על מומחי ביטחון, אסטרטגיה והמצב העכשווי (טור 678)
בס"ד
אלי, תן לי אלכוהול כדי לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
קפאין כדי לשנות את אשר ביכולתי,
וריטלין כדי להבחין בין השניים.
(פרפרזה חביבה על תפילת השלווה)
כבר שנים אני כותב שאיני מאמין ב"מומחיות ביטחונית". קצינים בכירים מבינים איך להניע כוחות ובמקרה הטוב בקיאים בטקטיקה צבאית לוקלית. אין להם הבנה אמתית באסטרטגיה, ואני בספק האם יש בכלל הבנה דיסציפלינרית בתחום הזה. אתחיל אולי באנקדוטה שהייתה בדידי, ואז אעבור לדיון במצב המלחמה הנוכחי.
סנדהרסט, עיתון 'הארץ' ומומחיות צבאית
כד הווינא דרנא בירוחם, היינו מנויים על כתב העת האנטישמי המכונה "הארץ", ואפילו ניהלנו מאבק כדי שישלחו לנו אותו לירוחם (בשבתות). נראה שהם העדיפו להתמקד בתל אביב וניו יורק. חשבנו אז שיש בנותן טעם להכיר עמדות וטיעונים אחרים מאלו שלנו כדי לגבש עמדה באופן מפוכח. אני עדיין חושב כך, אבל לכל דבר יש מחיר סביר, והתברר לנו שקריאת "הארץ" היא הרבה מעבר למחיר הסביר, ולו רק מבחינת בריאות נפשית ואינטלקטואלית.[1]
באחד הימים קראתי בעיתון הנ"ל מאמר מרתק על מכללה נודעת מאד לפיקוד צבאי בבריטניה בשם סנדהרסט. מכללה זו מוכרת הייטב בעולם, ואפילו אנוכי, הקטן מכל מומחי הצבא שביקום, שמעתי עליה לא פעם. כל מיני נסיכים ערביים וקצינים מכל העולם באים להשתלם במכללה הזאת. זו הייתה כתבה מרתקת, ובין היתר הם תיארו שם שבכל משך ההכשרה לא עוסקים בכלל בנושאים צבאיים. התלמידים מקבלים משימות פיקוד לאו דווקא צבאיות, כמו למשל פיזור הפגנות בלי נשק ועם מגבלות קשות על הפעלת הכוח, כדי לראות כיצד הם מבצעים משימות מורכבות תחת מגבלות וכיצד שולטים בכוח שתחת פיקודך במגבלות הללו.
כמה ימים אחרי שקראתי את הכתבה, אירחנו לסעודת שבת קצין תושב ירוחם בדרגת אל"מ עם משפחתו. השיחה נסבה, בין היתר, על אותו מאמר שקראתי. מתברר לתדהמתי שאותו קצין כלל לא שמע על מכללת סנדהרסט. כאמור, אפילו אני הכרתי אותה הרבה לפני שקראתי את המאמר, אבל הוא שמתמחה בתחום הצבאי כלל לא שמע עליה, ובוודאי לא קרא את הכתבה. צריך להבין שזה בערך כמו לא לשמוע על ווסט פוינט, על קרב ווטרלו, או על הנחיתה בנורמנדי. אני לא בטוח שאם הוא היה מכיר אותה הוא היה קצין טוב יותר, שכן כאמור אני קצת בספק לגבי הדיסציפלינה הצבאית (מה שוודאי יעורר את חמתו של אורי מילשטיין, שאפילו הגיב כאן בעבר כמה פעמים), אבל דבר אחד ניתן לראות כאן: המומחיות הצבאית, גם אם קיימת כזאת, אצל הקצין הישראלי המצוי היא כנראה די מפוקפקת (לזה מילשטיין ללא ספק יסכים). ראו על כך גם כאן תחת הסעיף "ביקורת" (מילשטיין כמובן מוזכר שם).
כעת אנחנו מגיעים לאלוף בדימוס ישראל זיו.
ישראל זיו ומאמרו
ישראל זיו הוא יושב אולפנים ידוע, שמפטם אותנו שוב ושוב בניתוחיו מאירי (או: מעירי) העיניים לגבי המצב הביטחוני והמדיני שלנו. הברנש היה מפקד אוגדת עזה, קצין צנחנים וחי"ר ראשי (קצח"ר) ולבסוף גם ראש אגף מבצעים במטכ"ל, לכאורה מומחה צבאי מהשורה הראשונה. אין פלא שבאולפנים רבים ברדיו ובטלוויזיה רודפים אחריו כדי לשמוע את דעתו ולהחכים בשאלות שעל הפרק. הוא מסביר שוב ושוב מה נכון לעשות ומה לא, מה משמעותו של צעד כזה או אחר וכדומה.
כבר מזמן הגעתי למסקנה שכל יושבי האולפנים הללו, כולל זיו עצמו כמובן, הם מומחים גדולים למה שהיה אבל אין להם מושג לגבי מה שיהיה (כמכתמו הידוע של בן גוריון). מדי פעם תראו הודאות רפות שלהם בטעויות העבר, אבל זה לא מונע מהם להביע עמדות נחרצות לגבי כל דבר שקורה. לשיטתם נראה שהמומחיות הצבאית נולדת אחרי שנוטשים את הצבא, שכן לדבריהם מי שמנהל אותו כעת לא ניחן בה. אני, אגב, חושד שההבדל מצוי במקום אחר. אלו שמנהלים כעת את העניינים מצוידים במידע הרלוונטי (עד כמה שהוא קיים, ועד כמה שהם עושם בו שימוש – ע"ע 7 באוקטובר), בעוד שהדימוסים למיניהם לא. הם מומחי כורסה, כמוני כמוכם. אולי זה פשר ההבדל בין אלו לאלו, ולאו דווקא המומחיות המופלגת שנרכשת במקרה בדיוק ברגע השחרור מהצבא.
