בדין קריאת מגילת בודליאנה בשעת הדחק (טור 59)

באה אליי מגילה עפה, ס’ הערת שוליים למרן פרופ’ סתמא בעל הרבדים, אשר מצא בחטוטי דשכבי דנהיגי ביה הני פרופסורי בבודליאנה (עקספארד) מגילת סתרים, וזה תוארה:

ונלאו רבים לבאר מאי כתיב בה. זה אומר בכה וזה אומר בכה, ואף שמפוליון הולך הלוך ובכה, ומגילת הבודליאנה נמצאת נעצבת, בשוליים קמה גם ניצבת. והנ”ל שאלני שאלה נמרצת, ידי יד כהה להניף עליה כמקבת, ולהודיעו סוד המגילה, ואת אשר ישים ה’ בפי אותו אדבר.

בתחילת רעיוניי תליתי הדברים במדרש פליאה המונח למעצבה באוצר דמקרי מוזיען ישמעאל דתלו ביה תמונה ריקה כה”ג (ואף בלא הנך שרטוטין, וכנראה דאלו הפוקרים עשאוה ביוה”כ שחל בשבת בחק תוכות) ושמוה תחתיה כותרת “מסגרת מעץ עם מתלה ממתכת”. ובזה היה נלענ”ד ליישב הך דבודליאנה, דכמו ההיא דשם תמונה אית לה בלא תמונה, כך לבודליאנה שם כתב לה בלא כתב (ופירש”י: כהך מעשה דעירוב נפוליאון) וק”ל.

אלא דיש לשדות בה נרגא ממה דקי”ל דהך תמונה זייפא אמנות מודרנית מקריא, ומגילת הסתרים מראשונים כמלאכים[1] היא מסורה לנו, ולפיכך קדמה טובא להני רשיעי דמקרי מאדערנערס, ולכן דחוק בעיניי טובא להעמיד הך דבודליאנה בשיטת הני מאדערנערס. על כן הדרא קושיא לדוכתא, הדברים צע”ג ולית נגר ובר נגר דליפרקינהו.

וארא כי עת מצוק היא לישראל וממנה ייוושע. על כן שינסתי כגבר חלציי, ואחגור בעוז אשפת חיציי. יה”ר שירעף כמטר לקחי, וגם תיזל כטל דמעתי. אין כמוני נטע נאמן, הלוא אנוכי לכם טוב מצנצנת המן. הנפתי עליה ידי החזקה יד אומן, ואהי לכם כאסתר וכהמן. וביארתי הדברים בטוטו”ד לעין כל, ויה”ר שעלהו לא יבול. וזה החילי בעז”ה.

ובהקדם מאי דאיתא בגיטין ס ע”ב:

דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש כתיב כתוב לך את הדברים האלה וכתיב כי ע”פ הדברים האלה הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב.

והכי נקטינן דתושבע”פ אינה עולה על הכתב ואינה סובלת כתב, עד תקנת רבי ד”עת לעשות לה'”.

ומכאן יש לדקדק דשמא מגילת סתרים דבודליאנה הנ”ל תושבע”פ היא, ודברים שבע”פ אי אתה רשאי לכתבם ולכן עשאוה כמצולה בלא אותיות שלא  לעבור על הך דדברים שבע”פ אא”ר לכתבם. ושתי כליותיי נעשו כשני רבנים ואמרו לי דאעפ”כ שם כתב לה, אלא דהוא כתב של תושבע”פ. והוא אשר כינוהו רבותינו שבמערב אחדות הניגודין, ובעקבותיהם צעדו החסידים החדשים, ועוד סומים רבים ותמימים, שנאמר אבי יסר אתכם בשוטים. עד שקמתי אני עז כנמר ורך כליטאי, והכהיתי שיניהם בעוצם חריפותי, ועשיתי אני לביתי ועמי בבקשתי, בכוחי אך לא בעוצם ידי.

ובב”מ צב ע”א שנינו:

דאמר רב מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר כי תבא בכרם רעך בביאת כל אדם הכתוב מדבר ואמר רב לא שבק איסי חיי לכל בריה.

