כת “לב טהור” כמשל (טור 265)

בס”ד

לפני כמה ימים ראיתי תכנית “עובדה” שעסקה בחילוצו של נער מכת “לב טהור” בגואטמלה (ראו סקירה כאן). כת “לב טהור” היא כת חסידית קיצונית בראשותו של בעל תשובה בשם שלמה ארז הלברנץ (שמת לפני כשנתיים, וכעת מנהיג אותה בנו נחמן, שבימים אלו עצור בארה”ב על חטיפת ילדים). הכת הזאת סגורה ודוגלת במנהיגות מוחלטת של ראש הכת, עם השקפת עולם הזויה שמתנכרת לכל מה שמחוצה לה. הם משיאים את ילדיהם בגילאים מאד צעירים ומתעללים בהם בצורה קשה (וכמובן כיסוי מוחלט של הנשים). האנשים שם כנראה מאמינים במנהיג שלהם באמת (ולא רק שבויים כוחנית בידיו), ממש כמו בסרטים על כתות שונות. התכנית עוררה בי מחשבות נוגות בנושאים שונים, וכמובן הן לא נוגעות רק לכת “לב טהור” אלא לאמונה דתית בכלל. כאן ארצה לעסוק קצת בשתיים מהן.

תיאור המקרה

כבר שנים שהתקשורת מפרסמת כתבות על אנשים שונים שסבלו וברחו, על הורים ומשפחות שמבכים את אבדן ילדיהם או קרוביהם שנשבו לבין ה”טהורים”, ואין אפשרות לעשות מאומה. כשמדובר באנשים מבוגרים שמחליטים להתאבד קשה מאד להתערב, אבל כשמדובר על ילדים והתעללויות קשות המצב מעורר שאלות לא פשוטות על שלטונות החוק בארץ ובעולם. הכת הזאת נודדת ממקום למקום, מקנדה, לגואטמלה, מקסיקו ועוד, וכעת מבקשת מקלט מדיני באיראן בטיעונים על רדיפה דתית (!). הילדים שם מוכים במשך שעות על כך שהם תוהים או שואלים שאלות. כמובן אסור להם לעשות מאומה והם צריכים לתת דין וחשבון בכתב על כל רגע בסדר היום שלהם. משיאים אותם על כרחם בילדותם, הם מחויבים לעבוד את המנהיג בצורה מוחלטת ועוד ועוד דברים מזוויעים שהדעת לא סובלת. הילדים לא שייכים להוריהם אלא לכת ולמנהיגה. קשה להאמין שאנשים הגיוניים ומשכילים נופלים ברשתם של שרלטנים כאלה, ומוכנים למסור את כל היקר להם בידיהם.

בחזרה לתכנית. תחילת הסיפור באדם ששירת בצנחנים ולמד הנדסה בטכניון, מה שנקרא בדרך כלל “מלח הארץ”, שחזר בתשובה, חי בבני ברק, ובשלב כלשהו נקלע לכת דנן. ישראל עמיר, גיבור התכנית, הוא ילדו של אותו אדם שהתחבר לכת, והוא הגיע אליה בגיל 11 ביחד עם ההורים וכמה אחים. מתברר שלפני חזרת אביו בתשובה הדודה שהייתה מאד קשורה אליו הייתה מודאגת מאבדן האפשרות לשמור את הקשר שלה ושל ילדיה עמו ועם המשפחה בכלל. האבא (אחיה) מרגיע אותה ולא מבין בכלל את החשש, אבל כמובן שמהר מאד הקשר ניתק שכן מנהיג הכת אוסר על כל קשר עם החוץ.

הסרט מתחיל בהודעה שישראל מצליח לשלוח לדודתו ובה הוא מבקש ממנה לבוא ולחלץ אותו מהמתחם הסגור בגדר בו הוא חי עם שאר הכת בגואטמלה. עם קבלת ההודעה הנ”ל, הדוד והדודה (אחיו ואחותו של האבא) המדהימים שלו, לא מהססים, אורזים את מיטלטליהם ויוצאים מיד לגואטמלה לחלץ אותו (הוא כבר בן 19, בגיר, ולכן כנראה אין בזה בעיה חוקית למרות שהוריו שם). מתברר שישראל הצליח להניח את ידיו על סמארטפון ובסתר הוא למד על האינטרנט והצליח לשלוח הודעה עד שתפסו שיש לו מכשיר ‘טמא’ כזה. לא אלאה אתכם בכל ההתעללויות שהוא עבר, כולל נישואין שלו לילדה שצעירה ממנו בכמה שנים, והולדת ילדו, שכיום אחרי שהצליח להימלט מהכת אין לו דרך ליצור איתם שום קשר. במסגרת מבצע החילוץ הדוד שלו והצלם מוכים מכות אלימות ביותר על ידי אנשי הכת, ונראה כי שלטונות החוק בכל המדינות לא ממש מצליחים, ואולי לא רוצים, לעשות משהו בעניין. העסק הזה ממש לא ברור לי.

כשהוא יוצא ממתחם הכת וחובר לדודיו, ישראל קונה בגדים חדשים, גוזר את הפאות בסצנה כואבת (קשה מאד בעיניי), ונולד מחדש. נראה ששאלת האמונה כלל לא הייתה על הפרק בשלב הזה. הדודים אמנם שואלים אותו מה דעתו ומהן אמונותיו, אבל באופן טבעי ברור לו שעם עזיבת הכת הוא עוזב גם את האמונה והמחויבות הדתית שלו.

משמעותן של אוטופיות: על המורכבות

לפני שאכנס למוקד הדיון, ברצוני להעיר הערה על חוסר היכולת של החברה והמנהיגות הדתית עצמן להתמודד מול תופעות קיצוניות כאלה (נשות השאלים, כתות כמו “לב טהור”, נוער הגבעות וכו’).

מזה שנים שהמנהיגות החרדית מנסה ללא הצלחה להתמודד מול נשות השאלים וכתות משיקות, אך לא מצליחה בכך. כך גם המנהיגות הציונית-דתית לא מצליחה להתמודד מול נוער הגבעות. לכאורה זה מפתיע, שכן כתות אלו פועלות מתוך נקודת מוצא של מחויבות להלכה ולמורי ההלכה (החרדים או הציוניים, בשתי הדוגמאות שהבאתי כאן). הקושי בהבנת התופעות הללו הוא כפול: לא ברור מדוע הם עצמם, לכאורה אולטרה דוסים, לא מצייתים להוראת מנהיגיהם. כמו כן, לא ברור כיצד המנהיגות עצמה לא מצליחה להתמודד עם התופעות הללו.

כבר כתבתי כאן בעבר שההסבר לשתי התופעות נעוץ בכך שהכתות הקיצוניות והשוליות הללו מבטאות באופן טהור ואמיץ יותר את האידאולוגיה של החברה (הדתית או החרדית) כולה. נשות השאלים נוהגות בצניעות מקסימלית, דבר שלכאורה מהווה מימוש מושלם של החינוך החרדי. לכאורה זוהי פסגת הטוהר החרדית. ממש מודל לחיקוי. המנהיגות החרדית אמנם לא אוהבת את התופעה הזאת, כנראה מפני שהיא מבטאת פמיניזם (מעוות, לדעתי, דווקא בגלל הנורמות החרדיות), חוסר ציות ועצמאות מחשבתית (יותר צדיקים מהאפיפיור), אבל שום דבר לא עוזר להם. הסיבה לכך היא שנשות השאלים עצמן מבינות שהבעיה אינה עצם התנהגותן. להיפך, הן משוכנעות, ובמידה רבה של צדק, שהן חיות באופן נכון וטהור יותר, שמתאים יותר לערכים הכלל חרדיים, ושאר החברה, כולל המנהיגות, מתפשרת רק בגלל חולשה. אין פלא שהמנהיגות עצמה מתקשה לצאת נגד נשים שמממשות בצורה כה ברורה את החינוך שקיבלו ממנה, וכולם מרגישים בזה היטב. כך גם ביחס לנוער הגבעות. גם הם חשים שהמנהיגות הרבנית משדרת חולשה ופשרנות מול רוחות עכשוויות שבאות מבחוץ (מהגויים, החילוניים), והם האוונגרד שמתנהג לפי הערכים האמיתיים שעליהם הוא חונך. הם ממשים את הערכים שעליהם כולנו חונכנו, ולכן ברור להם שגם המנהיגות לולא חולשתה הייתה שמחה בהתנהגותם (ויש צדק בהנחתם זו). לכן הם גם מחצינים את השוליות שלהם (פיאות מתנפנפות וביגוד חריג), זאת כדי להראות שהם, בניגוד לכולנו, לא נכנעים לרוחות הזמן ועקביים עם הערכים והאידאולוגיה.

