בהך דרשעים בחייהם קרויים מתים (טור 205)

מה שקיצר בזה המחבר שצ"ע אי שייכא אנינות בגוי יש לבאר שכיון שאונן אסור בקדשים ובמעשר ופטור ממצוות אם כן הנך דיני לא שייכי בגוי ולכן אין אנינות בגוי
ועוד יש לומר לפי שיטת הרמבם שאבלות דאורייתא ונלמד מאכלתי חטאת היום שנאמר באנינות וחזינן ששם אבל חייל עליה משעת פטירה אלא שדיני אבלות מתחילים מסתימת הגולל ושפיר קרי ליה האי קרא אבל

אמנם על עיקר הפלפול הנאה והמשובח יש להתפלא כיצד יעלה על לב צורב העוסק בתורת חורב לחלק בדין מיתה בין מיתה כלפי הגוי ומעלה כלפי היהודי הא קיימא לן שלא פלגינן בחד גופא ואיך ייתכן שגוף המן ייחשב כמת לגבי יהודי ולא לגבי גוי
ואף אם נאמר שאם נשים עם בפני עצמן כל שכן בני נח שזרמת סוסים זרמתם ולא חשוב כחד גופא כיון שאין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת
עדיין יש להקשות אם לגבי חד חשבינן ליה כמת אמאי לא גריר רעהו בתריה וכיסוד האחרונים במעשר בהמה מחשש טריפה וכן באין הולכין המנון אחר הרוב שביאר השש שגריר חד בתר חבריה והכי נמי היה לנו לומר שגריר חד בתר חבריה
ובדוחק יש לומר שכיון שאין להכריע מי ייגרר בתר מי לכן מעמידים כל אחד אדינו בבחינת הא דריש בק מכדי שקולים הן ויבואו שניהם
וג"ז צ"ע שבוודאי ישראל עיקר והאוחזים בציציות ראשם לעת"ל טפלים הם ונמצא שאינם שקולים והדק"ל

מה שכתב אחי יהושע שאין לחלק בחד גופא כדי שלא תתן דבריך לשיעורין אינו מוכרח כי אפשר שטעם האומר שאין פלגינן בחד גופא הוא כעין הטעם שלא פלגינן נאמנות בתולדה כי אי אפשר לפצל ולכן גם בחד גופא א"א לפצל וממילא טעם זה לא שייך בגוי וישראל שמלכתחילה הרי הם כשמן ומים שאינן מתערבין וידועים דברי סבו של ג'יי בו שיש הבדלה בין קודש לחול ומעל זאת הבדלה בין אור לחושך ולמעלה מכל אלו הבדלה שבין ישראל לעמים וממילא לא דמי לחד גופא כלל כי אפשר וצריך לפצל ובכה"ג שלא דמי לעיקר הדין נראה שלא שייך לומר סברת נתת דבריך לשיעורין
ומה שכתב שגריר הוי כנחשב ואין נחשב בגוי יש לעיין הרי הגרש"ש ביאר שממון הוא עניין מציאות ואם כן דמי לגוי דהא מה"ט בגזל גוי לעניין המשפט אין הבדל בין יהודי לגוי כפי שביאר שם ע"פ היראים וממילא אם יסוד האחרונםי בגריר מהני גם בממון אמאי לא יהני גם בגוי דלכאורה שווים הם לפי מה שהשרישנו הגרש"ש

צע"ג. ולחומר הקושיה י"ל בדוחק דתרי ענינים נפרדים הם והרוצח במעשה נידון במעשה ואילו המלבין הרוצח בדין נידון בדין דרשעים במיתתם. א"נ דרוצח הוציא עצמו מדת יהודית ונידון כגוי אחר המעשה אבל מלבין אי נימא דהוציא עצמו מדת יהודית שוב אינו רוצח כלל דהא כל רציחתו היא בדין ומש"ה ע"כ יהודי הוא וא"כ סגי ליה בהך דרשעים במיתתם ודו"ק

יראתי בפצותי שיח להשחיל, קומי לחלות פני נורא ודחיל. וקטונתי מעש לכן אזחיל, תבונה חסרתי ואיך אמליל. לחצי ירצה כמנטיף ומשחיל, בטויי ימתק כצוף נחיל. חם חיבי בהגיגי יגחיל; יסתער בקרבי בעת אתחיל. לפני עוקרי הרים אפתח פי ואייליל, לטוחני סלעים אשמיע מליל. מי יענה אחר הארי, נבער מדעת ואיך ארגיז…

דברי תימא אין כאן, שמי לנו גדול משר צבא ישראל דוד אלעזר (דדו) המחרף נפשו במערכות ישראל ובמיוחד במלחמת יום כיפור אשר הולבנו פניו בועדת חקירה (המכונה אינקווזיציה בלעז) בטוענם כי היה שבוי בקונספציה, והתקצרו ימיו ונפטר בייסורין. ואף הנשיא ג'ונסון מאמריקע אשר התקצרו ימיו אחרי הביזיונות שעשו לו המפגינים במלחמת ויטנאם. והשר יעקב נאמן שחטף התקף לב אחרי שפתחו לו חקירה שקרית בזדון אנשי הפרקליטות, וכהנה וכהנה נתקצרו ימיהם ונפטרו בייסורים אחר הביזיונות שעברו. אז נכון שלא כל עלבון הוא הלבנת פנים ולא מתים מיד אבל שפיכות דמים יש פה.