וידועה.

    אם שני בני הזוג הם למדנים בסדר גודל של ראשונים היכולים להוציא הלכות מהתלמוד 'בסדר ראשון' מה טוב ומה נעים 🙂 אםאין שניהם 'ראשון' ו'ראשונה', הרי יזקקו שניהם לפוסק הלכה מהסדר הראשון, ולגביהם עצמם תהיה פסיקת ההלכה 'מסדר שני', אך בחסרון גדול. להם לא יהיה מושג בסיסי של מה ההלכה בנושאים אקטואליים, שהרי בתלמוד לא מוזכרות במפורש השאלות האקטואליות. שני בני הזוג לא יוכלו לעשות צעד בחייהם בלי פוסק צמוד מהסדר הראשון, ועל פי רוב גם אחרי הפסיקה לא יבינו את גדריה ונימוקיה מחוסר ידע בתלמוד.

    לפיכך נלע"ד יפה עשה רמד"א שהפנה את בתו וחתנו לעשות כדברי ה'פוסק הקונבנציונלי' מסדר הקידושין'.

    בברכת 'תהא שנת פסיקה אחידה' ומזל טוב לזוג הצעיר, ש"צ

      1. בס"ד כ"ו באלול תש"פ

        מדברי ר"ת 'וכן נהגו העולם', נראה שהיה זה מנהג קדום שבימיו של ר"ת היה כבר נפוץ, והוא מנסה לתת לו הסבר ע"י החשש שהמתקדשת תסבור ששווייה של האבן גבוה יותר משווייה האמיתי.

        כדרכם של מנהגים קדומים, יש מקום לחשוב שההסבר המוצע אינו בהכרח טעם המנהג המקורי. יכול להיות שנהגו לקדש בטבעת פשוטה ללא אבן יקרה, כדי למנוע 'טרנד' שייצור תחרות פרועה שכל אחד ירצה להראות את כבוד עושרו או את אהבתו ע"י רכישת היהלום היקר והנוצץ ביותר.

        כדי למנוע תחרות פרועה שתמנע סחרור של התייקרות הטבעת בצורה שרוב האנשים לא יוכלו לעמוד בה – הנהיגו לקדש בטבעת פשוטה, שתיצור רף אחיד ללא חריגות ייוקרתיות ויקרות. וכעין הנהגתותיהם של חכמים שיקברו את המת בבגדים פשוטים, כדי למנוע תחרותיות שהעניים לא יכלו לעמוד בה.

        בברכת שנה שנת פשטות אצילית, ש"צ

        1. פרופ' ד' שפרבר (מנהגי ישראל, ד, עמ' קמג-קמט) מביא מנהג שהיה נפוץ באשכנז ובאיטליה החל מהמאה הי"ד, של טבעות נישואין מקושטות ומפוארות, חלקן עם אבן טובה, שעל גבי הטבעת היתה צורת בית מפואר שעליו היה חרות: 'מזל טוב',ולפעמים גם תאריך.

          ברור לפרופ' שפרבר שטבעות אלה לא יכלו לשמש כטבעות קידושין, שהרי נהגו שלא תהיה בטבעת אבן טובה או חריתה. לפיכך הוא משער שטבעות אלה שימשו כזכר לחורבו או כטבעות אירוסין.

          אך לענ"ד אין לזה הכרח, שכן ייתכן שאחרי שכתב הרא"ש על המנהג 'לא ברירא לי', החלו יהודים באשכנז ובאיטליה לקדש בטבעות מצויירות ומפוארות, ולא חשו עוד למנהג, וצ"ב

          בברכה, ש"צ

          1. הכל יכול להיות, אבל בשו"ע רואים שמבחינתו והרמ"א יש בעיה עם תחולת הקידושין עצמה. כלומר לא מדובר רק על מניעת תחרות.
            בכל אופן, אם אתה צודק אז זה חיזוק לדבריי שאיחן בזה ממש ברובד ההלכתי.

            1. בס"ד ז"ך באלול תש"פ

              לרמד"א – שלום רב,

              ר"ת מעלה את הבעייה ההלכתית הנוצרת באוירה של תחרות פרועה 'מי יביא את טבעת היהלום הנוצצת ביותר'. באוירה כזאת, אכן יכול להיווצר מצב שכלה שלא קיבלה את היהלום הכי יפה, את ה'מותג' הנוצץ ביותר – תרגיש מרומה ומזולזלת.

