פופר על מדע ופילוסופיה (טור 759)

בס"ד

בסדרת הטורים 155 – 160 ניסיתי לחדד ולהגדיר מהי פילוסופיה, ובפרט מה ההבדל בינה לבין מדע. המסקנה הייתה שאמנם פילוסופיה עוסקת גם (ואולי בעיקר) במציאות, ובמובן הזה היא כמו מדע, בניגוד אליו היא לא מתבססת על תצפיות, לפחות לא במובן הפשוט (שימוש בחושים). יסודה של הפילוסופיה הוא תצפית ב'עיני השכל', כלומר שימוש באינטואיציה, כאשר ברקע מונחת תפיסתי שלפיה האינטואיציה שלנו היא כלי מכיר ולא רק חושב (ראו על כך בטור 653). מאידך גיסא, גם המדע אינו תוצר של תצפיות בלבד, ומעורבות בו, מלבד הכללות שהן לחם חוקו, לא מעט הנחות אפריוריות שלא עולות מתצפית וגם לא עומדות למבחן הפרכה תצפיתי. לכן אני נוטה להסכים שההבחנה בין פילוסופיה למדע רחוקה מלהיות חדה.

לפני כמה שבועות שלחו לי מאמר של הפילוסוף קרל פופר, העונה לשם: "טבע הבעיות הפילוסופיות ושורשיהן במדע" (THE NATURE OF PHILOSOPHICAL PROBLEMS AND THEIR ROOTS IN SCIENCE). כבר שם המאמר מרמז על כך שפופר מציע כאן לטשטש את ההבדל בין מדע לפילוסופיה, ולכן הוא עניין אותי מאד. קראתי אותו וראיתי בו לא מעט טיעונים בעייתיים, ואנסה להציג כאן קריאה ביקורתית שלו שתסייע לי לחדד את משמעותם של הרעיונות שהוצגו בסדרת הטורים הנ"ל.

טבע הבעיות הפילוסופיות

פופר פותח בכך שהחלוקה של תחומי העיון והמדע לדיסציפלינות שונות היא אנכרוניסטית ולא חשובה. חוקר אמור לעסוק בפתרון בעיות, וכל בעיה נזקקת לכלים מדיסציפלינות שונות. כך למשל בעיה בגיאולוגיה נזקקת לכלים במתמטיקה, בכימיה, בתחומים שונים של הפיזיקה, שימוש בכלים הנדסיים שונים ועוד.

הטיעון הזה מוזר ביותר, שכן הכלים הללו לא היו מתפתחים כראוי ללא החלוקה הדיסציפלינרית. דיסציפלינה של מדע בסיסי נבנתה מתוך ההבנה שאותם כלים עצמם משמשים לפתרון בעיות מתחומים שונים. כשאנשים הבינו שחשבון אינפיניטסימלי (אינפי) משמש באינספור תחומים, גובש התחום הזה כתחום עצמאי. כך גם לגבי המכניקה, תורת הקוונטים והיחסות, תרמודינמיקה, תורת השדות (תחומים שונים בפיזיקה). לולא זה היה קורה, בכל אחד מהתחומים הללו היינו נזקקים לפתח את הכלים הללו לחוד, וספק אם היו נמצאים מספיק גאונים כמו ניוטון או לייבניץ בכל אחד מהתחומים שיוכלו לפתח את האינפי מאה פעמים במקביל. יתר על כן, עצם היכולת של פופר לדבר על תחום כמו גיאולוגיה (שאינה מדע בסיסי) ובוודאי על פיזיקה או מתמטיקה, נובעת מכך שהם הוגדרו כדיסציפלינות ייחודיות. אחרת היה עליו לדבר על כל בעיה קונקרטית בפני עצמה, בלי להיזקק לשם הכולל שמאחד אותן, כמו 'גיאולוגיה', 'אינפי' וכו'.

הטענה שאכן קיים תחום כמו פילוסופיה או פיזיקה, היא שאלה של הגדרה. ייתכן שרק מועיל להגדיר אותו לצורך השיח שלנו. השאלה האם הוא "קיים", לא מוגדרת היטב לטעמי. קיים באיזה מובן? השאלה החשובה היא אם ההגדרה הזאת מועילה, וכאן התשובה היא חיובית בעליל. האם אפלטון צדק שבבסיסו של כל תחום כזה ישנה אידאה שמעופפת אי שם בעולם האידאות, אינה חשובה ברמה הפרקטית שבה עוסק פופר. זו שאלה במטפיזיקה ולא בפילוסופיה של המדע. ייתכן שפופר נזקק לשאלה הזאת מפני שהיא מריחה מאפלטוניזם, שכידוע היה מאד לא חביב על פופר (כל החלק הראשון של ספרו המונומנטלי, החברה הפתוחה ואויביה, מוקדש לתקיפת האפלטוניזם. ראו על כך גם בטורים 239 ו-565).