הא קמן דכתבו תושבע”פ בסתר עוד טרם “עת לעשות” דרבי.

אלא דצל”ע היכי עביד איסי הכי, והא דברים שבעל פה הוא ואי אתה רשאי לכתבם? ועו”ק מה מהני דעשה כן בסתר, והא קי”ל (שבת קמו ע”ב):

אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור.

ואכן נתקיים באיסי דנן מה ששנינו בסוטה ג ע”א:

תניא היה רבי מאיר אומר אדם עובר עבירה בסתר והקב”ה מכריז עליו בגלוי שנאמר ועבר עליו רוח קנאה ואין עבירה אלא לשון הכרזה שנאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה.

ושמא תאמר דסתרים שרי דשאני מחדרי חדרים, זה אינו, דהא שנינו שכתוב בהך מגילתא דאיסי “איסי בן יהודה אומר…”, ובוודאי אינה כהך סתרים דבודליאנה שאין בה מילים ואותיות כלל וק”ל.

ועוד תקשי אהך מגילת סתרים דאיסי, אמאי הוי ליה למסתר? מאי סוד אית בה? והנה מצאתי בספר פלפולי אחשוורוש דבנתקע ביבמתו מיירי (ופירש”י: “כי תבוא בכרם רעך” – וזהו “בביאת כל אדם”, וכרמו איהו יבמתו), ובהך ניחא נמי מאי דאמר רב דלא שבק איסי חיי לכל בריה. ודפח”ח.

אלא דהלום מצאתי לחכם נסתר פקיע שמיה בשערים, מרן בעל השיטה לא נודע למי, שמרוב עוצם הסתר חכמתו לית משגיח ביה כלל, והוא כאותו בעטליר דרבנו המנחנח מצר המנבח, שכתב דבמלאכות שבת קמיירי, כדתנינא (שבת ו ע”ב):

דאמר רב מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואינו חייב אלא אחת איני והתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי ואמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת.

ומטו בה משמיה דרב חרתא: בשלמא לאיסי דבביאת כל אדם מיירי משום הכי הוא דבעי למסתר, אלא למאן דס”ל דמלאכות שבת הן קשיא, דמאי הוי ליה למסתר? והן הן הררים התלויים בשערה דעדיפי מהגנים התלויים שבבבל. וליישב כל זאת נראה שההסתר כאן הוא מדין העלם ולא מדין הסתר. דייקי נמי דקתני שאם עשאן כולן ב”העלם” אחד, וכתיבת מגילת סתרים היא היא ההעלם. ומעתה הך דחדרי חדרים לק”מ, דשאני חדרי חדרים מהעלם, דבחדרי חדרים אמנם אסור אבל בהעלם מותר. וביאור הדברים הוא דכתב בחדרי חדרים שם כתב לו אלא שהוא מוסתר, אבל בהעלם אין כתב כלל ובזה שרי לכו”ע. ובזה יתבאר הך דבודליאנה, דפשיטא דאינו ממגילות דאיסי שבהן יש כתב אלא שהוא בחדרי חדרים, ובהך מגילה לית בה כתב כלל ושפיר עשאוה דבזה אין איסור כתיבת תושבע”פ כלל. ובריך רחמנא דסייען, ולא בזכותי אלא בזכות אבותיי הק’ נו”ע היא שעמדה לי לעמוד על סוד דברי רבותינו וחידותם. אלא דאכתי צ”ע דכפי שאוכיח קמן אף סתרים שם כתב לו.

אדהכי והכי איתער רבי ירמיה דקא מנמנם, ואמר: דרדקי, הך מגילת סתרים אסתר הוואי. ונראה לבאר ד”ק בהקדם מה דמצינו בגמרא מגילה יט ע”ב:

תנו רבנן השמיט בה סופר אותיות או פסוקין וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם יצא מיתיבי היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רשומן ניכר כשרה ואם לאו פסולה לא קשיא הא בכולה הא במקצתה.

הא קמן דנשמטו מקצת אותיותיה כשרה. וכתבו הפוסקים דהוא עד חציה (ראה או”ח ס’ תרצ ס”ג):

וצריך שתהא כתובה כולה לפניו לכתחלה, אבל בדיעבד אם השמיט הסופר באמצעה תיבות, אפילו עד חציה, וקראם הקורא על פה, יצא.

