מהי פילוסופיה – המשך (טור 156)

בס"ד

בטור הקודם הצעתי הגדרה לפילוסופיה ולעיסוק הפילוסופי. כאן אשלים כמה אספקטים נוספים של הדיון, ולאחר מכן אנסה לבחון כמה הגדרות שהוצעו לפילוסופיה, ולהצביע על היחס ביניהן לבין הניתוח שלי.

על פילוסופיה ומדע: פירוט של התמונה מהטור הקודם

בתחילת הטור הקודם טענתי שהפילוסופיה נמצאת ברמה מקבילה למדע מבחינת דרגת הכלליות שלה. ניתן להגדיר את המדע כדרך שיטתית ואמפירית-חושית לאסוף מידע עובדתי ולהסביר אותו באמצעות דרכי עיבוד לוגיות וסטטיסטיות. המדע אמנם מתחלק לכמה תת-תחומים, כמו פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה וכו' (מדעי הרוח יידונו להלן), שכל אחד עוסק בתוכן אחר, אבל עקרונית כולם נוקטים במתודה דומה: מדובר באיסוף עובדות בדרך של תצפית חושית (כמובן לעתים בתיווך של מכשירים), ולאחר מכן ניתוח והכללה שלהן לכלל חוקים כלליים ותיאוריות. התיאוריות משתמשות גם במושגים ויישים תיאורטיים, כאלה שלא צפינו בהם, אבל הם מסייעים להסביר את התצפיות שלנו. לדוגמה, אלקטרון, שדה כוח ופוטנציאל, חלקיקים אלמנטריים מסוגים שונים ועוד ועוד. כל אלו יישים שאיננו צופים בהם ישירות אלא בתופעות שמוסברות על ידי הנחת קיומם.

בהקבלה לזה, כך גם הפילוסופיה. לפי הצעתי זוהי דרך להתבונן ולנתח את העולם דרך החשיבה המכירה (ולא דרך החושים), מה שכיניתי האינטואיציה שלנו. ושוב מדובר על לאסוף "עובדות", לנתח אותן ולהגיע למסקנות כלליות שכוללות גם יישים תיאורטיים. לדוגמה, עקרון הסיבתיות, קיומו של אלוקים – שהוא יש תיאורטי, תובנות על מהות הזמן, האמנות והמוסר וכדומה. רק אציין שהאינטואיציות עצמן גם הן תופעות בעולם, ולכן ישנם חלקים בפילוסופיה שעוסקים בניתוח והבנת הכלים האינטואיטיביים עצמם. האינטואיציה מתבוננת על עצמה (ראה עוד על כך בטור הבא). גם הפילוסופיה, כמו המדע, מחולקת לכמה תת-תחומים, ובטור הקודם עסקתי בשלושה מהם: מטפיסיקה, אתיקה ואסתטיקה. יש עוד תחומי תוכן שרובם ככולם קשורים לשלושת אלה, ובנוסף יש גם שני תחומים מתודולוגיים יותר, אפיסטמולוגיה ולוגיקה, שהם תחומי רוחב שעוסקים בניתוח החשיבה שלנו (האינטואיטיבית והרגורוזית) עצמה.

בין מדע לפילוסופיה שלו

בטוקבקים לטור הקודם עלו הערות לגבי היחס שתיארתי בין פילוסופיה למדע, וכמה כותבים טענו שהפילוסופיה קודמת למדע. הקדימה היא הן במובן הלוגי – שכן היא זו שנותנת לו תוקף (הפילוסופיה של המדע), והן במובן הכרונולוגי – שכן תחומים שהשתייכו פעם לפילוסופיה עברו כיום לתחום המדע (כמו חופש הרצון, מהות הזמן והמרחב ועוד).[1] כפי שכתבתי בתגובתי – אני לגמרי מסכים, וכאן אנסה להסביר מדוע.

דומני שיסוד הדברים הוא בכך שבפילוסופיה עצמה יש ענף שקרוי פילוסופיה של המדע, וזה עצמו מרמז על יחס שונה ולא שוויוני ביניהם. מכאן עולה שהפילוסופיה נמצאת גבוה יותר בהיררכיה מאשר המדע. כעת אפרט יותר.

