הלוגיקה של קל וחומר: ג. הערה על שיטת הרמב"ם (טור 737)

בס"ד

בשני הטורים הקודמים עמדתי על הנחת הרלוונטיות שמתחבאת מאחורי טיעוני קל וחומר. כאן אמשיך בניתוח הקל וחומר וארצה לבחון אותו לאור שיטת הרמב"ם לגבי 'דברי סופרים' ולאור דבריי בשני הטורים הקודמים.

פלפול הקל וחומר והמסקנות

עסקנו בטיעון שמבוסס על שני נתונים מהטיפוס הבא:

הטיעון בא לחייב משקוף בציצית או בגד במזוזה מכוח קל וחומר: ומה בגד שפטור ממזוזה חייב בציצית, משקוף שחייב במזוזה אינו דין שיהיה חייב בציצית?! ולהיפך: ומה משקוף שפטור מציצית חייב במזוזה, בגד שחייב בציצית אינו דין שיהיה חייב במזוזה?! כאשר בטבלה ישנם רק שני נתונים תמיד אפשר לבצע את הקל וחומר בשני הכיוונים.

בטור שאחריו הבאתי כמה חריגים שבהם התלמוד כן עושה קל וחומר על בסיס שני נתונים. כדי להסביר מדוע הם לא סותרים זה את זה הסברתי את טיעון הקל וחומר במודל של שקפים, כאשר שקף אחד (הטקסטואלי) מכיל את הנתונים ההלכתיים שמופיעים במקרא, והשני (המידותי) את אלו שנלמדים מהקל וחומר. הטענה הייתה שגם אם נמלא את המשבצות החסרות ב-1, בעצם צריך לכתוב שם (0,1), כאשר 0 פירושו שזה לא מופיע במקרא ו-1 פירושו שזה נכון אחרי הקל וחומר, ולכן ה-1 אינו יכול להילקח בחשבון בטיעון הקל וחומר עצמו. ההנחה שלי היא שקל וחומר פועל רק על נתונים מקראיים.

הטבלה שמתקבלת היא הבאה (במקום תורה ומזון השארתי כאן בטבלה את המשקוף והבגד, למרות אי הרלוונטיות, כדי להקל על המעקב):

אלא שכאן מתעורר קושי. תוצאת הקל וחומר פורכת את הנחותיו. כך, למשל, אנחנו מניחים שמזוזה חמורה מציצית (מהשורה העליונה), אבל בשורה התחתונה ניתן לראות שזה הפוך: בגד חייב בציצית במפורש מהתורה ואילו במזוזה הוא חייב רק מכוח הקל וחומר (בטקסט עצמו הוא פטור).

על כך עניתי שניתן למלא כל משבצת בטבלה כזאת בשלושה מילויים ולא בשניים: 0 – פטור, 1 – חייב, X – לא רלוונטי (משקוף אינו רלוונטי לדין ציצית, או בגד למזוזה). במקרה שיש רק שני נתונים מקראיים נקודת המוצא היא שהלאקונות מבטאות X, כלומר שהדין אינו רלוונטי (ולא 0, פטור הלכתי מהדין). אבל זה פותר את הבעיה בטבלה שיש בה רק שני נתונים. בקל וחומר כזה באמת קשה לקבל שעושים אותו לשני הכיוונים (ובדרך כלל בוחרים מסברה איזה משניהם הוא הנכון). אבל הקושי נותר בעינו בקו"ח רגיל שמבוסס על שלושה נתונים:

כשמסתכלים על הנתונים המקראיים עולה שעדיין ההיררכיה שבשורה הראשונה (שמזוזה חמורה מציצית) לא מתקיימת בשורה השנייה. כך כמובן גם לגבי העמודות.

הסברתי שם שבתמונת השקפים הבעיה נפתרת, שכן הנחות הקל וחומר מתבססות על הנתונים המקראיים בלבד (הרכיב הראשון בסוגריים). ההנחה שלי הייתה שאם התוצאה (0,1) הייתה מתארת רמת חומרה שבין 0 ל-1, זה באמת היה יוצר סתירה פנימית בטיעון הקל וחומר. אבל טענתי שהסוגריים הללו באמת לא מבטאים רמת חומרה בינונית, אלא מדובר בשני רכיבים בלתי תלויים שכל אחד מהם צריך להיבחן כשלעצמו. מבחינת התוצאה ההלכתית (אחרי הקל וחומר) ההיררכיה נשמרת, שכן בסופו של דבר הלמד באמת יותר חמור.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם בשורש השני שלו מציג עמדה מחודשת מאד ביחס להלכות שנלמדות ממידות הדרש:

וכשהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא החכמים שהוציאו בהקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שנמצאם בתלמוד יסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן כי פעמים יהיה פירוש מקובל. לפיכך הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו, שהמקבלים אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו.