הקביעה שלו שלפיה אנחנו לומדים בעיות ולא תחומים, פשוט שגויה עובדתית. ממש לא נכון. אנחנו בהחלט לומדים גם תחומים וגם בעיות. מדע בסיסי עוסק בתחומים, ומדע לא בסיסי עוסק בבעיות (וגם שם ישנה חלוקה שלו לתחומים שונים, והיא בהחלט מועילה ונחוצה).

כאשר פופר כופר בהבחנה בין תחומים, כוונתו לפתוח פתח לטשטוש התחומים בין פילוסופיה למדע. בכך הוא יעסוק בהמשך המאמר.

טענתו של ויטגנשטיין נגד קיום בעיות פילוסופיות

בתחילת הדיון שלו פופר נזקק לעמדתו של ויטגנשטיין[1] ועוד חברים מהאסכולה של הפוזיטיביזם הלוגי, שלפיה אין בכלל בעיות פילוסופיות:

כל הבעיות האמיתיות הן מדעיות. מה שמכונה "בעיות פילוסופיות" אינן אלא פסאודו־בעיות, ומה שמכונה "משפטים פילוסופיים" הם פסאודו־משפטים — צירופים חסרי משמעות של מילים, לא שקריים ולא אמיתיים, אלא כאלו שאינם בנויים כלל כמשפטים תקינים. הם חסרי משמעות לא פחות ממשפט כמו "סוקרטס הוא זהה" — ביטוי שוויטגנשטיין עצמו נותן כדוגמה.

מכאן עולה, לטענתו של פופר, שאי אפשר ליצור תאוריה פילוסופית. פילוסופיה איננה תאוריה אלא פעילות. פעילות של חשיפת הבלשנות המשובשת שמייצרת את "הבעיות הפילוסופיות" המדומות, ותרגול של בני האדם לדבר באופן תקין שלא יעורר את הבעיות הללו. ויטגנשטיין היה חלק מהזרם שמכונה "פילוסופיה אנליטית", שארגז הכלים שלו כלל בעיקר ניתוח לשוני. הם טענו שהפילוסוף אינו פותר בעיות אלא ממוסס אותן, על ידי חשיפת התקלה הדקדוקית שמולידה אותן. בפרט הם טענו שמה שמוגדר כתחומי העיסוק של הפילוסופיה, כמו מטפיזיקה או אפילו תיאוריה מדינית, הוא או טענות אמפיריות שמסורות למדע, או פסאודו טענות (כלומר אוספי מילים נטולי משמעות. לשיטתם כל מה שאינו ניתן לבחינה אמפירית הוא פסאודו טענה)[2].

פופר מתנגד לכך נחרצות: הוא טוען שישנן בעיות פילוסופיות אמיתיות, וכי הפילוסופיה חיה רק כל עוד יש בעיות כאלה. אם ייווכח שאין כאלה, על כולנו לחדול מעשיית פילוסופיה.

אני שותף לדעתו של פופר, אבל תמה על הטיעון שלו. הרי זה בדיוק מה שטוענים הפילוסופים האנליטיים והפוזיטיביזם הלוגי, שעלינו לחדול מעשיית פילוסופיה ולהתמקד בניתוח לשוני שימוסס את הבעיות הפילוסופיות, כלומר יראה שהן מדומות. לשיטתם, זהו בדיוק תפקידו של הפילוסוף. במילים אחרות, טענתם היא שפילוסופיה אינה תחום מחקר מובחן אלא מתודולוגיה שמטרתה להבהיר ולחדד את כל שאר תחומי פעילותנו העיונית. יתר על כן, הרי פופר עצמו בפרק הקודם הסביר שהחלוקה בין התחומים השונים היא אנכרוניסטית, אז מדוע כל כך חשוב לו לדון בתפקידה של כל דיסציפלינה ולהתעקש שיש בעיות מובחנות שהיא אמורה לטפל בהן?!