אמנם במגילת הבודליאנה חסר כל הכתב ובזה פשיטא דלא מהני ולא מידי.

ונראה בהקדם מה שנחלקו רבותינו עטרות ראשינו הראשונים כמלאכים אי מה דבעינן לכתחילה שתהיה כתובה כולה הוא משום דבחסר מקצתה פוסלתה או משום דבעינן שתהיה כתובה כולה. והנפ”מ היא לדין מגילה שכתובה חציה ומחוקה חציה בדיעבד: אי מאי דמכשרינן בה בדיעבד הוא משום ביטול ברוב או דילמא מדין רובו ככולו הוא. ונראה דתליא בפלוגתא אי בביטול ברוב החסר כמאן דאיתא אלא דסר וירד שם פסולו ממנו, או שמא החסר בטל וכמי שאינו הוא. והנה, אי כמי שאינו הוא אכתי לית לן הנך אותיות במגילה ולא שייך לאכשורא מדין ביטול. אבל אם המיעוט כמאן דאיתא ומקבל שם הרוב שפיר אית בהך מגילתא כל אותיותיה ופשוט. נמצא שדין ביטול ברוב במגילה יכול להיאמר רק אי החסר כמאן דאיתא הוא. ולשיטת הסוברים דכמאן דליתא הוא, הכשר המגילה המחוקה הוא מדין רובו ככולו.

ובשו”ת המן העץ ביאר דהוא מדין ביטול ברוב, ולכן כתב דבעינן להמחוקות שיהיו מעורבות היטב בכתובות כעין זה:

“ו_ה___י_י_אח_וור_ש_הו__אח___וש_המולך_מ__דו…”, דאל”ה לא הוי תערובת ולית בה דין ביטול. אבל השואל בשו”ת צנצנת בן המדתא כתב שהוא מדין רובו ככולו, ומכשיר בה גם בלא תערובת כעין זה: “________________הוא אחשוורוש המולך מהודו…”.

ומצאתי בספר שדות תמד ושיכר, במערכה דנפלאות וייזתא ופרשנדתא, חלק המן כזרע גד סעיף צפיחית בדבש, נפ”מ רבתא בין הני תרי צנתרי דדהבא, והוא לגבי מגילה שהיתה כתובה חציה ונשמטה ממנה עוד אות אחת (אל תעירו ואל תעוררו את ר’ ירמיה): דלשיטת הג’ המן העץ המכשיר מגילה מחוקה מדין ביטול ברוב, שפיר אמרינן בה קמא קמא בטיל וכשירה. אבל לשיטת הג’ צנצנת המן פסולה היא דעתה ליתנן בה רוב אותיותיה ולאו ככולה הוא.

ובזה יתבאר הך דבודליאנה כמין חומר (וי”ג חמר מדינה), דלשיטת מרן הג’ בעל המן העץ, א”ש מגילת הסתרים הנ”ל. דיל”פ שהיא מגילה שהיתה כתובה חציה, ונמחקו אותיותיה בזו אחר זו, והכשירוה שוב ושוב מדין קמא קמא בטיל, והיא היא מגילת סתרים דבודליאנה דאין בה דבר ולא חצי דבר, ודלא כמגילות סתרים דאיסי שהיה כתוב בהן חצי דבר בחדרי חדרים, ודוק היטב.

ומתוך דברינו זכינו למרגניתא טבא, דאותם מרווחים שם כתב להם, שהרי אזלינן בשיטת הסוברים שהמיעוט הוא כמאן דאיתא אלא ששמו של הרוב חל עילוויהו. מכלל דברינו נלמוד דהני מרווחים במגילה מחוקה שם כתב להם, ופשוט, ולקמן יתבאר נפ”מ רבתא בזה.

הן אמנם איתא בגמרא (מגילה יז ע”א):

היתה כתובה בסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום על הנייר ועל הדפתרא לא יצא עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו.

