מבט על הדיון העכשווי בפשעי מלחמה בעזה (טור 727)

בס"ד

אתמול התנהל דיון קצר באחת מקבוצות הוואטסאפ של הנתיב השלישי על הטענה לגבי פשעי מלחמה שלנו בעזה. בימים האחרונים מתעוררת ביקורת קשה גם בישראל פנימה ולא רק בעולם בעניין מדיניות ההרעבה, מדיניות פתיחה בירי על אזרחים, ושמעתי גם טענות שלכאורה נסמכות על עדויות מהשטח של הוראות ירי על אזרחים במטרה מכוונת להרוג אותם ללא צורך צבאי.

בפתיחת דבריי אומר שאני מאד שמח וגאה על עצם קיומו של הדיון הזה. זה אומר שאנשים חשים אחריות ולא מוכנים לשתוק מול עוולות ופשעים שנעשות כאן (לדעתם). יחד עם זאת, אני מאד חשדן כלפי דיווחים כאלו מכל מיני סיבות. אני נוטה לייחס אותם לפייקים, לעוינות לממשלה (כת הרל"ב) ולצבא, כאשר כל אלו גורמים לפרשנות מוטה של אירועים ודיווחים, ואימוץ פזיז שלהם. מתפרסמים ם מקרים של פייק ברור, שמחזקים את התחושות הללו.

מצד שני, למרות נטייתי הראשונית לדחות את הטענות הללו, אני חוזר ואומר לעצמי שאסור לעשות זאת על הסף. זה אמנם באמת לא סביר לדעתי, אבל אין לסגור את הדלת בפני ביקורת כזאת, ואולי דווקא בגלל חומרתה. צריך להיות מודע לכך שקשה לי מאד לקבל את הטענות הללו, ודווקא בגלל זה עליי לחשוד בעצמי, ולגרום לעצמי לכרות אליהן אוזן קשובה ולשקול אותן ברצינות.

דוגמאות

אפתח בכמה דוגמאות. טלו כדוגמה את הסרטון (הערוך באופן מאד מגמתי כמובן) הזה, שהגיע אליי אתמול. אני מזהיר מראש שהוא קשה מאד לצפייה. מעבר לתמונות יש שם גם התבטאויות בעייתיות של מנהיגים פוליטיים ורבנים שמדמים את העזתים לעמלק, ובמשתמע בעצם מורים בכך הלכתית להשמיד שם כל תינוק. ישנן גם כתבות על עדויות מהשטח שמדברות על התנהגויות מאד בעייתיות של צה"ל כלפי לא מעורבים. דוגמה אחת היא הכתבה הזאת. עדויות נוספות ניתן למצוא בכתבה הזאת וכמובן יש עוד הרבה (בעיקר בחו"ל, באתרי שמאל ובאתרים פרו-פלסטיניים). אין צורך לומר שלגבי עצם העובדה שיש כיום רעב ממשי בעזה, רבו הכתבות והדיווחים מספור, עם תמונות של ילדים ומבוגרים מוכי כפן, מוזלמנים ממש, ולא אביא אותם כאן. אין ספק שיש גם לא מעט פייק בעניין הזה, כמו הדוגמה הזאת שהתפרסמה בימים אלו ממש, אבל מאד לא סביר שכל העניין כולו אינו אלא פייק. זה שיש פייק לא אומר שהתיאור על רעב בעזה שגוי ו/או שקרי.

התמונות והסרטונים ממש מזעזעים, וקשה להישאר אדיש אליהם. אין פלא שהתגובות כלפינו בעולם בישראל פנימה קשות מאד, שכן הן מעוררות כעס ותסכול ורגשות עזים. זוהי כנראה הסיבה לכך שבעיתונות הישראלית נוהגים לא לפרסם תמונות כאלה. אני עצמי השתדלתי עד עתה לא להסתכל על החומרים הללו, ורק כעת בדיון של הימים האחרונים חרגתי ממנהגי זה. ישנה ביקורת קשה על כך שהעיתונות שלנו מצנזרת את התמונות הללו, שכן מן הראוי לא לחסום מידע רלוונטי ולאפשר לביקורת על הצבא והממשלה לעלות ולהישמע. זו אינה צנזורה ביטחונית, אלא פוליטית ומוסרית, ולצנזורה כזאת קשה למצוא הצדקה. ביקורת נוספת היא על מניעת כניסת עיתונאים לעזה, מה שלכאורה מעיד על הסתרה, ומצד שני נראה שאינו ממש מועיל כי התמונות שמתקבלות משם כעת הן רק מאנשים מקומיים, מה שלא יוצר תמונת מצב טובה יותר עבורנו.

