דילמת קובנטרי (טור 764)

בס"ד

לפני כשבועיים התרחש אירוע לחימה מלבנון שהסעיר את השיח שלנו (ראו כאן סקירה). הדבר הזכיר לי סוגיה אתית אחרת שהסעירה את הספרות והשיח הציבורי סביב מלחמת העולם השנייה, לגבי ההפצצה בקובנטרי. חלק מהדברים שיידונו כאן עלו כבר בטור 608, אבל התחדשו לי כמה וכמה נקודות מהותיות, ובפרט הקשר לדילמת קובנטרי.

תיאור האירוע

בתאריך 11.3 היה ירי מסיבי מאד של חיזבאללה על יישובי הצפון. מדובר בירי חריג ומפתיע שאילץ את כולם להיכנס למרחבים מוגנים ולא איפשר להם לתפקד (ראו למשל כאן). כבר בעת שקרו הדברים החל ויכוח ציבורי עם חילופי האשמות כלפי צה"ל (ראו למשל כאן, כבר יום אחרי, וזה עוד נמשך כמה וכמה ימים לאחר מכן). הטענה הייתה שהיו גורמים בצה"ל שמנעו פעולות מנע וגם לא הודיעו לתושבים, ולטענת כמה עיתונאים זה נעשה כדי לא לחשוף מקור מודיעיני. היה ויכוח בין גורמים צה"ליים שונים, בעיקר ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הצפון, דובר צה"ל ועוד, שכל אחד השליך את האשמה על חברו. ככל שראיתי לא פורסמה מסקנה סופית בעניין זה.

לעצם הבעיה: דילמת קובנטרי

עצם ההתנערות מהעניין, מעבר לשאלה מה היה כאן עובדתית, מעידה שכל הגורמים שותפים להנחה שמעשה כזה אינו ראוי. לכן כל אחד מהם ניסה להוציא את עצמו מהעניין. לצורך הדיון שלנו, נניח שאכן היה צורך כזה ברמה העובדתית, כלומר באמת הייתה דילמה בין חשיפת מקור מודיעיני (אנושי או לא, humin או sigint) לבין ביטחון התושבים. האם כל כך ברור שמעשה כזה אינו ראוי? חיסיון על מקורות מודיעיניים הוא ערך גדול וכמובן נוגע גם הוא לחיי אדם. אז למה בהכרח עדיפים חיי האנשים שייפגעו כעת על פני חייהם של אלו שייפגעו בעתיד בגלל היעדר מודיעין?

הדבר מיד עורר אצלי אסוציאציה למה שמכונה לפעמים 'דילמת קובנטרי' (ראו עליה כאן). פרשת קובנטרי מוזכרת רבות בספרות המודיעין. היו שטענו כי ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה, וינסטון צ'רצ'יל, מנע את פינוי העיר קובנטרי בטרם הופצצה בידי מטוסי הלופטוואפה הגרמניים ובכך גרם לפגיעה במאות מאזרחיה. הטענה היא שהוא עשה זאת רק משום שהמידע על ההפצצה הצפויה נודע מתוכנו של מברק צופן גרמני שפוענח, וצ'רצ'יל חשש שצעדי הפינוי ייוודעו לגרמנים ויגרמו לסתימת המקור רב-הערך. המיתוס של הקרבתה של קובנטרי על מזבח ביטחון המקורות, משמש כתיאור לחשיבות השמירה על ביטחון המקורות וגם כביטוי למסירות ולנחישות שגילו הבריטים במלחמתם בנאצים (זה התרחש ב-1940, עוד בטרם הצטרפו בעלות הברית האחרות למלחמה, ובריטניה הייתה בסכנה מוחשית לתבוסה ואף לכיבוש על ידי הנאצים).

הרקע לדברים היה כנראה פענוח צפני האניגמה הגרמניים, בזה אחר זה, מה שהיה קלף מנצח במלחמה כולה. זה נעשה על ידי צוותים פולניים בעיקר כבר לפני המלחמה וגם בתוכה, ולאחר מכן הסתיים בבלצ'לי פארק צריף 8, על ידי צוות בריטי שכלל את אלאן טיורינג הידוע. אין פלא שהיה חשוב מאד לבריטים לשמור על הסוד שהצופן פוענח, למרות שהדבר לא סיכן סוכן כזה או אחר. זה סיכן את המלחמה כולה. אם הגרמנים ישנו את הצופן בריטניה לא תוכל להתגונן ורבים ייפגעו.