לדוגמה, מיודענו ישראל זיו כמו רבים מעמיתיו דחפו להסדרה בלבנון (אגב, נראה שגם ביבי רצה בזה, אלא שלשמחתי לא הסתייע לו. לטנגו צריך שניים). לימים, כאשר צה"ל נכנס ומצא מה שמצא, התברר לכולנו שאם היו עושים שם הסדרה בשלב מוקדם היינו כנראה חוטפים 7 באוקטובר על סטרואידים מצפון. ישראל זיו היה ישר והודה בטעותו זו (טעות של ילדים, אגב. על רדיפת השקט לטווח הקצר אדבר בהמשך). חיפוש פשוט בערוץ 14 יראה לכם עוד כהנה וכהנה סתירות ואמירות שהיה עליו לחזור גם מהן (כמו למשל אמירות דומות שלו לגבי רפיח וציר פילדלפי). אבל כל זה לא מונע ממנו להמשיך לנפק לנו חוות דעת נחרצות בנושאים שעל הפרק. אחת מהן, מצויה במאמר שקראתי אתמול, שם כותב זיו את הדברים הבאים:
מה עובר בראש של הרצי הלוי
הרמטכ"ל הוא היחיד שנותר בעמדה שבה הוא מבין את משמעויות התמשכות המלחמה, והוא זה שהציבור מצפה ממנו לעמוד על האמת ולמנוע את ההיגררות, שמחיריה כבר פוגעים גם בהישגים וגם גובים מחיר יקר ביותר של חיילים וחטופים • זו אחריותו כעת להתייצב באופן נחרץ מול הדרג המדיני – ולהציב את הגבול • פרשנות
ביום שישי ביקרתי שתי משפחות ששכלו את בניהן בשבוע האחרון בלבנון, באירוע הקשה שבו נפלו שישה לוחמי גדוד 51 מגולני. למדתי מהן על הבנים האמיצים שנהרגו בקרב פנים מול פנים עם חיזבאללה יחד עם חבריהם, על הערכים שגדלו עליהם ועל הנכונות העצומה להסתכן תוך מודעות למחיר. למדתי גם על השחיקה הגדולה שהמלחמה הארוכה, עם כל המוטיבציה, גורמת. התקשיתי להאמין לנתונים על ירידה במספר החיילים ביחידות שונות, עד לרמה של כשירות בספק. ככלל, היקף הפצועים שצה"ל מאבד בכל חודש בלחימה מציג נתון מדאיג לכשעצמו – ובמקביל, העומס על המילואים כבר מתבטא בירידת ההתייצבות ובאמירות מפורשות של מפקדים שחייבים לאפשר לאנשי המילואים לחזור לחייהם ונדרש הפחתה בגיוס עקב השחיקה. זאת לצד תופעות מדאיגות של פרימה במשמעת המבצעית. כאשר מעמידים את השחיקה הגדולה והמחיר הכבד של הנפגעים למול הפיחות הזוחל בהישגים, במצב של שר ביטחון נעדר סמכות מקצועית המבין את המצב וחסר עמוד שדרה לעמוד מול הממשלה, עולה השאלה – האם הרמטכ"ל רב-אלוף הרצי הלוי מבין כי כעת זאת אחריותו לעמוד בפני הדרג המדיני באופן נחרץ על הצורך לסיים את המלחמה, לעמוד ללא מורא ולהתעקש על השגת מטרות המלחמה ובראשם החזרת החטופים? האם הרמטכ"ל, שתפקד במהלך המלחמה בצורה מעוררת הערכה ואמיצה, בשעה זו כשהצבא נמצא בשחיקה גדולה, ובשבי נמצאים חיילים וחיילות שלו כבר 14 חודשים, שיחד עם האזרחים עוברים ועוברות התעללות קשה, עושה הכול, אבל הכול, כדי להביא לסיום המלחמה ולהשיב את השבויים ועכשיו? אם אחרי 14 חודשים של לחימה הצבא ממשיך במשימות טקטיות בלבד של הפצצות והרג מחבלים, יש כאן בעיה קשה של ניתוק מהמציאות. עם כל ההישגים המרשימים והחשובים, נראה שהצבא טומן את ראשו בחול ולא עומד על קבלת ההחלטות האמיתיות הנדרשות כעת. סיסמת "ניצחון מוחלט" היא אינה אסטרטגיההמרדף אחרי שארית המחבלים זה הדבר האחרון שצריך לעסוק בו. במלחמה הזאת יש בעיות מורכבות וחשובות יותר שצריך להתמודד עימן, כמו כיצד לסיים את המלחמה עם ידינו על העליונה ולפני שההתארכות תמחק את ההישגים. נדרש למנוע את השחיקה ולתכנן אסטרטגיה חדשה לגמרי בעקבות הישגי המלחמה. הדווקנות בהרחבת הפעולה הטקטית נראית יותר ויותר כמו נתיב הימלטות, או לכל הפחות ניסיון להימנע מלהתמודד עם השאלות הגדולות והקריטיות בעת הזאת של סיום המלחמה, וההתאוששות הנדרשת לכוחותינו. חזרת הסיסמה הריקה של "הניצחון המוחלט" והצגתה כאסטרטגיה, היא מניפולציה אנטי-אסטרטגית מיסודה. הניסיון "להדביק" מצג של אסטרטגיה בדיעבד, הוא דמגוגיה מופרכת מיסודה, שכן אסטרטגיה נדרשת להיקבע מראש ועליה להיות המתווה לדרך פעולה כולל למהלכים אופרטיביים וטקטיים. זאת תורה ברורה ולא סיסמה פוליטית לשחזור בדיעבד של המציאות, שברובה הייתה ניסוי וטעייה, על אף שאין עוררין על ההצלחות שהצטברו. לאסטרטגיה יש יעדים מוגדרים, בני השגה ומדידים. לאסטרטגיה יש שלבים והגדרת זמן ותוכנית טקטית תואמת שבעזרתה ניתן לערוך שינוי תוך כדי הביצוע, ולבחון אם האסטרטגיה עצמה צלחה או כשלה. והכי חשוב, היא צריכה להיות כתובה ולא ממולמלת. "האסטרטגיה" שמנסים לספר לנו עליה היא שכתוב שנועד להצדיק את היעדרה ולהצדיק חופש פעולה מוחלט ומסוכן לראש הממשלה לנהוג במלחמה לפי רוחו, צורך שגם מסביר את סילוקו של גלנט. בהיעדר אסטרטגיה מוגדרת, צה"ל משתמש בחופש הפעולה להמשיך את מבצעיו הטקטיים ולפגוע בעוד ועוד מחבלים בעזה ובלבנון. למרות שלהרוג מחבלים זה טוב, אין סיכוי שמטרה זו אי פעם זה תסתיים, שכן כבר היינו בעזה ובלבנון לאורך שנים ולא חיסלנו את המחבל האחרון, בדיוק כמו פעולתנו משך עשרות שנים בשומרון. גם הפעם זה לא יהיה שונה. החוכמה והאחריות המנהיגות היא להחליט מתי זה מספיק, מתי המחיר עולה על ההישג ונדרש לסיים את המאמץ הצבאי ולעבור להסדר מדיני. היות וקיימת ממשלה מונוליתית לחלוטין, שהאינטרס שלה הפוך מהצורך הלאומי למלחמה יעילה, בהיותה נגועה באינטרסים פוליטיים, נותר רק הרמטכ"ל בעמדה שרואה נכוחה את המשמעויות של התמשכות המלחמה, והוא זה שהציבור מצפה ממנו לעמוד על האמת ולמנוע את ההיגררות שמחיריה כבר פוגעים גם בהישגים, ועולים במחיר היקר ביותר של החיילים. ביקורו של השר סמוטריץ' בניר עוז אחרי 14 חודשים היה מעשה נבלה. סמוטריץ', עם עמדותיו המשיחיות, לא אמר לבני המשפחות בפנים שטבח המשפחות שלהם ויקיריהן הנמקים במנהרות אינו אלא הקורבן על מזבח ההתיישבות שהוא מבקש להחזיר לעזה ושהוא מתכוון למנוע את החזרתם ולהפקירם למותם. לצערנו, ראש הממשלה אינו מרגיש צורך, גם אחרי 14 חודשים של מלחמה, לצאת לציבור ולהסביר לאן לעזאזל הולכים. ככל שהדיסוננס עם המציאות גדל, שופרותיו של ראש הממשלה מגבירים את הדיסאינפורמציה וזריעת הבלבול, שזורע ייאוש עליו משלם הציבור מחירים כל כך גבוהים. ישראל צריכה כעת לסיים את המלחמה, להפסיק את ההתעללות בציבור ואת המשך מחיר הדמים. נדרש לחתום על הסכם בלבנון בלי התעקשות מיותרת על סעיפים, שבלאו הכי לא נדרשים לאישור מאף אחד כדי לאכוף הפרה של ההסכם. גם אם זה ייכתב, ותהיה התנגדות מצד חיזבאללה לכניסת ישראל, עדיין ישראל תיכנס. כל מה שחשוב זה שפיזית חיזבאללה יתפנה וצבא לבנון יתפרס בדרום על מנת שנוכל להחזיר את התושבים. בעזה יש רק משימה אחת קריטית, והיא השבת החטופים. אי החזרתם היא פשע מוסרי. אם ישראל בוחרת לא להחליף את המשטר בעזה היא יכולה לצאת, ואחר כך להיכנס לכל מקום בחזרה תוך בדיוק עשר דקות. את כניסתו של דונלד טראמפ נדרש לכוון לדבר הגדול האפשרי – הסכם טוב עבור ישראל להפסקת הגרעין האיראני ויצירת קואליציה אזורית. הרמטכ"ל הוא האיש שתפקידו הממלכתי, הלאומי וההיסטורי מחייב אותו לעמוד איתן ולהציב את הגבול להתמשכותה של המלחמה ולהחזרת השבויים. הרמטכ"ל, תהיה מספיק אמיץ לכך. |
ניתן לתהות מדוע לדעתו דווקא הרצי הלוי צריך לעמוד כאן, ונגד מי הוא אמור לצאת? זיו מניח כי הממשלה וביבי ממשיכים את המלחמה ללא צורך מסיבותיהם שלהם. אני מזכיר שההשמצה החמורה וחסרת הבסיס הזאת רווחת מאד בחוגי המחאה, אצל 'משפחות החטופים' (אלו שמהצד ה'נכון'), וכמובן גם ב"ערוצי התבהלה"J. בהמשך אציע הסתכלות אחרת על ההימנעות מעסקה, שהרבה יותר סבירה בעיניי מההשערה המרושעת והלא מבוססת הנ"ל.