בשני המקרים הללו חוסר הציות של השוליים וחוסר השליטה של המרכז על השוליים נובעים מאותה נקודה. קשה לחברה להתמודד מול קבוצות שמבטאות את הערכים שלה עצמה בצורה טהורה, גם אם קיצונית. בסרט של “עובדה” רואים את הלברנץ מתראיין ומסביר לעיתונאים שהוא הולך רק לפי הלוגיקה (זה היה המינוח שלו). כוונתו לומר שהם הקבוצה העקבית היחידה, שפועלת לפי הנחות היסוד של האמונה הדתית, ובפרט של החרדיות. יש בדבריו אלו ביקורת מרומזת על המנהיגות החרדית שמתפשרת (לא עקבית, ולכן לא לוגית). מה שהם (“לב טהור”) עושים אינו אלא מסקנה מתבקשת מנקודות המוצא החרדיות, ומכאן הביטחון הגדול שלהם בצדקת הדרך וחוסר המוכנות לקבל מרות של רבנים. דומני שזה נכון ללא מעט קבוצות שוליים.

קשה להתכחש לקסם שיש בגישות הטהרניות הללו. ידועה איגרתו של החזון איש שמפליגה בשבח הקיצוניות. גם הוא רואה בקיצוניות ביטוי טהור לדבקות בערכים ובאידאולוגיה ומאיסה בפשרה ובחולשה. ואכן במקרים לא מעטים ראוי להיות קיצוני ולא להתפשר על האמת שלך. במקרים רבים פשרה בהחלט מבטאת חולשה, אלא שאדם מבוגר אמור להבין שזה לא המצב בכל המקרים והמצבים. ישנם מצבים שדורשים חשיבה מורכבת, ולפעמים אפילו פשרה.

נדמה לי שהדרך להתמודד עם התופעות הללו היא לחנך אנשים למורכבות. זה קצת קשה לנו, שהרי מורכבות פירושה שהערכים החשובים שעליהם אנחנו מחנכים אינם בלעדיים ואינם מוחלטים. אבל האלטרנטיבה היא “לב טהור” ונוער הגבעות. בבסיס הקושי נמצאת התחושה הרווחת שתפיסה מורכבת היא בהכרח חולשה או פשרה (כך גם עולה מאיגרתו הנ”ל של החזו”א). אנשים חשים שעקביות משמעותה קיצוניות. לכן קשה להעביר לאנשים שמורכבות אינה בהכרח פשרה וגם לא חולשה. חשיבותה ונחיצותה של המורכבות בנושאים כאלה נובעת בין היתר משני סוגי שיקולים: ראשית, יש פער מובנה בין תיאוריה למציאות. גם תיאוריה מושלמת לא יכולה לבוא לידי ביטוי מושלם במציאות, ולא טוב ולא נכון להיכנס במציאות עם ראש בקיר.[1] הכרה במציאות היא כורח לא יגונה. אבל זה רק עניין טכני (חשוב אמנם). מעבר לזה, יש גם עניין מהותי. לא תמיד התיאוריה הקיצונית היא נכונה, אפילו בעולם אידאלי ונטול אילוצים. כך, לדוגמה, צניעות גם בעולם אידיאלי ללא סביבה ואילוצים, אינה עטיפת הנשים בשאלים. במציאות תמיד ישנם שיקולים נוספים שיש לקחתם בחשבון מעבר לצניעות. המגבלות על חיי הנשים וסגירתן בתוך בועה שחורה היא בעייתית, לא רק בגלל שזה מקשה על הנשים (כניעה לחולשה), אלא גם בגלל שלא ראוי לעשות זאת לכתחילה. עם כל הכבוד לצניעות היא לא הערך היחיד בחיינו.[2] שיקולים אלו אינם פשרה עם אילוצים אלא שיקולים לכתחילאיים (שקשורים גם לדרך האמצע של הרמב”ם בהלכות דעות).

אני נזכר כעת בכך שבשנותיי בישיבת ההסדר בירוחם, תלמידים ביקרו לא פעם את הישיבה ואת ראש הישיבה על כך שאין לישיבה קו (לעומת ישיבות ה”קו” ששידרו מסר מאד נחרץ וחד משמעי ביחס לכל הנושאים שעל הפרק). ראש הישיבה ניסה שוב ושוב להסביר לתלמידים שזה גופו הקו של הישיבה, ושגם ראייה מורכבת היא קו. היה מאד קשה להעביר לתלמידים את המסר שמורכבות אינה בהכרח פשרה או חולשה. להיפך, בדרך כלל עקביות קיצונית (“קו” ישר וליניארי) היא ביטוי לחשיבה ילדותית. פלטוניזם קשוח הוא תוצר של חשיבה לא מפותחת.

עד כאן דיון בהיבט חשוב אך צדדי של הנושא. מכאן והלאה אתמקד בהיבט אחר שיותר נוגע לכולנו, והוא הסגירות והפתיחות. אעסוק בזה משני היבטים: התועלת שבסגירות והעוול הערכי שבה.

האם ישראל היה אדם מאמין?

השאלה הראשונה אותה שאלתי את עצמי כשראיתי את התכנית הייתה האם ישראל היה בכלל מאמין אי פעם? לא ברור לי האם אי פעם הוא בכלל האמין ורק עזב בגלל ההתעללויות, או שמא הוא לא האמין מעולם אלא רק יצר פסאדה בגלל הנסיבות והסביבה. אני לא מתכוון בהכרח לתרמית מכוונת בגלל פחד, אלא להתנהלות דתית של אדם שלא שם את הקשיים על השולחן ולא מגבש עמדה משלו. אדם כזה יכול לחיות כל חייו בצורה כלשהי ואולי גם לחשוב שהוא באמת מאמין, אבל רק מפני שהאופציה האחרת אינה לגיטימית בעיניו (החשש להיות כופר), ולכן לא עולה כאופציה. הוא כמובן לא נחשף לטיעונים בעד ונגד. להיפך, הרי העיסוק בהם אסור באיסור חמור. אם כן, השאלה הראשונה שעלתה לי היא האם חבר בכת, ובוודאי תינוק שנולד לתוכה, הוא באמת אדם מאמין?

כבר כתבתי בעבר, שספק בעיניי האם אדם שאימץ תפיסת עולם רק מפני שסגרו בפניו אופציות אחרות אכן יכול להיחשב כאדם מאמין, כלומר האם הסגירות באמת משיגה את מטרתה. הסגירות  מותירה את האדם מאמין ומחויב במישור הפרקטי, אבל מהותית הוא בעצם לא מאמין (שהרי אם הוא היה נחשף לרעיונות וטיעונים אחרים הוא היה נוטש. אז הוא רק לא מודע להיותו אדם לא מאמין).[3] האם יש טעם לסגור אדם אם הסגירה הזאת לא באמת משיגה את מטרתה?

על ערך האוטונומיה

עד כאן שאלת התועלת שבסגירות. שאלה נוספת, חשובה עוד יותר לדעתי, היא האם מוצדק מוסרית לסגור אדם בצורה כזאת. מעבר לשאלת ההתעללויות שלגביה אני מניח שתהיה הסכמה רחבה גם בין אנשים מאמינים, ישנה גם שאלת הבחירה כשלעצמה. האם לא נכון לתת לילד שגדל בבית דתי אופציה אמיתית לבחור את דרכו? אין כוונתי בהכרח לשלוח אותו לחינוך בפנימייה חילונית או בחברה חילונית, אבל לתת לו לבחון ברצינות טיעונים ודעות אחרות? דומני שלגבי זה יש הסכמה רחבה למדיי בין משפחות ואנשים דתיים מכל הגוונים. רוב האנשים הדתיים שאני מכיר לא מצדדים בפתיחה של כל האופציות הערכיות והאידיאולוגיות בפני ילדיהם, בוודאי לא מעבר לגבולות גזרה די צרים. בקבוצות דתיות שונות יש פתיחות במינונים שונים, אבל ברור שאין הצגה מלאה של האפשרויות ובוודאי לא לגיטימציה לבחור בין כל האופציות. השאלה הזאת נוגעת לדילמה שבין האמת לאוטונומיה.

אדם כמוני שמאמין שמחויבות דתית היא האמת ושכך ראוי לכל אחד לנהוג, ואולי גם מאמין שכל סטייה ממנה תביא לסבל ולתוצאות בעייתיות לילד שלי ולעולם, האם לא  מוצדק לחנך את הילד בכיוון האמיתי בעיניי? האם ערך הפתיחות והאוטונומיה גובר על ערך האמת? מה יכול להיות חשוב יותר מהמחויבות הדתית ומעבודת השם? הרי לשם כך נבראנו, לא?