אני חייב לומר שכבר מזה זמן אני תוהה על מדיניותי שלי בעניין. לכאורה היה עליי לעיין בכל החומר כדי לגבש עמדה מאוזנת ולא מוטה. בפרט כמי שמתנגד לכל צנזורה מכל סוג שהוא, בוודאי אם מדובר בכפירה במובן הדתי, אבל גם כנגד דעות נאציות ואחרות, הכחשת שואה ועוד. אם כן, גם כאן מצופה ממני לחשוף את עצמי לכל הדעות, הדיווחים והתמונות, ואז לגבש עמדה מאוזנת ומבוססת. זה נכון למצב הכללי אצלנו, אבל בפרט אליי עצמי.

על רגש, שכל, מוסר וצנזורה

אחת השאלות שעולה ברקע הדיון הזה היא שאלת הרגש המוסרי. לא פעם עמדתי על כך שהמוסר אינו קשור לרגש אלא לשכל. הרגש מבטא לפעמים נטיות מוסריות ראויות, אבל אסור לנו לתת לרגש להוביל אותנו ולנהל את גיבוש העמדות המוסריות שלנו. בטור האחרון הזכרתי שאני מתנגד לכל פונדמנטליזם מכל סוג שהוא, וכתבתי שלדעתי בדרך כלל פונדמנטליזם מביא נזק. הגדרתי שם פונדמנטליזם כהעמדת עיקרון או עקרונות כלשהם, יהיו אשר יהיו, מעל לחשיבה ביקורתית. חוסר מוכנות לשקול אותם גם אם עולים טיעוני נגד. בטוקבק שם נשאלתי איזה נזק יש בפונדמנטליזם נוסח אימא תרזה, כלומר בדוגמטיות פנאטית לגבי מוסר. לכאורה זה יוצר אדם מושלם מוסרית שלא יסטה מעקרונות המוסר גם אם יצרו יסית אותו לכך. עניתי שאני רואה בכך נזק כל יום, שכן הפנאטיות והדוגמטיות המוסרית מובילה ביקורות מוסריות לא סבירות על צה"ל והממשלה ועל מדיונת ישראל במלחמה הזאת. בעיניי חלק ניכר מהשמאל מונע מפונדמנטליזם מוסרי, כלומר מוסר שיסודו ברגש ולכן הם אינם מוכנים לתת לשיקולים הגיוניים לשנות את הנטיות האמוציונליות שלהם. כמעט מדי יום אני נוכח בדוגמאות לעניין הזה, כשאני משוחח עם אנשים שיש להם ביקורת וחש שאין לי שום דרך אפילו להציג טיעון נגדי. אין סיכוי שהם יהיו מוכנים בכלל לשקול אותו. זהו נזק ישיר של פונדמנטליזם מוסרי, ואולי גם על כך ניתן לומר שהדרך לגיהינום (ואולי עוד קודם, לים התיכון) רצופה כוונות טובות.

זהו ההסבר שאני נותן לעצמי על ההימנעות מצפייה בתמונות וסרטונים המזעזעים שיוצאים מעזה. אני יודע שהדבר ישפיע עליי מאד ויקשה עליי לגבש עמדה מוסרית מאוזנת. ההימנעות כאן דווקא מונעת הטיות ולא יוצרת הטיות. בו בזמן אני מתנגד לצנזורה כזאת מלמעלה. כל אדם יעשה את שיקוליו, אבל איני מוכן שמישהו בממשלה או בצבא יחליט עבורי מה אראה ומה לא, ומה אחשוב ומה לא. אבל אני חושב שגם במסגרת מדיניות של עיתון זה לגיטימי להימנע מפרסום תמונות כאלה, כל עוד אין איסור ממשלתי או חוקי כזה.