נמצאנו למדים שמגילה צריכה להיות כתובה אשורית, בדיו ועל הספר. וצ”ע בהך מגילה דבודליאנה שאינה כתובה כלל, והאיך נתקיים בה אשורית דיו וספר? ופשטא דלא נחשדו רבותינו שבבודליאנה על כך, ונמצאנו מוציאים לעז על דורות הראשונים ח”ו. אמנם בדוחק יש לדחות דאם כתובה בעינן דיו וספר, אבל אם לא כתובה היא לית לן בה (דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו).

אך לפי דרכנו יש ליישב בשופי, דאף סתרים דבודליאנה שם כתיבה אית לה (דקבוצה ריקה נמי קבוצה מקרי), ותליא בהך פלוגתא דצנצנת המן והמן העץ הנ”ל, ותן לחכם ויחכם עוד. וכן ראינו לעיל דהנך מרווחים שם כתב להם. ושמא תאמר בבודליאנה ליכא כלל כתב שיהיה הרוב שיחיל שם כתב גם על המרווחים, אבל כבר ביארנו בטוטו”ד דמדינא דקמא קמא בטיל אתינן. ושפיר אף מגילה ריקא לגמרי כבודליאנה שם כתב לה, ובהכי מתקיים בה אשורית על הספר ובדיו בהידור וק”ל. הן אמנם יש לתלות את הדברים במחלוקת רש”י והר”ן סוכה ט ע”א אי שייך ביטול של אוויר בסכך, וק”ל. ונפ”מ אי אמרינן קמא קמא בטיל באווירא דסכך, וזכינו למרגניתא טבא להכשיר למהדרין סוכה ללא סכך כלל ופשוט.

והנה בעל הרהורי זרש עם פירוש בגתן ותרש, אתי להכא ומתניתא בידיה, איהי מתניתי’ דמגילה יז ע”א:

הקורא את המגילה למפרע לא יצא קראה על פה קראה תרגום בכל לשון לא יצא אבל קורין אותה ללועזות בלעז והלועז ששמע אשורית יצא קראה סירוגין ומתנמנם יצא היה כותבה דורשה ומגיהה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא היתה כתובה בסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום על הנייר ועל הדפתרא לא יצא עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו.

ושם יח ע”ב מצינו:

מתנמנם יצא וכו’ היכי דמי מתנמנם אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מידכר.

העולה מכאן שהקורא קורא את המגילה מתנמנם, נים ולא נים תיר ולא תיר, יצא. ולא אשתמיט שום פוסק לומר שבמגילה ריקה לא מיירי. אם כן, זכינו לדין המופלא שהקורא את  המגילה ישן ואינו יודע לענות כשקוראים לו אבל אם מזכירים לו שהוא קורא כעת מגילה הוא מיד נזכר בהך סברא אלימתא (שהקורא מתנמנם ממגילה ריקה יצא) יוצא יד”ח. הלא יתמה כל לב ותעלוז כל לשון למשמע אוזן הלוא דאבה נפשנו.

אלא דבשו”ע סי’ תרצ סי”ב הביא להלכה הך חומרא רבתא:

קראה מתנמנם, הואיל ולא נרדם בשינה, יצא; אבל אם שמעה מתנמנם, לא יצא.

איהו פסיק דרק הקורא רשאי להתנמנם אבל השומע חייב לעמוד על משמרתו. ועל כך יתמה כל תמה מנא ליה חידוש זה ומבטן מי יצאו הפנינים הללו?

ולפי דברינו א”ש היטב: הקורא מעיין היטב בהך מגילת סתרים דבודליאנה ומדקדק היטב באותיות שאין בה (שאל”כ לא יצא יד”ח), אלא שהוא מתנמנם ולכן לא שם לב שאין בה אותיות כלל (ובזה א”ש מה דהני תרי דיני מייתי לה בחדא משנה). אבל השומע ממנו חייב להיות ערני טובא, שמא לא ידקדק הקורא המנמנם באותיות המגילה הריקה, ואז מיד יתקנו השומע שאוחז ספר חומש בידו, והדברים שמחים כנתינתם מסיני.