מבט נוסף על עניין החטופים: אמוציות כתכנית פעולה
בשלב זה הרשו לי, סמל עלוב בדימוס שכמוני, לפקפק בניתוח של זיו ובהנחותיו, ולו רק כתרגיל אינטלקטואלי גרידא. זיו מניח שאין טעם להמשיך בלחימה שמג'עג'עת כבר זמן רב, שכן היא לעולם לא תסתיים בעוד שאנחנו רק הולכים ונשברים. אנחנו נהרוג עוד עשרה מחבלים ונכבוש ונטהר עוד שטח, ואז נצא ממנו, ואז נחזור אליו שוב, ושוב נכבוש ונחסל ונטהר וחוזר חלילה, עד ביאת גואל צדק. לכן לטענתו אין טעם בכל זה, השגנו את מה שיכולנו, וכעת צריך לעבור לעסקת חטופים גם אם הדבר ידרוש מאתנו לסגת מעזה ולסיים את המלחמה (וברור שזה ידרוש). אני מתרשם שרבים בציבור חשים כך בימים אלו, גם אלו שלא נמנים על חוגי קפלן והחטופים.
אקדים ואומר שלי די ברור שלא נקבל את החטופים גם אם ניסוג. לכל היותר, הם יהרגו את כל מי שנשאר חי ויחזירו לנו גופות (שהרי בינתיים אפילו מידע מי חי ומי מת לא הצלחנו לקבל). אבל סביר יותר שהחמאס לא יחזיר לנו את כולם, שכן אלו הקלפים היחידים שיש להם כעת נגדנו. הם תמיד יכולים לומר שאינם יודעים מה עלה בגורלם (וביחד עם זה לרמוז שהם בידם כדי לשחק עם הקלפים שלהם. בדיוק כמו שהיה עם גלעד שליט). האמירות המלומדות שנפוצות באותם חוגים כאילו שלחסל את חמאס אפשר גם בעתיד אחרי שנעשה עסקת חטופים, הן כמובן שטויות במיץ. חמאס לא נולד היום, והם לא יגיעו לעסקה עד שיהיו ערבויות בינלאומיות שלא נעשה זאת גם בעתיד.
אבל בואו נניח שכן נקבל את החטופים אם ניסוג מעזה ואם נקבל על עצמנו את הערבויות הבינלאומיות הנדרשות. האם תחת ההנחות הללו אין היגיון להמשיך להילחם ולא להיכנע? לכאורה אנחנו לא באמת מצליחים לחסל את חמאס. כידוע (או שלא?), ארגון טרור, או רעיון, אי אפשר לחסל. טוב, אז לדעתי המלומדת דווקא יש בהחלט היגיון להמשיך. אפשר כמובן להתווכח על ההיגיון הזה, אבל באתי להציג צד שהייתי מצפה מזיו להתייחס אליו לפני שהוא מביע עמדה כה נחרצת. זוהי גם דוגמה להטיות בניתוחים הללו ולמה מסוכן להתייחס לחוות הדעת הללו כחוות דעת מקצועיות.
ראשית, גם אם כעת באמת נוכל לעשות עסקה, זה לא מעט בזכות הלחימה שהייתה עד עכשיו, ושאותם מבקרים קראו לנו להפסיק אותה כבר מזמן (בלי רפיח ובלי פילדלפי, וכמובן גם בלי חיסול סינוואר). הלחץ הצבאי הוא תנאי הכרחי (אם כי כמובן לא מספיק) להשגת עסקה. אבל אני רוצה לטעון משהו מרחיק לכת יותר. עם כל הסנטימנט שיש לי ועם כל הצער על גורלם של החטופים, וגם עם רגשי האשם על הכשל של המדינה ושל כולנו בהגנה עליהם, מטרת המלחמה העיקרית אינה השבת החטופים. למדינה לא אמורה להיות מטרה אסטרטגית להציל מאה אנשים (שמתוכם רבים הם גופות). זה אינטרס מובהק שלנו, אבל זו לא מטרה אסטרטגית. דיבורים כאלה הם אמוציות גרידא.
להמחשת העניין האמוציונלי, לא מזמן שלחו לי סרטון שמציג ביקור של משפחות חטופים אצל הרב דב לנדו. הדבר העיקרי שהוא מצא לנכון לומר להם היה: מה ביבי היה עושה אם בנו היה חטוף בעזה?! טענה כל כך מטומטמת מפיו של 'גדול הדור' (לזכותו אומר שאיני יודע עד כמה הוא קשור למציאות בגילו המופלג), עד שאפילו אני, עם אפס ציפיות, יצאתי נדהם. אם בנו של ביבי היה חטוף, אז קודם כל היה עליו לסלק את ידיו מכל מה שקשור לנושא החטופים (הוא כמובן היה עושה זאת בערך כמו שהוא מקפיד על קיום הסדר ניגוד העניינים שלו). זו אמירה אמוציונלית ופופוליסטית עלובה, שמטרתה להכפיש את ביבי ואת הממשלה (שנציגיו שותפים בה כמובן), ולמצוא חן בעיני היושבים שם. להיראות בעיניהם כאילו שהוא אחר, לו דווקא כן אכפת. בכל אופן, אין לה ולא כלום עם שכל ישר. ודאי תתהו למה אני חושב שלא באמת אכפת לו? מפני שהייתי שואל אותו מה הוא היה עושה אם בנו היה חטוף בעזה? ואם הוא היה עושה משהו אחר, אז למה נציגיו בממשלה ובקואליציה לא עושים את מה שלדעתו ראוי לעשות? במחשבה שנייה ייתכן שהוא סתם שיקר והשמיץ כדי לנחם ולעודד אותם (הנה עוד לימוד זכות מפוקפק עליו).
טוב, עד כאן על אמוציונליות מגמתית ומעושה.
מטרת המלחמה והאסטרטגיה שנגזרת ממנה
אם נשוב לענייננו, השבת החטופים עונה על תחושות ורגשות אבל אינה יכולה להיות מטרה אסטרטגית יסודית של המדינה. מטרתה האסטרטגית היסודית של המלחמה לדעתי היא חיסול החמאס והשבת הביטחון לעוטף ולישראל בכלל. זה מה שאמור לעמוד אל מול עיני מקבלי ההחלטות וראשי מערכת הביטחון. כשמבינים את זה ניתן להבין ואולי גם להצדיק את מדיניות הלחימה העכשווית, למרות התמיהות עליה.