מאמצע שנות השבעים נחשף סודו של פענוח האניגמה, ואז החלו להתפרסם ספרי זכרונות שונים של אנשי מודיעין בריטיים, חלקם כנראה לא ממש  מדויקים. בין היתר פורסם שצפן גרמני טעה במהלך הבליץ האווירי על בריטניה בנובמבר 1940, ובמקום להשתמש במילת קוד לתיאור המטרה בתוך המברק המוצפן הוא ציין את שמה המפורש – קובנטרי – כעיר שעומדת להיות מופצצת קשות מהאוויר. הסיפור ממשיך בכך שצ'רצ'יל קיבל את ההתרעה המדויקת יומיים או שלושה לפני ההפצצה, ובשל רגישות המקור הוא נדרש להחליט אישית האם לתגבר את מערך ההגנה האווירית סביב העיר, האם להחיש מטוסי קרב למרחב האווירי שמעליה ובפרט האם להתחיל בפינוי האוכלוסייה. הסיפור אומר שהוא כינה את המברקים המפוענחים הללו 'האווזה המטילה עבורנו ביצי הזהב', ולכן ביקש לשמור על הביצים הללו מכל משמר לקראת המבחנים הכבדים שעוד נכונו לו בעתיד. הוא קבע שמלבד הגברת כוננותם של שירותי ההצלה לא תינקט כל פעולת מנע לקראת ההפצצה. הוא גם הורה למטהו ולעוזריו "לקבור" את הידיעה ולא לדווח עליה לאיש. באותו לילה, 14 בנובמבר 1940, הטילו מאות מפציצים גרמניים על העיר 450 טונות פצצות ולמעלה ממאה מוקשים, וכל אלו גרמו למותם של כ-550 איש, לפציעתם של 860 נוספים ועוד להרס של כחמישים אלף (!!) בתים.

אציין כי עם השנים התברר שלאמיתו של דבר לא מפענחי בלצ'לי פארק, לא קציני המודיעין של חיל האוויר המלכותי ואף לא המנהיגים הפוליטיים הבריטיים ידעו מראש בזמן סביר על מטרת ההפצצה. האמת הייתה אפורה יותר. לימים התברר שכשלושה ימים לפני ההתקפה, ב-11 בנובמבר, גילה מברק אניגמה מפוענח כי חיל האוויר הגרמני מתכנן מבצע חשוב וכי המטוסים יונחו למטרה על ידי נתבים שיוכוונו בעזרת קרני רדיו (זו הייתה שיטה שפיתחו הגרמנים לאכוונת מטוסים בלילה או בתנאי ריאות לקויים), שבה משולחות קרני רדיו כיווניות משני מקומות שונים לעבר המטרה, כשלכל אחת צליל מיוחד, ולאורכן טסו המטוסים. כשהן מתלכדות הטייסים מבינים שהגיעו ליעדם ומשליכים את הפצצות. לא ידעו שמדובר בקובנטרי, אלא בדקות האחרונות כשראו את הקרניים מתלכדות במן אמיתי, ואז כבר לא היה זמן לנקוט פעולה ממשית.

צ'רצ'יל אמנם לא קיבל שום החלטה על מניעת הגנה נאותה מקובנטרי, ואפילו לא ידע על היותה המטרה המיועדת, אבל השאלה כמובן בעינה עומדת. האם ראוי לפעול בצורה כזאת? האם מקריבים את חייהם ורכושם של מאות ואלפי תושבים למען מטרות אסטרטגיות ארוכות טווח? זה בהחלט דומה למה שתואר אצלנו לגבי חיזבאללה.

