בהך דרשעים בחייהם קרויים מתים (טור 205)

25 מחשבות על “בהך דרשעים בחייהם קרויים מתים (טור 205)”

    1. צ”ע אי בגויים שייכא אנינות. ובפרט דאנינות שייכא רק עד שקיעה של אותו יום, ולאחר שקיעה לא הוי אונן. אלא דבגויים הלילה הולך אחר היום, ולכן אפשר שבתו נפלה בדיוק בשקיעה והוא הפסיק להיות אונן ונעשה אבל, אבל לדידיה זו אבלות של אותו יום, ופשוט.

    2. מה שקיצר בזה המחבר שצ”ע אי שייכא אנינות בגוי יש לבאר שכיון שאונן אסור בקדשים ובמעשר ופטור ממצוות אם כן הנך דיני לא שייכי בגוי ולכן אין אנינות בגוי
      ועוד יש לומר לפי שיטת הרמבם שאבלות דאורייתא ונלמד מאכלתי חטאת היום שנאמר באנינות וחזינן ששם אבל חייל עליה משעת פטירה אלא שדיני אבלות מתחילים מסתימת הגולל ושפיר קרי ליה האי קרא אבל

      אמנם על עיקר הפלפול הנאה והמשובח יש להתפלא כיצד יעלה על לב צורב העוסק בתורת חורב לחלק בדין מיתה בין מיתה כלפי הגוי ומעלה כלפי היהודי הא קיימא לן שלא פלגינן בחד גופא ואיך ייתכן שגוף המן ייחשב כמת לגבי יהודי ולא לגבי גוי
      ואף אם נאמר שאם נשים עם בפני עצמן כל שכן בני נח שזרמת סוסים זרמתם ולא חשוב כחד גופא כיון שאין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת
      עדיין יש להקשות אם לגבי חד חשבינן ליה כמת אמאי לא גריר רעהו בתריה וכיסוד האחרונים במעשר בהמה מחשש טריפה וכן באין הולכין המנון אחר הרוב שביאר השש שגריר חד בתר חבריה והכי נמי היה לנו לומר שגריר חד בתר חבריה
      ובדוחק יש לומר שכיון שאין להכריע מי ייגרר בתר מי לכן מעמידים כל אחד אדינו בבחינת הא דריש בק מכדי שקולים הן ויבואו שניהם
      וג”ז צ”ע שבוודאי ישראל עיקר והאוחזים בציציות ראשם לעת”ל טפלים הם ונמצא שאינם שקולים והדק”ל

    3. גלייה לדרעיה וכו’. ומ”מ במאי דאמר דלא פלגינן בחד גופא אנא אמינא לא פלוג רבנן בחד ותרי דא”כ נתת דבריך לשיעורין וצא ובשר לסוסים שרכבו עליהם מלכים וכו’ רח”ל. ומה שהקשה מעניין גרירה לק”מ דאה”נ גריר שפיר ונחשב מת גם כלפי הגוי כפי שנחשב כלפי היהודי אבל הגוי אין נחשב אצלו עניין ה’נחשב’ ולכן לדידו אינו נחשב מת אף שנגרר וז”פ.

    4. מה שכתב אחי יהושע שאין לחלק בחד גופא כדי שלא תתן דבריך לשיעורין אינו מוכרח כי אפשר שטעם האומר שאין פלגינן בחד גופא הוא כעין הטעם שלא פלגינן נאמנות בתולדה כי אי אפשר לפצל ולכן גם בחד גופא א”א לפצל וממילא טעם זה לא שייך בגוי וישראל שמלכתחילה הרי הם כשמן ומים שאינן מתערבין וידועים דברי סבו של ג’יי בו שיש הבדלה בין קודש לחול ומעל זאת הבדלה בין אור לחושך ולמעלה מכל אלו הבדלה שבין ישראל לעמים וממילא לא דמי לחד גופא כלל כי אפשר וצריך לפצל ובכה”ג שלא דמי לעיקר הדין נראה שלא שייך לומר סברת נתת דבריך לשיעורין
      ומה שכתב שגריר הוי כנחשב ואין נחשב בגוי יש לעיין הרי הגרש”ש ביאר שממון הוא עניין מציאות ואם כן דמי לגוי דהא מה”ט בגזל גוי לעניין המשפט אין הבדל בין יהודי לגוי כפי שביאר שם ע”פ היראים וממילא אם יסוד האחרונםי בגריר מהני גם בממון אמאי לא יהני גם בגוי דלכאורה שווים הם לפי מה שהשרישנו הגרש”ש

  1. נהניתי מאד! לא זוכר אף תורה פורימית מוצלחת כל כך.
    וכיון דאתא לידן נימא בה מילתא ונר’ דנתהפך לשון הגמרא והכי פירושו. דתני תנא המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים וא”כ היה המן אבל על מיתת עצמו בעוו”ה (ויש לחקור אם בכה”ג פטור מן המצוות כאונן), וחפוי ראש משום שעתידה ביתו למות שכן מצינו בדוד בזמן שברח מאבשלום בנו קודם מיתתו (שמ”ב טו,כט) ‘ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף וכל העם אשר איתו חפו איש ראשו ועלו עלה ובכה’ ומעתה א”ש.

