על צוענים וגנבים (טור 61)

בס"ד

בשבת קראתי את ספרו של הסופר הספרדי אילדפונסו פלקונס (בעהמח"ס הקתדרלה ליד הים וש"ס), המלכה היחפה (תרגמה: עמליה רן). זהו רומן היסטורי על צוענים בספרד במאה השמונה-עשרה, שמתאר את גלגוליה של משפחה צוענית אחת תחת רדיפות, השפלות ואפליות קשות, חוקים נוקשים ומלחמות בין משפחות בתוך החברה הצוענית, הבדלים מחפירים בין מעמדות – חברתית ומשפטית, ויחס משפיל ומזעזע כלפי נשים. הספר ארוך מאד ואיטי מאד ולכן קצת קשה לקריאה, מהספרים שצריך מצב רוח כדי ליהנות מהם. לשמחתי היה לי מצב רוח מתאים ונהניתי ממנו מאד (כמו גם מקודמו). כאן רציתי להעלות כמה הרהורים קצרים בעקבות דברים שהוסיף הסופר באחרית הדבר לספר, ובה הוא מספר עוד קצת על הצוענים באותה תקופה ובכלל.

הקטע המדובר

אילדפונסו כותב שם כך:

רוח הנאורות, שהובילה לצו משנת 1783 [ביטול חלק מהרדיפות כנגד הצוענים ובכללם "חוק הצוענים" על ידי קרלוס השלישי מלך ספרד, מ"א], הסתמכה על כמה דוחות מאולמות המשפט, שהעידו על האפליה המתמשכת, ההשפלות והאי-צדק כלפי הצוענים מצד התושבים, ובעיקר מצד אנשי החוק ואנשי הדת, בשל אורח חייהם ונבדלותם משאר האוכלוסייה.

די בציון הקטע הבא מהנובלה של סרוונטס, הצוענייה הקטנה:

ונראה כי הצוענים והצועניות הגיחו לעולם כדי להיות לגנבים. הם נולדים לאבות גנבים, מחונכים להיות גנבים, לומדים להיות גנבים, ולבסוף הופכים לגנבים פשוטים בכל מחיר. והדחף לגנוב והגניבה עצמה הם חלק בלתי נפרד מהם, שאינו נפתר אלא עם המוות.

לפי הדוחות מאולמות בתי המשפט, העדיפו הצוענים לחיות בבדידות ובבידוד מאשר לחיות בקרב אלה שהתייחסו אליהם בכי רע.

עם זאת נכון הדבר שהחברה הצוענית היא אתנוצנטרית. לקהילה זו אין מסורות כתובות, אך כותבים רבים מסכימים על כמה ערכים משותפים המאפיינים עם זה: גאוות הגזע ועקרונות מנחים מסוימים בחייהם. "החופש לפעול לפי רצונם החופשי ובחירתם", "דבר אינו שייך לאיש והכל שייך לכולם" – הם עקרונות שאינם מתקיימים בשלום עם הנורמות החברתיות הרגילות.

אני ארצה להעיר על שני אספקטים, ולבסוף לעמוד על קשר ביניהם.

א. ה"גזענות" כלפי צוענים

מהדברים הללו ניתן להבין שמתייחסים לצוענים באופן מפלה ומשפיל ובאי צדק רק בגלל השתייכותם האתנית ואורח חייהם. הקטע מסרוונטס מובא כראיה ברורה ליחס הזה. אבל כפי שהוא עצמו מתאר בספרו, הצוענים הם באמת גנבים. זה נוהג מקובל אצלם, ואפילו אלו שמתפרנסים ממלאכות שונות נוהגים לשלוח את ידם בגניבה ורמאות. זה מוצג שם כאחד המאפיינים של החשיבה והערכים הצועניים. הוא עצמו אחרי הציטוט מסרוונטס כותב שבתרבותם "דבר לא שייך לאיש והכל שייך לכולם". כלומר הגניבה היא נורמה מקובלת שם.