בטוריי הנ"ל הסברתי מדוע גם אני חולק על העמדה הפוזיטיביסטית, אבל טיעונו של פופר נגדה הוא כושל.

הסבר, הגנה חלקית וביקורת על עמדתו של ויטגנשטיין

פופר מסכים שיש לא מעט אנשים שמדברים שטויות, וייתכן שתפקידו של הפילוסוף הוא לחשוף זאת. אבל יש גם אנשים שאמרו דברים שאינם מדויקים מבחינה דקדוקית, אך הם מרתקים, עמוקים ולעיתים חשובים יותר מן "השכל הישר" של אחרים. אם היינו פוסלים את דבריהם מלכתחילה עקב חוסר הדיוק היינו מאבדים המון תוכן חשוב. למשל, החשבון האינפיניטסימלי בגרסאותיו המוקדמות היה ללא ספק "שטויות" גמורות לפי הקריטריונים של ויטגנשטיין, אך דווקא אלו הובילו להתפתחות תאורטית אדירה. אילו ויטגנשטיין היה מצליח "להעלים" את אי־המשמעות שלהם בזמן אמת, היה מחסל אחד מפלאי החשיבה המתמטית. הפיזיקאי ארווין שרדינגר. מאבות תורת הקוונטים, אמר בתגובה לאמירתו של ויטגנשטיין (המוקדם) בסוף הטרקטטוס שלו "על מה שאי־אפשר לדבר על אודותיו יש לשתוק":, את המילים הבאות: "אבל דווקא שם הדיבור מתחיל להיות מעניין".

רק אעיר כאן שהעובדה שטענות כלשהן נמצאו מועילות לא אומרת שיש בהן ממש ושלא נכון היה לפסול אותן בעילה של עמימות. לפי ההיגיון הזה עלינו להותיר על כנו כל אוסף מילים שהוא שמא הוא יביא לתוצאות מעניינות ומועילות, ובכך שמטת את הקרקע מתחת לעיון הפילוסופי כולו. הטענה שאנליזה אינה הכל (מה שאני לגמרי מסכים) אינה אומרת שאין טעם לעסוק באנליזה.

בקיצור, אין ספק שיש צורך בבהירות לשונית מרבית. יתר על כן, יש לא מעט כתיבה פילוסופית (כוונתו בעיקר לחלקים נרחבים מהפילוסופיה הקונטיננטלית. ראו בטורים 140, 223 ועוד) שהיא באמת חסרת משמעות. בימינו, אוסף ההבלים, משחקי המילים והמלל הריק, המכונים 'פוסטמודרניזם', הביאו זאת לשיא מופלא ממש. פופר מסכים שההשפעה של ויטגנשטיין וניתוח הלשון אכן צמצמו, ולו זמנית, את השיח המרוקן הזה (כלומר הייתה בהם תועלת). פופר ממשיך וטוען שכל אסכולה פילוסופית עלולה להתנוון כך שבעיותיה יהפכו לפסאודו־בעיות, ושפתה תהפוך לג'יבריש חסר משמעות. הוא מסביר שהדבר קורה כאשר הפילוסופיה מנסה להתקיים בתוך עצמה, מנותקת מן הבעיות החוץ-פילוסופיות שמולידות אותה: מתמטיקה, קוסמולוגיה, פוליטיקה, מוסר, דת.

טענתו היא שאופן ההוראה המקובל בפילוסופיה עלול להוביל את הסטודנט למסקנותיו של ויטגנשטיין. כשקוראים את גדולי הפילוסופים ללא כל ידע על הבעיות המדעיות, המתמטיות והמוסדיות שמהן נבעו רעיונותיהם, הדברים נראים מופשטים, זרים ולעיתים מיותרים, ואז המסקנה המתבקשת היא ש"הכול שטויות". לדעתו זוהי טעות חמורה, אך היא בלתי נמנעת כל עוד הפילוסופיה נלמדת "לפי הספרים" במקום לפי הבעיות שמהן צמחה. כאן הוא חוזר במובלע להערתו (השגויה) על העיסוק בתחומים במקום בבעיות. החל מהפרק הבא הוא מביא דוגמאות לטענתו זו.

לפני שניכנס לדוגמאות אומר כבר כאן שהעובדה שדרוש רקע מדעי כדי להבין את החידוש בתזה פילוסופית ואת משמעויותיה, לא אומרת שאין משמעות להבחנה בין התחומים. זו טענה אחרת לגמרי. להלן אשוב להבחנה הזאת.