תחושתי היא שכן. יש זכות יסודית לכל אדם לגבש את עמדותיו ואת דרך חייו. עד כמה שזה נשמע מרתיע לאדם מאמין, הזכות הזאת קודמת בעיניי לחובה לעבוד את השם ולעשות את מה שאמיתי וראוי. נראה לי בלתי נסבל שהורים יקבעו עבור ילדיהם את דרך חייהם בלי לתת להם אפשרות להכריע ולגבש את דרכם בעצמם. אין הבדל עקרוני לדעתי בין גידול ילד בכת כמו “לב טהור” לבין גידול ילד בחברה דתית שמרנית שלא פותחת בפניו אופציות. לשון אחר, הבעיה בגידולו של ישראל וחבריו לא הייתה רק ההתעללויות שהם עברו, אלא עצם מניעת החופש להחליט על דרכם. אבל החופש הזה נמנע מהרבה מאד ילדים שחיים בסביבה נורמטיבית.

אני חושב שצפייה בתכנית כזאת מעוררת אצל הצופה תחושות קשות, אבל דומני שהצופה מן השורה עשוי לא להבחין בין שני ההיבטים הללו. מבחינתו ברור לו שהוא לא שם, ושמה שעושים שם הוא  מגונה ומזעזע, אבל זה רק בגלל שהוא לא מענה ולא מתעלל בילדיו. אבל מה עם מתן זכות הבחירה וההכרעה? מה לגבי האפשרות של ילד להחליט מהי הדרך הנכונה מבחינתו לחיות? נדמה לי שכאן רבים מאיתנו לוקים באותם כשלים כמו “לב טהור”. הרי אם באמת עבודת השם היא מטרתנו בעולם והיא חשובה יותר מכל ערך אחר, אז למה באמת לא להכות ילדים למוות כשהם מראים סימני נטישה או מעלים תהיות? הרי זהו ניתוח רגעי שמטרתו לרפא אותם לזכותם בחיי נצח בעולם הבא, לא? איך אפשר לגנות את ההתעללויות אבל להצדיק את הסגירות? אם ההצדקה לסגירות היא עליונותה של האמת ועבודת השם, אז היא יכולה להצדיק גם התעללות (לפחות אם היא אפקטיבית, כלומר אם היא “תחזיר את הילד למוטב”).

כאן יכולה לעלות טענה מעט שונה. לגבי דרכה החינוכית של “לב טהור”, הצופה הדתי יכול אולי לבקר אותה גם על אי פתיחת אופציות, ולא רק על ההתעללויות. שם מדובר בדרך הזויה, ולכן אין להורים זכות להכתיב אותה לילדיהם בלי לתת להם אפשרות להחליט בעצמם. אבל אנחנו (הדתיים או החרדים הרגילים) הרי צודקים. אצלנו זה לא אותו דבר. אנחנו אכן לא פותחים את כל האופציות בפני ילדינו, אבל האופציה שלנו היא סבירה והגיונית. אנחנו לא “לב טהור”. כאן חשוב לזכור שכל הורה חושב שדרכו היא האמת והיא הנכונה. קשה לבוא בטענה כזאת למאמיני “לב טהור”. טענה כזאת היא ישרה רק אם אני עצמי נוקט בדרך של פתיחות כלפי ילדיי גם בחינוך שאני נותן.

צריך להבין שהאופציה הדתית, גם זו הנורמלית והרגילה, נראית בעיני רבים לא מאד שונה מהאופציה של לב טהור. הם מסתכלים על הילדים שלי ודרך חינוכם כמו שאני מסתכל על ילדי “לב טהור”. אני אמנם לא פלורליסט ולא מאמין בריבוי אמיתות, אבל אני כן מאמין בזכות ובחובה של אדם לבחור את דרכו, גם אם הוא בוחר בדרך שגויה. לכן אני מתנגד לכך שהורים יקבלו החלטות עבור ילדיהם, גם אם ההחלטה נראית בעיניהם סבירה והגיונית, ואולי גם הכרחית. זכרו שגם הוריו של ישראל חשים כך לגבי דרכם, ולכן גם הם מצדיקים את החינוך שלו בצורה כזאת (האמת עדיפה על חופש הרצון).

חשוב להבין שערך האוטונומיה אינו עוד ערך בין הרבה ערכים אחרים. הוא הבסיס לכל הערכים, ובעצם בלעדיו אין ערכים. אדם שלא בוחר את דרכו בעצמו, מה משמעות יש לערכיו ולדבקותו בהם? (זה קצת קשור לטור הקודם.) האוטונומיה היא זכות וחובה כל כך יסודית, שמעמדה הרבה מעבר לכל זכות וערך אחר. אדם חייב לקבל הזדמנות להכריע לגבי ערכיו ודרכו בעצמו, תהא אשר תהא התוצאה.

טוב, כאן מתבקשת הטענה הבאה. מי בעולם כן פותח את כל האופציות בפני ילדיו ותלמידיו? האם יש בעולם אדם או קבוצה שפטורים מהטענה הזאת?

ומה עם החילונים?

התמונה לא תהיה שלימה בלי לבחון את צדו השני של המתרס, הצד החילוני. עד כאן דיברתי על שלילת החופש בחינוך הדתי. אבל זה נכון לא פחות גם בחינוך החילוני. בניגוד למה שמקובל לחשוב, נדמה לי שברוב המקרים לילדים חילוניים יש פחות אפשרויות בחירה מאשר לדתיים. האופציה החילונית תמיד נמצאת ברקע החינוך הדתי, גם אם מנסים להסתיר אותה ולא לחשוף אותה בפני הנערים. הדברים ודאי נכונים בתקופתנו כשהאינטרנט והרשתות החברתיות פתוחות כמעט בפני כל אחד. כל מחנך יוכל לומר לכם את זה (חלקם בטרוניה וחלקם בשמחה). רבים מהמחנכים מתלוננים על כך ולא פחות מהם מתקשים להתמודד עם הבעיות והקשיים שזה מעורר. אבל זו גופא הראיה לכך שזהו אכן המצב.

לעומת זאת, להתרשמותי בחינוך החילוני האופציה הדתית לא באמת נמצאת על השולחן. ככל שאני מכיר את המצב, לא נכון שכל צעיר חילוני שואל את עצמו בשלב כלשהו למה להיות חילוני או למה לא לשמור מצוות. רבים מהם גדלים לתוך זה כאילו זו האופציה היחידה. במסגרת חילונית, גם אם פוגשים את הדתיים ואת האמונה הדתית בצורה כלשהי, במקרים רבים הם מוצגים כסוג של חייזרים עתיקים ולא הגיוניים. האמונה מוצגת שם בדרך כלל מול המדע, או האמונה מול השכל וכדומה. לכל היותר זו המורשת העתיקה (והפרימיטיבית) של עמנו וראוי שיהיה לנו סנטימנט כלשהו כלפיה. אבל בדרך כלל אין שם באמת הצגה של הדברים כאופציה רציונלית וסבירה לחיים (בטח לא לאפשרות שזו הדרך הנכונה. יש בכלל דרך נכונה? כזכור, אנחנו פלורליסטים). קשה לראות אדם שישקול ברצינות אופציה שמוצגת בפניו בצורה כזאת. יש  כמובן בעלי תשובה, אבל ברוב מוחלט של המקרים זו לא בחירה של אופציה מבין אלו שהוצגו בפניהם אלא הם מגלים אותה בדרכים אלו או אחרות (הורים, ראו הוזהרתם: גם נערים חילוניים גולשים באינטרנט).

יתר על כן, לפעמים הפתיחות והפלורליזם (לכאורה) בחברה החילונית דווקא הם הדרך המושלמת לנטרל את הרלוונטיות של האופציות הללו. אנחנו מוכנים להקשיב לכל, אבל דווקא כשהקונטקסט הוא כזה שאין אופציה ממשית לאמץ את אחת מהאפשרויות שמוצגות בפנינו. כביכול אומרים לילד “אנחנו נציג בפניך כל אינדיאני שחפץ לקשקש בפניך”, שהרי לכל שוטה בעולם יש זכות לדבר ולהופיע. אבל בסאב טקסט קשה לא לשים לב שמדובר בשוטה הזוי שאנחנו בטובנו רק נותנים לו פתחון פה כי אנחנו מאד פלורליסטים. הדתיים מצויים באותה סירה כמו אינדיאנים, כתות שונות, אלו שחושבים שכדור הארץ שטוח ודומיהם.