ניתן לחלק את הפילוסופיה של המדע לשני חלקים עיקריים: המתודולוגיה המדעית (זהו חלק שבעיקרו הוא משותף לכל תחומי המדע) ומשמעותם של הממצאים המדעיים (זה עוסק בכל תחום מדעי בנפרד). המתודולוגיה המדעית עוסקת בשאלה איך אוספים נתונים, מהם נתונים רלוונטיים, מה תקפותה של תיאוריה והכללה מדעית, כיצד משנים פרדיגמה מדעית, מהן ההנחות שבבסיס המתודה המדעית, מעמדה של התצפית ויחסה לתיאוריה, סוגי תיאוריות (פנומנולוגית ומהותית) וכדומה. החלק השני שעוסק במשמעותם של ממצאי המדע, נוגע בממצאים ספציפיים מפיסיקה, מפסיכולוגיה או ביולוגיה, ושואל למשמעותם. חלק זה פחות חשוב לענייננו כאן.[2]

החלק הראשון עצמו מחולק לשני סוגי טיפול שחשוב מאד להבחין ביניהם: הסוג התיאורי והסוג הנורמטיבי. הטיפול התיאורי במתודולוגיה של המדע עוסק בשאלה איך מדענים עובדים. הוא נקרא כאן "תיאורי", שכן הוא לא אומר מה נכון ומה לא נכון אלא מתאר מה נעשה בפועל. כיצד עובד מדען וכיצד פועלת הקהילייה המדעית. לאחר מכן התיאורים הללו מנותחים ונעשות הכללות (אודות פעולתה של הקהילייה המדעית), בדיוק כמו שתיארתי קודם. זהו החלק ה"מדעי" של הפילוסופיה של המדע, שכן עקרונית מדובר בעבודה אמפירית כמו בכל תחום מדעי אחר, אלא שהעובדות הנחקרות כאן הן אופני התנהלות של מדענים. הסוג הנורמטיבי, לעומת זאת, מתייחס באופן ביקורתי לפעולתם של המדענים. הוא מנסה לקבוע כיצד נכון לפעול, כלומר להנחות את איש המדע ולהצביע על טעויות.

אמנם בפועל זה כמעט אף פעם לא קורה כך. אנשי מדע לא טורחים להתייחס לפילוסופיה של המדע כהנחייה לעבודתם (רובם כלל לא מכירים אותה), ולכן מעשית הפילוסופיה לעולם נגררת אחרי המדע וכמעט תמיד מצדיקה אותו. הסיבה לזה היא שלאנשי מדע טובים יש אינטואיציות טובות כיצד נכון לפעול גם בלי להמשיג ולהגדיר לעצמם במפורש את דרכי פעולתם.[3] אך ההתנהלות המעשית לא בהכרח אומרת שהיחס בין המדע לפילוסופיה שלו אינו כפי שתיארתי. הפילוסופיה ממשיגה ומגדירה את פעולתו של המדע, ומנהירה מה נכון ומה לא נכון ועל מה זה מבוסס. יש בבסיס המדע הרבה מאד הנחות מובלעות, והפילוסופיה שלו עוסקת בהן. גם אם בפועל זה נעשה אחרי ולא לפני (דה-פקטו ולא דה-יורה), עדיין היחס המהותי והלוגי הוא שהפילוסופיה קודמת למדע.

מבט נוסף על יחסי פילוסופיה ומדע

התיאור הזה מראה שבעצם הפילוסופיה לא ניצבת במקביל למדע, כפי שכתבתי בטור הקודם (רק כנקודת מוצא להבהרת הדיון), אלא לפניו. היא זו שעוסקת בשאלה מה נותן לו את התוקף וכיצד עליו לפעול. כיצד אנחנו יודעים שניתן לסמוך על תצפיות, או על ההכללות שנעשות על בסיס התצפיות. בלי העקרונות הללו אין תוקף למדע בכלל. חשוב להבין שגם אם למישהו זה נראה מובן מאליו ולכן הוא לא עוסק בפילוסופיה של המדע (כאמור, רוב אנשי המדע הם כאלה), עדיין במובלע הוא מניח הנחה פילוסופית שהתצפית החושית היא אמינה ומשקפת נכון את העולם ושדרכי העבודה שלו הן תקפות ונכונות. אלו לא מעט הנחות פילוסופיות שבלעדיהן אין למדע תוקף. השאלה כמה חשוב לעסוק בזה ומי מוטרד מזה היא שאלה משנית לדיון שלנו. המסד הפילוסופי הזה פשוט נמצא שם, והמדע יושב עליו אם נכיר בזה ואם לאו.