פיתגורס והולדת האפלטוניזם

פופר פותח את הדיון בתזה שלפיה תורת האידאות של אפלטון (הדוקטרינה הפילוסופית המרכזית שלו) אינה ניתנת להבנה מלאה אלא בהקשר לא־פילוסופי, ובעיקר בהקשר של מצב הבעיות הקריטי במדע היווני הקדום, ובייחוד בתחום תורת החומר. המשבר שעליו מדובר צמח בעקבות תגלית חשובה בתולדות המתמטיקה: השורש הריבועי של 2 הוא מספר אי־רציונלי.

הוא טוען שתורת האידאות של אפלטון לא הובנה מעולם במלואה וגם לעולם לא תובן על ידי פילוסופים הלומדים פילוסופיה בשיטה המקובלת, אלא אם יקדימו להם את העובדות המתמטיות הדרושות. כעת הוא מתחיל לפרט זאת. תחילת העניין היא בתפיסה הפיתגוראית שלפיה "כל הדברים הם מספרים".

מייסד הכת הפיתגוראית הושפע עמוקות מכך שההרמוניה המוזיקלית מבוססת על יחסים בין מספרים שלמים, ומכך שהזווית ישרה מבוססת גם היא על יחסים מספריים (בעיקר בתוך המשולש שיחסי צלעותיו הם 3:4:5, או שלשות פיתגוראיות אחרות כמו 5:12:13 וכדומה). שני הגילויים הללו הובילו את פיתגורס להכללה שלפיה "כל הדברים הם, במהותם, מספרים או יחסים מספריים. המספר הוא הלוגוס – העיקרון, המהות, טבעם האמיתי של הדברים". אציין שאצל חלק מההוגים היוונים האטומים גם הם הוגדרו כ"יחידות מספריות שלא ניתנות לחלוקה".

אני תוהה מהו בדיוק המובן של הטענה שהדברים מורכבים או עשויים ממספרים. ספק רב אם בכלל יש לה מובן. ניתן אולי לטעון שבכל אובייקט בעולם ניתן למצוא יחסים מספריים, אבל זו טענה אחרת שלא צריך את הפיתגוראים בשבילה (הגם שגם לגביה אני בספק רב). טענתם היא שהיישים מורכבים ממספרים. זו טענה באונטולוגיה ולא באפיסטמולוגיה או בפנומנולוגיה. זוהי דוגמה לאמירה עמומה שוויטגנשטיין, וגם אני עצמי, היינו פוסלים כפסאודו טענה. הניסוח הזה הוא באמת הדגמה מופלאה לנונסנס הזוי)[3].

אלא שפופר טוען שהרעיון (העמום להפליא הזה) התגלה כבעל עוצמה רבה. מתוכו עברו הפיתגוראים לחקור צורות גיאומטריות באמצעות סדרות מספרים, והגיעו לתובנות מתמטיות בהחלט מעניינות. פופר עובר כעת לתאר את הגישה הפיתגוראית שמדמה צורות גיאומטריות באמצעות נקודות (כמו ציורי כוכבים). כך, למשל, סכום ש אי זוגיים הוא לעולם ריבוע של מספר טבעי. בציור שלמטה תוכלו לראות שבריבוע השמאלי עליון יש עיגולון אחד. בריבוע השני כלולות 4 נקודות שהן 1+3. בריבוע השלישי כבר יש 9 נקודות, שהן סכום של 1+3+5, וכן הלאה.

אם כן, סכום של n אי זוגיים הוא ריבוע ששטחו n².

אם תרצו לסכם את הזוגיים, באותה צורה תקבלו מלבנים:

כלומר:  2+4+6…+2n = n(n+1)

• בה במידה, סכום של כל מספר של מספרים טבעיים נותן לנו משולש, ואם נשכפל אותו נקבל מקבילית, שמספר הנקודות בה הוא 1+2+3+…n = n(n+1)/2:

וכך צורות גאומטריות נתפסו אצל הפיתגוראים כשקולות לסדרות של מספרים, או ליחסים בין מספרים. בהמשך, גם תכונות מופשטות,  כמו הרמוניה, יופי, בריאות, ידיעה וכדומה, נתפסו כמספרים, או כיחסים מספריים. כך נוצר גם אוסף של ניגודים, שנתלה גם הוא ביחסים בין מספרים, ולא אכנס לזה כאן. הפיתגוראים הושפעו גם מן הדמיון שבין נקודות בדיאגרמה גאומטרית
לבין נקודות בשמיים ותצורות שמיימיות, כלומר קבוצות כוכבים כמו אריה, עקרב, בתולה. אם "אריה" הוא סידור של נקודות אז בהכרח יש לסידור הזה מספר. מכאן צמחה האמונה שה"צורות" הן למעשה צורות שמימיות של הדברים – מבנים מספריים שקיימים במרחב גבוה יותר.