שורש הבעיה הוא שרבים סבורים שמעורבות רגשית תורמת לאיכות ההחלטה המוסרית, ואילו אני טוען את ההיפך. מעורבות רגשית מפריעה לקבלת החלטה מוסרית נכונה. ועדיין יש תפקיד לגיטימי לרגש במצבים כאלה. אם גיבשתי עמדה מוסרית, תמונות וסרטים יכולים לעורר בי רגש כזה שימריץ אותי לפעול ולא להישאר פסיבי ולשתוק. כלומר הרגש לא אמור ליטול חלק בגיבוש העמדה המוסרית, אבל הוא בהחלט יכול וצריך ליטול חלק בהמרצתנו לפעולה בכיוון שעליו החלטנו עם השכל. זוהי הבחנה חשובה ולדעתי רבים טועים בה. ישנה אצלם תחושה שהמוסר כולו רגש, וגם שלרגש יש תפקיד חשוב בהתנהלות מוסרית. הראשון טעות, והשני בלבול. אכן יש לו תפקיד חשוב בהתנהלות המוסרית שלנו (ראו בטורים 493 ו-709, בהם עסקתי בפסיכופתיה ובתפקידה של האמפתיה בהתנהלותנו המוסרית), אבל זה רק בהמרצתנו לפעול ולא בגיבוש העמדה כשלעצמה.

שיקולים אפריוריים

בדיון הוואטסאפ ההוא כתבתי שאני מתייחס בחשדנות רבה לדיווחים כאלה בגלל כמה סיבות. ראשית, אני מכיר את החברה שבה אני חי, ובפרט את צה"ל, וקשה לי להאמין שניתנות שם פקודות לבצע פשעי מלחמה (הרעבה, או ירי מכוון ולא נחוץ על לא מעורבים). כמובן ייתכנו חריגות מקומיות, אבל זו ודאי לא מדיניות של הצבא. העובדה שיש לנו שרים פטפטנים שאוהבים הצהרות רהב נחרצות ואכזריות, ע"ע סמוטריץ, סטרוק, עמיחי אליהו ועוד, לא אומרת שיש להם השפעה כלשהי על מדיניות הצבא (אם כי יכולה להיות להם השפעה על חיילים מסוימים). מעבר לזה, ברוב המקרים ההצהרות הללו הן לגמרי לגיטימיות לדעתי, וזה שהתקשורת אוהבת להיטפל אליהן באופן מגמתי ממש לא עושה עליי רושם. נכון שבמקרים רבים טיפשי לומר את הדברים בפירוש אבל במקרים רבים בדברים כשלעצמם אין פסול. בכל מקרה, מדיניות הצבא לא נקבעת על ידי בנגביר, סטרוק, או סמוטריץ, והשאלה החשובה היא מה קורה בשטח ולא מה מפטפט שר זה או אחר.

מעבר לכל זה, ברור שהאינטרס הישראלי הוא שיהיו כמה שפחות נפגעים לא מעורבים, ושלא יהיה רעב בעזה, לא רק בגלל ערכי מוסר אלא גם בגלל אינטרסים. מדינת ישראל לא שואפת לקבל עוד ועוד לחץ בינלאומי ופנימי שיפריע לנו להילחם. וכמובן הוסיפו לכך את העובדה שקשה מאד להסתיר את העובדות הללו מהציבור ומהעיתונות, בטח על רקע הוויכוח הציבורי והפוליטי שמתנהל כאן. לכן אפריורי לא סביר בעיניי שניתנות פקודות להרעיב או לירות על לא מעורבים. הוסיפו לכך את העובדה הנגדית, שלחמאס ולמתנגדי ישראל יש אינטרס מובהק להראות שיש פשעי מלחמה, יש הרעבה ויש פגיעה לא מוצדקת בלא מעורבים, ותקבלו מדוע אפריורי הטיעונים הללו חשודים ונטל הראיה הוא על הטוענים.

בנוסף, מי שחושד במדיניות מכוונת של פשעי מלחמה, בעצם מניח שכל הפיקוד הצבאי ושירותי הביטחון למיניהם משתפים עם זה פעולה. אי אפשר להאשים את בנגביר וביבי במדיניות של פשעי מלחמה, בלי לומר שכל ראשי הצבא ושירותי הביטחון שממלאים את הפקודות הללו הם פושעים ואחת דינם להאג. את זה כמובן כמעט אף אחד לא אומר, למעט שוליים צרים אי שם בשמאל. ולמה? כי זה באמת לא סביר. כאן כבר לא רק ביבי ובנגביר הם פושעי מלחמה, אלא גם אייל זמיר וכל המטכ"ל, וכל הקצונה של צה"ל שבמשך שנתיים לא מפסיקים לבצע פשעי מלחמה בלי להתקומם, בלי לסרב, בלי להתפטר. כאלה חדלי אישים כולנו?! מאד לא סביר. זוהי סיבה נוספת לכך שאפריורי לא סביר שהביקורות הללו נכונות, ולכן נטל הראיה הוא על המבקרים.