בניסוח אחר אומר זאת כך. ראינו שהמדע עוסק באיסוף מידע חושי ובניתוחו, ואילו הפילוסופיה עושה אותו דבר למידע אינטואיטיבי. אבל האינטואיציה היא שנותנת תוקף לחושים. מי אמר שהחושים שלי אמינים? מדוע להניח שמה שאני רואה משקף את האמת? הדברים נכונים שבעתיים לגבי דרכי הניתוח וההכללה שלי לעובדות התצפיתיות. זה מבוסס על הפילוסופיה, כלומר האינטואיציה. לכן הפילוסופיה קודמת לוגית למדע, ונמצאת לפניו בהיררכיה. ההנחות שבבסיס המדע אינן תוצאה של תצפית אמפירית כמובן (אחרת הן עצמן היו חלק מהמדע), ולכן בהגדרה הן תוצרים של האינטואיציה (אלא אם אתה ספקן שחושב שמדובר בטענות עלינו כבני אדם ולא על העולם). אפשר לומר שהמסקנות של הפילוסופיה הן ההנחות של המדע (כוונתי בעיקר לסוג הראשון של הפילוסופיה של המדע שכולל חלקים נרחבים של הפילוסופיה בכלל). על משקל המימרא הרווחת שאיפה שנגמרת הפילוסופיה מתחילה האמונה, ניתן לומר שאיפה שנגמר המדע מתחילה הפילוסופיה (כאשר מתבוננים הפוך כמובן: הפילוסופיה היא היסודית יותר).

הדגמה: טיעון ה"קוגיטו"

ניתן להדגים זאת באמצעות דיון קצר בשאלת המטריאליזם. מקובל לחשוב שקיומו של החומר הוא ברור, שהרי אנחנו צופים בו בחושים, ואילו קיומה של הרוח זו ספקולציה שנויה במחלוקת (בין מטריאליסטים לדואליסטים). עובדה היא שהוויכוח על קיומה של הרוח ניטש בכל עוז והמטריאליזם צובר לו יותר ויותר תומכים (על לא עוול בכפו, יש לומר), ואילו הערעור על קיומו של החומר (האידיאליזם) נתפס כהזיה פילוסופית לא ממש מעניינת. לכאורה החומר קודם לרוח.

אך במחשבה שנייה ברור שזוהי שטות. על קיומה של הרוח אי אפשר לערער, ואילו קיומו של החומר יכול בהחלט להיות שנוי במחלוקת. עקרון ה"קוגיטו" של דקרט גוזר את קיומי שלי בטיעון מושגי (ראה על טיעונים מושגיים במחברת הראשונה): "אני חושב משמע אני קיים". הטיעון הזה מוכיח את קיומה של הרוח החושבת ולא את קיומו של הגוף כמובן (כי הגוף לא חושב). במילים אחרות, אדם לא יכול להכחיש את קיומו שלו עצמו, אחרת לא ברור מיהו המכחיש.[4] בלי להיכנס לדקדוקי עניות ולשאלת התקפות של הקוגיטו (ראה בקצרה בפרולוג לספרי מדעי החופש), דבר אחד שנאמר בו הוא נכון בוודאי: הטענה שהגוף הקיים מאוחרת לטענה שהרוח קיימת. רק אחרי שהגענו למסקנה שהרוח החושבת והמכירה קיימת ניתן לדבר על קיומו של הגוף, וגם זה לא בהכרח (זו תוצאה של תצפית ולא של טיעון מושגי אפריורי והכרחי), שכן הרוח היא שמכירה את הגוף.

אם נעבור ליחסים בין חומר לרוח, הטענה דומה מאד. הטענה שהחומר קיים נטענת על ידי הרוח שמכירה בכך, שכן כל תובנה והכרה היא אירוע שמתחולל ברוח ולא בחומר. לכן טענה בדבר קיומו של החומר מניחה במובלע את קיומה של הרוח המכירה והחושבת. קיומה ודאי וברור יותר מקיומו. זהו ביטוי לקדימותה של הפילוסופיה שעוסקת באינטואיציה למדע שעוסק בעובדות חומריות שנקלטות על ידי החושים. בלי לבסס את המערכת הקולטת אין תוקף לקלטים שמתקבלים ממנה.

הקשר למדעי הרוח

לא בכדי נשמטו מהדיון עד כאן מדעי הרוח. הזכרתי את מדעי הטבע ואת מדעי האדם, שכן לגביהם יש תחושה ברורה שהתיאור המדעי שהוצע למעלה אכן תקף. אבל במדעי הרוח, כמו ספרות ושירה, ובפרט הפילוסופיה שמשתייכת גם היא אליהם, נראה שמדובר במשהו שונה. באחד הטוקבקים כבר עלתה הטענה (בשם לייבוביץ) שבמדעי הרוח אין מקום לתצפית על שום דבר, שהרי רוח האדם לא נגישה לתצפית. היא מצויה במישור סובייקטיבי משלה. כעת עולות השאלות הבאות: מהו היחס של מדעי הרוח לציר פילוסופיה-מדע שתיארתי עד כאן? וכמובן, באיזה מובן הפילוסופיה כהגדרתה כאן באמת שייכת אליהם?