למרות שלטענות הפיתגוראיות אין מובן ממשי לדעתי, זו יכולה להיות דוגמה לטענתו של פופר למעלה, שלפיה היה רע מאד אם ויטגנשטיין (או אנוכי הקטן) היה שם כדי לפסול את המשפט הזה כפסאודו טענה. היינו מפסידים את כל העושר שצמח מהעיסוק בטענה העמומה הזאת. אלא שגם אם ביקורת כזאת הייתה אולי מזיקה, אין בכך כדי לומר שהיא אינה נכונה. יכולות להיות לא מעט שטויות שהולידו תובנות בעלות ערך. האם זה אומר שאל לנו לבקר שטויות?!

אם נשוב למהלך של פופר, עד כאן מדובר בסיפור די הזוי. טענה מוזרה כאילו שכל היישים בעולם מורכבים ממספרים או מיחסים מספריים נשאבת מדמיון כלשהו בין מודלים. המצב הזה מוביל למשבר של גילוי המספרים האירציונליים, שהרס להם את המבנה האסתטי שלהם. הפיתגוראים גילו שהמספר המתאים לאורך אלכסון של ריבוע יחידה (השורש הריבועי של 2), אינו ניתן להבעה כיחס בין מספרים שלמים. זה יצר משבר פילוסופי שכן ריבוע הוא צורה מאד בסיסית, ואם בתוכה יש משהו שאינו יחס בין מספרים שלמים, הפיתגוראיות כולה נמצאת בצרות. המשבר הזה איים על הגאומטריה, הפיזיקה, המוזיקה, הקוסמולוגיה, המטפיזיקה ובעצם על כל מסגרת ההסבר המדעי. פופר מצביע על כך שהמשבר היה כבד כל־כך, שהחניך הפיתגוראי שחושף את האי־רציונליים – "האיפאסוס” לפי המסורת – סולק מן הכת ואף נרצח לפי גרסאות מסוימות.

וכאן נכנס לתמונה אפלטון. פופר טוען שתורת האידאות האפלטונית נולדה ישירות מתוך המשבר הפיתגוראי־מתמטי הזה. כאשר התברר כי השורש הריבועי של 2 הוא מספר בלתי־רציונלי, כלומר אינו ניתן לכתיבה כיחס בין שלמים, קרסה לא רק ההשקפה המספרית על הגאומטריה – אלא גם מבנה שלם של תפיסות פילוסופיות. משבר זה היה חמור במיוחד משום שהוא לא היה טעות או כשל חישובי; הוא היה תוצאה של הוכחה מתמטית. היה צורך להחליף פרדיגמה, ואפלטון הציע את תורת האידאות שלו כתחליף ציוני הולם. פופר מדגיש שאם איננו מבינים את הרקע המדעי, איננו מבינים כלל את תנועת הנפש של אפלטון. תורת האידאות שלו אינה מענה למבוכה פילוסופית גרידא, אלא תגובה למשבר מדעי אמיתי, הראשון במחשבה המדעית המערבית.

במקום מספרים שהיוו את יסודות המציאות לפי הפיתגוראים, הציע אפלטון מערכת של צורות טהורות כמבנה-על שנותן יציבות ופשר לעולם הדינמי שסביבנו. הצורות הללו אינן מספרים, אך הן יוצרות סדר ויחסים, ונותנות צורה למציאות המורכבת והתזזיתית שלנו, משהו המשמר את הרעיון שמאחורי הפיתגוראים, בלי להיכנע לבעיות שנוצרו על ידי המספרים האי־רציונליים. לפי אפלטון, העולם החושי אינו לגמרי "מדעי", שכן הוא זרוע סתירות, הבדלים, אי-דיוקים, ולכן הוא קשה מאד להמשגה. אבל מעליו ובתוכו, טוען אפלטון, יש עולם אמיתי, עולם של צורות שהוא קבוע ומושלם, ולכן ניתן לטיפול בחשיבה רציונלית ושיטתית. המדע אמור לעסוק בעולם הצורות ולא בעולם שלנו. האידאות אינן מרכיבות את המציאות שלנו (כמו שעשו המספרים אצל הפיתגוראים), אלא מהוות הפשטות שהעולם שלנו הוא מימוש והמחשה שלהן.