              אתה פשוט לא מכיר את המנטליות של 'חברה גבוהה' של עשירים, שאצלם אי קניית ה'מותג' הנוצץ ביותר היא עלבון בל יכופר, ואשריך שגדלת וחיית כל ימיך בחברות מובחרות של אנשים שלא הממון, הגאווה והראוותנות היו מרכזיים בחייהם.

              אך רבנו תם הכיר גם את חברת העשירים, ובחברה כזו – יש חשש ממשי לעלבון נורא של משפחת הכלה על שלא נתנו לה את טבעת היהלום היקרה ביותר, ההרגשה הנוראה שרימו אותם ולא נתנו להם טבעת לפי כבודם – עלולה להביא בהחלט לאי גמירות דעת בקידושין.

              בברכת 'תהא שנת פשטות אצילית', ש"צ

              1. ידוע המקרה עליו דן הרמ"א על חתונה בערב שבת שהתעכבה עד כניסת השבת בגלל שלא הסכימו על הכתובה. בחוגים שלנו התופעה כמעט לא מוכרת. נתקלתי בה בנעוריי כשהגעתי לחתונה שהתעכבה שעות משום שאבי הכלה סירב לתת את בתו בפחות ממיליון שקל או דולר. לאנשים עם הרבה כסף – הכסף חשוב מאד.

                בברכת תהא שנת פרופורציות אמיתיות, ש"צ

              2. בס"ד ד' בתשרי תשפ"א

                ומלבד גדלותם הענקית של רבותינו הראשונים וגדולי הפוסקים בעיון התלמוד – יש בפסקיהם שני יתרונות גדולים:

                א, הם חיו בתוך עמם, לפניהם באו שאלות הלכתיות ודיני תורה סבוכים, ומה שפסקו היה מתוך ידיעה והבנה מעמיקה של המציאות, מה שחסר לפעמים ל'חובשי בית המדרש' שאינם מנוסים בהנהגת ציבור

                ב. דברי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, שפורסמו ונלמדו בכל בתי המדרש, ונידונו לעומק על ידי מורי הוראה ודיינים, ולכן עברו ביקורת קפדנית של מאות ואלפי עיניים בוחנות, שהקשו ופירקו ודנו בדבריהם. כך שהתקבלותם בכלל ישראל באה מתוך ביקורת קפדנית.

                לפיכך צריכים דברהם עיון מרובה, ואין לדחות דבריהם ב'כילי בחיטתא', וכפי שאמר רבי חיים מוולוז'ין, ש'הווי מתאבק' הוא מלשון 'מאבק', שיש מקום להתווכח והקשול על הקדמונים, אך הויכוח צריך להיות 'בעפר רגליהם', מתוך ענווה גדולה כלפי גדלותם, ענווה המביאה ליגיעה עצומה להבין את טעמם.

                בברכה, ש"צ

              3. פיסקה 4, שורה 1
                … ואין לדחות דבריהם ב'גילא דחיטתא'…

                שם, שורה 3
                … להתווכח ולהקשות על …

              4. והנה עוד ציטוט מר"ח וולוז'ינר בעניין זה:
                אמנם בתורה דכתיב בה אמת הלוא בלתי אל האמת עינינו…וכבר הוזהרתי בזה מפי מורי קדוש ישראל רבינו הגדול הגאון החסיד מוהר”א נ”ע מווילנא שלא לישא פנים בהוראה וכו’… [ובספר ‘עליות אליהו’ הערה ס”ב מביא תשובה זו, ומוסיף כאן: “שלא לישא פנים בהוראה אף להכרעת רבותינו בעלי השו”ע”. ובנדפס הושמטה התוספת הזו].
                וראה עוד מקורות בעניין זה במאמרי כאן: https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%90%D7%95%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94

  9. נראה לי שהדיון בדוגמאות רבות שאתה מביא במאמר זה ואחרים לא נוגע רק למחלוקת עקרונית לגבי פסיקה מסדר ראשון או שני, אלא קשור להנחה סמויה רווחת, שגם אותה אתה מרבה להציף, על כך שכל סיטואציה חדשה, או שינוי מהנוהג הקיים, הוא אסור עד שיוכח אחרת. תחת הנחה זו אין מנוס מלבדוק את כל שרשרת הפסיקה כדי לדון בנימוקי האיסור ולבחון האם יש מקום להתיר. תחת הנחת המוצא הפוכה פשוט יותר לגשת לפסיקה מסדר ראשון. אני טועה?