כצעד ראשון, חשוב לעמוד על הבחנה שמאד מבלבלת את אלו העוסקים במדעי הרוח, וכוונתי להבחנה בין יצירה לבין מחקר שלה (עמדתי על כך בפירוט מה במאמרי במקור ראשון, המחקר האקדמי ואיסור נגיעה). אף אחד לא יעלה בדעתו לפרסם שיר בכתב עת לחקר השירה. שם יש הבדל ברור בין היצירה עצמה (=השיר) לבין החקר שלה. הוא הדין לגבי סיפור וחקר הספרות. אבל בתחום הפילוסופיה כמעט אין הבחנה בין פילוסופים לבין חוקרי פילוסופיה.[5]

מדוע ההבחנה הזאת כה חשובה לענייננו? מדעי הרוח עוסקים במחקר אמפירי של הרוח האנושית, כלומר של תוצריה. אפשר למיין ולסווג יצירות ספרות ושירה, כמו גם משנות פילוסופיות. אפשר לדון במשמעותן, בהבדלים, במחלוקות ובגישות השונות, בדיוק כמו בכל מדע אמפירי אחר. אם כן, גם במדעי הרוח נעשות תצפיות, אלא שמושאי התצפית אינם אובייקטים טבעיים אלא יצירות של רוח האדם (לכן זה קרוי "מדעי הרוח"). במסגרת המחקר הזה מועלות השערות ונבנות תיאוריות, וגם זה מקביל לגמרי למחקר במדעי הטבע. כמובן שבמסגרת ההכללות והניתוח נעשים צעדים מחשבתיים שאינם אמפיריים טהורים, בדיוק כמו במדעי הטבע. יתר על כן, מוגדרים כאן מושגים ויישים תיאורטיים, כאשר המושגים צמודים לממצאים האמפיריים עצמם (סוגות שיריות, מופעים לשוניים שונים, שימוש באמצעי ביטוי שונים – מטפורה מטונימה וכו' ועוד ועוד) והיישים התיאורטיים יש בהם ממד ספקולטיבי יותר מפני שהם לא תוצרים של תצפית ישירה. במקרה של מדעי הרוח היישים התיאורטיים הם בד"כ תופעות בנפש האדם וברוחו, כמו מצבי רוח, מוטיבציות שונות וכדומה. אלו אכן אינם מושאים לתצפית, אבל גם האלקטרון והשדה הגרביטציוני לא. אלו יישים שערכם הוא בכך שהם מסבירים את התופעות התצפיתיות.

לכן אין הבדל עקרוני בין מדעי הרוח לבין מדעי הטבע.[6] מה שכן חשוב הוא להבחין בין חקר הפילוסופיה, השירה והספרות (פואטיקה), לבין היצירה עצמה. היצירה של שיר ושל סיפור כמו גם של פילוסופיה הן ז'אנר שונה ממדע. בטור הקודם הסברתי שהפילוסופיה היא תצפית אינטואיטיבית על העולם (כולל רוח האדם בתוכו), ובטורים על השירה (107–113) הסברתי שהשירה והספרות הן דרכי העברה עקיפות שמיועדות למסרים שקשה או לא אפשרי להעביר בפרוזה אינפורמטיבית.

אם נשוב כעת לענייננו, עלינו להבחין בין פילוסופיה לבין חקר הפילוסופיה. חקר הפילוסופיה הוא תחום מדעי ככל תחום אחר. עניינו תצפית אמפירית על הוגים ומשנות פילוסופיות וניתוחן (בדיוק כמו התצפיות במדעי הרוח בכלל, כפי שתוארו למעלה). אבל יצירה פילוסופית, לעומת זאת, היא מבט אינטואיטיבי על העולם. כמובן שבחקר הפילוסופיה עצמה שהוא אמפירי במהותו יכול להופיע גם ממד פילוסופי. כאשר חוקר פילוסופיה פתאום מתמקד על תופעה חדשה בפילוסופיה וחושף עוד ממד מושגי באמצעות האינטואיציה שלו. במצב כזה הוא בעצם עושה תצפית אינטואיטיבית משל עצמו, כלומר פועל כפילוסוף ולא כחוקר פילוסופיה. הגבול אינו תמיד חד, אבל ברור שיש לו שני צדדים וברור שיש שני תחומים כאלה. עוד ברור שאף אחד מהם לא מאתגר את המפה שציירתי כאן, האחד שייך לתחום המדע האמפירי שכן הוא עוסק בתצפיות חושיות והשני שייך לתצפיות האינטואיטיביות, כלומר לפילוסופיה.