ובאמת יתהה התוהה וישאל כל שואל אמאי נקטו חכמים שהשומע ערני מקורא מנמנם שקורא ממגילה ריקה יצא? והרי הוא מדינא דשומע כעונה, וקי”ל דאם אין קורא אין שומע? ועו”ק דהקורא המנמנם שקרא ממגילה בלא שום אותיות והזכירוהו שהוא קורא כעת מגילה וננער מסרעפיו (תיר ולא תיר דיליה), היאך יצא השומע הערני יד”ח אי לא שמע כלום? ובמה ידקדקו הקורא והשומע דאם אין אותיות אין מילים ואם גדיים אין תיישים?

ונראה ליישב זאת בהקדם מה ששנינו באותה משנה עצמה:

והלועז ששמע אשורית יצא.

אם כן, נמצאנו למדים שהלעוזות ששמעו בלשון הקודש יצאו יד”ח. אם כן, כעת מיושב שפיר הכל. דהנה מוקמינן לה במנמנם שקרא ממגילה ריקה בלה”ק, והשומע הוא מן הלעוזות שאינו מבין מאומה בלה”ק. ובכה”ג גם אם השומע לא הבין כלום לית לן בה ואין אחר דקדוקו כלום.

שוב ראיתי בשו”ת שושן נבוכה שהעלה כי בכה”ג גם השומע יכול לנמנם ויוצא יד”ח, דמאי שנא לשמוע ולא להבין מלא לשמוע כלל?! ופשוטים הדברים וחיים ואפשר בם לנגוע (ראה בסה”ק האמנם, למוהר”ר ר’ לעא גאלדבערג), וראויים הן למי שאמרן.

תבנא לדינא, נמצאנו למדים שקריאת מגילה דבודליאנה הכי הוה: הקורא היה מחזיק בידו נייר חלק (משורטט כמובן, דברי שלום ואמת כאמיתה של תורה, כדי לנאות את האין כתיבה שהאין אותיות לא יהיו עקומות ח”ו מדין נוי דספר, הן הן השרטוטין במגילה דלעיל כפי שתחזינה עיני הקורא מישרים), וקוראה בדקדוק אותיות עצום, נורא ונפלא, תוך שהוא מנמנם כטוב לבו ביין, תיר ולא תיר נים ולא נים. ואז באים תלמידיו ומזכירים לו: רבנו הגיע זמן ק”ש של שחרית, והוא מיד ננער (שאל”כ לא יוצא יד”ח מגילה). והשומע וכל הקהל שדובר רק סינית מנדרינית חייב לפקוח אוזנו כאפרקסת לשמוע דברי חכמים וחידותם ולהבין דבר מתוך אין דבר, דאל”כ לא יצא יד”ח ח”ו, ולשיטת שושן נבוכה יכול גם הוא  לישון יחד עם הקורא, עד יקיצו ישיני עפר ומתי חברון יעורו עמם. ובמחשבתם יעלו כל הני צדיקי כל אותיות ומילי המגילה הקדושה וידקדקו בהן ובסודותיהן עד עמקי שאול ותהום רבה, ותיהום כל העיר, והעיר שושן נבוכה.

אמנם יש שכתבו דבכה”ג יש להוסיף לברכות המגילה גם את “המפיל”, ופשיטא דגם אם קורא מגילה מתוך שינה אחרי המפיל לית לן בה, דהרהור לאו כדיבור, ואכמ”ל.

אמנם אחר כותבי כל אלה ראיתי ברשב”א שהקשה על הך דמגילה מחוקה:

לא קשיא הא בכולה הא במקצתה. קשיא לי והא אמרי’ לקמן הלכה כר’ מאיר דאמר כולה ואפי’ למ”ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה והכא שרינן אף על גב דמחסרא עד פלגא, ויש לי לומר דהתם בששני ראשי המגילה כתובין לפניו אף על פי שהשמיט בה פסוקים באמצעיתה אינה נראית כספר חסר אלא כספר שלם שיש בו טעיות ובמגילה הואיל ונקראת אגרת אין מדקדקין בטעיותיה במקצתה וכשיש בה טעיות עד רובא מיהא פסולה הואיל ונקראת ספר אבל כשחסר ממנה מראשה ועד איש יהודי אף על פי שהוא מיעוטה נראית כספר חסר וצריך שיקרא אותה מספר שלם.