כלומר שיטתו היא שדין שנלמד מאחת ממידות הדרש והוא אינו סומך/מקיים אלא דין מחודש, מעמדו הוא דרבנן. כידוע, הרמב"ן תוקף אותו קשות על העניין הזה (ראו בספרנו ישלח שרשיו, במאמר לשורש השני) ומציג הרבה מאד קשיים בשיטה המחודשת הזאת שכמעט כל הראשונים והאחרונים דחו אותה מכל וכל..הדברים כה קשים ומחודשים עד שבין האחרונים התקבעה השיטה שהרמב"ם לא מתכוון לומר שמדובר בדיני דרבנן. ברור שגם לשיטתו זה דאורייתא, אבל מקורם הוא מחכמים. הוא מדבר על שאלת המקור ולא על שאלת התוקף. אבל בספרנו הנ"ל הוכחנו שהדבר אינו כן, וכוונת הרמב"ם היא באמת לטעון שמדובר בדיני דרבנן. טענתנו הייתה ששאלת התוקף מבוססת על שאלת המקור, כלומר מה שאין לו מקור ברור בפשט התורה אלא נלמד מדרשה תוקפו הוא כשל הלכה דרבנן.

משמעות הדבר היא שלפי הרמב"ם הסוגריים (0,1) בטבלאות למעלה, שהרכיב הראשון בהם מבטא את שאלת המקור (האם יש או אין מקור בטקסט) והרכיב השני את שאלת התוקף (ההלכה בפועל), בעצם יכולים להיות מתורגמים לדרגת ביניים בין 0 ל-1, למשל  0.5. זה מבטא את שיטת הרמב"ם שלפיה הלכה שנלמדת בקל וחומר פחות חמורה מהלכה שכתובה בפירוש בתורה.

אלא שכעת קיבלנו את הטבלה הבאה:

לפני הלימוד הנתונים מורים לנו לעשות קל וחומר, כשההנחה בטיעון השורות היא שמזוזה חמורה מציצית. אבל תוצאת הקל וחומר היא שמזוזה קלה מציצית, שהרי מזוזה בבגד חומרתה 0.5 וציצית בבגד חומרתה 1. כך גם לגבי היחס בין משקוף לבגד (בטיעון העמודות, שכפי שראינו בטורים הקודמים אינו טיעון אחר מטיעון השורות).

אם כן, הקושי שראינו למעלה לגבי הקל וחומר עולה ביתר שאת לפי שיטת הרמב"ם. בניגוד לכל שאר מידות הדרש, קו"ח מבוסס על ההנחה (=ההכללה) שהלמד חמור מן המלמד. אולם המלמד הוא דין שמופיע במפורש במקרא, ואילו הלמד הוא דין שיוצא מהקו"ח עצמו, כלומר עולה מדרשה, ולכן הוא קל יותר. אם כן, מסקנת הקו"ח סותרת את הנחותיו. בנוסח אחר: תוצאת הקו"ח מהווה פירכא על ההיסק עצמו: מה ללמד שכן תוקף הדין בו הוא קל יותר (שכן הוא יוצא מדרשה) מאשר במלמד (שכתוב במפורש במקרא).

הפתרון הטקסטואלי ושברו

ניתן היה לשקול גם כאן את הפתרון הטקסטואלי. כלומר אם מניחים שקל וחומר מבוסס על הנתונים המקראיים ואינו עוסק בדין בפועל, אזי ניתן להתייחס רק לרכיב השמאלי בסוגריים. לפי הצעה זו, קל וחומר הוא מידה טקסטואלית ולא מהותית והיא אינה משקפת יחסי חומרה אמיתיים בין הנתונים. אבל כאן זה כבר מתחיל להיראות מאד בעייתי, שכן בפועל, הלכתית, יוצא שהלמד קל מהמלמד וזוהי בעצם פירכא על הנחת הקו"ח.