מבט על הערך ב'ויקיפדיה'

עתה, משסיימתי את ההגדרה באופן כללי, נתבונן קצת באופן ביקורתי על ההגדרות שמוצעות לפילוסופיה בערכה בויקיפדיה. תחת הכותרת "מאפייני הפילוסופיה והגדרותיה" נאמר שם כך:

לא קיימת הסכמה מוחלטת בדבר הגדרתו של המושג "פילוסופיה". אף לא ברור לכול מהו חלק העולם שבו היא מתבוננת.

בטור הקודם הבהרתי בדיוק את הנקודות הללו, ובפרט על מה וכיצד היא מתבוננת. אני גם הראיתי שם שאין אפשרות להציע לה הגדרה אחרת, אלא אם מרוקנים את הפילוסופיה מתוכן (כלומר הופכים אותה או להזיה או למדע).

מיד לאחר מכן מוצעות שם כמה מההגדרות המקובלות (אני חושב שהן לא מוציאות זו מזו, ובהחלט אפשר לראות את צירופן כהגדרה מקובלת לפילוסופיה. התבוננות קלה מראה שניתן להעמיד את כולן על הצעתי שגם מסבירה מה משותף לכל אלו, אך לכל אורך הדרך יש לזקק את המושגים וההגדרות כדי להוציא מהכלל מדעים והזיות.

1. הבהרת מושגים

ההגדרה המקובלת ביותר היא שהפילוסופיה מבהירה מושגים. המדען משתמש במושגים ואילו הפילוסוף מבהיר אותם. בני אדם מחפשים צדק, ואילו הפילוסוף שואל "מהו צדק". פיטר סטרוסון מגדיר זאת כ"מיפוי עולם המושגים" (בחיבורו 'אנליזה ומטפיזיקה').

ראשית יש להבחין בין מושגים (ששייכים לעולם הלוגי-מטפיסי) למונחים (ששייכים למישור הלשוני). ההבהרה בה מדובר יכולה לעסוק בכל אחד מהשניים. הבהרת מונחים היא עניין מילוני וביסודו הוא עיסוק אמפירי, שכן אנחנו בוחנים כיצד אנשים משתמשים במונח זה או אחר. אבל העיסוק המשמעותי יותר הוא הבהרת מושגים, כמו למשל ניסיון להגדיר את המושג דמוקרטיה (ולא את המונח הלשוני). מה באמת הוא כולל ומה לא. למה אוסף המאפיינים הללו (בחירות חופשיות, זכויות אדם ואזרח, הפרדת רשויות וכו') מצטרפים ליצור מושג אחדותי, ולמה דווקא הם ולא אחרים.

כעת עולה השאלה על בסיס מה אנחנו מבהירים את המושגים? כיצד אנחנו יודעים מה כלול בדמוקרטיה? התבוננות במדינות שמכונות דמוקרטיות לא מספיקה, מפני שחלקן אולי לא לגמרי דמוקרטיות. הרי המבט הוא ביקורתי, ואנחנו לא מוכנים לקבל כל מדינה שמגדירה את עצמה ככזו כמדינה דמוקרטית. לכן אין מנוס אלא לראות זאת כתצפית על האידיאות, כלומר שימוש באינטואיציה. במובן הזה בהחלט ניתן לשייך את העיסוק הזה להגדרת הפילוסופיה שהוצעה אצלי.

2. חקר גבולות הדעת

קאנט הגדיר את תפקיד הפילוסופיה כ"חקר גבולות התבונה". וילארד קוויין טען ש"הפילוסופיה מחפשת את קווי המתאר של העולם". ג'ורג' מור הגדיר את תפקיד הפילוסופיה כ"תיאור כללי של כל היקום" (בחיבורו 'כמה בעיות מרכזיות בפילוסופיה').