מאז רבין, ההנחה אצלנו היא שחמאס לא יותש לעולם ושאנחנו חלשים. מכאן רפיון הרוח והרפיסות שמאפיינות אותנו בעשרות השנים האחרונות, ומכאן שרשרת הכישלונות המתמשכת שלנו מול כוחות חלשים מאתנו בהרבה. כעת חשבתי שאולי הממשלה והצבא החליטו סוף סוף לוותר על ההנחה הפסימית הזאת ולהמשיך עד ששוברים אותם, גם אם זה ייקח שנים. אם זהו המצב, כנראה אין מקום ללחימה עצימה, שכן העולם לא ייתן לנו לנהל לחימה כזאת וגם אנחנו לא נעמוד בה לאורך זמן. אבל אם ממשיכים בפשיטות, להרוג ולהרוג ושוב להרוג, עד שנשבור אותם, זה כן אפשרי. המטרה אינה חיסול החמאסניק האחרון, כדברי הדמגוגים שמלגלגים על מנטרת "הניצחון המוחלט" של ביבי, אלא שחמאס כארגון יישבר ויתרצה לעזוב את הרצועה כארגון. אם הם יראו שאנחנו נמשיך לעד, גם עשרים ושלושים שנה, לחסל אותם במאותיהם עוד ועוד כמו ג'וקים, ייתכן שהם בסוף בכל זאת יחליטו להישבר ולעזוב. אני מזכיר לכולנו שערפאת ואנשיו עזבו את לבנון בהמוניהם. ההנחה שהם בלתי שבירים ושאנחנו חלשים אינה כורח המציאות ולא גזירת גורל. מותר לנסות ולהילחם בה עצמה, שכן היא עצמה כנראה חלק מהסיבות לכך שאנחנו שוב ושוב מפסידים להם.
אמנם זיו טוען שהמילואימניקים נשברים ולא מתייצבים, ושהמשק לא יכול לעמוד במלחמה מתמשכת. אבל במחילת כבוד אליפותו הדימוסית, אני חולק עליו. ייתכן שזוהי הסיבה שצה"ל הוריד עצימות ועוסק בפשיטות וחיסולים בעיקר על ידי כוחות סדירים. בזה ניתן לעמוד גם בלי לשתק את המשק ובלי לגייס מילואים בהיקפים בלתי אפשריים. המלחמה בלבנון היא כמובן אופרה אחרת. שם כנראה אין לנו אופציה כזאת, ולכן אני מניח שהיא תסתיים בקרוב בהסדר כזה או אחר (אני מקווה ששם נגיע להסדר סביר, אם כי איני רואה כיצד זה יקרה באופן שהמצב הקודם לא יחזור, כמו אחרי החלטה 1701. אבל בזה בדיוק עוסקים בימים אלו, ואולי בכל זאת ימצאו הסדר סביר). בהנחה שעניין לבנון מסתיים בקרוב, איני רואה בעיה עקרונית להמשיך בלחימה בעזה שנים רבות באמצעות הצבא הסדיר עם חיזוק מתון מהמילואים עד שנשבור אותם או לנצח. לא לכבוש את עזה ולא לנהל מלחמה מלאה, אלא לחסל ולחסל ושוב לחסל, להזיז אוכלוסיות ממקום למקום שוב ושוב ושוב. לא לתת להם מנוחה עד שיישברו. אנחנו יכולים בהחלט להחזיק מעמד בלחימה כזאת לאורך שנים רבות.
מבחינת יחסו של העולם, איני יודע. אבל בינתיים נראה שהעולם (בחלקו. לא אנשי הרווארד וקולומביה, או האנטישמים המובהקים ביותר) מקבל את הטענה שאיננו יכולים להפסיק להילחם כל עוד יש חטופים ויש איום משמעותי על ישראל. עלינו להצהיר שאנחנו לגמרי מוכנים להפסקה מיידית של המלחמה בשני תנאים: החזרת כל החטופים ועזיבת החמאס את עזה. רגע לא קודם. לדעתי את זה העולם יכול לקבל, ויהיה ברור מיהו המכשול לשלום. כמובן שאין לי מידע קונקרטי, אבל אני מניח שלראשי המדינה והצבא יש, ובכל אופן כך זה נראה כיום.
המסקנה היא שיש היגיון להמשיך ולנהל כך לחימה בעצימות הנוכחית, עד שחמאס נשבר, משיב את החטופים ועוזב את עזה. לדעתי, זוהי מדיניות סבירה מאד במצב הנוכחי, ואם ישראל זיו יוצא נגדה אולי הוא צודק. אבל מן הראוי שישים זאת על השולחן ויסביר מדוע.
זו גם ההזדמנות מבחינתי להודות בטעות. בעבר הערכתי שלא נוכל להמשיך בלחימה לאורך זמן (או לפחות שלא תהיה מוכנות מצידנו לכך) ולא האמנתי באפשרותו של ניצחון מוחלט, לפחות לאור ניסיון העבר (רשימת המבצעים האינסופית שלא השיגה מאומה). בעקבות לקחי 7 באוקטובר נראה שחל שינוי כלשהו. דווקא עכשיו כשכולם מתחילים להתייאש, אני כן מתחיל להאמין באפשרות הזאת.
מבט אסטרטגי: החשיבה של להרוויח שקט
אומר יותר מכך. אם נקבל את הצעתו של זיו ונסיים הכל בעסקת חטופים, ואפילו נניח שנקבל את כולם חיים, השאלה היא מה עשינו בכל השנה הזאת? מאומה. זה היה עוד מבצע בסדרת המבצעים הבלתי נגמרת 'עמוד חשמל', 'סלע איתן', 'חומת ברבור', 'ענן מגן', 'כובע צהוב', 'צוקי עובדה' ושאר ביטויי נונסנס שמנפק לנו צה"ל. אף אחד מאתנו לא זוכר מה היה כל מבצע כזה ומה הוא השיג (רמז: מאומה. חללים נפלו סתם תמורת כלום. בעצם תמורת מתן אפשרות לחמאס להתעצם). אם נפסיק כעת את הלחימה ונעשה עסקה, חמאס יישאר בעזה, הוא ישקם את כוחו ואת שלטונו, ועוד שנתיים נחזור בדיוק למצב של 6 באוקטובר. זה היה עוד מבצע סתמי שעלה לנו במחיר יקר של קרבנות ובמחיר כלכלי, וכל הקרבנות והרעש היו לשווא. ההזדמנות הנדירה והיקרה מפז שיש לנו עכשיו לעשות את זה עד הסוף תחלוף ותתפוגג.
זה מה שזיו וחבריו מציעים לנו בעצם. צריך להבין שבינתיים אין לנו שום הישג אמתי. לחסל אלפי או עשרות אלפי חמאסניקים זה עניין חסר כל חשיבות. הם מייצרים אחרים במקומם. ואפילו אם לא, חמאס אינו איום קיומי עלינו. זהו ארגון טרור, ותמיד יהיו לו כמה מאות מחבלים עם רובים, והרי זה הסיכון שנשקף מהם (למעט פשלות שמביאות עלינו את אירועי 7 באוקטובר). הכשל בחשיבה כאן נעוץ בצורת החשיבה הקלוקלת שליוותה אותנו עד אוקטובר הקודם, שלפיה רווח של זמן הוא ההישג המקסימלי שאליו נוכל לייחל. זו הייתה מטרת כל המבצעים התימהוניים שניהלנו לאורך השנים, זה וכמובן גם היענות ומתן פורקן פופוליסטיים לזעם הציבורי ולרגשי הנקם. לא השגנו, וגם לא יכולנו לצפות למאומה מעבר לזה. זה בדיוק גם מה שמותקף בלגלוג הציני והעלוב על הביטוי 'הניצחון המוחלט' של ביבי. הייאוש מאפשרותו של ניצחון כזה, אינו אלא בבואה של אותה צורת חשיבה. הייאוש הזה הוא, בין היתר, מה שמונע את הניצחון כמובן.