חבר שאני מאד מעריך, הן מבחינת אינטליגנציה והן מוסרית, אמר לי לפני כמה ימים בשכנוע פנימי עמוק שברור וידוע שטייסים מקבלים הוראות להרוג אזרחים באופן כירורגי. הוא אפילו אמר לי שאינו מצליח להסביר לעצמו מדוע הוא יעדיף להשאיר את בתו ליד טייס ישראלי (כמה  מחבריו וקרוביו הם טייסים) לעומת מחבל נוח'בה (אם כי התרשמתי שבפועל הוא בכל זאת יעדיף זאת). חשבו כמה זה הזוי. מעבר לכך שזה מאד לא סביר בגלל כל השיקולים שתיארתי, בחיל האוויר הוראות כאלה עוד פחות יכולות לעבור שכן הרכב המשרתים שם כידוע נוטה שמאלה חזק (ולדעתי מקפידים על מוסר באופן מופרז, ומגיעים למוסר מעוות. ראו למעלה ולהלן לגבי פונדמנטליזם מוסרי). לומר שיש שם מדיניות כללית של הריגת אזרחים לשם הריגה, זה ניתוק משווע מהמציאות. כאן תידרש ראיית זהב כדי שבכלל אהיה מוכן לשקול טיעון כזה.

מצד שני, אין ספק שאירועי 7 באוקטובר עוררו כעס איום בציבור ובצבא, ובצדק גמור. גם אין ספק שלכל תושבי עזה יש אחריות למה שקרה, ולא רק למחבלים (ראו בטורים 635 ו-723, על העיקרון והשלכותיו). אין ספק שתושבי עזה מפריעים לנו להילחם בחמאס, ורבים גם תמכו ותומכים במעשיו (גם אם כעת חלקם מתחרטים על כך). לכן קל להגיע למסקנה שלכל עזה יש דין עמלק וצריך להשמיד את כולם. בטור 635 הסברתי שבעיניי זו לא מסקנה כל כך מופרכת ברמה המושגית, אם כי בסופו שלדבר היא לא נכונה, ובוודאי לא ישימה.

אגב, אני די בטוח שאף אחד מהמצהירים לא באמת מתכוון שעלינו להשמיד את כל תושבי עזה בלי קשר למלחמה בחמאס ובלי צורך צבאי בכך. חשבו על השאלה הבאה: האם להרוג תינוק עזתי בחדר סגור בלי שום השלכות החוצה. כמה ישראלים יאמרו שהם בעד? להערכתי מעטים מאד, אפילו בין הבנגבירים זה מיעוט קטן לדעתי. ועוד פחות יבצעו זאת בפועל. להערכתי, האמירות שמדובר בעמלק מתכוונות בד"כ למה שאני הסברתי בטורים הנ"ל, כלומר שאין לתת לרחמים על תושבי עזה להפריע לנו להשיג את מטרות המלחמה. הסברתי שם שאם מטרות המלחמה דורשות זאת יש הצדקה להרוג את כל הבלתי מעורבים. אני חושב שבד"כ לזה הייתה כוונתם (ראו על כך גם בשיחתי עם ג'רמי פוגל וגם כאן). כך למשל גם לגבי אמירתו המושמצת של השר עמיחי אליהו על הטלת פצצת אטום על עזה, שם כל מי שמקשיב לראיון נוכח מיד שמדובר ברוב מהומה על לא מאומה.