הבדלים בין המקרים: שיקולים ראשוניים

ישנו כמובן הבדל גדול בין המקרים. צד אחד הוא לטובת צ'רצ'יל. ישראל אינה בעמדת נחיתות מול חיזבאללה, אלא להיפך. אנחנו הצד החזק כאן. לכן שיקול של הקרבת תושבים למען ניצחון במלחמה נראה יותר בעייתי במקרה שלנו. ולאידך גיסא, יש  שיקול פשוט לטובת ביבי. אצלנו יש לרוב התושבים פתרונות מיגון סבירים, ומי שנשמע להוראות נמצא בהגנה סבירה. הטילים של חיזבאללה רחוקים מאד מהאינטנסיביות של ההפצצות המסיביות מהאוויר כפי שהיו בקובנטרי. לכן יש יותר מקום למנוע את המידע ואת הסיכול שכן אין כאן באמת הקרבת חיים של אנשים. אמנם כן מקריבים את רכושם ואת תנאי חייהם (וגם זה עקרונית ניתן כיום לטיפול ופיצוי סביר).

מעבר להבדלים בין מצבים ומקרים, מה שנותר לנו הוא השאלה העקרונית. האם ראוי להקריב חיים עכשוויים למעט הישגים עתידיים.

דילמת קובנטרי: דיון

לכאורה מדובר בשיקול פשוט ברמה העקרונית. אני יכול להקריב כעת חיי N אנשים כדי להציל את חייהם של M אנשים בעתיד. בהנחה שמתקיים M>N נראה מובן מאליו שהדבר מוצדק. יש כמובן בעיה טכנית של הערכה מהו N ומהו M (בםרט כשמדובר בהערכה של סיכון עתידי), אבל במישור העקרוני, בהינתן M>N, לא נראה שיש כאן בעיה מיוחדת.

על פניו נראה שהדילמה הזאת דומה לדילמת הטרולי וגם לדילמות לגבי עסקאות החטופים במלחמת חרבות ברזל. בשני המקרים הללו הסכימה דומה: הקרבת N כדי להציל M, ובמקרה של החטופים אלו בדיוק היו הטענות של המתנגדים לעסקה: הרי ברור (להם) שמתקיים M>N, אז מה השאלה? במה עדיפים חיי החטופים מחייהם של אזרחים עתידיים שיירצחו?

אלא שהדבר אינו כה פשוט. אזכיר שבדילמת הטרולי רכבת מתקדמת על המסילה כשבהמשך ישנים חמישה פועלים (5=M) שהיא עומדת לדרוס אותם. אני עומד ליד מעתק ויכול להעתיק את הרכבת למסילה אחרת שבה ישן פועל אחד (1=N) שימות. השאלה האם להעתיק או לא? לכאורה ברור שעדיף שימות אחד ולא חמישה, ולכן מקריבים אחד כדי להציל חמישה. זהו שיקול שתולה הכל בתוצאה (כמה אנשים קיפדו את חייהם).

אלא שישנה גישה, שאני אישית נוטה להסכים לה, שבסיטואציה כזאת לא נכון להקריב את חייו של אדם אחד כדי להציל את חייהם של חמישה אחרים. יש כאן שני שיקולים עיקריים:

• העתקת הרכבת היא פעולה שאני עושה שממיתה אדם אחד. אם לא אעתיק ואשאר במחדל, ימותו חמישה אנשים אבל לא על ידי. אני איני רוצח. כלומר לא מסתכלים רק על התוצאה (כמה אנשים קיפדו את חייהם) אלא גם על הפועל והפעולה (האם אני רוצח). זה בעיניי הבדל פחות מהותי. במאמרי על הפרדת תאומי סיאם עמדתי על כך שהשיקול המהותי הוא השיקול התוצאתי ולא השיקול בגברא (האם אני רוצח). לכן שם למרות שהפוסקים כולם אוסרים לעשות ניתוח ומורים להותיר את שניהם למות, אני סובר שחובה לעשות ניתוח, למרות שאני רוצח את אחד מהם (לפחות מאבד לו חיי שעה) כדי להציל את השני.

לכן השיקול היותר משמעותי בעיניי הוא הבא:

• העתקת הרכבת גורמת למותו של אדם שאינו מעורב, ואין שום סיבה שהוא יקריב את חייו להצלת אנשים אחרים ולכן אין שום הצדקה לגרום לו לעשות את זה. לפעמים מבטאים זאת בביטוי כמו: "אני לא אמור לשחק את אלוהים" ולהחליט מי יחיה ומי ימות.