אני מקווה שאת הלקח הזה כן הפקנו, והביטוי היומרני של ביבי באמת מבטא את העובדה שהפסקנו להרוויח זמן. מעתה והלאה צריך לנסות ולפתור את הבעיות ולא רק לנהל אותן. כמובן מדובר באלו מהן שניתן לפתור. חמאס בעזה היא כן בעיה פתירה לדעתי, כפי שהסברתי. יש אחרות שלא (כמו בעיית לבנון, ואולי הבעיה הפלסטינאית בכלל). על כך כבר אמרו רבותינו המכורים (אלכוהול, סמים והמסתעף) האנונימיים בתפילת השלווה שלהם:
אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.
או בגרסה החביבה יותר שקיבלתי לפני כמה ימים:
אלי, תן לי אלכוהול כדי לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
קפאין כדי לשנות את אשר ביכולתי,
וריטלין כדי להבחין בין השניים.
בכל אופן, לפי הצעתי, המלחמה כעת היא באמת על כל הקופה, וצריך לקחת הרבה אוויר עם הרבה סבלנות כדי לזכות בה. אנחנו במצב של או ניצחון מוחלט או שלא עשינו כלום. לכן לדעתי אסור להיענות לקולות הישראל זיוויים הללו שקוראים לנו להפסיק ולעבור לעסקת חטופים. זה צריך להיות סוף התהליך, אחרי שחמאס נשבר ונכנע. אם ניתן להשיג זאת כבר עכשיו אז מצוין. אבל אני לא מתרשם שזהו המצב, ובדברי ישראל זיו אין רמז לכך שלדעתו זהו המצב. בדבריו יש רק ייאוש, השמצה מגמתית של הממשלה והצבא, ובעיקר חשיבה שאבד עליה הכלח שרק רוצה להרוויח זמן.
בפרפרזה על סיום דבריו של ישראל זיו, אני מקווה שביבי והרצי הלוי יהיו מספיק אמיצים כדי להתעלם מדרישותיו של ישראל זיו (שדורש מהם להיות אמיצים), לחשוב על האפשרויות הללו וגם על אחרות כמובן, ואם אכן זה נראה להם אפשרי אז ללכת על זה. זה האומץ שלו אני הייתי מצפה ממנהיגים.
אסיים בכך שגם אני כמובן איני יודע באמת אם אסטרטגיה כזאת היא באפשרותנו. להערכתי הבלתי מלומדת נראה על פניו שכן. בכל אופן, זה עניין שחשוב לדון בו ולשקול אותו, והוא עומד מול הקריאות הרווחות כל כך לעבור לשלב העסקאות. אז בואו נשים את זה על השולחן ונדון בזה. ייתכן שהמסקנה תהיה שזה לא אפשרי ואז צריך plan B, אבל הדיון הזה צריך להתקיים (ואני מקווה שהוא כבר התקיים במקומות שאמונים על כך).
סליחה גדולה מכל רבותיי על שאני מציג כאן עמדה פרו ביבית, אבל מתברר שהפופוליזם של מומחי האולפנים, המחאות והחטופים מצליח להוציא ממני דברים מפתיעים. מבחינת כל אלו יש רק חשיבה שלא הוכיחה את עצמה של השגת שקט לטווח קצר (שהיא שהביאה אותנו עד הלום) ורגשי אשם ורחמים (מוצדקים) על החטופים ומשפחותיהם, בתוספת יותר מקורט רגש שנאה (מוצדק לגמרי) לממשלה. אבל אמוציות וקיבעונות אינן תכנית פעולה. חשוב לשקול מחדש את היסודות ולבחון אופציות אחרות. מה עוד שייתכן שזה בדיוק מה שכבר נעשה בפועל. אם כן, אז כל מה שנדרש מאתנו, הציבור הרחב, הוא רק להבין זאת ולהכיר בזה ולא לרוץ ישר להשמצות ולמסקנות מגמתיות.
[1] מי שרוצה לראות דוגמה יפה, כדאי לקרוא ראיון מאלף עם האמנית תמי בן תור, ממש מהיום, שלמרבה הפלא פורסם בעיתון "הארץ". היא יוצאת נגד תרבות הווק והפרוגרס המטורלל. עיתון "הארץ" מקפיד מדי פעם להציג עמדות מנוגדות (כמו דתי או ימני מחמד) כדי לשדר מראית עין של איזון. מאד נהניתי לקרוא את המאמר, שכן היא מתארת את המצב הנורא באקדמיה, באמנות ובאליטות האמריקאיות ובעולם, ואת ההרס שנוצר על ידי תת התרבות הזאת. בעודי נהנה מהקריאה וממשב הרוח המרענן, שמתי לבי לתגובה 24 (ככלל, קריאת התגובות, כמו גם המאמרים ב"הארץ", לא מומלצת לבעלי לב חלש), וזו לשונה:
חבל שלא תרגמתם גם למהדורה באנגלית. האם זו כתבה קשה מדי לעיכול עבור הקוראים דוברי האנגלית?
הרי לכם מהותה של מערכת "הארץ" על רגל אחת. לקהל העברי מגיעה מדי פעם מראית עין של איזון, אבל החוצה ייצא רק רפש אנטי ציוני, אנטי ישראלי ואוטו-אנטישמי, שתומך ב'לוחמי החופש' של עמוס שוקן.
מה יעשה מי שאינו מוכן לשלם לעיתון הארץ? יפסיד את הפנינה?
ולגבי הרב לנדוץ החשיבה החרדית הרי אינה מכירה בכלל ואינה מכירה במדינה, אז מה נותר? הטיעון האישי. ביב ירחם על בנו ואני ארחם על בני.
יש עוד אספקט שחשוב לזכור כשמדברים על קשקשני האולפנים, רובם המוחלט בובות גרב אמריקניות אם דרך עסקים שיש להם בארה״ב או מכוני מחקר או שזו סתם הדעה שלהם. נדמה שאם בבית הלבן יגידו מחר שכדור הארץ הוא שטוח כל המקהלה הזו תצטט את ההיגד הזה כתורה מסיני. כל דרדק יודע שבמזרח התיכון האמריקנים כמעט תמיד טועים אבל זה לא מפריע לחבורה הזו לאמץ כל רעיון חצי אפוי שנהגה במחלקת המדינה בהתלהבות של חברים בכת. פערי העוצמה בינינו לבין ארה״ב ברורים לי וודאי שצריך להתחשב בהם אבל מהירות בה כל הגנרלים בדימוס מאמצים כל קשקוש אמריקני היא באמת מביכה.
אין לי מידע אבל אני חושש שאתה נסחף קשות. אגב, יש קשקשני אולפנים ימינה ולא רק שמאלה. הם קשקשנים לא קטנים יותר.
למה לדעתך הוא נסחף ואפילו קשות?
המציאות של 50 השנים האחרונות הראתה שהאמריקאים בעיקר ממוטטים כל אפשרות ליציבות באזור.
גם הפלת השאח, גם מיטוט עיראק, גם מובאראכ, גם הימנעות מתגובה למתקפות גז בסוריה, גם הימנעות מתמיכה בהתקוממות האיראנית ואפילו קשירת ידי ישראל כך שלעולם לא תנצח ניצחון מוחץ את הערבים/פלסטינאים.