נמצא שלשיטתו בעינן תחילה וסוף לקבל שם ספר, וצע””ג מהך דבודליאנה שאף תחילה וסוף אין בה. ויש שרצו ליישב שנשמטו שם התחילה וסוף מחמת הדומות, וק”ל. אך מגאון עוזנו החזו”א שמענו סברנו והדור קבלנו עלינו בימי אחשוורוש שאין משגיחין בכת”י הנחפשים מן הגניזות, ובהך סלקינן ובהך נחתינן, ואין אחר דבריו כלום. ארורים כל המחקרים וברוכים כל הצדיקים, והערות השוליים יתנו עדיהן ויצדקו, וגם חרבונא דקור לטוב.

ומעתה ניתן עינינו ונשובה לדרך הפונה קדים, דמגילת בודליאנה שם ספר לה אף דנקראת גם איגרת, וזהו כתב דתושבע”פ. והיא היא מגילת אסתר שנקראת ספר ונקראת איגרת, ובעיא שרטוט כאמיתה של תורה, ויכולה להיות נקראת מנומנמת מתוך ספר ריק כשהקורא ישן והשומע לא מבין כלום (ולשיטת שושן נבוכה אף הוא ישן).

וזהו שביקשה אסתר מחכמים כתבוני לדורות, ועשאוה כמצולה בלא דגים וכספר בלי כתב ובלי אותיות, והיא היא איגרת הפורים הזאת, שהיא תושבע”פ שנכתבה ונחוקה עלי ספר בכתב דתושבע”פ.

ויתר דברי כוחי וגבורתי הלוא הם גנוזים אצל עתיק יומין ישתבח שמו ויתעלה שכיסם בבת גנזיו עד עצם היום הזה לשמחת לב כולנו. מ”א, חופק”ק רמת עליאשוב לוד והגלילות.

[1] ומכאן בין תבין מדוע אנו כנגדם כחמורים, שקונים כרטיס להך מוזיען דמהתל בן טובא. ועל כך אמרו רבותינו פראיירין לא שבקין נשמתהון רק מתחלפין, וק”ל.

7 מחשבות על “בדין קריאת מגילת בודליאנה בשעת הדחק (טור 59)”

  1. מנהג דק"ק פילאלאגין

    בס”ד פורים דפרוזה ע”ז

    מנהג הפילאלאגין לקרוא עם כל שינויי הנוסחאות, כגון ‘ואיש לא עמד בפניהם’ ‘ואיש לא עמד לפניהם’; ‘להשמיד ולהרוג’ ‘להשמיד להרוג’ וכיו”ב, וכך יוצאין ידי חובת כל האפאראט דקיטל-קאהלה (והמהדרין חוששין גם ל-BHS).

    לגבי הנוסח הבודליאני, הוא בבחינת ‘עין לא ראתה’, מעין עולם הבא, ופשיטא שראוי לחוש אף אליו, אלא שצריך להתנות בין השמשות ולומר ‘בודל איני’…

    בברכה, שמשון צבי לוינגר (וי”א: לעווינגער, וי”ג: לאווינגר)
    ב”ר דוד שמואל הלוי לוינגר, מנהל המכון לתצלומי כת”י העבריים שבבית הספרים הלאומי האוניברסיטאי (וי”ג הספריה הלאומית)

  2. וכבר העירו מהא דגניבא דכתב בלא שירטוט ותלאוהו בקולר
    אי הווה כותב בקולר ותולה בשירטוט
    לאו מר בר גנבא חתים עליה
    דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בין השמשות עם חשיכה
    וע”ז תלאוהו וזבין בני מערבא בשיר ולא ישתו יין
    כדכתיב וחתום
    כמגילת ספרים שאין דורש ומבקש לה
    ולכן חתימתי בציירא דבי מלכא בגילופין
    חדי בהאי שעתא
    כמצולה שאין בה דגים
    כהא דאמרי אינשי
    טיבא הדא ציפרתא חדתא בידא
    מאלפי זהב וכסף
    הצעיר באלפי מנשה
    גלדא מנחם בילא מענדיל
    מישיבת מהר”ת
    ישן כגיבור
    הלום ולא מיין