הקדשתי כאן טורים לאפלטוניות (383 – 385, 435 ועוד) ולכן לא אמשיך להסביר אותה. לצרכינו כאן די בזה. בפרקים בהמשך מביא פופר עוד כמה דוגמאות דומות ללידתן של תורות פילוסופיות מתוך משברים מדעיים. אבל אין בהן תוספת ממשית למה שראינו עד כאן.

מבט כללי על יחסי פילוסופיה-מדע

על בסיס הדוגמה שראינו ואלו שאחריה פופר טוען שבעיות פילוסופיות אמיתיות נולדות מבעיות מדעיות אמיתיות. שהפילוסופיה מתנוונת ברגע שהיא מתנתקת מן הקרקע הזו. ושאפלטון איננו “מיסטיקן של צורות”, אלא מדען שמנסה להציל שיטה מדעית שהתמוטטה. במקביל הוא חוזר לכך שהפילוסופיה עוסקת בבעיות אמיתיות ולא ביצירת שפה תקינה עם דקדוק טהור ומדויק בלבד (כפי שטען ויטגנשטיין). עוד הוא טוען שהמדע מתקדם דרך מציאת פתרונות לבעיות ולא כמחקר של 'תחום' כלשהו או עיסוק ב'מהויות' (זוהי בעצם שלילת האפלטוניות שבה השתמש למעלה כדוגמה לטענתו).

העובדה שבעיה מסוימת נולדה במתמטיקה או במדע – אינה הופכת אותה לבעיה “לא פילוסופית". אדרבה, כאשר בעיה עוסקת בשאלות של מהות ההסבר, מהי מציאות, איך ניתן לדעת, מהי צורה נכונה של הוכחה, מהו מבנה־העולם וכדומה, היא הופכת באופן טבעי לבעיה פילוסופית. הגבולות בין מדע לפילוסופיה אינם טבעיים. הם נוצרו לצרכים ארגוניים בלבד. פופר טוען שבעיות נודדות בין תחומים, וחשיבותן הפילוסופית נקבעת לא לפי השיטה שבה אנו פותרים אותן, אלא לפי סוג השאלה שהיא מעלה.

לפי פופר, הפילוסופיה איננה מדברת על מדע – היא חלק מהמאמץ המדעי לפתור בעיות.
כל בעיה פילוסופית גדולה נשענת על בעיה מדעית גדולה שנולדה לפניה, ולכן אם ברצוננו להבין פילוסופיה – עלינו להבין את ההיסטוריה של המדע לא כפולקלור, אלא כשרשרת רציפה של מצבי בעיות.

ביקורת

אני חייב לומר שהמאמר הזה נראה לי הזוי למדיי. לא אחזור כאן שוב לביקורות האפריוריות שהעליתי בתחילת הטור, שעסקו בעיקר בטענותיו של פופר נגד התיחום של תחומים מדעיים שונים והתיחום שבין מדע לפילוסופיה. כאן רק אוסיף עליהן נקודות שעולות מקריאת מהלך הטיעון של פופר במאמר, ועיקר עניינן הוא ביקורת על התזה העיקרית שלו, שלפיה אין הבדל דיסציפלינרי אמיתי בין מדע לפילוסופיה.

ראשית, הדוגמה שראינו, וגם אלו שבאו בעקבותיה, היו דוגמאות מהמדע היווני הקדום, שבמונחינו כיום (וגם אז) בעצם היה פילוסופיה ולא מדע. הטענה שהאובייקטים בעולם מורכבים ממספרים, תהא אשר תהא משמעותה, היא טענה פילוסופית ולא מדעית, בוודאי לפי הגדרתו של פופר עצמו שדרש מתיאוריה מדעית הינתנות להפרכה. אז מה הפלא שמשבר פילוסופי יוצר שיטה פילוסופית אחרת שמנסה לפתור אותו?! איך רואים מכאן שפילוסופיה חדשה נולדת ממשבר מדעי? אמנם בהמשך הוא נוגע גם בתורתו של קאנט, אבל זו ממש דוגמה בעייתית לתזה שלו, שכן קאנט עצמו מסביר מה הוליד את הביקורת שלו: הספקנות של יום (שהעירה אותו מתרדמתו הדוגמטית). כלומר זו תורה שבאופן מובהק נולדה מבעיה פילוסופית ולא מבעיה מדעית.