    1. איזה דוגמאות רבות הבאתי כאן? אבל אתה צודק שאני לא מקבל את ההנחה שציינת ושיש לזה קשר לפסיקה מסדר ראשון.

  10. מאיפה נלקחים עקרונות הסדר הראשון. מן הגמרא?
    מה מיוחד בגמרא?

    פה נראה שגם לגמרא אתה לא רוצה להיצמד.
    בגמרא יוצא שטעות בשווי הטבעת מבטלת את הקידושין ואתה טוען שמקודשת כיוון שוודאי התרצתה לקידושין.

    1. הדברים הוסברו באריכות בספר השלישי בטרילוגיה. אני מקבל את סמכות הגמרא כי זה טקסט שיש לו סמכות פורמלית. כל מה שאחרי הגמרא אין לו סמכות ולכן איני רואה את מה שנכתב ארי הגמרא כמחייב אלא לכל היותר כמקור השראה.
      בגמרא לא יוצא כך. בגמרא יוצא שאין שום בעיה כי הלכה כרבה. ר"ת החליט שלא, כך שזה ר"ת ולא הגמרא. מעבר לזה, גם אם בגמרא היה יוצא שלאישה אין גמירות דעת, זו קביעה עובדתית ולא הלכתית, ולכן אין שום חובה להיצמד אליה. העובדות נקבעות לפי הסתכלות על המציאות בזמננו. גם אם נשים אז לא גמרו בדעתן, האם זה אומר שנשים בזמננו גם לא גומרות בדעתן? וכי כל הערכת מציאות בגמרא חייבת להיות נכונה גם בימינו? זו שטות.

      1. מי החליט שלגמרא יש סמכות פורמלית ואיפה זה הוחלט. הגמרא מצהירה איפשהו שיש לה סמכות פורמלית? ואולי דווקא לירושלמי יש. ואולי דווקא למדרשי ההלכה או ההגדה. ואולי למנהג ארץ ישראל הקדום?

        זה אולי שטות. אבל העמדה שלך לא תשאיר מההלכה יותר מקמצוץ. מי החליט בדיני ספיקות הרי חזל לא ידעו סטטיסטיקה. מי החליט בטריפות. מי החליט בבליעה בכלים. מי החליט בפרשנות התורה היום יש לנו כלי פרשנות טובים יותר אז למה שניסמך על הפרשנות שלהם. מי החליט מה זה נידה על סמך איזה ידע רפואי. וכו וכו

        1. כלל הציבור החליט זאת. כמו במעמד הר סיני יש אפשרות לתת סמכות פרמלית מלמטה (כסברת הרמב"ם על חידוש הסמיכה). אם אתה חושב שאין לגמרא סמכות כזאת – אז לא.
          מה שעמדתי משאירה מההלכה זו שאלה לא חשובה. השאלה מה נכון ולא מה התוצאות של עמדה זו או אחרת.
          לגבי שאלות הסטטיסטיקה והבליעה, אכן מדובר בעובדות ואם אגלה טעות עובדתית ההלכה המדוברת בטלה ומבוטלת כעפרא דארעא. לגבי כלי פרשנות זה עניין אחר, שכן בגלל הסמכות הפורמלית של הגמרא צריך שתהיה טעות דמוכח כדי לבטל פסיקה תלמודית. ראה למשל כאן:
          https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%90%D7%AA%D7%A0%D7%9F-%D7%96%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%A8-%D7%9B%D7%9C%D7%91-%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%93%D7%95%D7%95%D7%A7%D7%90-%D7%9B%D7%9C%D7%91

          1. 1. אני לא מדבר על טעות ספציפית כל ההמשגה של דיני ספיקות ספק ספקא חזקות וחבריו שלא מכילים דיון הסתברותי הוא משונה. לא היינו עושים את זה ככה היום.
            2. מתי הציבור החליט לקבל את הגמרא? נראה לי שיש פה פשוט מנהג. ומכאן יד ורגל לעליונות המנהג על ההלכה הכתובה.
            3. האמת פה היא ממש לא ברורה ואתה מנסה להיאחז בה בכל זאת על ידי ביסוס סמכות הגמרא ללא מקור.
            אמת יותר סבירה היא שההלכה היא הנוהג ההלכתי הקיים וזה כולל גם תקדימים יותר מאוחרים.
            התוצאות של עמדה הם רלוונטיות כאשר הם מוליכים לתוצאות לא סבירות זו אינדיקציה לאמת שבעמדה.