זה אכן השם שיצא לצוענים ותרבותם, ואני לא מכיר מספיק צוענים כדי לאשר או להכחיש (אם כי בהיותי עם אשתי בפאריס אכן נתקלנו בכמה צועניות שניסו לרמות אותנו ברחוב ומתברר שזו תופעה מוכרת היטב שם באזור המוזיאונים). אבל תמוה בעיניי שהוא עצמו מחזיק בעמדות הללו ומקבל אותן, ובו בזמן קובע שהיחס לצוענים נובע רק מהשוני והנבדלות שלהם. מה החברה אמורה לעשות כשחיה בתוכה קבוצה שהנורמה המקובלת אצלה היא גניבה ורמאות שיטתית ומתמשכת? כיצד אמורים להתייחס אליהם? האם לא סביר וטבעי לרדוף אותם ולנסות להצר את צעדיהם? לאור מה שמופיע בספר, דומני שהתיאור של סרוונטס נראה כמעט כמו ערך אנציקלופדי על הצוענים. אז מה הסופר רוצה ממנו? מה לא נכון ולא ראוי במה שהוא כתב?

על כך כבר אמרו רבותינו שזה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. כך גם זה שמתייחסים אליך באופן מפלה ומשפיל לא אומר שזה לא מגיע לך.

ושוב, תקינות פוליטית

השיח התקין פוליטית מחייב להתייחס בשווה לכל קבוצת אוכלוסייה, אבל יש בכך עיוות בעייתי מאד. יש קבוצות באוכלוסייה שאכן מצטיינות במאפיינים שונים מכל השאר. יש יותר ופחות מוכשרים, ויש יותר ופחות ספורטיביים, ויש יותר או פחות מוצלחים (או מוצלחות) כלוחמים, ויותר או פחות רציונליים וכן על זו הדרך. העלמת מאפיינים מיוחדים לא מועילה לאף אחד בשום צורה. להיפך, מי שרוצה לקדם את הקבוצה בה מדובר צריך להתייחס ביושר למאפיינים שלה. לדבר עליהם ולא להסתיר אותם.

מעבר להעלאת המאפיינים העובדתיים ביושר על השולחן, מותר אפילו לשפוט אותם (רחמנא ליצלן). אם יש אוכלוסייה ששוררת אצלה נורמה של גניבה ורמאות, מותר וראוי לשפוט אותה לגנאי. אין בכך שום בדל גזענות.

מתי כן נכון לדבר על גזענות? כאשר יבוא צועני ויבקש להתקבל למועדון ולא יקבלו אותו כי הוא גנב. במקרה זה עליהם לבדוק עד כמה שאפשר, אם אפשר, האם אכן זהו המצב, ולדון אותו לפי מה שיגלו לגביו ספציפית, ולא לפי הסטריאוטיפ (גם אם הוא נכון). כך למשל אסור לדחות מועמד ללימודים רק בגלל מוצאו, מינו, או השתייכותו הדתית, לא בגלל שאלו לא מעידים על יכולותיו וכישוריו. לפעמים הם כן מעידים. אבל לכל אדם יש זכות לקבל יחס ענייני לפי מה שהוא ולא לפי הקבוצה שאליה הוא משתייך.

הניסיון להתמודד עם אפליות כאלה על ידי טשטוש ההבדלים וטענות חסרות בסיס על שוויון גורף בין כל האנשים והחברות בעולם עושה עוול לאמת, אבל גם פוגע בקידום העניין. תיאור כזה מסיר את האשמה והאחריות מה"נפגעים" (=הצוענים) ומטיל אותו על ה"פוגעים" (=הלבנים). הצוענים לא חייבים להפסיק לגנוב. להיפך אנחנו חייבים לכבד את תרבות הגניבה שלהם, לא לשפוט אותה, ובעצם אפילו לא לדבר עליה ולא לציין את עצם קיומה. כדי לקדם את האוכלוסיות שבהן מדובר ראוי וצריך לשים ביושר על השולחן את ההבדלים, לשפוט אותם, אבל בו בזמן גם להבהיר שמדובר במאפיינים סטטיסטיים שיש להם כמובן יוצאי דופן (לפעמים רבים), ולכן בהחלט לדרוש לתת לכל אדם יחס לגופו ולא לפי השתייכויותיו.