ניתן לראות זאת טוב יותר אם משווים את הקל וחומר ל"כל שכן", כלומר קל וחומר על בסיס נתון יחיד. לדוגמה, "הן בני ישראל לא שמעו אליי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים". יחס החומרה כאן יסודו בסברה ולא בנתונים מקראיים, ולכן כאן ברור שמדובר על חומרה בפועל. לא סביר שבקל וחומר מידותי שמבוסס על שלושה נתונים יתעלמו לגמרי מיחסי החומרה האמיתיים בין הלמד למלמד.

הדברים מתחדדים עוד יותר לפי מה שהסברתי למעלה בשיטת הרמב"ם שקושר את שאלת המקור לשאלת התוקף. מבחינתו, מקורו של הדין הוא שקובע את תוקפו. אם אין לו מקור בתורה תוקפו נמוך יותר. לפי זה, עוד יותר קשה לנתק בין השאלה הטקסטואלית לשאלה ההלכתית, ולומר שהקל וחומר מבוסס על יחסים בין נתונים כפי שהם מופיעים במקרה במנותק משאלת התוקף שלהם. להיפך, לשיטתו נראה שההתייחסות לטקסט היא רק מפני שהוא מהווה אינדיקציה לשאלת התוקף.

על תוקף וחומרה

דומני שאין מנוס אלא לעשות הבחנה בין תוקפו של דין לבין חומרתו. תוקפם של דינים יכול להיות דאורייתא או דרבנן. אבל חומרתם אינה משקפת בהכרח את תוקפם. בשורה התחתונה אני אטען כאן שלפי הרמב"ם מקור הדין אכן קובע את התוקף, אבל לא את החומרה. תוקפו של הדין שנלמד מדרשה הוא באמת כדין דרבנן, אבל חומרתו היא מלאה כשל דאורייתא. לכן יחסי החומרה נשמרים גם אחרי הקל וחומר, ואין כאן סתירה להנחות שלו. במילים אחרות,

כדי להבין זאת יותר, אקדים יסוד שכבר עמדתי עליו בעבר (ראו בהרחבה במאמרי על הסברות). במאמר 'התשובה', בתוך קובץ מאמרים שלו, רא"ו עומד על כך שיש שני מישורים בקיום מצווה או מעבר על עבירה: הציווי והמהות. ההנחה היא שכל מצווה נועדה להשיג תועלת כלשהי וכל עבירה גורמת נזק כלשהו שהאיסור בא למנוע אותו. לפי זה, אדם שקיים מצווה עשה שני דברים חיוביים: ציית לציווי וגרם לתוצאה חיובית כלשהי (זו הסיבה שבגללה הצטווינו). וכך גם לגבי מי שעבר עבירה: הוא מרד נגד הציווי וגם גרם נזק. כך למשל מסביר תוס' הרא"ש קידושין לא ע"א את העיקרון שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה:

גדול המצווה ועושה. אף על גב דאמרי' במס' חגיגה פ"ב משל למלך שאמר לעבדיו להשכים לפתחו למי יש לו להחזיק טובה יותר לנשים שאין דרכן להשכים כאנשים לא דמי להך דהתם שניהן מצווין ומי שאין דרכו עדיף טפי כשהוא עושה, והיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער תדיר שירא שמא יעבור וצריך לכוף את יצרו יותר ממי שאינו מצווה שאם ירצה יניח, ועוד שאין הקדוש ברוך הוא צריך כלום לכל המצוות אלא שאומר ונעשה רצונו הילכך המצווה ועושה הוא עושה רצון קונו אבל מי שאינו מצווה ועושה לא שייך לומר ביה עושה רצון קונו שהרי לא צוה לו כלום ומ"מ שכר יש.

בהסבר השני הוא כותב שהמצווה ועושה פשוט משיג את שתי התועלות ולכן הוא גדול יותר (השכר הוא ביטוי לכך שעשה מעשה חיובי).

המהות אומרת שמצווה כלשהי מביאה תועלת (ואיסור מונע נזק). זוהי סיבה טובה לקיים אותה אבל היא לא יוצרת חובה. החובה שלנו לקיים את המצוות נובעת מהציווי. מכאן ניתן לגזור את המסקנה שחומרתה של מצווה אינה בהכרח תלויה בציווי אלא במהות. ככל שהנזק שהאיסור גורם גדול כך האיסור חמור יותר. וככל שהתועלת גדולה המצווה חשובה (חמורה) יותר. לעומת זאת, התוקף של המצווה נקבע לפי הציווי. אם יש ציווי בתורה זוהי מצווה דאורייתא, ואם אין – אזי זוהי מצווה דרבנן.