ושוב השאלה היא כיצד אנחנו מצליחים להגדיר את גבולות התבונה וקווי המתאר של העולם (שלא לדבר על "תיאור כללי" שלו). אם מדובר על תצפית אמפירית ממש, אזי שוב חזרנו למדע. אם מדובר על גבולות הכרתיים אז בפשטות זו פסיכולוגיה. לכן די ברור שגם כאן מדובר בתצפיות אינטואיטיביות עלינו, על העולם, ובעיקר על היחסים האפשריים בינינו לבינו.

3. "טעות באובייקט" והאנליזה הלשונית

סרן קירקגור[7] טען שהפילוסוף מאמין שהוא חוקר את העולם בעודו חוקר באמת את המושגים. מטפורה שבה השתמש היא אדם שרואה שלט "כאן מתקנים נעליים", וכשהוא נכנס לחנות הוא מגלה שהשלט הוא זה שעומד למכירה. בפילוסופיה אנליטית, המשיכו את רעיונותיו של ויטגנשטיין, והוסיפו את הטענה שלא זו בלבד שהמושא האמיתי הוא המושגים, אלא שבבעיות פילוסופיות יש טעויות במושגים. תפקיד הפילוסוף אינו רק לחקור את המושגים שבהם משתמשת הבעיה, אלא גם לתקן אותם.

בכל אופן שוב מדובר על תיקון המושגים והכוונה בעצם לסינכרון של מונחים בדרכה של הפילוסופיה האנליטית. זו עוסקת בעיקר בשפה ובמינוח ובדרכי השימוש שלנו בהם. לכן ביסודו של דבר מדובר בתחום שהוא בעיקרו מדעי. ויטגנשטיין מאופיין בכך שהוא בעצם עושה עבודה מדעית של תצפיות על החשיבה שלנו ועל דרכי ההתנהלות שלה. אמנם מי שמכיר את הפילוסופיה האנליטית יודע שהאנליטיות היא כסות דקה לטענות שמכילות לא מעט הנחות, ואלו אינן אלא תצפיות אינטואיטיביות (אלא שהן נעשות שלא במודע ובלי להודות בכך).

4. עיסוק בו זמני במושג ובמושא

ג'ורג' קולינגווד, בספרו 'הרעיון של ההיסטוריה' טען שחקירה פילוסופית מתאפיינת בכך שהיא חוקרת את המושא של המושג ואת המושג בו זמנית. "הפילוסופיה דנה באובייקט, באותה מידה שבה היא דנה בחשיבה". למשל, הפסיכולוג שואל כיצד אנשים מנהלים את מושג ה'אמת'; הפילוסוף שואל באותו זמן גם מהי האמת עצמה, כלומר הוא מעמיד את עצמו באותה עת גם בתפקיד בעל המושג.

כאן כבר ישנה תובנה קרובה מאד למה שתיארתי עד כאן. אמנם דומני שכוונתו לא רק ליחס בין המונח הלשוני למושג (=ההכרה שאותה הוא מתאר) אלא גם בין שני אלו לבין המושג עצמו בעולם (האידיאה). אם נשוב למושג מדינה דמוקרטית, הטענה היא שיש אידיאה של דמוקרטיות, יש את התפיסה שלנו את האידיאה הזאת ויש כמובן גם את המונח הלשוני "מדינה דמוקרטית". ההבדל בין שני ההיבטים הראשונים הוא שהמושג בעולם הוא כפי שהוא. האידיאה האפלטונית לא תלויה בניתוח ועיון פילוסופי, וכמובן גם לא משתנה על ידי תוספת הבנה שלנו. היא היתה שם כפי שהיתה עוד בטרם הכרנו אותה, וכך היא נמצאת שם כל הזמן. לעומת זאת, התפיסה שלנו לגביה, כלומר המשמעות שהיא מקבלת בהכרתנו, יכולה להיות שגויה או חלקית, כלומר לא תואמת לגמרי לאידיאה. דיון פילוסופי יכול לקדם אותה וליצור התאמה טובה יותר בינה לבין האידיאה עצמה. ושוב, זה דומה מאד לתפיסה האנליטית שרואה את הפילוסופיה כבירור וסינכרון מושגים (ניקוי השפה), שכן במובלע כפי שטענתי למעלה גם הם בעצם עוסקים בתצפית אינטואיטיבית על האידיאות ותיקון המושגים ולא רק במינוח. אבל קולינגווד מבטא מודעות למהותו של התהליך הזה, ובעצם מתאר כאן את המכניזם של תצפית אינטואיטיבית.