בכל אופן, הכעס שקיים בכולנו והאמירות הללו שבאות בעקבותיו מעוררים חשש משמעותי שגם אם אין מדיניות מכוונת של פשעי מלחמה, המצב מזמין חריגות של יחידים, ובהחלט חשוב להיות מודעים לכך ולטפל ביד קשה בכל חריגה כזאת. לכן גם אני מתנגד לאמירות הללו, על אף שכשלעצמן אפשר להתווכח על נכונותן. לדוברים הללו אין שום השפעה על מדיניות הצבא, אבל האמירות עצמן עלולות להשפיע על חייל או קצין בודד ולגרום לפשע מלחמה מקומי. אני גם לא בטוח שצה"ל באמת חוקר ומטפל בחומרה הנדרשת בכל מקרה כזה (אני די בטוח שלא). לכן דיווחים וביקורות על מקרים חריגים כאלה (להבדיל מביקורות על פשעי מלחמה כמדיניות) אני מוכן לקבל ביתר קלות.

ואחרי הכל, גם אם אפריורי לא סביר לקבל ביקורות כאלה, כיצד ניתן להסביר את הדיווחים מהשטח ושל יודעי דבר שונים, שחוזרים שוב ושוב על כך שיש מדיניות של פשעי מלחמה, ולא מדובר בעניין מקומי, ספורדי וחריג?

פשרם של הדיווחים

בטור 38 עמדתי על חוק המספרים הקטנים, והסברתי באמצעותו את הדיווחים של חברי ארגונים כמו שוברים שתיקה ודומיו. בקצרה אומר שחייל או קצין שראה את תוצאות מעשיו ומעשי חבריו בשטח, ילד רעב עם צלעות בולטות, גופה מרוטשת של זקן או אישה, התנפלות קשה של אנשים על אוכל וכדומה, עובר זעזוע קשה מאד. קל מאד להכריז שיש כאן פשעי מלחמה. שימו לב לערבוב שיטתי שחוזר שוב ושוב בדיון שנערך בסוגיית פשעי המלחמה בעזה, בין השאלה העובדתית האם יש רעב לבין השאלה האם אנחנו עושים פשעי מלחמה. כדי לדחות את הטענה על פשעי מלחמה אין הכרח לדחות את הטענה העובדתית שיש רעב. ייתכן שיש רעב אבל הוא לא באשמתנו שכן אין לנו ברירה אחרת. העובדה שגם המבקרים מערבבים את שני הטיעונים וגם צה"ל והממשלה מקפידים לדחות את שתי הטענות, מעידה על בלבול מושגי. העובדה שיש רעב כנראה נכונה. לא סביר שכל זה פייק. השאלה האם זו אשמתנו והאם זה הכרחי ומוצדק, היא שאלה אחרת לגמרי. עובדה שמאשימים את ביבי ממש בימים אלו על שינוי כיוון קיצוני. עד לפני יומיים לא היה רעב בעזה, אבל אתמול הוא כבר מודיע בתקשורת שיש רעב ואנחנו פועלים ביתר שאת לטפל בו עם הצנחות והגברת קצב כניסת המשאיות וארגוני הסיוע. נראה שגם ביבי קשר בין שתי הטענות עד שנאלץ להודות בטענה העובדתית, וביחד עם זה להמשיך לכפור באשמתנו בעניין. הוא נאלץ להיווכח בכשל הזה.

הערבוב הזה מלמד שברגע שאנחנו מגיעים למסקנה שיש רעב, קשה לנו מאד לטעון שזו אינה אשמתנו ושעדיין יש הצדקה להמשיך במדיניות שיצרה את הרעב. הרגש מטה אותנו ולא נותן לנו לגבש עמדה מוסרית מאוזנת וסבירה. אך כאמור זהו כשל. הטענה העובדתית אינה מלמדת בהכרח על המסקנה הנורמטיבית-מוסרית. ממש לא. אני אישית למשל די בטוח שיש רעב, וביחד עם זה לדעתי אין עלינו אשמה בכך ואיננו צריכים לעצור את המלחמה בגלל זה.