  3. שם העיר הוא ‘אקספערד’ (ולא ‘עקספארד) והוא צירוף של ‘אקס’ = ‘שור’, ו’פערד’ = ‘סוס’, שכו בין חכמי העיר היו למדנים המשדדים עמקים בעוצם עיונם בבחינת ‘רב תבואות בכח שור’, והיו קלי המרוץ כסוס, הגומאים במהירות במרחבי המקרא והתלמוד. ועל השילוב המשלים של שני הכישורים נקרא העיר ‘אקס-פערד.

    בברכה, ש.ל. הערש

    1. וכבר צפתה תורה למרחוק את האיסור הנורא
      לימודים אקדמאיים במכללות ובאוניברסיטן
      בקרא דלא תחרוש בשור וחמור
      וליכא מידי דלא רמיזה
      מה שתלמיד קטן עשוי לחדש מדעתו הצרה בכורמיזא

  4. בס”ד פורים שושן תשע”ז

    ברכות משמי ערץ, למשב”ב נתיבות וגודר פרץ, המוחה במרץ, על ערבוב התחומין אשר בארץ.

    ברם כשאין מערבבים, ויודעים לתת לכל דיסציפלינה את הגבול הראוי לה – קיי”ם ברידג’ (= גשר’), בין אקס לפערד, ובין תורה למדע, ככתוב (בבא קמא יז):
    ‘אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מאי דכתיב: “אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור”? – כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים… זוכה לכילה כיוסף, כדכתיב: “בן פרת יוסף בנות צעדה עלי שור” וזוכה לנחלת יששכר, כדכתיב: “יששכר חמור גרם”‘.

    ויש לומר שיוסף ניגש מתוך השקפה אמונית תורנית לשכלל את הסדר המדינ החברתי והכלכלי, ומשביר ‘רב תבואות בכח שור’ לכל האנושות, ובני יששכר ‘יודעי בינה לעתים’ לחשב תקופות ומזלות ומשתמשים בידע של מדעי הטבע להגדיל תורה ולהאדירה.

    ומהר”ל מפראג (כמדומני באחד הפרקים הראשונים של ‘תפארת ישראל’, ביאר ש’שור’ מבטא את כח העיון נהמשדד עמקים, בעוד ש’חמור’ מבטא את ההתמדה ללמוד ולגרוס כדי להרבות בקיאות במרחבי התורה, ושניהם, העיון והבקיאות צריכים זה לזה ומשלימים זה את זה.

    בברכה, שמשון הערש לעווינגער

    1. לאשר כל נתיבותיו משפט,
      יסד ארץ ובנתיבותיה רהט.
      הערש כצבי וגיבור כשמשון,
      כתביו נפוצים בכל ארץ כרמל ומעון.

      יפה אמר ודבריו נאים לו,
      להבחין בין עד”ר נתן קולו.
      את אשר למחקרים וחפירות דילהון,
      ולאפיפיער מנת חלקו תיכון.

      עת שור כוחו נתן בחפירה,
      בפראג אריה שאג לב מי לא יירא.
      חמור ולא כלים נפלו בבירא,
      עת כל נותנים ידם בחפירה.

      תפארת הוא לישראל וממנה ייוושע,
      שתה ואכול במוקפין מעת יהושע.
      עת הפרזים מאדי היין מתפכחים על משכבם,
      נעיין בכתבי תשורתו ונלמד רוב לקחם.

      יהי רצון שירבה גבולו בתלמידים,
      וכארי יתן קולו שואג במסתרים.
      נחת ירווה מלוא חופניים,
      כעתירתי, הקטן האוחז בגלימת שיפוליים.

  5. פעמיים נצטערתי שלא למדתי ארמית- בפעם הראשונה, אחרי שקניתי וקראתי את “אחרייך נרוצה” של הרב שרלו, ועכשיו אחרי שעיינתי בדברי התורה שלכם לכבוד פורים…

השאר תגובה