אבל מכאן עולה שכשאין אפשרות לבדוק כל אדם לגופו, שם בהחלט יש הצדקה לפעול לפי הסטריאוטיפים. אין בכך שום פסול. אם המועדון לא יכול לבדוק את הצועני שמבקש להתקבל, סביר בעיניי שלא יקבל אותו בגלל ההנחה שסיכוי סביר שהוא גנב. כך כשצריך להחליט על בדיקות ביטחוניות מדגמיות בנמלי תעופה, הניסיון לעשות זאת בשווה ליהודים וערבים בשם השוויון הקדוש הוא איוולת מטומטמת. אין שום סיבה לבדוק יהודי ויש בהחלט סיבה לבדוק ערבים. זה לא אומר שכולם מחבלים, וזה גם לא אומר שיש הצדקה להשפיל אותם או לשפוט אותם בלי ראיות. אבל כשמדובר על חשד, וכשאין אפשרות לבדוק אותו באופן ספציפי בכל מקרה לגופו, אין מנוס מפעולה על סמך הערכות סטטיסטיות, ואין בכך שום פסול. ומי שנעלב מזה, שייקח כדור הרגעה.

ככל הידוע לי (אולי זה השתנה בינתיים?), גם הצבא קובע קב"א של מועמדים לשירות לפי פרמטרים של מוצא, תעסוקת והשכלת הורים, ואפילו עיר מגורים. ילדיי כתושבי לוד כנראה יקבלו קב"א נמוך (ביחס לתושבי רמת גן או רעננה) אפריורי, מבלי שיבדקו אותם לגופם. אגב, כאן אני באמת חושב שזה לא מוצדק שהרי למיטב הבנתי יש אפשרות לבדוק ולהתרשם מכל אחד במהלך כל הטרטורים ובלבולי המוח שעושים לכולם לפני הגיוס.

הערה על נשים בלימוד תורה

אם אשוב לרגע לדוגמת הנשים בלימוד תורה שנדונה בטורים הקודמים (56,57,58), כשהעזתי במאמרי במקור ראשון לתאר את המצב (הנכון לגמרי) שנשים בימים אלו טרם הגיעו לרמה למדנית טובה (כתבתי שהטובות שבהן, כמה בודדות, הגיעו לרמה של אברך טוב), כמעט כל מי שדיברה איתי הביעה עלבון עמוק. מה יש כאן להיעלב? הרי כולנו יודעים שזהו המצב לאשורו.

אני גם לא טענתי שהן לא מסוגלות, אם כי כן אמרתי שנטל הראיה עליהן. זה אכן המצב. האם ברור לכולם שאין הבדל סטטיסטי בין יכולות של נשים ושל גברים בלמדנות תלמודית? מניין ניתן להסיק זאת בלי שום בדיקה? האם עליי להחליט בלי ראיה שנשים הן כמו גברים? על סמך מה? האם די בתקינות הפוליטית כדי להסיק מסקנות עובדתיות? בעיניי לא. בכל אופן, מה שאמרתי הוא שעובדתית אנחנו עדיין לא שם, ושנטל הראיה על השוויון הקדוש הוא על הנשים. הן טרם הרימו אותו. אני מאד מקווה שהן ירימו ויפרצו את תקרת הזכוכית, אבל תקוות אינן עובדות. אני אפילו מאמין ודי משוכנע שכך יקרה, שהרי לפחות סטטיסטית מתוך 50% מהאוכלוסייה לא סביר בעיניי שאין כמה מוכשרות גם אם בממוצע יש הבדל בינן לבין גברים. ועדיין גם אמונות וסברות אינן עובדות.

רבים ורבות הסבירו לי שדבריי מעכבים את ההתקדמות ויוצרים סטריאוטיפ. בעיניי זה בדיוק הפוך. הרי יש כבר סטריאוטיפ, וכל עוד לא יוכח אחרת הוא לא ייעלם לבד. ואם לא מרשים לדבר עליו בריש גלי הוא ימשיך להסתובב כהלצות במסתרים.

גם כאן דווקא העלבון והתקינות הפוליטית הם שמונעים את קידום העניין. העלבון הזה אינו אלא הטלת האחריות והאשמה על החברה ועל כל העולם ואשתו, פרט לאשתו כמובן (כלומר פרט להן עצמן). אין ספק שיש חסמים רבים בפני התקדמות של נשים בלימוד תורה בכלל ובלמדנות בפרט. אין ספק שלעולם הגברי יש חלק נכבד ביצירת החסמים הללו ובכך שהם לא מוסרים במהירות הראויה (וכתבתי זאת), אבל העלמת והשתקת המצב לא תורמת לשיפורו.