סיבה נוספת לדיווחים הללו היא הטיית האישור. אם יש אדם שתפיסת עולמו היא שמאלית והוא נוטה לחשוב שהמלחמה אינה מוצדקת, הוא ייטה לפרש את הסיטואציות שהוא פוגש באופן שמתאים לתפיסות האפריוריות שלו. כך כמובן גם לצד השני. אני חושב שיש קורלציה גבוהה, גם אם לא מלאה, בין תפיסות העולם של הדוברים (חיילים, פוליטיקאים, או אזרחים), ימין או שמאל, לבין דעתם על מוסריות המלחמה ועל פשעי מלחמה. אמנם בטורים שונים בעבר הסברתי (ראו טורים 5, 602, 607 – 608, 635, 666 ועוד) שזו לא בהכרח קורלציה מדומה, שכן ימין רואה את האויב כקולקטיב והשמאל כאוסף של יחידים, ועדיין די ברור לי שיש כאן גם הטיות בראייה ובפרשנות. הוסיפו לכך גם את התופעה שתיארתי בטור 38 שעמד עליה דניאל כהנמן, שלפיה יש לנו נטייה לקחת כמה דוגמאות ולראות בהן מדגם מייצג לתופעה כללית, אם יש לנו סיפור טוב שמסביר את העניין. לאנשי שוברים שתיקה יש סיפור טוב שמסביר מדוע זו מדיניותה של ישראל, ולכן קל להם לראות בכמה דוגמאות מסוימות משום מדגם מייצג למצב כללי. ושוב, זה יכול להיות גם מהצד ההפוך. אלו הסברים אפשריים להטיות, וכל אחד יכול להחליט היכן לדעתו יש הטיות והיכן לא (ואני מניח שגם בהחלטה הזאת אנחנו עלולים להיכשל באותם כשלים והטיות).

שימו לב שהקורלציות של הביקורת עם התנגדות לממשלה מסיבות אחרות גם היא אומרת דרשני. שוב ושוב אני מגלה שאלו שמנגדים לממשלה מפרשים כל עובדה בהתאם, גם אם אין לפרשנות הזאת שום עדיפות על פרשנויות אחרות. הם בד"כ גם לא מקשיבים להצעות אלטרנטיביות. לדוגמה, העליתי שם דיווח של ראש ארגון הסיוע האמריקאי שטוען שהכל פייק של חמאס. לא רעב ולא בטיח. כבר קראתי עליו שהוא כומר אוונגליסטי פרו נתניהו ופרו טראמפ רח"ל, ובגלל הטיותיו אין מה להקשיב לו. אולי זה נכון, אבל משום מה בדיווחים לצד השני לא מצאתי את אותו פקפוק וחשש להטיות בגלל אג'נדה. הבעיה היא שבכל ויכוח כזה כל צד משוכנע שהעובדות ברורות ומוסכמות, אלא שבפועל אין שום הסכמה גם על העובדות. אין מקור מידע שמקובל על כל הצדדים, ומה שמשותף לשני הצדדים הוא שהם מטילים ספק במקורות המנוגדים ומקבלים כמובנים מאליהם את המקורות שמתאימים להם, וכמובן גם מפרשים אותן בצורה שתתאים להם. כך כל תזה הופכת ללא בת הפרכה. אין ספק שהטיות דומות יש גם בכיוון השני, אבל אני כמי שמתנגד מאד לממשלה מכמה וכמה אספקטים, חש ניטרלי בדיון הזה שבו מסקנותיי דווקא איתה.

פרשנויות שגויות ומוטות

טלו לדוגמה את תמונות הרעב המזעזעות שרואים בתקשורת. נניח לצורך הדיון שמדובר בדיווח אמת על המצב בעזה. אבל עדיין המסקנה המוסרית מאד תלויה בשאלה היכן צולמה התמונה. ככל שאני מבין רוב התמונות הללו מגיעות מצפון הרצועה, והרי שם לא אמורים להיות אזרחים. קוראים להם כבר חודשים ושנים לעזוב את המקום לאזור ההומניטרי בדרום ששם יקבלו אספקה. הם החליטו להישאר שם, אז למה אנחנו צריכים לספק להם מזון? מי שנשאר שם זו אחריותו שלו ואיני רואה שום סיבה בעולם להכניס לו לשם ולו פירור לחם אחד. כך בדיוק מתנהלת מלחמה, כיבוש שטח ולחימה באויב, כשמשאירים לאזרחים מקומות בטוחים עם אספקה. זה שהם משתפים פעולה עם חמאס ולא נשמעים להוראות שלנו זו בעיה שלהם. לשם לא הייתי מכניס אספקה גם אם לא הייתה בזה שום בעיה. האזרחים הללו מונעים בגופם את הלחימה והם ממש כמו מחבלים בעצמם.