במאמרי הנ"ל עמדתי על כך שאין זיקה ישירה בין הציווי למהות. לדוגמה, בין המצוות דאורייתא ישנן קלות וחמורות, למרות שעל כולן יש ציווי באותה צורה. תוקפן ומעמדן ההלכתי הוא זהה, שכן על כולן יש ציווי והן מצוות דאורייתא, אבל חומרתן בהחלט שונה (לפי התועלת או הנזק שנגרם מהן). כך, למשל, איסור "לא תרצח" הוא האיסור החמור ביותר, אבל תוקפו הוא כשל כל לאו דאורייתא (כי הוא כתוב בתורה כלאו רגיל). יש מקום לדון האם העונש משקף את חומרת האיסור או לא (ראו למשל במאמרי כאן ובעבודה הזאת), אבל הציווי הוא רק תנאי הכרחי ולא מספיק לקבלת עונש. יתירה מזאת, ייתכנו מצוות חמורות במהות שמסיבות שונות לא יהיה עליהן ציווי (ראו בסוף המאמר על הסברות).

ראינו למעלה שהלכות שנלמדות מדרשות לפי הרמב"ם הן מדברי סופרים. בכמה מקומות הסברתי זאת בכך שבהלכות כאלה יש מהות אבל אין ציווי (כי לפי הרמב"ם הדרש אינו חושף משהו שטמון בתורה עצמה אלא מרחיב את מה שכתוב בה. ראו על כך במאמרי הנ"ל לשורש השני). כך, לדוגמה, מורא תלמידי חכמים הוא חובה דאורייתא שנלמדת מריבוי: "את ה' אלוהיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב). פירוש הדבר שאין ציווי על מורא תלמידי חכמים אבל במהות יש חובה כזאת וחומרתה יכולה להיות כשל הלכה דאורייתא רגילה (שיש עליה ציווי). ישנה סיבה למה הצטווינו לירוא מתלמידי חכמים, כלומר יש תועלת במורא כזה. לכן יש כאן מהות. זאת להבדיל מהלכות דרבנן שהן הלכות ללא מהות (יש חובה לקיימן, אבל מבחינת התורה אין נזק או תועלת בעשייתן או במעבר עליהן, אחרת התורה עצמה הייתה מצווה זאת). ראו על כך בטורים 582 – 583).

במאמרי לשורש השני גזרתי מכאן שגם לפי הרמב"ם ספק בהלכה מדרשית הוא לחומרא, למרות שהיא מדרבנן. הסברתי זאת בכך שהלכות ספיקות נקבעים לפי החומרה ולא לפי הציווי, ובהלכה מדרשית החומרה היא כשל הלכה דאורייתא, רק תוקפה נמוך יותר (כי אין ציווי). השלכה לדוגמה: לפי הרמב"ם לא מענישים עליה. (שכן לא מתקיים תנאי הסף – קיומו של ציווי, ולא עונשים בלי אזהרה).

אם כן, נמצאנו למדים שתוקפו של דין אינו שקול לחומרתו. תוקפו נמדד במישור של דאורייתא ודרבנן לפי השאלה האם קיים ציווי, אבל חומרתו היא עניין רציף עם רמות חומרה שונות שאינן בהכרח תלויות בציווי. הן תלויות בהשלכות של המעשה, הנזק או התועלת שהוא גורם.

רעיון דומה לזה הצעתי בטור 679 שעסק ביחס בין התוקף ההלכתי של הדין לבין עוצמת החובה לקיים אותו. הראיתי שם שעוצמת החובה לקיים יכולה להיות שונה מהתוקף ההלכתי שלו. במינוח שהצגתי כאן נכון יותר לומר שחומרתו של הדין (מהותו) אינה תלויה בציווי שיש או אין עליו. עוצמת החובה לקיים נקבעת לפי הציווי (כי רק ציווי יוצר חובה), אבל החומרה תלויה במהות, כלומר בהשלכות של המעשה. לכן בכל דיני דאורייתא יש אותה עוצמת חובה לציית, שכן על כולם יש ציווי בתורה ויש חובה לציית לציוויי התורה. אבל החומרה משתנה לפי המהות. יתר על כן, ייתכן שהחובה לקיים דיני דרבנן זהה לחובה לקיים את הדאורייתא (בוודאי לפי הרמב"ם שתולה את החובה לקיים דיני דרבנן בפסוק "לא תסור". ראו על כך בטורים 652 ו-443).