שני השיקולים הללו אמנם אינם זהים אבל כמובן גם לא לגמרי מנותקים. העובדה שבהעתקה אני עושה מעשה היא שעומדת בבסיס התפיסה שאני 'משחק את אלוהים'. להישאר פסיבי ולא להעתיק לא נתפס אצלנו כ'לשחק את אלוהים' בכך שאני שולח את החמישה למותם. לכאורה זה אותו שיקול כמו א שנתלה באקטיביות מול פסיביות. אבל זו אינה התמונה המלאה. עדיין מדובר בשני שיקולים שונים. הראשון ממוקד באיסור רצח שלי (שאני רצחתי), כלומר בגברא, והשני ממוקד בתוצאה (אדם נרצח). השיקול השני בעצם אומר לנו שגם אם מתבוננים בתוצאה ולא באדם שפועל אותה, יש עדיין מקום להעדיף אי עשייה מפני שמזלם של החמישה גרם (הם נקלעו באופן טבעי לסיכון חיים) והאחד שאינו קשור לסיטואציה לא אמור לשלם בחייו כדי להצילם. וכי נעלה בדעתנו שאותו אחד יהיה חייב למסור את נפשו כדי להציל את החמישה? הרי מי יימר שדמם אדום מדמו?! למה הוא שאינו קשור לסיטואציה צריך להיכנס לשם ולמסור נפש כדי להצילם? אם כן, בה במידה גם מישהו אחר לא יכול לשלוח אותו אל מותו. ושוב, זהו שיקול שיכול להיאמר גם אם לא עוסקים בגברא, כלומר בשאלה האם אני רוצח, אלא בשיקולי תוצאה. בשיקול הראשוני חשבנו שאם השיקול הוא תוצאתי המסקנה מובנת מאליה. כעת אנחנו מבינים שלא בהכרח.

דוגמה מאיסור ריבית

בתחילת פרק איזהו נשך, המשנה מדברת על איסור נשך ואיסור תרבית (מפני שבתורה עצמה הם מופיעים כשני איסורים). הגמרא שם מנסה להבין מה ההבדל ביניהם:

מכלל דאורייתא דנשך ותרבית חדא מלתא היא, והא קראי כתיבי נשך כסף וריבית אוכל! – ותיסברא דאיכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך? נשך בלא תרבית היכי דמי? אי דאוזפיה מאה במאה ועשרים, מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף קיימי מאה ועשרים בדנקא – נשך איכא, דקא נכית ליה, דקא שקיל מיניה מידי דלא יהיב, ותרבית ליכא – דלית ליה רווחא, דדנקא אוזפיה ודנקא קא שקיל מיניה. סוף סוף, אי בתר מעיקרא אזלת – הרי נשך והרי תרבית, אי בתר בסוף אזלת – לא נשך איכא ולא תרבית איכא. ותו, תרבית בלא נשך היכי דמי? אי דאוזיף מאה במאה, מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף מאה בחומשא, אי בתר מעיקרא אזלת – לא נשך איכא ולא תרבית איכא, אי בתר סוף אזלת – הרי נשך והרי תרבית. אלא אמר רבא: אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין.

כלומר אין באמת הבדל בין שני אלו, וכל מה שהתורה הפרידה ביניהם זה כדי לעבור בשני לאווין. ועדיין התורה משתמשת בשני ביטויים? יתר על כן, הרמב"ם בשורש התשיעי קובע שאין למנות שני איסורים או שתי מצוות עם תוכן חופף (אלא אם מדובר בלאו ועשה. ראו בשורש השישי). לכן חובת שמירת שבת נמנית במצווה אחת, למרות שהתורה חוזרת עליה 12 פעמים. אז למה בנשך ותרבית שהתוכן חופף עוברים בשני לאווין?

בספר המצוות לרמב"ם באמת לא תמצאו שני לאווין, אבל בתחילת הלכות מלווה ולווה (וגם בתוכן) הוא קובע שאכן עוברים בשני לאווין (הל מלווה ולווה פ"ד ה"א:

נשך ומרבית אחד הוא שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ולהלן הוא אומר נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך, ולמה נקרא שמו נשך מפני שהוא נושך שמצער את חבירו ואוכל את בשרו ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין.  

מהו ההבדל בין שני אלו? הרמב"ם כאן רומ לכך, אבל רש"י על המשנה מסביר זאת בפירוש:

איזהו נשך – שהוא נושך, דשקל מיניה מאי דלא יהיב ליה.