זה הכל הם.
אילו מצאו עוד אפשרות,והם מצאו במלחמה הנוכחית, היו מנצלים גם אותה.
צר לי, אבל אני רואה כאן בעיה קשה בהבנת הנקרא.
אפשר להוסיף לזה גם את כל תחזיות האימים על כך שמלחמה עם חיזבאללה ואיראן ישתקו את המדינה ויהרסו את החשמל וכו' ואפשר להקדיש טור שלם למומחים שהזהירו שטראמפ הפעם ילך נגדנו…
בכל אופן, דבר אחד אני לא ממש מבין, למה אתה רואה בסוגיית החטופים ויכוח אמוציונלי? יש פה גם שאלה ערכית – כמה המדינה מחויבת לאזרחיה וחייליה שנחטפו? לא שזו מטרת המלחמה, אלא עד כמה צריך לותר על מטרות המלחמה בשבילם?
דווקא כאן איני בטוח. צה"ל והממשלה פעלו מאד בחכמה בלבנון, כולל הביפרים והחיסולים וההדרגה, כך שעד שחיזבאללה היה מוכן להחזיר לנו באופן מלא הוא כבר היה די מנוטרל. וכמובן אמצעי המיגון שלנו השתפרו מאד עם השנים. לכן ההערכה של הצפוי לנו מלבנון לא הייתה כל כך שגויה, וזו לא טעות בעייתית לדעתי.
המומחים לגבי טראמפ אלו אכן שטויות. אף אחד לא באמת יודע, כולל טראמפ עצמו.
לגבי החטופים, עובדתית הוויכוח הוא אמוציונלי, לפי הטיעונים (או היעדר הטיעונים) שעולים בו. וגם לפי זה שאי אפשר לנהל דיון סדור ולהעלות טיעונים. ברור שניתן גם להתווכח עניינית, בפועל זה לא מה שקורה.
אגב למה המבצעים האלו היו תמהוניים בעינייך? הרי בזמנו ההנחה הייתה שהשביעי באוקטובר לא יכול להתרחש במציאות (ואכן לא היה אמור, לו ישראל הייתה פועלת באופן תקין), ולכן מבצעים להרווחת זמן היו האופציה הכי פחות גרועה שנמצאת על השולחן. הרי במלחמה הזו בלבד מתו פי כמה מכל המבצעים האלו יחד והיא נמשכת יותר זמן מכל אלו יחד, אז במה היא עדיפה עליהם? שהיא יותר מרוכזת?
הם תימהוניים מפני שהקריבו חיילים ואמצעים בשביל כלום. בלי שום קשר לשאלת השביעי באוקטובר. לא בגללו כתבתי שהם היו תימהוניים. כתבתי זאת עוד קודם.
אין ספק שהם נועדו ליצור קתרזיס לזעם הציבורי ותו לא. ממשלה אמורה לפעול משיקולים ענייניים וביטחוניים ולא מהשיקולים הללו. העובדה שהמבצעים הללו נעשו רק כשקרה משהו שחייב תגובה ולא כשהיה איום שהיה צורך לטפל בו. אין שום בדל קשר בין השאלה מה קרה לבין השאלה האם צריך לפעול. בדיוק כמו שאין בדל קשר בין השאלה האם יש או אין למחבל דם על הידיים, לבין השאלה האם לשחרר אותו.
למהותו של עיתון "הארץ" – מהיום !
כותרת ביקורת על סרט שואה :
"בימים של אנטישמיות גואה ועליונות יהודית – קשה להשאר אדישים לסרט הזה" .
לגבי השמות חסרי המשמעות של המבצעים – בד"כ אלו שמות גנריים שמנפיק מחשב באופן אקראי בלי שום חשיבה מאחוריהם.
לפעמים יש התערבות אנושית כשיש מישהו ששם המבצע שהמחשב הנפיק לא מוצא חן בעיניו והוא משנה, אבל בלי מידע מבפנים אי אפשר לדעת מה נכון במקרה הזה ותמיד אפשר להאשים את המחשב…
לענין הההשכלה הצבאית –
יש בוויקיפדיה , בערך אהרון חליווה , יש קישור לראיון של המג"ד אהרון חליווה
עם אביחי בקר. כותרת הראיון "שגריר תל-אביב בהר דב".
כותרת משנה :
קשה לדעת מה מדליק יותר את סא"ל אהרון חליבה: מתחמי הבילויים המעודכנים של תל אביב,או היערכות החיזבללה בחוות שבעא.
וכה אמר חליווה :
"אני משוכנע שאם הייתי מתעניין בספרות צבאית אודות קרבות עבר ותורות לחימה זה היה נשמע הרבה יותר רציני, מה לעשות שזה לא אני", אומר חליבה.
עיין שם.
נו שוין, יש סרטון שבו חליוה סונט בחייל בבה"ד 1. לאיש אינטונציה, עילגות ומנת משכל של רס"ר משמעת.
כתבה קשורה (בענין בלבול המוח של הפרשנים באולפנים):
https://www.inn.co.il/news/650440
1.למיטב ידיעתי הרב לנדו מחובר היטב למציאות, יש לחץ בהנהגה החרדית לסיים את המלחמה כדי לשחרר לחץ מעניין הגיוס. וכידוע שקר שנעשה לצורך שמים הוא אמת, כך שאין לחשוד בו על שקר.
2.הטענה שאם לא נשבור אותם עד הסוף לא עשינו כלום היא מוגזמת, המצב השתנה באופן יסודי, יהיה אפשר למנוע מחמאס להקים צבא בסדר גודל של 7.10, יש את עניין ההתמכרות לשקט וחוסר הרצון לפעול בנחישות אבל היכולת קיימת בהחלט.
מול ההנחה שבכל המבצעים ש'רק קנו שקט' מן הנכון היה להביא את מטרת העל דל נתניהו עליה הצהיר כמה וכמה פעמים ואשר אינה עולה בקנה אחד עם מלחמות ממושכות בעזה, בלבנון או בכל מקום אחר.
המטרה היא כמובן זאת שזכתה אותו בלגלוג המקובל והיא התעצמות ישראל באופן שתביא את מדינות ערב לחתום איתנו על הסכמי שלום בלי שהפלסטינאים יתנו לכך את ידם.
המטרה הראשונה, ההתעצמות, בוצעה מספיק טוב על מנת שהרעיון המהפכני יקרום עור וגידים בצורת הסכמי אברהם.
עד כדי כך קרמה עור וגידים, עד שאותן מדינות ערב ואפילו סעודיה, לא התרחקו מאיתנו במהלך המלחמה הנוכחית ואפילו הרש"פ שקלל כהרגלו, הבין שעדיף לו לשתוק ובמקום זה לדרוש מאותן מדינות להכניס סעיפים שיפעלו לטובתו.
יש טענה שקשה להתנער ממנה, שהחמאס פתח במלחמה כצעד יאוש שיעצור את התהליך.
המטרה הושגה גם בכך שישראל עומדת כלכלית במלחמה הזאת ומה שמפריע להישגים שלנו הוא בעיקר בוגדות המימשל האמריקאי.
המטרה גם הושגה בכך שישראל מנהלת מלחה ממושכת מאד ולא שמענו , ולו פעם אחת את המונח המאוס 'שעון החול המדיני.
כל אלה שמחזיקים מהביטוי (מגוחך בהקשר שבו הוא נאמר) 'אתה הראש אתה אשם', כדאי שיזכרו שגם בכמה וכמה הצלחות נתניהו 'אשם'.