    1. אמנם יש לחלק דאף דהמלבין פני חברו דין רוצח ושופך דמים לו, אכתי להמולבן ליכא דין מת, דצוויי דיני הם, ובזה יתיישב כמין חומר אמאי לא ענשין להמלבין במיתת סיף כדין רוצח וק”ל (כל זאת אי נקטינן דהעונש הוא לפי הנרצח ולא לפי הרוצח). ולעיקר הקושיא אכתי צ”ע ופשוט.

  2. אמאי לא ענשינן למלבין ודאי לק”מ דכיון שהמלבין כרוצח א”כ נעשה בזה רשע גמור ועבירתו היא מיתתו (ובזה א”ש נמי מה דהוק”ל ברשעים אימת מיתתם וי”ל כנ”ל דהא ביאתו לעולם בלא חטא ועבירתו היא מיתתו כמשנ”ת)

    1. צע”ג. ולחומר הקושיה י”ל בדוחק דתרי ענינים נפרדים הם והרוצח במעשה נידון במעשה ואילו המלבין הרוצח בדין נידון בדין דרשעים במיתתם. א”נ דרוצח הוציא עצמו מדת יהודית ונידון כגוי אחר המעשה אבל מלבין אי נימא דהוציא עצמו מדת יהודית שוב אינו רוצח כלל דהא כל רציחתו היא בדין ומש”ה ע”כ יהודי הוא וא”כ סגי ליה בהך דרשעים במיתתם ודו”ק

    2. המלבין אינו רוצח בדין אלא במעשה (זוטא, כדכ’ הרי”ף גבי חסימה בקול), ופשוט. ובפרט לסברת הקו”ש נזיר יא ע”א שביאר דדיבור שיש לו תוצאה מעשית חשיב מעשה ועוקר דיבור, והרי הלבנה איתא בגמרא ובתוס’ סוטה שיורד הדם מהפנים והוי ליה תוצאה מעשית. ואף דדברי תימה אלו להחשיבו מחמת כן כרוצח, הרי תוצאה מעשית ודאי יש כאן.

    3. יראתי בפצותי שיח להשחיל, קומי לחלות פני נורא ודחיל. וקטונתי מעש לכן אזחיל, תבונה חסרתי ואיך אמליל. לחצי ירצה כמנטיף ומשחיל, בטויי ימתק כצוף נחיל. חם חיבי בהגיגי יגחיל; יסתער בקרבי בעת אתחיל. לפני עוקרי הרים אפתח פי ואייליל, לטוחני סלעים אשמיע מליל. מי יענה אחר הארי, נבער מדעת ואיך ארגיז…

      דברי תימא אין כאן, שמי לנו גדול משר צבא ישראל דוד אלעזר (דדו) המחרף נפשו במערכות ישראל ובמיוחד במלחמת יום כיפור אשר הולבנו פניו בועדת חקירה (המכונה אינקווזיציה בלעז) בטוענם כי היה שבוי בקונספציה, והתקצרו ימיו ונפטר בייסורין. ואף הנשיא ג’ונסון מאמריקע אשר התקצרו ימיו אחרי הביזיונות שעשו לו המפגינים במלחמת ויטנאם. והשר יעקב נאמן שחטף התקף לב אחרי שפתחו לו חקירה שקרית בזדון אנשי הפרקליטות, וכהנה וכהנה נתקצרו ימיהם ונפטרו בייסורים אחר הביזיונות שעברו. אז נכון שלא כל עלבון הוא הלבנת פנים ולא מתים מיד אבל שפיכות דמים יש פה.

    4. ועי”ל לעולם אימא לך סתם מלבין אין עבירתו מיתתו אבל שאני הכא שהלבינה בעציצא וכתיב גדול המחטיאו יותר מן ההורגו וא”כ כ”ש בת המן שקלעה לו בול בפוני שבוודאי נשפך דמו ובא הרוג ברגליו כנ”ל

  3. בעיקר דברי העולם שליט”א תמוה שהרי זורק תינוק מראש הגג ל”א בתר מעיקרא,
    ואע”פ שהרמב”ן במלחמות סוף כיצד הרגל דימה לכלי הנזרק, הראשונים חילקו, והטעם כת’ האחרונים שלגבי בן אדם לא אמרי’ בתר מעיקרא, (עי’ נחל”ד ב”ק י”ז: וחידושי הגרש”ש ב”ק סי’ כ”ד), וא”כ לדעת רוב הראשונים צ”ב איך נחשבת כמתה. וי”ל דהמן ס”ל כהרמב”ן דלגבי אדם נמי אזלי’ בתר מעיקרא,
    ואע”פ שלדעת הרמב”ן רבה פסק בתר תבר מנא, ורבא הסתפק בזה, וליכא מאן דס”ל בתר מעיקרא אזלי’.
    י”ל דמאי דפשיטא ליה לרבה לחד גיסא פשיטא ליה להמן לאידך גיסא ודו”ק וק”ל.