אתאיסטים לא מפסיקים לבקר את המערכת הדתית על כך שהיא לא מלמדת אבולוציה (אף שזה לא לגמרי מדויק), אבל אף אחד לא מעלה בדעתו לתת פתחון פה ממשי לאופציה הבריאתנית בחינוך החילוני. את זה הס מלהזכיר. כששאלתי על כך אנשים, הם אמרו לי בהיתממות: “מה פירוש? הרי לומדים אצלנו תנ”ך”. הבנתם? הם מלמדים את האבולוציה בשיעורי מדע, ואת התנ”ך בשיעורי מורשת ישראל (המשעממים) שניתנים על ידי מורה, שהוא בדרך כלל חילוני כמותם, והכל מוצג כפולקלור עתיק שהוא במקרה הטוב בעל ערך ספרותי. אם זו נחשבת הצגת כל האופציות בפני התלמיד, אז גם בחינוך הדתי מציגים את כל האופציות.

אז מה בכל זאת צריך לעשות?

כאמור, אני לא פלורליסט. אני מאמין בקיומה של אמת, ולא חושב שכולם צודקים (או שאין אף אחד שצודק). אני בהחלט חושב שחשוב לחנך ילדים ולכוון אותם לאמת. אבל בו בזמן אני מאמין בערך האוטונומיה (ראו לעיל) ובחובתנו להציג בפניהם את כל האופציות ולתת להם את הבחירה. זה לא אומר שכולן צריכות להיות מוצגות באופן שוויוני ולא ביקורתי, שהרי בעיניי אין להן מעמד שווה. אבל הן כן צריכות להיות מוצגות באופן ישר. כך, למשל, נכון וראוי להמריץ את הצעירים לבדוק ככל יכולתם ולשאול אנשים שכן מאמינים באופציות הללו שיציגו אותן בצורה ישרה יותר. החינוך שלי יציג את האמת כפי שאני מבין אותה במלוא העוצמה, אבל זה יבוא במקביל לאפשרויות אחרות (שאומר להם שאיני מאמין בהן ואסביר מדוע אני לא מקבל אותן). החובה שלי לחנך את הילדים לדרך הנכונה והראויה באה במקביל לחובתי לאפשר להם בחירה אמיתית.

אקדים את הצפוי ואומר שאני אכן בעד פתיחת כל האופציות בכל התחומים, לא רק בתחום הדתי. צריך לאפשר פתחון פה למטיפים נוצריים, למכחישי שואה, לפגאנים, לאגואיסטים, למורדים נגד שלטון החוק וכדומה. אפשר כמובן לדחות זאת לגיל מבוגר יותר, ולעשות זאת במינונים משתנים. אבל בשורה התחתונה לדעתי כל האופציות צריכות להיות מוצגות בצורה ישרה. התזה הזאת מבוססת על שני אדנים: הזכות להתבטא (חופש הביטוי), וגם ערך האוטונומיה שדורש מתן אפשרות ולגיטימציה לכל אחד לקבל החלטות לאור מירב המידע והכרת מירב הטיעונים והדעות. כדי שאדם יקבל החלטה בעצמו הוא צריך להיות מודע ונגיש למירב הטיעונים והדעות. במקרים מסוימים (כמו הכחשת שואה) זה אמנם מקומם, אבל ההשתקה, מעבר לזה שהיא חמורה כשלעצמה, יש לה גם השלכות לא פשוטות. שאלת הגבול במקרים אלו בעייתית מאד. עבור אדם אחד הגבול הוא הכחשת שואה ואצל אחר הגבול הוא ערעור על מנהיגותו של הלברנץ. לכן להבנתי הדרך הנכונה היא לא להגביל בכלל את חופש המחשבה, לפחות כל עוד מדובר על טיעונים מנומקים. כולם יציגו את עמדותיהם וכל אחד יבחר ויגבש את עמדתו שלו.

פעם שמעתי שבקרב בני האמיש הפונדמנטליסטים בארה”ב, מקובל לתת לנער המתבגר שנה או שנתיים של חיים בנפרד מהקהילה בעיר הגדולה ובחברה הכללית, ואחריהן הוא אמור לקבל החלטה האם הוא רוצה לחזור לקהילת האמיש ולחיות ביניהם כאחד מהם או שהוא רוצה לעזוב. זהו חלק מהאנבפטיסטיות שלהם. כששמעתי על כך ממש התפעלתי מהגישה הזאת, ואני חושב שראוי לכולנו לאמץ אותה. כאמור, הבעיה ב”לב טהור” אינה רק ההתעללויות אלא גם שלילת חופש המחשבה והלגיטימציה להכריע באופן אוטונומי, אבל בזה כמעט כולנו לוקים בצורה כזו או אחרת. הצפייה בסרט הזה עזרה לי מאד להשתכנע בחשיבותו ובמרכזיותו של ערך האוטונומיה.

[1] כבר הזכרתי כאן פעם את ספרו של קרל פופר, החברה החופשית ואויביה. הוא מקדיש את כל החלק הראשון של הספר לאפלטון ואפלטוניות, שכן הוא רואה באפלטוניזם את שורש הרע של כל האידאולוגיות הקיצוניות של המאה העשרים. האפלטוניסטים פועלים כאשר לנגד עיניהם ניצבת אידאה של עולם מושלם, אוטופיה, שתפקידם הוא לממש אותה כפי שהיא. אנשים שמממשים את האידיאה האוטופית הקשיחה שלהם בכל מחיר, נוטים להיות עציים וקשוחים ולא להתפשר גם במקום שראוי לעשות זאת. המרשם המומלץ יותר הוא כמדרש חז”ל על דוד שהיה “עדינו העצני” (מו”ק טז ע”ב):

הוא עדינו העצני כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ.

ראו על כך ביתר הרחבה בטור 180.

[2] לא נכנסתי כאן כלל לדיון האם ללכת עם שאל זה באמת צנוע. שאלה לא פשוטה כלל ועיקר.

[3] ניתן לטעון שאין לדבר סוף. הרי אף אדם לא חשוף לכל הטיעונים ולכל העמדות, וקשה לקבל שכולנו לא נחשבים אנשים מאמינים. אבל צריכה להיות חתירה למקסימום חשיפה, ובוודאי לא נכון לנקוט במדיניות של סגירה מכוונת.

78 מחשבות על “כת “לב טהור” כמשל (טור 265)”

  1. אני יודע שגם לטיפשים יש זכות לאוטונומיה, אבל האם דבריך מכוונים גם אליהם? כי נדמה לי שדעות קיצוניות הן גם יותר מושכות, והטיפשים ישמעו ויאמינו. כלומר- הצגת מגוון דעות מתאימה למשכילים שיודעים לחשוב.

    1. ההחלטה על מישהו שהוא טיפש היא פטרנליסטית. אכן לכל טיפש יש זכות לקבל החלטות, ואתה לא אמור לקבל אותן במקומו. אם יש מישהו שאתה מעריך אותו ככזה, דאג ללוות אותו כשהוא מגבש עמדה. הלברנץ חשב שכל חסידיו טיפשים (ואולי בצדק). דבריי מכוונים לכל אדם. אין רשות לאף אחד לקבל החלטות עבור אדם אחר.

  2. מן הסתם אתה גם תחשוף את ילדך לחיי זנות וסמים, כדי שיחליט בעצמו אם חפץ בחיי הפקרות או בחיי השכלה. שאין טעם שרק בענייני דעות תחשוף אותו לכל דעה מנומקת שהיא, ובענייני אופן החיים עצמם תגביל אותו.
    בהצלחה

    נ.ב. כתבת את דעתך שהערך האוטונומי גובר על כל ערך אחר, גם חיי נצח וקירבת אלוקים מירבית [לטענת הדתיים]. אשמח להבין למה נראה לך שערך זה אכן גובר, האם לא עדיף למקם את ילדי באושר נצחי שלא באשמתו, מאשר בגיהנום נצחי באשמתו [אם, וכפי שצפוי, שיבחר ברע], נכון שעלול להיות שעמדתו איננה אישית, אבל מה האסון הגדול שבזה.