ודאי אינו מושלם ולפעמים הוא ממש מעצבן, אבל בגדול (אפילו מאד) הוא עושה את העבודה.
https://www.hujilawblog.com/single-post/%D7%94%D7%99%D7%91%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%A7%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A4%D7%A7%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%98%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D
מוטה להפליא, כצפוי. תחת האצטלה של דיון עיוני בשאלה האם הנושאים הללו שפיטים (ברור שכן), נכנסות אמירות לגופו של עניין (שהממשלה לא בסדר), כצפוי.
להרב ד"ר מיכאל אברהם יצ"ו
דבריך נכוחים.
לעניין הגר"ד לנדוי שליט"א, הנני נבוך מאוד בהערכתו, מחד נראה שהוא באמת מתלמידי החזו"א, וגאון מובהק, ומאידך יש לאחרונה דברים שבו שמעוררים תהיות, וצע"ג. הטיעון שציטטת ממנו, תמוה מאוד. נניח שאלה, מה חמור ומסוכן יותר, אדם שמבקשים להורגו או אדם שמאיימים לחטוף את בנו? א"כ במקום לשאול מה יעשה נתניהו אם יחטפו את בנו, יש לשאול מה יעשה נתניהו אם הוא נתון בכל עת ובכל שעה בסכנה שאויבים יהרגוהו וכפי שניסו ומנסים, וצריך לחיות עשרים וארבע שעות ביממה בסכנה ובשמירה של אנשי בטחון?
אא"ט הייתה ועדה הקרויה ועדת שמגר שקבעה שאנשים המעורבים רגשית בנושא של חטיפה אסור להם להתעסק בנושא. והאם חשב הגאון הנ"ל מה היה החזו"א אומר בכגון דא.
תלמיד החזוא בעיקר מפי כתביו. אולי זה יכול להסביר משהו.
כמה שאלות שעלו אצלי במהלך קריאת הפוסט הזה:
1. אתה מתאר את המושג "מומחיות ביטחונית" כאשליה, ומטיל ספק בקיומה של הבנה דיסציפלינרית בתחום האסטרטגיה הצבאית. עם זאת, עיקר הטיעונים שלך מתבססים על שיחה מקרית עם אל"מ תושב ירוחם וצפייה מזדמנת בראיונות של אלוף במיל' ישראל זיו. האם יש לך היכרות מעמיקה יותר עם התחום? קשה להתעלם מהרושם שאתה מציב קביעות כלליות ללא בסיס משמעותי, תוך שימוש בהגדרות מעורפלות וגמישות שמאפשרות לך להתאים את הדיון למסקנה הרצויה.
2. אתה כותב: "בהנחה שעניין לבנון מסתיים בקרוב, איני רואה בעיה עקרונית להמשיך בלחימה בעזה שנים רבות באמצעות הצבא הסדיר עם חיזוק מתון מהמילואים עד שנשבור אותם או לנצח." כדי לקבוע דבר כזה, עליך לקחת בחשבון שיקולים מורכבים ביותר:
כלכלת החימושים של הצבא והשפעת ימי הלחימה על המשק.
יכולת הצבא לגייס מילואים לאורך זמן מבלי לשחוק את הלוחמים.
מוכנות הצבא למלחמה כוללת מול חזיתות נוספות.
המחיר בחיי אדם, שכבר חצה 800 הרוגים במלחמה הנוכחית.
האם לדעתך יש לך את הידע והכלים לשקלל את כל המשתנים האלה? מעבר לכך, ראוי להזכיר שחיי אדם אינם סעיף שולי. נראה שאתה עוקף בקלילות את השאלה הכואבת: כמה חיילים נוספים תסכים להקריב לשם מימוש האסטרטגיה שלך? האם מבחינתך זה מחיר סביר? העלית את האפשרות שהמלחמה תימשך "לנצח" – לא נראה לך שמחיר של 800 צעירים מתים בשנה, כל שנה, הוא לא מתקבל על הדעת?
3. לאורך הפוסט אתה חוזר על ביטויים כמו "נשבור אותם" "לעשות את זה עד הסוף" ו"עזיבת החמאס את עזה" אבל אין שום ניסיון להסביר מה בדיוק קורה אחרי "ששוברים אותם". הביקורת על הסיסמה "ניצחון מוחלט" אינה נוגעת רק לתוצאה הפיזית של חיסול החמאס אלא לבעיה העקרונית: גם אם תאורטית החמאס יקרוס לחלוטין, מה נשאר ברצועה? האם חשבת על הניהול היומיומי של שני מיליון תושבים בעזה? מי ינהל את השטח? כל עוד ישראל מתנגדת להקמת מדינה פלסטינית, אפילו תחת פיקוח בינלאומי, המונח "ניצחון מוחלט" הוא חסר תוכן. "ניצחון" ללא חזון ברור של הסדר מדיני משאיר אותנו בדיוק באותו מצב – עם עימות מחודש מעבר לפינה.
קודם כל, אם אינך יכול להימנע אז אל תימנע.
שנית, שים לב שכתבתי כאן שיקול כללי. אני לא קבינט ולא מועצה לביטחון לאומי. לא עשיתי עבודת מטה ואיני מציג כאן עמדה מכוח מומחיות.
טענתי בטור הייתה שהטענות שעולות בדיון כזה צריכות לקחת בחשבון שיקולים כאלה, וכמובן אפשר גם לשלול אותם. לא נראה שזיו עשה זאת, וגם רבים אחרים. כתבתי וחזרתי וכתבתי שחסר לי מידע ואני בטח לא מומחה, כך שאיני מבין את הביקורת המוזרה שלך.
אם חסרים לך עוד פרטים בתכנית המפורטת שהצגתי כאן (כמו למשל המודל הסופי שאני רואה בעיני רוחי בעזה אחרי שביר תהחמאס), עיין בנספחים למסמך המקורי שלי.
אתה טוען שאינך מציג עמדה מכוח מומחיות ושזה רק שיקול כללי. עם זאת, הטור שלך מלא בקביעות נחרצות, כמו למשל: 'איני רואה בעיה עקרונית להמשיך בלחימה בעזה שנים רבות…' או 'חמאס כארגון יישבר ויתרצה לעזוב את הרצועה' או 'לחסל אלפי או עשרות אלפי חמאסניקים זה עניין חסר כל חשיבות'. קביעות כאלה אינן משתמעות כ"שיקול כללי" אלא כהצהרות חד-משמעיות שיש להן השלכות מרחיקות לכת. אם אינך מתיימר להחזיק במידע הדרוש כדי לבסס אותן, מדוע להציג את הדברים בביטחון כזה? טקסט שמבוסס על ספקולציות או על רעיונות תיאורטיים ראוי שיציג את עצמו ככזה כדי למנוע רושם מטעה.
מעבר לכך, ראוי לציין שטוריך שעוסקים בנושאים פוליטיים הציגו עמדות שונות ואף סותרות מאז תחילת המלחמה ועד עתה. בכל טור אתה מציג גישה אחרת כלפי הנושאים המדוברים, לרוב בצורה פשטנית וחד-צדדית. כאשר מתעמתים איתך על הסתירות או אי הבהירות בעמדותיך, התגובות שלך נוטות לכלול בוטות ולעג, לעיתים על חשבון האינטליגנציה של השואל. האם אינך סבור שדיון פומבי בנושאים כל כך חשובים מחייב גישה רצינית יותר, שבה מגבלות הידע מוצגות מראש, והביקורת מוצגת במלוא הכבוד לשאלות המוצדקות של הקוראים?
היה לי ממש רצון לעבור כעת לשלב הלעג. טוב שעצרת אותי. בכל זאת, רק לתועלת אומר שאתה חייב לשפר את הבנת הנקרא ואת הלוגיקה שלך.
אסיים כאן.