  4. לבוש מלכות נמטייה להרב שליט”א על דברי הבלו, הבל הבלים הכל הבל, תחילתו דברי הבל וסופו דברי הבל, ויזכה להוסיף הבלא ע”ג הבלא בבחינת מוסיף והולך ובס”ד ילכו תלמידיו אחרי ההבל ויהבלו.

    וכיהודא אתה יודוך אחיך ראיתי להעיר מה שכתב כ”ק אדמו”ר בעל ה’דברי שקר’ זצ”ל, בהקדים השאלה מה ראה אותו רשע לשקול י’ אלפים כיכר כסף דייקא, מה ראה על ככה ומה הגיע אליו, אלא ד ‘בת המן בן המדתא’ עולה בגימ’ 999, ופשיטא שבניו היו שווים טפי, דכל הנשים יתנו יקר לבעליהן כתיב. נמצא דכל בן היה שווה אלף, סך הכל עולה כתובתא דא ונדוניא דא לסך י’ אלפים.
    ולאח”ז ראיתי בס”ד בהספר הק’ ‘אחיזת עיניים’, דאף ‘פתח תקוה’ עולה 999 בגימ’, וכתב חידוש נפלא, אלמלא מקרא מלא א”א לאומרו, בהקדים מה דלא מצאנו במגילה דבת היתה לאותו רשע, ופשיטא דאילו היתה לא היה הכתוב משמיט זה, דהלא כולא מגילתא על שם אשה, שאף הן היו באותו הנס קפה עלית, אלא ודאי דלא היתה ולא נבראה בת לאותו רשע, כדרך דאין באמת מקום דמתקרי ‘פתח תקוה’, ומקרא מלא הוא “אם ציפורים אינן נראות המוות פה מולך, כדאי לצאת מפה מהר, הנה אני הולך” וגו’, (והוא תוכחת מגולה להציונים, דרק משיח עתיד להפוך עמק עכור לפתח תקוה בב”א). ומה שאמרו חז”ל במעשה דבת המן אינו אלא על דרך משל, וסימנך “אב”ל וחפוי ראש” ר”ת א’ין ב’ת ל’המן. נמצא כל פלפולו פלפולא בעלמא הבל ואין בם מועיל.
    בברכת אד”ם להבל דמה וכו’, הכותב בדמע.
    וכדי לא להשאיר הגיליון חלק אכתוב מה ששמעתי מפה קדוש מו”ר בעל ה’שיחת חולין’, שאמר שכל מי ששמע את אביו הק’ צועק בבכיות נוראות “מבטלין תורה למקרא מגילה.. אייי”, מיד היה נכנס בו הרהור תשובה. ודי למבין.

    1. ודפח”ח, אף דחושש אני לו מחרם דרבנו הק’ הרשב”א ר”ל לאלו שמוציאים דברי תורה למשלים (מאי דמתקרי העלגאריסטען) ח”ו כידעיה הפניני וכינופיא דיליה. ישתקעו הדברים ולא ייאמרו.

  5. בין קביעה נורמטיבית לקביעה עובדתית

    בס”ד כ”ט באב ע”ט

    המן שהיה עבדו של מרדכי ומחוייב במצוות כאישה, נידון בוודאי כישראל שלגביו קובע הדין ולא המציאות, אלא שיש חילוק בין להיות ‘אבל’ שהוא מצב נורמטיבי שבו ההלכה מחייבת להתאבל, לבין להיות ‘חפוי ראש” שהוא מצב התלוי במציאות העובדתית, שבבזה אין סמכות לחכמים לקבוע.

    המן קיבל את הקביעה הנורמטיבית שחייבתו להתאבל, אך לא קיבל את הקביעה המציאותית ש’רשעים בחייהם קרויים מתים’, קביעה שהיא עניין של ‘אגדתא’ שבה כידוע אין לחכמי התורה סמכות לקבוע. ולכן היה ‘אבל’ אך לא חפוי ראש, כל עוד לא נשתכנע עובדתית.

    בברכה, שאצנימוס הלווינגארדי, פיל ללא סוף

השאר תגובה