המרבה בפירות – המרבה שכר לעצמו בפירות, ובגמרא מפרש דבהלוואת כסף או פירות נמי הוי תרבית, שהרי מתרבה ממונו, והכא ריבית דרבנן קמפרש, דרך מקח וממכר.

וכן על הגמרא:

מי איכא נשך – שנושך את חבירו, ואין ממונו מתרבה.

ומי איכא תרבית – שיהא מלוה נשכר, ולא יהא לוה נשוך.

כלומר הנשך הוא איסור לנשוך בממונו של הלווה והתרבית היא להרבות שלא כדין את ממונו של המלווה. כאמור, אין נפ"מ פשוטה ביניהם (ולכן הרמב"ם אינו מונה אותם כשני לאווין), ועדיין אלו שני איסורים שונים, וזה לא כמו שהתוה כותבת פעמיים את אותו איסור, ולכן המלווה בריבית עובר בשני לאווין. מדובר בשתי הסתכלויות שונות על המעשה הזה: מצד הפוגע ומצד הנפגע, ומי שהלווה בריבית עבר בכך שני איסורים: הוא גם נשך את הלווה וגם הרבה את ממונו.

הוא הדין לגבי הנדון דידן. שני השיקולים שהבאתי למעלה, האחד מדבר מצד האדם שהרג, שזה פן אחד של איסור רצח, שהמבצע הוא רוצח. הפן השני הוא שאדם כלשהו נרצח, וזהו השיקול התוצאתי.

מיהו הניצול ומיהו המוקרב?

ההנחה שלנו היא שיש M נפגעים עתידיים ו-N חטופים, ומתקיים M>N. כפי שראינו, זה עדיין תלוי בשאלה מיהו המוקרב ומיהם הניצולים? אם ה-N הם מוקרבים, אזי אין הצדקה להקריב אותם כדי להציל M אחרים, גם אם מדובר במספר גדול יותר של ניצולים (כמו בדילמת הטרולי). אבל אם ה-N אינם מוקרבים אלא רק לא מצילים אותם כדי להציל את ה-M מסכנה, זה מצב שונה, ושם יש מקום לעשות חישוב של מספרי האנשים.

במקרה של הטרולי נראה די ברור שהניצולים הם החמישה ומי שמוקרב להצילם הוא האחד. הסיבה לכך היא שהחמישה נמצאים תחת איום והאחד לא. השאלה שעולה שם היא האם מותר להקריב אחד כדי להציל חמישה ניצולים. הסברתי מדוע אני נוטה לגישה שאוסרת זאת, משני הנימוקים, כשהעיקרי בעיניי הוא השני. מה לגבי תאומי סיאם? שם ברור ששניהם נמצאים תחת איום, והאחד שיוקרב אינו שונה מזה שניצול. יתר על כן, המוקרב היה מת גם בלי זה. לכן שם ברור שיש הצדקה להקריב את האחד להצלת האחר. הסברתי במאמרי שההגרלה מי מהם יינצל ומי 'יוקרב', היא הצלה עבור שניהם, שכן כך הם לפחות מקבלים סיכוי 1/2 להינצל (אחרת שניהם מתים). מה שאין כן לגבי דילמת הטרולי, ששם ברור שהאחד הוא מוקרב והחמישה הם הניצולים.

ומה לגבי עסקת החטופים? שם ממש לא ברור מיהו המוקרב ומי הניצול? האם אנחנו מקריבים את החטופים כדי להציל את הנפגעים הפוטנציאליים העתידיים, או שאנחנו מקריבים את הנפגעים העתידיים כדי להציל את החטופים? למעשה יש כאן איום עכשווי על החטופים, ושחרור המחבלים ייצור איום חדש על הנפגעים העתידיים. לכן לכאורה שם המוקרבים הם העתידיים והניצולים הם החטופים. אם אלו ההגדרות, אזי לפחות לשיטתי אין הצדקה להקריב את העתידיים למען הצלת החטופים, וזאת אפילו אם מספר העתידיים קטן יותר.

כיצד נכון ליישם זאת על דילמת קובנטרי (או הגליל וחיזבאללה)? האם שם תושבי הגליל הם המוקרבים ותושבי ישראל העתידים להיפגע אם ייחשף המקור המודיעיני הם הניצולים? או שמא ההיפך הוא הנכון. לכאורה התשובה תלויה בשאלה מיהו הניצול ומיהו המוקרב. לפני שניגש לבירור השאלה הזאת, הערה מסייגת.