    1. הוא לא אמר שבאמת ערך האוטונומיה גובר על ערך האמת אלא שבלעדיו אין ערך לערך האמת. כלומר שבלעדיו אדם לא יכול לומר שהוא באמת מאמין במשהוא כל עוד הוא לא שקל את האופציות האחרות. ובמשל שלך ילדך לא יכול לזכות באושר נצחי שלא באשמתו כלומר שלא בבחירתו.אני אוסיף שהוא פשוט יהיה בהמה שלה אין אושר נצחי.ובמובן הזה אליץ ואומר שהדרך לגן עדן (אושר נצחי) עוברת דרך גיהנום (שהוא אף לא נצחי כפי שאמרת שהרי משפט רשעים בגיהנום הוא 12 חודש.הוא זמני זו לא עובדה מקרית .היא קשורה בקשר ישיר למליצתי)

    2. אליעזר, דווקא לא. קצת הבנת הנקרא. דיברתי על דעות וטיעונים ולא על התנסויות. אני גם לא אפיל את בני מגג האמפייר סטייט כדי לראות אם הוא ימות.
      נדמה לי שדבריך הם דוגמה לסכנה שבחשיפת חשיבה מורכבת בפני אנשים שמסיקים ממנה מסקנות פזיזות. האם היית רוצה שאקבל החלטות עבורך? או שנמא נכון וראוי יותר לומר הכל וללוות את הסקת המסקנות.
      גם הלברנץ רוצה לזכות את חסידיו באושר נצחי ובאמת הצרופה ולכן מכה אותם עד מוות לטובתם האישית. על דא קא בכינא.

      אילון, הגדרה יפה.

    3. ביחס לתשובת הכותב- “דיברתי על דעות וטיעונים ולא על התנסויות.”
      ניתן לנסח אחרת את דברי אליעזר -מן הסתם אתה גם תחשוף את ילדך להרצאות ומידע וכיו”ב בנושאי זנות סמים והתאבדות כדי שיחליט בעצמו וכו’.
      ולדעתי זו טענה שאין עליה תשובה.

    4. הרצאות ומידע - כן; 'סיקור אוהד' - לא (ליהודי)

      בס”ד כ”ח בכסלו תש”פ

      ליהודי – שלום רב,

      הרצאות ומידע על תופעות שליליות, נזקיהן ועצות איך לא ליפול אליהן ואם ח”ו נפלו איך לצאת, -דווקא כדאי לתת כחלק מהחינוך. אבל לעודד את החניך לשמוע גם את הצד השני הרואה חיוב בתופעות כאלה – נראה ברור שלא רצוי.

      ולגבי שאלות באמונה – חכמי ישראל התמודדו עם כל הטיעונים והקושיות על האמונה והשיבו עליהן אחת לאחת. מי שלומד את האמונה ביסודיות מספריהם של חכמי ישראל – מקבל כלים מוצקים להתמודד עם כל השאלות והקושיות, ישנות וחדשות. ואין צורך לחפש את האמונה ממקורות מלאי כפירה, ואתה צודק בביקורתך על דמד”א..

      בברכה, ש”צ

    5. ולדעתי יש עליה תשובה פפשוטה. אכן נכון, מי שיעלה טיעונים לטובת שימוש בסמים אני בהחלט אקשיב לו וגם אציע לאחרים לשות זאת, ואף אביע את דעתי על טיעוניו. כבר כתבתי שאני בעד חופש ביטוי למכחישי שואה, ואני חושב שטיעונים בעד סמים מגיע להם יחס דומה.

    6. בבקשה תשובה אמיתית- אם תהיה הרצאה בעד שימוש בסמים קשים שעלולים לגרום תוצאות הרסניות לכל החיים- האם תשלח לשם את בנך יקירך או לא? האם תיקח סיכון שהוא כן ישתכנע מההרצאה ולא ממך?

    7. ליהודי – שלום רב,

      אינני יודע אם ההחלטה לחשוף ילד להרצאה התומכת בסמים קשים היא נבונה, אך ללא ספק מדובר בהחלטה הירואי[ני]ת 🙂

      בברכה, שאכט צינגלר

    8. ליהודי ושאכט צינגלר, אני אנסה לטעון קצת בעד שימוש בסמים קשים, אולי תשתכנעו:
      1. הרואין למשל, הוא סם ממשפחת האופיאטים שמשמש כמשכך כאבים חזק ונעשה בו שימוש שגרתי בבתי חולים לצרכי שיכוך כאבים. חולים שמקבלים אותו בהוראת רופא לא מתמכרים לחומר, ולא סובלים מהשפעות שליליות כלשהן לטווח קצר או ארוך. מכאן ראיה שאין בעיה בשימוש בחומר זה במקרה הצורך כל עוד זה נעשה בצורה מבוקרת ואחראית.
      2. ל.ס.ד למשל, הוא סם פסיכדלי שמבחינת דרגת מסוכנותו הוא מדורג כיותר בטוח מאלכוהול שהוא חוקי. החומר הזה מאפשר לאנשים להתנסות בחוויות פסיכדליות מעניינות ולחקור את גבולות התודעה האנושית.
      3. אקסטזי (MDMA) הוא חומר שבמחקרים קליניים הוכח כיעיל בטיפול באנשים עם פוסט טראומה (בשילוב טיפול פסיכולוגי). הFDA נמצא בשלבים מתקדמים לאישור החומר לטיפול בבני אדם. החומר הזה התגלה רק לא מזמן כיעיל לטיפול בפוסט טראומה, וייתכן שיש שימושים רבים נוספים בסמים קשים שטרם התגלו בגלל הסטיגמה השלילית שיש נגד החומרים האלו בציבור, וההשתקה נגד כל מי שמנסה לטעון שיש גם שימושים טובים בחומרים האלו. אם היית פתוח לשמוע על החומרים האלו, אולי היית מגלה שהשד לא כל כך נורא, ולפעמים גם יכול להועיל.

    9. פותחים ב'חונן הדעת' (לאורן)

      בס”ד ג’ בטבת תש”פ

      לאורן – שלום רב,

      בין השאר עוזרות התפילות למתפלל להבין לאן עליו לשאוף. הבקשה הראשונה שבברכות היא ‘חננו מאיתך דעה בינה והשכל’. היסוד הוא הדעת, שבעקבותיה זוכים לגאולת הגוף והנפש של היחיד והאומה. מה שמביא לטשטוש הדעת – מדרדר את המשתמש בו לאבדן דרך ללא מוצא.

      לא בכדי נסמכה ברכת ‘חונן הדעת’ לברכת ‘אתה קדוש’. ללמדנו שהדרך היהודית לקדושה אינה כמקובל בדתות מסויימות ע”י התלהבות עד כדי שכרון חושים ואיבוד הדעת, שבעקבותיה מתרופפים בדרך כלל הבלמים המוסריים. הדרך לקדושה עוברת ביהדות דווקא על ידי הדעת המביאה לתיקון האישיות והמעשים.

      היין טוב במיעוטו בהיותו מביא לשמחה המעוררת את האדם לטוב. על כגון זה אמרו ‘חמרא וריחני פקחין’, ‘גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים’ וכיו”ב. אבל השכרות הנוטלת מהאדם את הדעת והשליטה העצמית אינה ראויה כשלעצמה מלבד היותה ממכרת, ועל אחת כמה וכמה הסמים שבהם הדרך להידרדרות והתמכרות קלה בהרבה.

      נראה שאף בפורים נתחייבנו ‘לבסומי’ ולא ‘לאיתנוולי’, לשמוח כדי להסיר מליבנו כל כעס וקפידא כמליצת חז”ל ‘עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי’. דרכו של הכועס לראות את מושא כעסו כאיזה המן מזוויע. כשהלגימה מביאה את האדם לשמחה והוא נזכר בישועות ה’ ובחסדיו שלא עזבונו גם ברגעים קשים – נמוגים כל הקפידות. ולא בכדי ברכת ההודאה היא הסוללת את הדרך לברכת השלום.

      בברכה, ש”צ

    10. אורן, זאת לא הייתה השאלה. השאלה עסקה בהרצאה שמסיתה אותם להשתמש בסמים באופן מזיק. אולי סתם כדי ליהנות. מעלים כאן מקרה מבחן לתזה שלי, ולא שאלה על סמים כשלעצמם.

    11. ברור, אני רציתי להראות דרך מקרה המבחן הזה, עיקרון כללי, שגם דברים שנראים לנו כתכלית הרוע בהתגלמותו, ייתכן שיש בהם דברים טובים שאנחנו לא מודעים אליהם, ולכן שווה להיות פתוח גם לדברים כאלו.