מעבר לזה, הכנסת סיוע לא בהכרח מגיעה לאזרחים הרעבים. חמאס יש לו אינטרס ברור ליצור רעב ולכן הוא משתלט על הסיוע ולא נותן לאזרחיו להגיע אליו. הוא שמח מאד מרעב וממוות של אוכלוסייה לא  מעורבת (לו יש אינטרס כזה, להבדיל מאיתנו שהאינטרס שלנו הוא הפוך, כפי שהסברתי למעלה). הוא גם עושה כסף מהסיוע ומשתמש בו נגדנו. זו אינה רק השערה, ישנם דיווחים ברורים שזה אכן קורה בפועל. אז למה העובדה שיש רעב אומרת שאנחנו אשמים? וכי התעללות של חמאס באנשיו מטילה אחריות עלינו? לדעתי לא (אני מדבר מוסרית. החוק הבינלאומי לא ממש מעניין אותי כאן בדיון, והוא גם כחומר ביד היוצר). האם אנחנו צריכים להכניס עוד ועוד סיוע לחמש את חמאס נגדנו ולעזור ללא מעורבים להשתלט עבור חמאס על השטח בצפון הרצועה נגדנו, במו ידינו? זה הזוי. בפרט שישנה טענה נחושה של הצבא והממשלה שאנחנו מכניסים כמות מספיקה של סיוע, אז למה שנכניס עוד רק בגלל שחמאס משתמש בו?! עיניכם הרואות שהמרחק בין השאלה העובדתית שמשתקפת בתמונות לבין השאלה הנורמטיבית, רב מאד. גם אם יש רעב בעזה, זה לא אומר בהכרח שיש בעיה מוסרית מבחינתנו.

אחד המשתתפים בדיון הנ"ל בוואטסאפ העלה כמה שאלות שעליהן הוא דרש ממני לענות:

אביא כאן את הקדמתי על עצם הדיווח ואחר כך התייחסות לשלוש השאלות (רק מפני שהן מייצגות מאד את דיונים כאלו):

ניכר שמבחינתו מדובר בעובדות שלא שנויות במחלוקת, והמסקנות נראו לו מתבקשות מאליהן. לא הפריע לו כלל שמדובר בטענות מאד לא סבירות אפריורי ושאין להן שום בסיס עובדתי, או לפחות שהעובדות ניתנות להרבה פרשנויות וחסר המון מידע לגביהן. מאד מוזר, בטח בהתחשב בעובדה שמדובר באדם מוכשר ביותר ואין לי ספק שהוא אדם טוב ומוסרי (דומני שזוהי תופעת הפונדמנטליזם המוסרי שהזכרתי למעלה).

סיכום

המסקנה היא שמדובר בדיון מאד חשוב, ועצם קיומו הוא מבורך ביותר. ועדיין דרך התנהלותו בעייתית מאד, הסברתי מדוע אפריורי הביקורות על מדיניות מכוונת של פשעי מלחמה מאד לא סבירות, ולכן נטל הראיה הוא על המבקרים. זוהי נקודת המוצא שלי. אבל להערכתי הנטל הזה לא מורם. העובדות שמובאות, גם אלו שאינן פייק, כולן ניתנות להמון פרשנויות ועובדות סלקציה חזקה תלויית אג'נדה. אני מתרשם שאנשים לא בהכרח מונעים מחששות מוסריים אלא לא פחות מכך מקידום אג'נדות פוליטיות (לעתים באופן לא מודע). הרגשות חזקים, ולא בכדי, שכן באמת מדובר במצבים ובתמונות לא פשוטות. ועדיין חשוב להשליט את השכל על הרגש כדי לא ליפול לכשל הפונדמנטליזם המוסרי.

לגבי מקרים ספציפיים, בהחלט חשוב לחקור ולטפל בכל מקרה כזה, ואני ממש לא משוכנע שזה אכן נעשה. גם בגלל שצה"ל כידוע לא מתנהל בצורה הכי יעילה (זהירות: אנדרסטייטמנט!), בשום תחום, וגם בגלל שיש רצון מובן להקל על הלוחמים שנושאים את המשא הכבד הזה והתחשב בהם. זאת מעבר למשקעים שנותרו בכולנו מ-7 באוקטובר ומהמלחמה כולה. ועדיין כל זה אינו מצדיק חוסר טיפול במקרים החריגים.