הסתייגות: איום מסופק

עד כאן הנחתי שלגבי עיסקת החטופים בלי קשר לשאלה אם M>N, זה תלוי בשאלה מי מוגדר להיות המוקרב ומי הניצול. אבל כתבתי כבר בעבר (ראו בטור 608) שיש מקום לדחות את הטיעון הזה בגלל השיקול הבא. האיום העתידי במקרה הזה אינו ודאי אלא מסופק. גם אם נשחרר מחבלים בעיסקה, אין כאן איום קונקרטי על אדם קונקרטי, אלא כל אחד מאיתנו נמצא בספק שמא ייפגע. נניח לצורך הדיון שאין ספק שיהיו פיגועים ושייפגעו אנשים (למרות שגם זה לא נכון. תמיד יש ספק, ובוודאי לגבי מספר הנפגעים), עדיין אפילו אם נניח שתוחלת הפגיעה היא M>N, כלומר שמספר הנפגעים הצפויים גדול ממספר החטופים שהצלנו, ייתכן שיש הצדקה לשחרר את המחבלים. יש מקום לטענה שכל אחד מאיתנו מוכן לקחת על עצמו סיכון קטן להיפגע כדי לשחרר את עשרות החטופים שמצויים בסכנה עכשווית ודאית. כך, למשל, אני מוכן להיכנס לסיכון של 0.001% (אלפית אחוז) להיפגע (כל אחד מאיתנו לוקח סיכונים כאלה כל הזמן), כדי להציל בוודאות עשרות חטופים שמצויים בסכנה ודאית ועכשווית. שימו לב שזה למרות שכשנחשב את מספר הנפגעים הכללי, נקבל M=0.0001X10,000,000= 100, שזה יותר ממספר החטופים ששוחררו בסוף. כלומר אם מדובר באיום עתידי מסופק, מספרי הנפגעים כמעט לא משחקים תפקיד, וזה גם לא תלוי בשאלה מי מוגדר להיות הניצול ומי המוקרב.

איך מחליטים מי הניצול ומי המוקרב?

כאמור, במקרה של הטרולי נראה ברור שהניצולים הם החמישה והמוקרב הוא האחד. במקרה של תאומי סיאם אין בכלל הבחנה כזאת. במקרה של עיסקת החטופים יש דילמה כיצד לקבוע האם הניצולים הם החטופים והנפגעים העתידיים הם מוקרבים או להיפך. על פניו נראה שהניצולים הם החטופים שנמצאים כעת תחת איום, והמוקרבים הם הנפגעים העתידיים שכעת לא מאיים עליהם כלום. ממש כמו בדילמת הטרולי. הוא הדין לגבי דילמת קובנטרי. גם שם נראה שתושבי קובנטרי נמצאים תחת איום עכשווי, ולא נכון להקריב את הנפגעים העתידיים (שאינם מאוימים כעת) להצלתם. עד כאן הנחנו שהקביעה מיהו המוקרב ומיהו הניצול נקבעת לפי שאלת האקטיביות או הפסיביות. מי שלא היה נפגע אם לא הייתי עושה כלום הוא המוקרב. מי שיש עליו איום גם בלעדיי הוא הניצול. כך ראינו גם בניתוח של דילמת הטרולי.

אלא שכאן נכנס עוד משתנה. ישנה חובה על מדינה להגן על אזרחיה. מדינה אינה גרם שלישי פרטי ולא מעורב שפועל לפי כללי המוסר ותו לא. על מדינה חלה חובה להגן על אזרחיה, והחובה הזאת מתייחסת לכל אזרח בכל מצב. בפרט הדברים מתחזקים כשזוכרים שהחטופים נכנסו לסכנת חיים בגלל אי מילוי החובה הזאת (הפשלה של 7.10). נכון שגם הנפגעים העתידיים לא אשמים והמדינה צריכה להגן גם עליהם, אבל יש מקום לטענה שבמצב שמדובר במדינה מול אזרחיה, אין משמעות להבחנה בין מוקרבים לבין ניצולים.