במהלך השבועות האחרונים אני לא מפסיק לשמוע תירוצים שונים ומשונים (רבים מהם נכונים) למה אין כתיבה למדנית ולמדנות נשית (וזה כבר אצל אלו שמוכנות להודות על האמת. אחרי שצלחנו את המחסום של להכיר באמת העובדתית כשלעצמה). אני מנסה לומר שהתירוצים לא ממש משכנעים מבחינתי, לפחות לא מספיקים. אבל מעבר לזה, עם תירוצים לא קונים במכולת. ככל שנתלונן ונבכה את מר גורלנו, עד שלא ניקח את גורלנו בידינו לא נתקדם. עד שלא נהיה מוכנים לשמוע את האמת ממי שאמרה לא נתקדם.

על פלסטינאים, מזרחיים ושאר מקופחים מקצועיים, שלא מוכנים לשמוע מאומה על המצב לאשורו אלא רק על אשמת כל העולם ואישתו במצבם, לא ארחיב כאן את הדיבור. אלו בדיוק אותן תופעות. ושוב לא בגלל שאין ממש בטענות אלא בגלל שיללות ותקינות פוליטית אינם מכניזמים קונסטרוקטיביים להתקדמות.

ב. שיפוט של חברה ושל יחיד בתוך חברה

אם נשוב לצוענים, בואו נניח שבאמת יש אצלם תרבות שאינה מכירה בקניין וברכוש כערכים שיש לכבדם. האם כתוצאה מכך אין אפשרות לשפוט אותם כחברה, או את היחידים שבתוך החברה? התשובה כאן מורכבת.

ערכים ותרבות של חברה הם תוצאות של תהליכים ארוכי טווח. ליחיד שנולד וגדל בתוך החברה הזאת קשה מאד להתמודד איתם, לבקר אותם ובוודאי לשנות אותם. אם כל אחד מאתנו היה נולד צועני, ספק רב אם היה נוהג אחרת (הרי לכם הנחה תקינה פוליטית על שוויון גורף בין בני האדם). גם את החברה קשה לשפוט, שהרי החברה היא אוסף יחידיה. אם כל יחיד לא נדרש לשנות את הערכים הללו אז גם מהחברה לא סביר לצפות לעשות זאת.

אין זה אומר שלא צריך להתגונן מפני חברת גנבים שכזאת, אבל אני מדבר כאן על שיפוט ולא על התגוננות הכרחית. שיפוט של תופעה כזאת גם הוא יכול להיעשות בשני מישורים: 1. ערכים כאלה הם מגונים, גם, ואולי בעיקר, אם הם טבועים עמוק בתרבות הנדונה. 2. אבל האנשים ואולי גם החברה כולה לא אשמים בזה. לכן אפשר להתגונן וראוי לשפוט ברמה העקרונית, אבל באמת ביחס ליחידים יש מקום ליחס מבין ומכיל.

יש לדברים אלו השלכות לגבי הקשרים שונים ומגוונים. כשאדם דתי שופט חילונים או להיפך, גם שם עליו לקחת בחשבון את ההשפעה החברתית ואת העומק שבו מוטמעים הערכים שאותם הוא שופט. זה לא אומר שכל הערכים לגיטימיים ושאין נכון ולא נכון. אבל זה כן אומר ששיפוט של אנשים או של חברה אינו בהכרח זהה עם שיפוט של ערכיהם.

הערה על אשמה קולקטיבית

ניתן היה לתלות את שאלת האחריות הקולקטיבית בדברי הרמב"ם הידועים (הל' מלכים פ"ט הי"ד) על אנשי שכם שנהרגו על ידי שמעון ולוי בגלל שלא קיימו את מצוות דינים.[1] הם לא הקימו מערכת משפטית שמנעה ממלכם לגזול את דינה מביתה. וכבר הקשו עליו מה מקום לשפוט אזרח פשוט שלא שפט את מלכו. וכי אזרח כזה יכול לעשות משהו במישור הקולקטיבי? הרמב"ם כנראה סבור שכן. כשחברה נראית רע, יש אשמה מסוימת על כל אחד מחבריה. אם אף אחד מהפרטים לא אשם אז אין להאשים גם את החברה. יש אחריות על כל פרט בחברה לפעול ביחד עם השאר כדי לשנות את מה שרע בחברה שלהם, ולכן לא נכון להסתכל על זה במישור הפרטי לבד.