הערה על חוסר ההתקדמות בפילוסופיה

בקטע הבא, מיד אחרי ההגדרות הללו, כתוב בערך הנ"ל:

בין תכונותיה המוכרות של הפילוסופיה ניתן למנות את הרפלקטיביות (כלומר התבוננות עצמית), אי האמפיריות (כלומר, העובדה שאין להכריע בעיה פילוסופית על ידי התבוננות במציאות), עיסוקה בנושאים כלליים והעובדה שבעיותיה המרכזיות אינן זוכות לפתרון מוסכם מזה אלפי שנים.

כאן אני חייב להעיר כמה הערות. ראשית, אכן עיסוק בפילוסופיה עצמה (רפלקטיביות) גם הוא פילוסופיה (ראה על כך עוד בטור הבא). אין לנו כלי אחר שבאמצעותו ניתן להכיר את האינטואיציה שלנו אלא האינטואיציה עצמה. גם התובנה של חוסר האמפיריות היא חשובה, אלא שהיא קצת סותרת כמה מהקביעות שראינו למעלה (ובוודאי את מגמתה של הפילוסופיה הניסויית). כך גם לגבי העיסוק בנושאים כלליים, שכן כפי שראינו הפילוסופיה היא התשתית לכל עיסוק אחר (כולל המדע). אבל העובדה שבעיותיה לא זוכות לפתרון מוסכם, שנמצאת במוקד של כמה ביקורות חריפות על הפילוסופיה (ווייטהד כבר כתב שכל הפילוסופיה המודרנית אינה אלא הערת שוליים לאפלטון)[8], אינה מדויקת.

כך למשל טענותיו של קאנט, כמו ההבחנה בין הפנומנה לנואומנה, או החלוקה של המשפטים לאנליטי-סינתטי ולאפריורי-אפוסטריורי, הן לדעתי בגדר עובדות פילוסופיות (למעשה ההבחנה בין פנומנה לנואומנה היא כמעט עובדה מדעית, או לפחות מסקנה מתבקשת מממצאי המדע). מי שלא מסכים לזה פשוט לא מבין משהו. הרבה מאד מהוויכוחים בפילוסופיה נובעים משימוש לא זהיר או סתם לא מסונכרן במושגים. אנשים מדברים על דברים שונים ולכן נוצרת מראית עין של וויכוח. במקרים רבים ועל לא מעט רעיונות יסוד יש הסכמה, ולדעתי הפילוסופיה בהחלט מתקדמת. השם הרע שיצא לה כאילו טוחנים מים ובכל שאלה יש מיליון דעות וגישות, נובע מהיותה לא אמפירית ולכן לכאורה סובייקטיבית. אך זהו מצג שווא. בחלק  ניכר מהסוגיות יש הסכמה וחילוקי הדעות הם מדומים, וכמובן יש גם התקדמות. אם אכן לא היתה הסכמה בשום סוגיא במישור הפילוסופי, היה עלינו להסיק שגם המדע לא מתקדם. הרי הוא מבוסס על הפילוסופיה. יתר על כן, במקרים רבים הפילוסופיה מסייעת להתקדמות המדעית, וההתקדמות המדעית חוזרת ומקדמת את הפילוסופיה. אבל נושא זה זוקק כבר עיון ודיון בפני עצמו ואין כאן מקומו.

סיכום

אז מה היה לנו כאן? ראינו כמה שיקולים שהובילו אותנו להגדרה כללית לפילוסופיה. הסברנו באמצעותם כמה הגדרות שהוצעו לה, וראינו שההגדרה שהוצעה כאן מאחדת את כולם וגם מביאה לחידוד ודיוק גדול יותר. יש בנותן טעם להעיר שכמו בהגדרת השירה (טורים 107-113) גם כאן אנחנו יוצאים מאוסף תופעות מגוון ומנסים להגיע לבסיס משותף ויסודי לכולן, כאשר בסופו של דבר כמה מהן נותרות בחוץ (דברים שנראים לכאורה כמו פילוסופיה אבל אינם באמת כאלה: מדע, הזיה, או מטחנת מילים ריקה). זה כשלעצמו מצביע על רכיב לא אמפירי בניתוח הזה, שכן ה"עובדות" שמהן יצאנו מקבלות פרשנות שחוזרות והופכות חלק מהן ללא רלוונטיות. אנחנו לא נצמדים לעובדות. זה מאפיין של תהליכי הגדרה וניתוח מורכבים, ועסקתי בזה בפירוט שם.[9]