כמשל לדבר, נבחן את דינו של שומר שפשע. שומר התחייב לשמור על הבהמה שהופקדה אצלו. הוא השאיר את הדלת פתוחה והבהמה ברחה. אצל אדם רגיל (למשל אדם שבא ופותח את הדלת של הרפת שלי והבהמה שלי בורחת) זה היה היזק בגרמא והוא היה פטור. אז למה שומר חייב? מפני שיש לו חובה חוזית והלכתית לשמור על הבהמה. כשיש לך חובה כזאת, גם מחדל שלך נחשב כמו מעשה אקטיבי. כך גם לפי ההלכה לגבי מומחה, כמו שולחני שחוות הדעת שלו הובילה להפסד, הוא חייב לשלם למרות שהוא גרמא. אם באתי אליו כמומחה לבקש חוות דעת, יש לו אחריות מקצועית לתת לי חוות דעת נכונה (ראו "המראה דינר לשולחני", ב"ק צט ע"ב, ושו"ע חו"מ סי' שו ס"ו, וראו גם כאן).

אגב, גם במערכות משפט רבות (גם בזו הישראלית), אם יש לאדם אחריות על דבר כלשהו מתוקף תפקידו, רשלנות שלו במחדל יכולה להיחשב כהיזק אקטיבי (ראו למשל כאן). מדובר על נושא משרה בחברה או גם בעל תפקיד ציבורי (זוהי "אחריות של נושא משרה"). ראו על כך בהרחבה בספרו של רוני רוזנברג, בין מעשה למחדל במשפט הפלילי.

משמעות הדבר היא שאם הדיון שלנו עוסק ביחס של מדינה לאזרחיה, אזי יש חובה עליה לדאוג לביטחונם, ולכן רשלנות שלה שהביאה אותם לסכנה נחשב כמעשה אקטיבי. אם כן, כעת בעצם המדינה הקריבה את החטופים ולא רוצה להצילם בגלל החשש מפגיעה עתידית באזרחים וחיילים. כאן כבר ממש לא טריוויאלי לראות בחטופים ניצולים ובנפגעים העתידיים מוקרבים. נראה שהמצב כאן סימטרי, ואולי יש מקום לראות בזה מצב כמו תאומי סיאם. אמנם עדיין יש מקום לטענה ששב ואל תעשה עדיף, אבל בהחלט יש גם מקום לעשות את החישוב המספרי, האם M>N או לא.

בחזרה לקובנטרי

כעת תוכלו להבין שהמקרה של קובנטרי ושל חיזבאללה שונים מזה של עסקת החטופים. אמנם גם במקרים אלו מדובר בחובה של המדינה להגן על אזרחיה, אבל האיום שקיים כעת על תושבי קובנטרי (או הגליל) אינו תוצאה של רשלנות או פשלה של המדינה. כאן יש איום עכשווי על תושבים, וכדי להציל אותם המדינה מסכנת נפגעים עתידיים. במצב כזה הצד לטובת שמירה על חסיון המקורות המודיעיניים (כדי למנוע פגיעה עתידית) מתחזק מאד, שכן מצבם של הנפגעים העתידיים שקול לגמרי לאלו שמאוימים כעת. כאן יש יותר מקום לשיקול המספרי, האם M>N או לא.

אמנם עדיין ניתן לומר שהאיום העתידי הוא מסופק, ולכן אם יש כעת איום ממשי ומיידי על קובנטרי והגליל, יש להעדיף את ההגנה העכשווית גם במחיר סיכון עתידי. על תושב בבריטניה או בישראל לוקח על עצמו סיכון קטן להיפגע, כדי להציל אנשים מסכנה עכשווית ודאית. כאן כמובן צריכים גם להיכנס השיקולים שהצגתי למעלה לגבי ההבדלים בין המקרים. בישראל אין חשש שחיזבאללה ינצח, וכל השאלה היא כמה ייפגעו ומי ייפגע. בבריטניה היה חשש להפסד במלחמה וכיבוש גרמני. כאן הסיכון העתידי הוא עצום ויש יותר מקום להתחשב בסיכון העתידי ולשמור על מקורות המודיעין. במקרה שלהם, N היה תושבי עיר, שזה מספר לא מבוטל, אבל M היה ענק (כל המדינה). ספק רב אם אזרח מצוי בבריטניה היה מוכן ליטול סיכון לא מבוטל שהמדינה כולה תיכבש כדי להגן על תושבי קובנטרי.