אבל המקרה שלנו הוא שונה. במקרה של אנשי שכם היה ברור להם שמה שעשה מלכם הוא בלתי מוסרי ולא ראוי, והם לא פעלו נגדו (כנראה מפחד). על כך יש מקום להטיל אחריות על כל אחד מהם. אבל במקרה של הצוענים האנשים חושבים שכך ראוי ונכון לפעול. זו לא שאלה של חוסר יכולת אלא של אי הבנה. זהו ממש מצב של אונס ולכן כאן יש מקום לטעון שאין להטיל על היחיד או על החברה אפילו אשמה קולקטיבית.

אבל למרות הכל, אני לא לגמרי בטוח שאין מקום לשפוט את החברה כמכלול. הרי חברות אחרות הגיעו למסקנה שיש חשיבות לרכוש פרטי ויצרו מנגנונים שידאגו לכיבודו. הצוענים לא עשו זאת. אפשר כמובן לתלות זאת במקרה מוצלח ותו לא, אבל סביר יותר שההבדל הזה נבע מחשיבה ומבחירות של אנשים ובעיקר מפעולה למימוש המסקנות הללו. אם כך, החברה ה"לבנה" הצליחה להתקדם מנקודת המוצא שלה לכיוון ערכי מתקדם יותר (כן, יש מתקדם יותר ופחות. סליחה על השוביניזם המודרניסטי). אז אם חברה אחת (ה"לבנה") הצליחה ואחרת (הצוענית) לא, פירוש הדבר שהחברה האחרת מפגרת יותר, וסביר לתלות בהם כחברה וכיחידים ממד מסוים של אשמה קולקטיבית.

הקשר בין המישורים

אז מה עושים? אם אי אפשר לגנות ולשפוט את האנשים, לכאורה נותר רק הכוח. המסקנה המתבקשת היא שאין מנוס אלא להפעיל כלפיהם כוח כדי להתגונן מפניהם, ונראה שאין סיכוי להתקדם במישור המהותי. אבל בעניין זה אני דווקא אופטימי. ניתן לנסות ולהסביר, או אולי לתת להם להסתכל על הנושא מזווית שהם לא בחנו. אם ניקח צועני ונשאל אותו האם לדעתו חברה שמכבדת רכוש לא תיראה טוב יותר מחברה שלא מכבדת רכוש (ללמוד את הצו הקטגורי של קאנט על רגל אחת ובלי מילים לועזיות), אני משער שרבים מהם יוכלו להסכים אתנו. ערכים אינם נכפים עלינו דטרמיניסטית. לפחות במובן מסוים אנחנו בוחרים בהם.

אבל זה צריך לבוא כמובן ביחד עם מתן אפשרויות כלכליות וחברתיות להתקדם ומתן יחס הולם. אפלייה והשפלה, גם אם יש לה הצדקה, לא תאפשר התקדמות. בלי יחס הולם הם לעולם לא יראו את הדברים מנקודת המבט שלנו. תחושת רדיפה וקיפוח מונעות מאנשים יכולת להזדהות עם הסביבה ולכן גם להשתנות. במובן הזה יש חשיבות לשאלת השיפוט והאמפתיה שנדונה כאן גם במישור של התיקון שנדון בחלק הראשון של דבריי.

[1] ראה על כך במאמרי בצהר יד, על בעיית הכלל והפרט ודילמת 'חומת מגן'.

12 תגובות

  1. שלום הרב,

    א. הערה בקשר לאפליה סטטיסטית – חשוב לשים לב שהרבה פעמים אפשר לבחון כל אדם לגופו אלא שמדובר בהליך יקר או ארוך. למשל, בשדה התעופה אפשר לבדוק את כולם באותה המידה בלי פרופיילינג, אם נשקיע כסף בשכר לבודקים רבים, ואם כולם יחכו עוד זמן בתור.
    זה לא אומר שצריך לעשות את זה, אבל זה דורש מאיתנו לשים על השולחן כמה שווה לנו כבודם של אנשים שנידונים ליחס שונה לרעה בגלל השתייכותם הקבוצתית. בכל אופן לא נכון לומר שאי אפשר.

    ב. המסקנה, אם ישנה כזו, עמומה מאוד. אז נתגונן או ננסה להסביר? גם וגם – נתגונן כלפי החברה וננסה להסביר כלפי היחידים? זה אפשרי בכלל?

    1. ברור לגמרי ש"אי אפשר" הוא עניין יחסי. לא חשבתי אחרת. ראה פסחים כה בדין "לא אפשר וקא מכוין" ותראה נחת.