מעבר לזה, מה שפופר עשה בדיון שלו הוא להציע פרשנות משלו למוטיבציות של אפלטון ליצור תורה פילוסופית חדשה. האם זה אומר אי אפשר להבין את משמעותה בלי להבין את המשבר ה'מדעי' (שהוא בעצם פילוסופי, כמו שראינו) שקדם לה? מה הבעיה כיום להבין את תורת האידאות האפלטונית בלי לדעת שאי אז אפלטון עצמו היה מוטרד מהאירציונליות של השורש הריבועי של 2? התזה של פופר, גם אם היא נכונה, שייכת להיסטוריה של הפילוסופיה ולא לפילוסופיה. אולי היסטוריון יהיה מעוניין לדעת מה הוליד את התורה האפלטונית, אבל פילוסוף אמור לבחון אותה לגופה.

ההבחנה הזאת מזכירה הבחנה דומה בפילוסופיה של המדע, בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק. כאשר מדען כלשהו מציע תיאוריה מדעית חדשה, אנחנו לא מתעניינים מה גרם לו לגלות אותה, מה היו המוטיבציות שלו בבואו לנסח אותה, או מי גילה לו בסוד או בחלום את התיאוריה. גם אם איינשטיין היה מספר לנו שאימו נוחה עדן התגלתה אליו בחלום הלילה וגילתה לו את ההסבר לקרינת גוף שחור או לתורת היחסות, זה ממש לא אמור לעניין את אנשי המדע, ואפילו לא את הפילוסופים של המדע. זהו 'הקשר הגילוי', כלומר תיאור הדרך שבאמצעותה המדען הגיע לתיאוריה שלו. זה שייך לעולם הפסיכולוגיה או המיסטיקה, ואינו רלוונטי לדיון על התיאוריה עצמה. דיון כזה אמור להתנהל במעבדה מול ממצאים שיאשרו או יפרכו את התיאוריה המוצעת. זהו 'הקשר הצידוק', ורק הוא מהווה דיון ענייני בתיאוריה. מה שפופר מציע לנו כאן הוא דיון בהקשר הגילוי של תורת האידאות האפלטונית, בעוד שדיון ענייני לגביה אמור לטפל בהקשר הצידוק (שבדיון הפילוסופי אינו אמפירי אלא עיוני-הגיוני).

אין ספק שישנה השפעה למשברים ולחשיבה מדעית בכלל על תורות פילוסופיות (דטרמיניזם ותורת הקוונטים, דיונים על בחירה לאור מדעי המוח, אלוהים מתוך האבולוציה, המפץ הגדול ששלל עולם קדום, תורת היחסות ותפיסות של זמן ומרחב וכדומה). לא פעם יש בהכרת הרקע הזה גם תרומה להבנת התורה הפילוסופית עצמה. מכאן ועד לטענה שאין מקום לתיחום בין מדע לפילוסופיה, או שאי אפשר ללמוד ולהבין פילוסופיה בלי הרקע המדעי שקדם לה והוליד אותה (אם זה בכלל נכון), המרחק הוא עצום.

הערה לסיום: מהי פילוסופיה

דומני שמה שהביא את פופר לטענות המוזרות הללו הוא חוסר הבנה לגבי הגדרתה של הפילוסופיה. זה אכן מבלבל. אנחנו בעצם מנסים להבין איזה מקום יש לתחום עיוני שטוען טענות על העולם אבל אינו קשור לתצפיות מעבדתיות, וגם אינו לוגיקה או מתמטיקה. אם אין שם הסתמכות על תצפיות כיצד ניתן לטעון טענות על העולם?! מה יכולה להיות ההצדקה לטענות כאלה?! מעבר לתצפית האמפירית, לכל היותר ניתן לחשוב על עיון במבנים לוגיים-מתמטיים (שבעצמם לא אומרים מאומה על העולם).