  3. כִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן־אִ֠מֶּךָ אֽוֹ־בִנְךָ֨ אֽוֹ־בִתְּךָ֜ א֣וֹ ׀ אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ אֲשֶׁ֥ר כְּנַפְשְׁךָ֖ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָה֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ אַתָּ֖ה וַאֲבֹתֶֽיךָ׃
    חמֵאֱלֹהֵ֣י הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם הַקְּרֹבִ֣ים אֵלֶ֔יךָ א֖וֹ הָרְחֹקִ֣ים מִמֶּ֑ךָּ מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ׃
    טלֹא־תֹאבֶ֣ה ל֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע אֵלָ֑יו וְלֹא־תָח֤וֹס עֵֽינְךָ֙ עָלָ֔יו וְלֹֽא־תַחְמֹ֥ל וְלֹֽא־תְכַסֶּ֖ה עָלָֽיו׃
    יכִּ֤י הָרֹג֙ תַּֽהַרְגֶ֔נּוּ יָֽדְךָ֛ תִּֽהְיֶה־בּ֥וֹ בָרִֽאשׁוֹנָ֖ה לַהֲמִית֑וֹ וְיַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָֽה׃
    יאוּסְקַלְתּ֥וֹ בָאֲבָנִ֖ים וָמֵ֑ת כִּ֣י בִקֵּ֗שׁ לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מֵעַל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃
    יבוְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל יִשְׁמְע֖וּ וְיִֽרָא֑וּן וְלֹֽא־יוֹסִ֣פוּ לַעֲשׂ֗וֹת כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃

    מה אם חופש הביטוי?

    1. חשבתי לתרץ שלפעמים ערך האוטונומיה נדחה מפני דעות מסוכנות. בימינו דעות גזעניות יכולות להיות מסוכנות, ולכן לגביהן יש היגיון להגביל את חופש הביטוי והמחשבה אפילו במחיר של פגיעה באוטונומיה (וכך עושים בפועל). בימי התנ”ך, דעות של ע”ז היו גם כן מסוכנות ולכן הייתה הצדקה לדכא אותן בכוח. בימינו נראה שהעבודה זרה נכחדה או שהפוטנציאל ההרסני שלה כבר לא קיים, ולכן כבר אין הצדקה מספקת לדחות את ערך האוטונומיה בשביל הדיכוי שלה.

      עוד חשבתי לתרץ, שבפסוק כתוב שההסתה נעשית בסתר. כאשר דבר נעשה בסתר זה מלמד שגם המסית עצמו מבין שמדובר במעשה בזוי, שהרי אם לשיטתו זהו מעשה ראוי, למה לעשות זאת בסתר? אבל אם מדובר בדעות שנאמרות מתוך כוונה טובה, אפילו שהן מסיתות לעבודה זרה או לדעות מסוכנות אחרות, כבר אין להן גדר של “בסתר” – כלומר, שהמסית לשיטתו לא מודע לבעייתיות של הדעות שלו, ואז הוא פטור מעונש.

      עוד אפשר להוסיף, שמי שעובד עבודה זרה כי כך הוא חושב שנכון לעשות, הוא אנוס בדעותיו ולכן פטור. קל וחומר למי שמסית לעבודה זרה כי כך הוא חושב שנכון לעשות.

    2. ערך האוטונומיה או 'חוקת עם'? (לאורן)

      בס”ד כ”ז בכסלו תש”פ

      לאורן – שלום רב,

      מהנחיות התורה שבכל חילוקי דיעות בהלכה יש לפנות אל הכהן או אל השופט אשר יהיה בימים ההם ולעשות ‘ככל אשר יורוך, ומהסנקציות כלפי ‘האיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן… או אל השופט’ – לא משתמע שהתורה רואה ב’אוטונומיה’ שבה ‘איש הישר בעיניו יעשה’ ערך גדול.

      בתהליך הבירור של חכמי הסנהדרין חשוב שכל אחד מהחכמים יאמר את דעתו ולא ‘יאסוף את דבריו’, אך אחרי שנקבעה ההלכה על דעת רוב חכמי התורה – אין רשות ליחיד לערער ולהורות הפוך, אף גדול החכמים רבי אליעזר הגדול ‘שקל למטרפסיה’ כשערער על החלטת רוב החכמים אחרי שעמדו למניין. תורה שאמורה להיות חוקתה של ‘ממלכת כהנים’ לא יכולה להיחלק ‘לאלף דיעות’.

      גם כשבטל ‘בית הועד’ שבלשכת הגזית, נותרו בתי דין מרכזיים שהורו הלכה למעגל רחב של תפוצה, שמהם נשארו בידינו התלמודים. וגם ברמה המקומית היתה הקפדה על ‘לא תתגודדו’. לדעת רבא לפחות במסגרת של ‘בית דין’ שבתוכו תצא הוראה אחת, ולדעת אביי (שכמותה פסק הרמב”ם) אסור שיהיו שני בתי דינים בעיר החלוקים בהוראה. ובפועל עד תקופת הגירושים הגדולים של המאה ה-16, היתה בדרך כלל קהילה אחת בכל עיר (יצאו מהכלל בגדאד בתקופת הגאונים המאוחרת שבה היו שתי ישיבות נפרדות, וקהיר שבה היתה קהילה נפרדת של בני א”י).

      המצב האבסורדי של קהילות בלתי טריטוריאליות, שבו אפילו במשפחה אחת משתייך כל אחד לאסכולה מחשבתית והלכתית שונה, הוא תולדת משבר המודרנה וערעור סמכות הקהילה שבא בעקבותיה, הן משום שאיש אינו מוכן לקבל את סמכות זולתו והן משום שמדינה מודרנית אינה סובלת קורפורציות אוטונומיות.

      מצב של ‘איש הישר בעיניו יעשה’ כשהתורה מתחלקת לאלפי תורות הוא תולדה של הכרח, מצב של ‘אין ברירה’ ולא משאת נפש. תקוותנו שכשם שיצרה המשנה חתימה לתקופת התנאים, התלמוד – לתקופת האמוראים, והשו”ע והרמ”א – לתקופת הראשונים – כך בע”ה נזכה שיעמוד גדול בתורה שיכנס את כל הדיעות ויביא לחתימה ולהכרעה שתתקבל ע”י הכלל, למען תשוב התורה להיות חוקתה של עם ישראל ומדינתו..

      בברכת חנוכה מאירה, ש”צ

    3. והשתא דאתינן להכי שמי שחושב שנכון לעבוד אלילים הוא פטור כ’אנוס’ משום שהוא חושב שכך ראוי לעשות. נבוא לפטור גם את מי שרצח משום שחשב שכך ראוי לעשות (ע”ע יגאל עמיר וישי שליסל), גם מי שנואף ייפטר אם חשב שכך ראוי לעשות (למשל אשת פוטיפר שהאמינה שממנה ומיוסף ייצא זרע הגון). ומדוע נסקל המקושש, אולי גם הוא האמין ש’כך ראוי לעשות’?

      ושאלה נוספת: למה להוציא לאור טרילוגיה שתוכיח שצריך לקיים מצוות? הרי מי שחדל לקיים מצוות משום שהוא מאמין שכך ראוי לעשות הוא אנוס גמור, ולה זה נטרוד את מנוחתו? 🙂

      בברכה, א”ד אבסורדום

    4. הכותב השיב “הסתה אינה העלאת טיעונים אלא הטפה דמגוגית. ”
      אמנם כך משתמשים בלשון הסתה בעברית של ימינו, אך אין זה פירוש הפס’- עיין תרגום אונקולוס, רש”י ועוד.

    5. שאלת לגבי רוצח, האם גם אותו ניתן לפטור כאנוס (באומר מותר). בפשטות הוא אכן פטור אם ברור לנו שהוא אומר מותר. מאי שנא שוגג או אומר מותר ברצח משאר שוגגים ואומרי מותר? אבל כמובן מי שיטען שלדעתו מותר לרצוח יצטרך להוכיח את טענתו כי זו טענה לא סבירה, ולהוכיח שבדק כראוי.
      כעין השאלה לגבי המקושש הקשו כבר תוס’ ב”ב. וכמובן לק”מ (שהרי בי”ד לא ידע שהוא התכוין לטובה).
      לגבי הטרילוגיה, זו טעות שחוזרת שוב ושוב ביחס לשיטתי. יש חובה להעמיד אדם על חובתו. אין שום סתירה לטענה שאם אינו יודע הוא פטור. ראשית, מפני שהחובה היא כלפי הקב”ה (שרוצה שאנשים יקיימו את חובתם), אבל גם כלפיו עצמו שהרי כך יחיה חיים נכונים יותר.

    6. ובמה כן יש ערך ל'אוטונומיה'? (בין 'הלכה לאגדה)

      בס”ד עש”ק והיו לאחדים תש”פ

      כפי שראינו לעיל, בהלכה שהיא חוקתו של עם ישראל אין מקום ל’אוטונומיה’, שהרי החוק הוא ‘צו קטגורי’ החייב להיות שווה לכל האזרחים, כמבואר ברמב”ם פי”א מהל’ גזילה לגבי ‘דינא דמלכותא’ (ומה שיש כיום בפועל ‘אוטונומיה’ הוא מאילוצי הגלות שעדיין לא השתחררנו ממורשתה).