  2. מה הבעיה לא לקבל אדם למועדון *פרטי* לפי מוצאו ? אני לא רוצה לקחת סיכונים מיותרים. ומכיוון שזה המועדון *שלי*, אני לא חייב להכניס אף אחד, או להכניס, אך רק את מי שבא לי.

  3. בקשר ללימוד נשים זה סברא פשוטה, כמו שבשאר מקצועות הלימוד הם מצליחות לא פחות (אקדמיה לדוג') כך גם בתורה אם נסיר את החסמים התרבותיים הן ישתוו, לא צריך ראיה בשביל זה. אא"כ הטענה שלימוד תורה הוא מיוחד באופן גברי כלשהו ואז חובת ההוכחה היא על הטוען

    1. יניב, מאז אריסטו למדנו להיזהר מסברות. יש גם סברא פשוטה שאבן כבדה נופלת מהר יותר. אבל מה לעשות, המדע המודרני לימד אותנו את חשיבותה של תצפית זהירה ואחראית כבקרה על כל מיני סברות ומסקנות פזיזות. ובפרט כשהתקינות הפוליטית נושפת בעורפנו.
      גם באקדמיה עוד אינני רואה את השוויון. להיפך, אני יותר ויותר משתכנע שיש הבדלים ביכולות ובנטיות גם בתחומים האקדמיים. ככל שהחסמים משתחררים והנשים עדיין לא מגיעות להישגים כמו גברים זה מצביע על הבדל מהותני. כמובן שהבדל כזה לא אומר שאין אף אישה ראויה אלא שסטטיסטית יש הבדל.
      פעם מישהו שאל אותי מדוע יש ליגה נפרדת עם הבדלי רמות בין נשים לגברים בטניס שולחן ובשחמט. ניתן להציע תירוצים והסברים, ואולי הם אפילו נכונים. אבל לומר שהאקדמיה וההישגים העכשוויים מוכיחים משהו, אם הם כבר מוכיחים זה את ההיפך.

      הולגרסון,
      במועדון פרטי אין בעיה חוקית אבל יש בעיה מוסרית (אגב, דומני שהחוק אוסר אפלייה גם במוסדות פרטיים, כל אחד לפי הקריטריונים הענייניים שלו). אבל זה לא ענייננו. כלך לך למועדון ציבורי.

    2. לא אמרתי שאין הבדל בין גברים לנשים (אולי כן ואולי לא) אבל אין מאמרים ראויים באקדמיה גם של נשים בכל התחומים? אני מצפה לפחות לשיויון בין זה לבין מאמרים תורניים.

    3. יניב,
      הטענה שיכולות להיות נשים שיכתבו מאמרים למדניים היא אכן טריביאלית. ברור שמכלל הנשים יש כמה עם הפוטנציאל הזה. מה שאני דיברתי עליו הוא השאלה האם יש הבדל בין נשים וגברים שהיא שאלה סטטיסטית ולא פרטנית על כל אישה.

  4. סבתא שלי עליה השום סיפרה לי שבעיר שלה (אונגוור – אז צ'כוסלובקיה) כשהיתה באה השמועה "צוענים מתקרבים" היו כולן רצות להוריד את הכביסה מחבלי הכביסה ולהכניס הביתה אחרת…

  5. בס"ד כ"ג באדר ע"ז

    לצוענים מעלות רבות.

    השאיפה לחירות, עליה עמד גם הסופר פלקונס; השמירה על מורשת קדומה של ערכים, לשון ותרבות הנמסרים כ'תורה שבעל פה' מדור לדור. תרבות מוזיקלית עשירה של שירה נגינה וריקוד שהיתה לה השפעה גדולה על התרבות המוזיקלית של שכניהם;

    מלבד האמנות, הצטיינו הצוענים גם באומנות. הם התמחו בנפחות ועבודות מתכת, כך שלמרות הסטיגמה השלילית והרדיפות של שליטי אירופה, הם החזיקו מעמד משום שהאוכלוסיה היתה זקוקה למיומנותם המקצועית. אף במסחר של בהמות הצטיינו הצוענים בשל ניידותם.