כעת יהיה מעניין לבחון האם הדיון שעשינו כאן בעצמו הוא דיון פילוסופי. ההתבוננות על הפילוסופיה נעשתה כאן בשני רבדים: תיאורי-מדעי (למה אנשים מתייחסים כפילוסופיה), וניתוח מהותי-מושגי (על ידי השוואה מבחינה עם המדע והימנעות מהזיות). התוצאה היא התבוננות אינטואיטיבית על הפילוסופיה שמביאה לבירור של המושג (ולא רק המונח). אלא שמתוכן ההגדרה עולה שבעצם יש כאן התבוננות אינטואיטיבית באינטואיציה עצמה. ראינו שאין מנוס מכך, שכן האינטואיציה היא המישור היסודי ביותר של כל דיון מכל סוג, ולכן ההתבוננות בה עצמה גם היא חייבת להיעשות בתוך המסגרת הזאת.

רון אהרוני, בספרו החתול שאיננו שם, תולה בלולאה הזאת את כל חולאיה של הפילוסופיה על כל סוגיותיה (עד האחרונה). לטענתו התבוננות על כלי ההתבוננות מבטאת כשל של זיהוי בין הסובייקט המתבונן לבין האובייקט שעליו מתבוננים, והכשל הזה מפיל לקרשים את כל הפילוסופיה והופך אותה לשטות אחת גדולה. בביקורת הרצחנית והמחודדת הזאת אעסוק בטור הבא (שיוקדש כמובן לישי, איך לא?!).

[1] כעת מנסים לפתח ענף בפילוסופיה שמכונה  פילוסופיה ניסויית (experimental philosophy) במטרה להעביר  עוד ועוד תחומים פילוסופיים לתחום המדע (ובאופן לא מפתיע לדעתי יש שם לא מעט כשלים יסודיים).

[2] בעבר כבר עמדתי על כך שהחלק הזה די מוזנח. בדרך כלל כשלומדים פילוסופיה של המדע עוסקים רק במתודולוגיה ולא בחלק הזה, ולדעתי הסיבה לכך היא שהחלק הזה זוקק מומחיות מדעית ולא רק פילוסופית. לכן מספר האנשים שיכולים לומר דברים אינטליגנטיים בנושא הזה הוא קטן (הם אמורים להתמצא היטב הן בפילוסופיה והן בתחום המדעי הנדון). לכן יש מעט עיסוק בו, וחלק ניכר מהעיסוק הזה הוא כושל ושטחי. אגב, זו אחת הסיבות לכשלים הרבים שמופיעים בדיונים על חופש הרצון (ביחס למדעי המוח) ועל אלוהים (ביחס לאבולוציה), שכן הם עוסקים במשמעות הפילוסופית של ממצאי מדעי המוח או האבולוציה, עיסוק ששייך בעליל לחלק השני. ניתן לראות כשלים כאלה גם בתחום הפילוסופיה הניסויית שהוזכר בהערה הקודמת.

[3] בדיוק כמו שלאנשי הלכה כמעט ואין רפלקסיות על דרכי פעולתם. הם פשוט עובדים אינטואיטיבית, ולאחר מכן יכולים לבוא חוקרים ולתאר ולבקר את אופני פעולתם.

[4] זו בדיוק הבעיה בתפיסה החסידית שהצמצום האלוהי אינו כפשוטו (כלומר אלוקים לא באמת הצטמצם ואנחנו והעולם לא באמת קיימים. השאלה מי אומר את הטענה הזאת עצמה? לחלופין, אם אנחנו רק אשלייה, במוחו או בהכרתו של מי מתחוללת האשלייה הזאת?

[5] אגב, גם בתחום ההלכתי זהו המצב (אם כי קצת פחות מטושטש).

[6] אני כבר צופה את הקושיות שיעלו את הסתירה בין דבריי כאן לבין הדיבורים על מדעי הרוח והחברה כ"מדעי החרטא" (בניגוד למדעי הטבע). לכן אקדים ואומר שאין כל סתירה. המתודולוגיה הזאת אכן משמשת גם במדעי הרוח, הבעיה היא שהתופעות מורכבות מדיי והמושגים עמומים מדיי ולכן לא מצליחים להגיע לרמה תיאורטית מדויקת כפי שנדרש במדע ממשי (מה שיוצר פתח לכמויות אינסופיות של הבלים). אבל התיאור העקרוני כאן הוא ודאי נכון.

[7] לא בדקתי, אבל דומני שנפלה כאן טעות והכוונה היא לויטגנשטיין ולא לקירקגור.

[8] אמירה שנונה ומופרזת להחפיר כמובן.

[9] ראה למשל בטור 108 בדיון על האינטליגנציה הרגשית.