      אך יש צדדים נרחבים בתורה שבהם ה’אוטונומיה’ היא לכתחילה, כל עוד נשמרים ‘גבולות הגזרה’ של ההלכה ושל י”ג עיקרי האמונה – יש מקום נרחב שכל אחד ידגיש את הפנים והצדדים שאליהם הוא מתחבר יותר.

      יש מי שישים דגש על האהבה ועל מידת החסד ויש מי שישים דגש על היראה ומידת הדין; יש מי שימצא את מקומו בפתיחות מבוקרת לתרבות הכללית ויש מי שטוב לו יותר בהתרכזות במה ש’בפנים’ (כמבואר באגרת תקנה של הראי”ה); יש מי שיעשה חיל בטיפוח עולם השכל ויש מי שיעשה חיל דווקא בטיפוח הרגש; יש מי שנוטה להיות איש רוח ויש מי שהווייתו נטועה בעולם המעשה.

      וכולם טובים ומשלימים זה את זה כל עוד הם נעשים בשאיפה להרמוניה. הרי זה יופיה של תזמורת שבה משתלבים כלי נגינה שונים ואף מנוגדים באופיים כדי ליצור יצירה הרמונית נפלאה.

      ההלכה שואפת לתחום ‘גבולות גזרה’ אחידים וברורים שמהם אסור לאף אחד לסטות, בעוד האגדה מעודדת ומסייעת לכל אחד לפתח ולטפח את הכיוון הייחודי המתאים לו בתוך המסגרת הכללית המשותפת.

      בברכת שבת שלום, ש”צ

  4. שלא לאהוב המסית
    שנמנענו כמו כן שלא להטות אזן לדברי מסית ולא לחבב אותו בשום דבר, וענין מסית הוא, מי שמסית אחד מבני ישראל ללכת לעבוד עבודה זרה, כגון שישבח לו פעלת עבודה זרה וישבחנה לו כדי שילך אחריה ויעבדה ויצא מתחת כנפי השכינה, ועל זה נאמר (דברים יג ט) לא תאבה לו.
    ספר החינוך תנז

    1. ייתכן מאוד שבזמנם עבודה זרה לא הייתה דעה אחרת, אלא סתם תאווה כמו גילוי עריות בימינו. לכן באמת מדובר כאן סתם על הסתה לעשות מעשה שהוא רע ולא אמתי (גם לשיטת העושה), ולא על שכנוע והצגת דעה אחרת.

    2. זו היתה הפילוסופיה השלטת בעולם (לשמחה)

      בס”ד כ”ז בכסלו תש”פ

      לשמחה – שלום רב,

      האלילות היתה בשעתה הפילוסופיה השלטת בעולם כולו והחזיקו בה גם עמים בעלי רמה גבוהה מאד בתרבות ובמדע. וחכמי ישראל במלחמתם בתופעה, ניסו להתחקות על שורשיה הרעיוניים, שכן לא ניתן לרפא את החולי בלי להבין מה גורם לו.

      לפי הרמב”ם בתחילת הלכות עבודה זרה צמחה האלילות מתפיסה שכשם שמכבדים את המלך, מלכו של עולם, כך יש לחלוק כבוד לשריו ומשרתיו הבכירים. ומכאן הידרדרו ב’מדרון החלקלק’ לתפיסה המייחסת ל’שרים’ שלטון עצמאי..את אפסותה של תפיסת העצמאות של השרים הוכיח אברהם אבינו בראותו שהמאורוטת הגדולים נתונים לחוקיות מחזורית, המוכיחה שיש מנהיג על גביהם.

      לפי המהר”ל (ב’נצח ישראל’) היה השורש לאלילות העובדה שהעולם נראה כ’בלאגן’ אחד גדול שבו מתנגשים כוחות מנוגדים, ללא שנראה שיש ל’בלאגן’ יד מכוונת. ולכן הגיעו למסקנה שלא יכול להיות ‘שמאחד ישתלשלו כוחות מנוגדים’. את המענה הפילוסופי לאלילות נותן מנשה במשל של הלחם האפוי שיש לו נקודת התחלה שבה הוא אפוי יותר. השונות והניגוד המופעים בעולם נועדו להביא לתהליך שבו ‘בסופו של יום’ יגיעו הניגודים לאיזון ולהשלמה.

      אצל מנשה, אומר מהר”ל,, היתה הבנה של העיקרון הפילוסופי של האחדות, והעבודה הזרה שלו היתה מתוך תאווה עזה שכמעט אינה בת כיבוש. מה היתה תאווה זו? אולי כאן יעזור להבין הסברו של ריה”ל לחטא העגל, שנבע בצורך נפשי של העם לחוש את הקשר עם האלקים. העבודה הזרה נתנה את התחושה הנפלאה של קשר בלתי אמצעי עם ‘מה שלמעלה’. .על עוצמת הצורך הנפשי של האדם לקשר חזק עם אלקיו, תעיד העובדה שהרצח הראשון קרה עקב תיסכולו של אדם שאלקיו לא שעה למנחתו.

      התורה מצווה להתרחק מהאלילות כמו מאש. להתרחק מעובדיה ומפיתוייהם והשחית את סמליה ויופיים המפתה אך לא די ב’סור מרע’. התורה מילאה את חיי האדם ב’עשה טוב’. האדם קשור עם בוראו בכל הרמות של הווייתו. בשכלו על ידי לימוד תורתו והקשבה לנביאיו וחכמיו.’ , בעולמו הרגשי על ידי העבודה שבלב זו תפילה, וההתעלות שבעלייה ל’מקום אשר יבחר ה”, וברובד במעשי על ידי מערכת המצוות המקיפה את כל החיים ומביאה להפנמת האמונה והערכים.

      ו’בסופו של יום” עם ישראל ניצח ברוחו את האלילות ומיגר אותה, עד שאחרי ‘שני אלפים תורה’ שבהם היה המונותאיזם נחלת עם קטן ש’הלך נגד הזרם’ – קיבל העולם התרבותי את עיקרון המונותאיזם, אם כי לצערנו בהרבה עיוותים וסילופים ובהתכחשות לאומה שהנחילה להם את אמונת הייחוד וערכיה. ו’עוד חזון למועד’.

      בברכת חנוכה מאירה, ש”צ

  5. תפיסות רומנטיות של חזרה לשורשים בקיצור
    חוסר רצון להרגיש כאילו בתוך בית המדרש פנימה יש איזה משהו “מערבי” או “מודרני”(זה נכון נוער הגבעות הר מור ותת זרמים בציונות הדתית לגבי כתות כמו חסידות גור ולב טהור עם כול מיני חוקים והלכות חדשות-זה ניראה לי סתם תופעה של רצון להקצנת יותר ובניית חומות כמה שיותר גבוה)

    אכן גם בעוד עמים ודתות בעולם זה קורה וזה לא מיוחד כלל לעם היהודי

  6. אני לא חושב שאדם צריך באופן אקטיבי להציג דעות בפני הילד שלו שהוא לא מאמין בהם (יותר נכון שיודע שהן לא נכונות) ושלא באופן מתודי.הרעיון הוא שמקדמים את העולם ולא ממציאים כל פעם את הגלגל מחדש. כל דור מפתח את האמת שקיבל מקודמיו והילד אמור להמשיך מהמקום שאביו הגיע אליו.רק אסור לחסום בפניהם את הביקורת ושאילת השאלות.רק לילדים סקרנים שאוהבים ללמוד ויודעים לחשוב ולהפעיל חוש ביקורת, צריך אכן להציג דעות נוספות ולהסביר מדוע אנחנו חושבים שהן לא נכונות.ואם אנחנו לא יודעים מדוע הן לא נכונות אז לומר גם את זה ולומר ששיקול דעתנו נוטה לדעה שלנו. מקומות אלו שבהם שלא ברור לנו שאכן אנו צודקים הם אכן יהיו המקומות שהדור הבא יגלה בהן את האמת ויכריע האם שיקול הדעת שלנו היה צודק או לא. לפעמים אכן פעם בכמה זמן קם אדם ומגלה שאחת מאמיתות היסוד אינה נכונה כפי שחשבנו (כמו איינשטיין ביחס לניוטון) אבל זה לא נראה לי פורה במיוחד כל פעם לערער מחדש את הפרדיגמה הקיימת רק לשם הערעור.