            1. 1. ממש לא נכון. ההמשגה הגיונית מאד. מערכת משפטית גם היום לא עובדת עם חישוב סטטיסטי אלא עם כללי היוריסטיים, וזה בדיוק מה שעושה ההלכה.
              2. זו קבלה ולא מנהג. 'קבלו עלייהו' בבי"ד אינו מנהג אלא חוזה שיש לו תוקף מחייב. וכאן כנראה יש אלמנט שמעבר לחוזה, ואכ"מ. מכאן שום דבר לגבי עליונות המנהג. מניין שאבת את הרעיון המוזר הזה? כשיש כמה אופציות הלכתיות לגיטימיות יש מעמד למנהג.
              3. לא הבנתי. יש כללי סמכות ברורים בהלכה. יש לא תסור והוא חל על בתי דין של סמוכים ולא על שום דבר שאחריהם (למעט הגמרא מדין קבלו עלייהו).

              1. 1. כלל היוריסטי של ספק ספיקא הוא לא סביר בעליל. יש דוגמא לכזה כלל במערכת משפטית בימינו?
                2. מאיפה אתה שואב את המושגים הללו קיבלוהו עלייהו. אתה רוצה לשמוט את הבסיס מההלכה המקובלת ולשמר את המושגים שמשום מה נוחים לך ועליהם לבסס את ההלכה שלך.
                הרעיון שההלכה היא הנוהג ההלכתי הקיים הוא טבעי מאוד ולא ברור לי למה אתה תמה עליו.
                3. שום דבר לא ברור אם אתה לא מקבל סמכות קודמת. אם אתה לא מחויב לתקדימים של הראשונים ושל הגמרא אז אני יכול לתת פירוש אחר ללא תסור. בטח שאין שום יסוד למעמדה של הגמרא ולכן הוצרכו אחרונים לפלפל למה אנו מחויבים לדברי הגמרא והתנאים.

              2. 1. כנראה שההיגיון שלי שונה מאד משלך. לי זה דווקא נראה כלל הגיוני מאד. אלא אם אתה מחפש ראיה במובן הסטטיסטי. אבל מערכת משפטית (לא רק ההלכה) לא מחפשת ראיות שהן בהכרח סטטיסטיות אלא כללי הכרעה. וספק ספיקא הוא כלל מתבקש להפליא.
                אין לי מושג מה קורה במערכות משפט אחרות, אבל יש לזכור שהן עוסקות בשאלות משפטיות ולא הלכתיות. שם זה הרבה פחות רלוונטי (גם בהלכה).
                2. אני לא שואב את המושגים הללו משום מקום. התורה עצמה מחייבת מדין קבלו עלייהו. זו סברא הגיונית שמשמשת אותנו גם בתחומים אחרים (כמו משפט וחברה).
                3. אין לי מה לעשות עם הצהרות כלליות מסוג זה.

  11. זו דוגמא לדיון על דברים שוליים (אם בכלל) שהופך את האמצעי לתכלית. מבלי להכנס לפילפולים ההלכתיים, ברור שהאישה תתקדש בכל שווה פרוטה ולא טבעת דווקא, כמו שכהן שיקדש גרושה (בניגוד להלכהֱ! באיסור דאורייתא!!!) היא תהיה מקודת וכד'. המנהג לקדש בטבעת פשוטה התפתח מהרצון ל'השוות' את בנות ישראל, שאחת לא תתגאה על חברתה. בדומה לבנות ישראל בכרמים שלבשו בגדי לבן פשוטים…

    1. ואולי זה גופו המקור לבגדים לןבנים לחתן ולכלה (לצבי) הגיב:

      לבי – שלום רב,

      יפה הזכרת את המנהד של המחוללות שכולן לובשות בגדי לבן, כדי שלא יהיה הבדל בין עשירות לעניות. ואולי זה היה הטעם גם למנהג שהחתן והכלןה לובשים לבן.