הקושי הזה מוביל לאמפיריציזם שמכיר רק בדרך אחת לצבירת מידע ולטעינת טענות על העולם: דרך התצפית. שימו לב שזהו אמפיריציזם קיצוני, שכן הוא לא תופס כך רק את המדע (כאילו שכולו מבוסס על תצפיות אמפיריות) אלא בעצם את כל היכולת שלנו לטעון טענות על העולם, גם אם לא מדובר בטענות מדעיות. זה לא נכון אפילו לגבי המדע, אך בוודאי לא ביחס לפילוסופיה. אמנם עמדה כזאת בהחלט מתאימה לפופר, שרואה בתיאוריות ובהכללות המדעיות טענות שלא באמת אומרות משהו על העולם אלא טענות שמסייעות לנו לסדר את מחשבתנו. הוא אפילו לא מכיר ביכולת של תצפיות לאשש תיאוריה מדעית (אלא רק לפרוך אותה). להערכתי, זה כנראה מה שהביא אותו בעצם לכפור בקיומו של תחום הפילוסופיה במנותק ממדע, ולטעון טענות כה מוזרות כפי שראינו כאן.

בסדרת טוריי הנ"ל על הפילוסופיה הסברתי את הטעות בדרך החשיבה הזאת, והצעתי הגדרה שיטתית לעיסוק ולדיון הפילוסופי. הסברתי שם שמדובר בתובנות שנוצרות מ'תצפית' לא חושית (באמצעות האינטואיציה, או 'עיני השכל'). הצעה זו מנטרלת את הקושי הקטגוריאלי למקם את הדיונים הפילוסופיים (הם אכן טוענים טענות על העולם, ובכל זאת לא מבוססים על תצפיות אמפיריות, לפחות במובנן המקובל), וממילא מייתרת את הדיון של פופר ואת הצורך בטענות המוזרות והמופרכות שעולות בו.

[1] יריב מר שלו, שהמחלוקת ביניהם הגיעה כמעט לכדי אלימות פיזית, במה שכונה לימים "תקרית הדוקרן". יש בנותן טעם לציין שהמריבה שם נסובה בדיוק על השאלה הזאת: האם יש בעיות פילוסופיות ואתיות אמיתיות, או שכל הפילוסופיה אינה אלא סילוק עמימויות לשוניות.

אעיר שאני דווקא מאד מתרשם מאנשים שמוכנים לשלוף דוקרנים על בעיה כזאת ולא על פריקת עצבים בכביש, משרה נכספת, כסף, אינטרס, או עמדת כוח. פעם אמרתי לבעל תשובה שהתפלא מכמות המריבות בין רבנים בעולם הדתי, שבעיניי זה ראוי להרבה הערכה. הם מוכנים לריב על בעיות רוחניות (לפעמים טיפשיות), בעוד שאחרים רבים על שטויות. יתר על כן, אמרתי לו שככל שיש בעולמך יותר דברים שחשובים לך, כך תרבינה המריבות שתנהל. אנשים שאינם רבים, ייתכן שזה מפני שאין בעולמם דברים שחשובים להם וששווים מריבה. במקרים רבים רדיפת שלום אינה אלא אדישות וואקום ערכי, ולא מעלה אישיותית תרומית. זה כמובן לא תמיד כך, לשני הכיוונים: לא תמיד המריבות ראויות להערכה (לפעמים הם המטרה ולא הערכים שעליהם רבים. הערכים הם עלה תאנה למריבה על עמדות כוח), ולא תמיד חוסר מריבות הוא ביטוי לאדישות וריק ערכי. בהקשר האקטואלי, בעיניי הבעיה העיקרית בחברה שלנו אינה המריבות. להיפך, המריבות הם סימפטום לכך שיש כאן ערכים ושהם חשובים לאנשים. הבעיה היא חוסר הקשב ההדדי, וחוסר המוכנות לנהל את המריבות הללו עניינית (גם אם בצורה קשה ואפילו כואבת). אין לי בעיה עם שפה קשה ובוטה, ואפילו לא עם צעדים כוחניים. אני רק רוצה שלפני שאתה או אני נוקטים צעדים כאלה נערוך בירור לגופו של עניין ונגבש עמדה בצורה הגיונית ועניינית. אחרי זה אפשר לריב ולשלוף דוקרנים זה מול זה. ההתמקדות של הביקורת בצורת השיח ובכוחניות ובאלימות היא פספוס של נקודת המוקד הבעייתית.

[2] אין צורך להעיר שהטענה הזאת עצמה היא פסאודו טענה לשיטתם.

[3] דומה להפליא לטענה שעלתה לא מזמן באתר שלפיה "אלוהים הוא הלוגיקה". כאן מצוי ההסבר לשואל מדוע לא עניתי לו.