בחזרה לקל וחומר בשיטת הרמב"ם

כעת נוכל להבין שגם לשיטת הרמב"ם לא נכון שתוצאת הקל וחומר פורכת או סותרת את הנחותיו. ראינו שטבלה של קו"ח לפי הרמב"ם נראית כך:

הקושי היה שלפי הרמב"ם הדין שכתוב במשבצת השמאלית התחתונה קל יותר מ-1 (סימנו אותו ב-0.5), וזה יוצר היררכיה הפוכה בשורה התחתונה לעומת העליונה ובעמודה השמאלית לעומת הימנית.

כעת נוכל להבין שזה אינו המצב. הרמב"ם לא אומר שחומרתו של הדין שנלמד בקו"ח קלה מזו של דין שמפורש בתורה. מה שהוא אומר זה רק שעוצמת החובה לקיימו נמוכה יותר (לכן הוא מתייחס אליו כדין דרבנן).

זה יכול לקחת אותנו לשני ניסוחים שונים:

• לפי ההבחנה שהצגתי בין המישור הטקסטואלי (האם הדין כתוב בתורה) לבין המישור ההלכתי. ניתן לומר שקל וחומר נעשה על בסיס תוקפו של הדין (הציווי וההופעה בתורה) ולא על בסיס חומרתו. לכן למרות שהתוצר של הקל וחומר הוא דין פחות חמור זה אינו סותר את הנחות הקו"ח. הוא פחות חמור אבל תוקפו זהה.

אבל הניסוח הזה אינו סביר, שכן לפי הרמב"ם ראינו שדווקא ההיפך הוא הנכון: חומרתו של הדין שנלמד מדרשות יכולה להיות כמו זו של דיני דאורייתא רגילים, ודווקא תוקפו נמוך יותר.

לכן נראה יותר להסביר הפוך:

• אכן הדין שנלמד בקו"ח הוא בעל תוקף נמוך יותר מדיני דאורייתא רגילים. אבל חומרתו לא בהכרח פחותה משלהם, שהרי הנחת הקו"ח היא שהוא דווקא חמור יותר (השלכותיו לא פחות קשות מההשלכות של הדין דאורייתא שמלמד עליו). ראינו שלפי הרמב"ם הדרש מרחיב את מה שכתוב בתורה ולא חושף מה שבתוכה, ולכן לפי הרמב"ם אין על דין הלמד מהקו"ח ציווי של ממש, אבל על הדין המלמד כמובן שיש ציווי. ובכל זאת, החומרה של הלמד כמובן גבוהה יותר מזו של המלמד, שהרי על כך מבוסס כל הקו"ח. לכן התוצאה של הקו"ח אינה סותרת את ההכללה שהוא מבוסס עליה, שכן גם למסקנה במישור ההלכתי הדין שנלמד בקו"ח חמור יותר מהדין המלמד.

כמובן שלפי הצעה זו, הרמב"ם יסבור שהיסק של קו"ח מבוסס על חומרתם של הדינים הנתונים ולא על תוקפם. כלומר הקו"ח נעשה במישור ההלכתי ולא במישור הטקסטואלי (כפי שהצעתי בטורים הקודמים להסביר סוגים מסוימים של קו"ח משני נתונים).

השלכה של הצעה זו יכולה להיות שיהיו מצבים שבהם תהיה לנו טבלת נתונים של קו"ח (כלומר טבלה עם שלושה נתונים כפי שראינו), כאשר במשבצת הימנית העליונה יהיה 0 כי אין עליה ציווי בתורה, ובכל זאת לא נבצע קו"ח. זה יכול לקרות אם מסיבות כלשהן נבין שבמשבצת ההיא מדובר בדין שחומרתו גבוהה (ומה שהתורה לא ציוותה עליו, זה מסיבות צדדיות, כפי שהזכרתי למעלה). במקרה כזה לא נוכל לעשות קו"ח, שכן לפי הצעתי כאן הקו"ח מבוסס על יחסי חומרה ולא על יחסי תוקף. שימו לב שלפי ההצעה הקודמת, שמניחה שהיסק קו"ח מבוסס על תוקף ולא על חומרה (כלומר שהוא נעשה במישור הטקסטואלי), אנחנו נעשה קו"ח גם במקרה כזה.