      בברכה, שווה צחור

    2. מה כאן דוגמה למה? לא הבנתי אף מילה מאוסף המילים בהודעה הזאת. ומה שכן הבנתי הוא גם שטות לעצמו וגם לא נוגע לדיון כמלוא נימה.
      החלטת שהמנהג לקדש בטבעת פשוטה הוא כדי להשוות את בנות ישראל. הצעה נפלאה, אלא שיש בה חיסרון קטן: היא לא נכונה. ר"ת מנמק את דבריו ולא צריך את פפלפוליך כדי להסביר אותו. יתר על כן, בשו"ע וברמ"א חוששים לכך שאלו לא קידושין וזזה ודאי לא בגלל הרצון להשוות את מעמדן של בנות ישראל. בקיצור, שטויות.
      לענייננו, הדיון שלי הוא במישור ההלכתי ולא במישור של ספקולציות מחקריות בגרוש על שורשי מנהגים.

      1. בס"ד כ"ז באלול תש"פ

        לרמד"א – שלום רב,

        א. אם לך מותר לחלוק על ר"ת בהוראתו, למה לנו אסור לפרש אחרת מר"ת את המנהג עליו הוא מעיד שהיה נפוץ בזמנו (ומסתמא היה מנהג קדום), ולהציע הסבר מסתבר שטעם המנהג המקורי היה למנוע קנאה ותחרות פרועה מי יקדש בטבעת יותר יקרה?

        ב. חששו של ר"ת שהכלה תרגיש מרומה אם יתברר שהטבעת לא היתה כה יקרה ויוקרתית כמו שחשבה, מובן מאד על רקע של 'חברה גבוהה' של עשירים שענייני ממון ויוקרה תופסים בה מקום מכריע. כלה (או משפחתה) שתרגיש שרומתה במעמד הכי מרומם ומרגש – לא תסלח על ה'ביזיון' לעולם. תחשוב, למשל על חתן שהבטיחו לו 'פייר קארדן' יוקרתי, וגילה שנתנו לו חליפה רגילה של 'בגיר'. הלא עולמו יחרב עליו…

        בברכה, צביש הנובוריש

        1. ובפרט נכונים הדברים בקהילות היהודיות שבצרפת ואשכנז, שיסודן בסוחרים עשירים שהתיישבו במקום בפריבילגיה מיוחדת שקיבלו מהשלטונות כדי לקדם את המסחר, ומרביתה של הקהילה היתה במעמד סוציו-אקונומי גבוה.

          צרותיה של יהדות צרפת-אשכנז החלו בשלהי המאה ה-11, כאשר גם הנוצרים החלו להיכנס למסחר והתחרו בהם, עד שהיהודים נדחקו את ההלוואה בריבית, דבר שרק הגביר את השנאה והרדיפות כלפיהם. גם מאבקי הכח הגוברים בין הכנסיה לקיסרים, ובהמשל עליית מעמד העירונים הנוצרים – הביאו להחלשת מעמדם של היהודים.

          בברכה, ש"צ

          1. ואת זה ר"ת שחי באותו מקום ובאותו זמן לא הכיר? כתבת שאתה מציע פירוש אחר למנהג מזה של ר"ת.

            1. ר"ת 'ישב בתוך עמו' והכיר את החברה שבה הוא חי, חברה של עשירים שלא היתה שונה באופיה מימי הש"ס, ואינה שונה באופיה בימינו. והחשש שטעות בערכה של 'טבעת הקידושין' תביא לפיצוץ ולאי גמירות דעת בקידושין – הוא סביר לחלוטין.

              אתה הוא זה שחי ב'בועה' של ישיבה בוחערס דת"לים עם גרביים בסנדלים, שאצלם 'הבלי העולם הזה' לא ממש משמעותיים, ולכן חששו של ר"ת שטעות בהערכת האבן תביא לפיצוץ הקידושין – נראה לך מוזר. צא מה'בועה"! 🙂

              בברכה, ש"צ

          2. פיסקה 2, שורה 2
            … נדחקו אל ההלוואה…

            שם, שורה 4
            … ובהמשך עליית מעמד…

            1. ה'תיקונים' הם לתגובה 'ובפרט נכונים הדברים ליהדות צרפת ואשכנז', שבינתיים הפרידו בינה לתיקונים תגובות אחרות.

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button