    למה שמביא פלקונס בשם 'כותבים רבים' שאצל הצוענים לא היה קניין פרטי והרכוש היה שייך לכולם – לא הצלחתי למצוא אישור במקורות שקראתי. אדרבה, נראה שהיו ביניהם 'קודים אתיים' מוצקים, ומערכת מסודרת ליישוב סכסוכים בדרך של בוררות

    לא סביר, איפוא לייחס להם מערכת ערכית המתירה לשלוח יד. מאידך, לא אתפלא שחברה הסובלת השפלה ורדיפות, ובמקומות מסויימים כבישה לעבדות עד אמצע המאה ה-19!; חברה שפרנסותיה המסורתיות – מוסיקה עממית, נפחות ומסחר בהמות – מאבדים את ערכם הכלכלי בעולם מודרני, וכלים להשתלבות בתרבות ובכלכלה המודרנית לא ניתנו להם – לא פלא שהיא מידרדרת לעוני מרוד, ונמצאת בסיכון גבוה להידרדר לפשיעה.

    למקביליהם של הצוענים כקרבנות שנאה ורדיפה, ליהודים, עמדה האוריינות של 'עם הספר', שאיפשרה להם להיכנס לתרבות האירופית המיוסדת על השכלה ולהגיע בה למעמד כלכלי ותרבותי גבוה בחברה שסביבם. ועם זאת, ביום פקודה היה גורל היהודים והצוענים זהה. אלה נרדפו בשל הצלחתם ואלה נרדפו בשל אי-הצלחתם. והחברה האירופית מצאה ומוצאת בהם 'שעיר לעזאזל' לכשלונותיה.

    גאולתם של הצוענים, תבוא כשילמדו מאחיהם לצרה היהודים שהגאולה מתחילה מבפנים. כשזוקפים את הקומה וגאים בזהות ובמורשת הלאומית, אז יכולים לקיים דיאלוג 'בגובה העיניים' עם העולם המערבי, דיאלוג שיש בו קבלה של כל הטוב והיפה שבתרבות המערב, בלי לאבד את הטוב והיפה שבמורשת הלאומית. וכשהדימוי העצמי גבוה – באה ההצלחה!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    על הצוענים, מסורתם ותרבותם ימצא הקורא חומר במאמרו של גילי חסקין, 'הצוענים', באתר שלו. ובספרה של פרופ' שולמית שחר, הצוענים – עם הנוודים של אירופה, אוניברסיטת תל-אביב 2007.

  6. בחייאת, מיכי
    מתי יש לך זמן לצחצח שיניים או למצער להניח תפילין רש"י+רבנו תם?
    כמעיין המתגבר בקולמוסך אתה מייצר עניין ופולמוסים. לא שוקט על שמרך ומאתגר את כול האליטה הדתית.
    ופתאום אתה נופל עלינו מ-no where עם הצוענים///
    בוודאי ש"ס ופוסקים לא נעלמו עם כרסך שנעלמה וממשיך אתה לא בסברות של כרס, אלא בדרך כלל בדברי טעם וטעם של עוד.
    כאברהם, היhה איתן והילחם בכישרונך ובאכפתיותך על האמת שלך.
    ברוך אתה מיכי על התסיסה שאתה מעורר, האיפכא מסתברא וקריאת התיגר כנגד כול המוסכמות.
    …אבל איך אתה ישן בלילה, מיכי<!
    לא אתפלא שאף עכשיו, בחצות הלילה, תתנער משרעפותיך ותגיב באון-ליין

    1. בס"ד כ"ד באדר ע"ז

      דרכו של רבי ירמיה לא היתה לערער על ההלכה, אלא להגדיר במדוייק את גבולותיה עד לרזולוציה של 'רגלו אחת בתוך חמישים אמה ורגלו אחת מחוץ לחמישים'. יש בזה מגמה ייחודית שכן הרגילות היא לא למתוח את גבול ההיתר ההלכתי עד הקצה, אלא להותיר 'טווח ביטחון'. בנקודה זו יש דמיון בין דרכו של רמד"א לדרכו של רבי ירמיה.

      לגבי הצוענים, הבין רמד"א שהם כופרים כליל בעיקרון של קניין פרטי, כופרים לגמרי בקיומו של גבול. מובן איפוא שמי שמקפיד על הגבול אף שלא 'לאסור את המותר', כל שכן שייזעק כשמתירים את האסור ופורצים כל גבול.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      אמנם, לגבי הצוענים כבר העליתי לעיל את פקפוקי בנכונות הטיעון (שבו נסמך רמד"א על עדות מכלי שני) שאצל הצוענים היתה הגניבה בבחינת 'הותרה'..

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button