תודה על ההתייחסות. אני מוצא לנכון להדגיש שאיני רואה בתגובה שלך התמודדות עניינית עם השאלות שהעליתי. במקום להתייחס לגופו של טיעון, בחרת להתייחס לגופו של אדם ולסיים את הדיון באופן חד-צדדי. זו זכותך כמובן אך דיון פומבי, בנושאים מורכבים ורגישים כמו אלו שעליהם כתבת מצריך רמת דיוק והעמקה שלא מצאתי בתשובתך.
הפסיב אגרסיב הזה כבר באמת חצה את גבול הטעם הטוב.
אז ככה. ממש לא התייחסתי לגופו של אדם. התייחסתי לגופם של טיעונים. פשוט לא היו אצלך כאלה, ועל כך הערתי.
אתה מצטט משפטים שלי ורואה בהם אמירות נחרצות, כשזה קיים רק בדמיונך. הרי לא אמרתי שאין בעיה להמשיך להילחם אלא שאני איני רואה בעיה. זה נשמע לך נחרץ? הוא הדין לגבי שבירתו של חמאס. אתה בוחר להתעלם (או לא להבין) את מה שכתבתי בפירוש כמה פעמים בטור הזה, שדבריי בהחלט נתונים לוויכוח ושאין לי מידע ולא מומחיות בנושאים הללו. הסברתי בפירוש שבכוונתי כאן רק לטעון שהעמדות והטיעונים הללו, שלי אישית (למרות המגבלות הנ"ל) נשמעים מאד הגיוניים, לא נדונים בשיח, ואנשים מביעים עמדות נחרצות בלי שהתייחסו אליהם.
באמת איני יודע איך אפשר לומר בצורה חדה יותר את מה שכתבת שלא מצאת אצלי. בעיה בהבנת הנקרא? בלוגיקה? סתם מגמתיות ועקשנות? לא יודע, אבל לבטח לפחות אחד משלושת אלה.
יצאתי נגד ישראל זיו שדורש מהרמטכ"ל להיות אמיץ ולעמוד נגד הממשלה. כלומר הוא כבר הסיק מסקנות: 1. ברור לו שהממשלה סתם רוצחת את החיילים בלי סיבה אמתית. 2. ברור לו שהרמטכ"ל חסר עמוד שדרה והוא נוזף בו. הוא מדבר מסקנית, ולא רק מביע עמדה (מה עוד שמצד אלוף בצה"ל גם זה אינו קביל לדעתי). ואילו אני נגד דבריו העליתי אפשרות שהיה עליו לשקול לפני שהוא מאשים את הרמטכ"ל בחוסר אומץ ויושרה ואת הממשלה ברצח למטרות של אינטרסים פוליטיים. זה נשמע לך נחרץ? זה נשמע לך משהו שהיה עליי לבדוק? מה עוד הייתי צריך לבדוק כדי לטעון את הטענה הזאת?
כדאי להזכיר לך שיש הבדל בין "יש להקשות בדוחק" לבין "יש ליישב בדוחק". מי שמאשים צריך לבסס את האשמתו. מי שמגן מספיק שיעלה אלטרנטיבה סבירה. זה מה שעשיתי.
בקיצור, אתה מתעקש למצוא אצלי פגמים שלא קיימים (אולי יש אחרים שכן, אבל בדבריך לא היו כאלה), ובסוף גם נעלב בפסיב אגרסיב.
אבל כנגד התעקשות שרירותית כזאת, שמתעלמת מדברים מפורשים שכתבתי, שמעלה טיעונים מופרכים וחסרי שחר, אין לי אפשרות להתייחס. וזהו, שזו לא טענה לגופו של אדם אלא לגופו של (היעדר) טיעון.
רק נציין את המובן מאליו:
כן התייחסת לגופו של אדם. כתבת "אתה חייב לשפר את הבנת הנקרא ואת הלוגיקה שלך".
בניגוד לקביעתך "אני איני רואה כל בעיה להמשיך להילחם בעזה", ובמשתמע גם להילחם לנצח שכן זו אפשרות שהעלית בטור, ברור לכולנו שבהחלט יש בעיות רבות להמשיך להילחם בעזה. בוא נתחיל בבעיה הזניחה של מוות מאות חיילים בכל שנה.
שוב טעות. "המובן מאליו" שלך לא רק שאינו מובן מאליו אלא אינו נכון. התייחסות לגופו של אדם (אד הומינם) היא להשתמש בטיעון לגופו של אדם כבסיס לטענתי. אם הייתי כותב לך שאתה טועה כי אתה אידיוט או לא מבין בלוגיקה, זו הייתה התייחסות לגופו של אדם. אבל את זה לא עשיתי. כתבתי שיש לך בעיות כאלה בגלל הבעיות והכשלים שבדבריך. זוהי מסקנה ולא הנחה. לכן זו אינה התייחסות לגופו של אדם אלא ל גופו של עניין.
הערתך השנייה היא כמובן סתם התעקשות (וזה לא לגופו של אדם). אתה כנראה הבנת מדבריי שלא יהיו מחירים שנשלם על המשך המלחמה. טוב, זו הבנה מאד מעניינת, ואם היא נכונה אז אז תפסת אותי בגדול. אכן יהיו מחירים (איך לא חשבתי על זה בעצמי?!). חשוב לבד שוב האם זה פירוש סביר לדבריי. אני בטוח שתעלה על זה לבד,
בקיצור, כדאי להפסיק להתעקש ולהתחיל להקשיב.
לא מדובר כאן בטיעון 'אד הומינם' אלא בזה שהתייחסת באופן ישיר לאדם עצמו כאשר כתבת 'אתה חייב לשפר את הבנת הנקרא ואת הלוגיקה שלך'. אמירות מסוג זה משתמעות כערעור על יכולת החשיבה של השואל ויוצרות רושם של ניסיון להחליש את השואל במקום להתמקד בדיון ענייני. הן גם מצביעות על מגננה שלא בהכרח מחזקת את הטיעונים שלך.
בנוגע לנושא המחירים, אתה משתמש בסרקזם כדי לעקוף את השאלה. בטורך כתבת: "בהנחה שעניין לבנון מסתיים בקרוב, איני רואה בעיה עקרונית להמשיך בלחימה בעזה שנים רבות" אך כשנשאלת על המחירים הברורים לכך כתבת "הרי לא אמרתי שאין בעיה להמשיך להילחם אלא שאני איני רואה בעיה". אם אתה סבור שיש כאן חוסר הבנה של דבריך כל שעליך לעשות הוא פשוט להסביר למה התכוונת.
הסברתי והסברתי שוב, אבל יש בעיה בהבנת הנקרא. אכן התייחסתי לאדם לאור איכות הטיעונים הקלוקלת שלו. מה הבעיה בזה? בקיצור, מיצינו.
חבל שמגיעים לוויכוחים כאלו ירודים שלא לגופו של עניין זה משאיר טעם לפגם. ראוי שתהיה התייחסות מכובדת גם אם מישהו טועה.
האם כבודו משנה בכהוא זה את יחסו לביבי?
לפני כמה שנים הפוסטים שלך היו נימה ביקורתית מאוד לגביו.
היום בניתוח נראה שביבי מוצג באור אחר חיובי יותר.. כבר כמה פוסטים שביבי יוצא טוב
כבודי לא שינה את יחסו. האיש מושחת ומזיק והורס את המדינה.
וואלה לא התיישן יפה, ובמהירות מרשימה, כבוד הרב. האם ההסכם בצפון מסתדר עם עמדתך?
עם הצהרות בעלמא אין לי מה לעשות. לגבי מה אתה שואל על ההסכם בצפון?