  7. ולגבי השאלה שלך האם פומנדליסטים הם אנשים מאמינים-תלוי יש ויש מנהיגים בציבורים שונים ותלמידיהם שגדלו להשקפות האלו-ודאי
    אנשים שאחרי חקירה שקולה הגיעו לרצון להצטרף לשם-ושמעו טענות מכול מיני כיוונים-כן (הם והראשונים שציינתי למעלה גם מאוד מתונים פעמים רבות )
    אולם יש אישים מסיומים המשנים את תפיסת עולמם מהקצה אל הקצה בן רגע והופכים להיות קיצוניים יותר מחברי התנועה עצמם וזה מראה לדעתי על איזשהוא רצון לנוחות פנימית ורגשית וגם רצון להסיר מעלייך כמה שיותר מהר כול זכר לעולם הקודם שהייתי בו בבחינת “גר שנתגייר כקטן שנולד”
    לא ניראלי שאין להם אמונה אלא שכן יש אצלהם ספק מסיום שמכרסם והם מסתירים אותו והרבה פעמים במיוחד כשאותה חזרה בתשובה/התחרדלו”ת/התחרדות באה ממניעים רגשיים של רצון לקבל אושר וסיפוק רוחני בבסיסה זה יכול להסתיים בנפילה(וירון ידען שהוזכר פה בפוסטים הוא דוגמא מעולה בהרצאה שלו שהוא העביר הוא עצמו הודה בכך שהחזרה שלו בתשובה הייתה ממניע רגשי-ואכן משעה שבה הוא גילה שלא כול מה שלימדו אותו בישיבה נכון ב100 אחוז הוא התהפך ב180 מעלות)

    ואפרופו גר שנתגייר כקטן שנולד-יש המון תופעות של גרים בשנים האחרונות שגם באים ליהדות מאותם סיבות(בעיקר כאלו שהתביישו בתרבותם אחרי השואה ובאו ליהדות ממחשבה שהיא התרבות הנעלה ביותר)
    מעניין אם גירותם נחשבת הלכתית

  8. מאמר מרתק, כרגיל.
    אמנם, האם כבודו לא חושב שהגישה “לפרוס את כל האפשרויות” בגיל צעיר היא לא למעשה פשוט תמונת מראה למשפט שכתבת: “פלטוניזם קשוח הוא תוצר של חשיבה לא מפותחת.” קרי, גם פריסת כל האופציות בפני הבן או הבת, הוא למעשה הפנמה של האידיליה שבה אני רוצה שהם ילכו (אמונה מתוך רציונאל, או חילונות, או לב טהור, או אמיש) – וכל הפתיחות הזו היא מצג שוא? למה לא להיות אמיתי כלפי עצמך, ובראש ובראשונה ליצוק תוכן לחיים שכביכול “נכפים” על הילד מילדותו, לפני שפורסים בעיניו את כל האפשרויות, שהרי “שאני מינות דמשכא” (ע”ז כ”ז ב) כי בכל זאת יש כאן אלמנט של סיכון, ולא שתי תפיסות פילוסופיות שוות, שכן האחת מחייבת באופן טוטאלי (ואפילו בפן היותר ליברלי שלה), והשניה היא לכל היותר תפיסת עולם ללא השלכות מעשיות מרחיקות לכת.

    גם הרמב”ם (ואני יודע, שבענייני מחשבה והגות כבודו סבור שאין הכרח להיות כפופים לקדמונים, אבל בכ”ז הבאתי, לצורך מיסגור הסוגיא) כאשר הוא מדבר על כניסה לפרדס (הפילוסופי/מדעי, לשיטתו) – האדם צריך למלא כריסו בשר ויין, קרי ליצור בעצמו מחוייבות אלמנטרית ובסיסית למסגרת ההלכה (על ידי לימוד), ולענ”ד נראה שהוא מהסיבה הנ”ל.

    כל זאת כתבתי, כי לכאו’ משתמע מדבריך שלדעתך הדבר הראשון שצריך להציג למחונך, הוא פריסת כל ההשקפות והצגתן זו מול זו כשוות לחלוטין. האמנם? כי אם כן, מהו חינוך בעצם? מה יתרון לאב על בנו? הלא זו אידיליה המובילה לאנדרלמוסיא, בדיוק כמו נשות השאלים וכיוצ”ב.

    1. שלום שלמה.
      ראשית, כבודי לא חושב כלום. אני חושב דברים מסוימים.
      אני לא כתבתי לעשות הכל בגיל צעיר. בהחלט יש מקום להדרגה והצגת האמת שלי במלוא העוצמה. כוונתי לרק לומר שצריך להיות ישר ולעודד את המתחנך לברר ולשמוע עוד דעות ועוד טיעונים. לא שאני אציג טיעוני נגד שאיני מסכים עימם. סה בהחלט יכול וצריך להיעשות במינון ובהדרגה לפי הגיל ורמת ההתפתחות. לא צריך להעביר ילד בגן את כל הדעות וההשקפות בעולם. זה סתם טיפשי. טענתי היא שמהטרה בסוף תהיה שלכל אחד תהיה עמדה מגובשת משל עצמו. שיעשה זאת בגיל ובמצב שמוצא לנכון. יש לעודד אותו לעשות זאת, אבל הצגת העמדות והמפגש עם הטיעונים יכול להיעשות בעצמו מול אנשים וספרים אחרים, ולא דווקא מולך.
      לדעתי יש הבדל מהותי בין הרצו שאדם יגבש עמדה לבין תמיכה בעמדה מסוימת. בה במידה אתה יכול לטעון שאני לוקח את הילד לאכול מאכלים כאלה ולא אחרים, או לנהוג באופנים מסוימים. זה לא הדיון שלנו כאן. אני מדבר על בחירה בין תפיסות ערכיות שונות וגיבוש עמדה. זה לא נמצא באותו מעמד כמו כל ערך ספציפי אחר. זהו היתרון של האוטונומיה על כל ערך אחר, כיח האוטונומיה אינה ערך אלא מטא ערך. כפי שניסח זאת יפה אילון למעלה: האוטונומיה אינה תחליף לאמת ולא גוברת על האמת. בלעדיה מה שאתה מחזיק בידך אינו האמת (שלך)..
      אגב, איןן לי שום התנגדות להמלצת הרמב”ם שלפני כניסה לפרדס ימלא כרסו בש”ס וילמד הלכות. זה עניין של דירוג וסדר ההתנהלות. אני דיברתי על העיקרון. ולא, זה ממש לא הדבר הראשון שצריך להציג מחונך ולעשות איתו. היכן ראית זאת בדבריי? זוהי הגחכה מיותרת.

  9. שמרנים נכשלתם! בואו פתוחים!

    בס”ד כ”ז בכסלו תש”פ

    אל הנוער החביב!

    אכן החברה הדתית והחרדית נכשלו בשל אי נכונותן להיפתח לרעיונות מקוריים. הגיע הזמן למפנה. בואו אלינו לקהילת ‘לב טהור’ ותכירו דרך מקורית, דרך שהסתירו מכם מחנכיכם מכל החוגים. אל תלכו שולל אחרי המוסכמות של החברה הדתית והחרדית. ראו בספרו של רמד”א ‘אין אדם שליט ברוח’ שהאמת יכולה להימצא גם אצל היחיד החולק על כולם. ולכן בואו לשנת ניסיון, כפי שעושים ה’אמיש’ המאפשרים לצעיריהם לטעום גם מ’הצד השני’, תנסו את הדרך שלנו המבטיחה שינוי רדיקלי, ותחליטו בעצמכם אם זה כל כך רע כמו שכולם אומרים. בואו בראש פתוח!

    לתיאום שבו”שים, נא לפנות אל נציגנו: שמשון הערשל לעווינגראנץ 🙂

    1. ואולי דווקא מי שמבולבל מרוב ‘שיטות לגיטימיות’ המתנגשות ב’סופרמרקט הרעיוני’, הוא שמחפש ב’סופו של יום’ מישהו סמכותי וכריזמטי שיעשה לו סדר בבלגאן?

      התרופה לבלאגן רעיוני אינה להיזרק ישר לים הסוער ללא מדריך מכוון וללא כלים להתמודד. הכלים להתמודד באים דווקא על ידי לימוד מעמיק של משנה סדורה, המנמקת את שיטתה ומתייחסת גם לשאלות ולקשיים העולים ומשתדלת לתת להם מענה.

      לימוד השוואתי של שתי שיטות מקבילות בפרשנות המקרא או במחשבת ישראל,כשמתרגלים לשאול ‘מה היה קשה לרש”י’ ולעומתו ‘למה הרמב”ן פירש אחרת?’ – מקבלים כלים להבין ולהתמודד עם כל המורכבות של הנושא. וכשמתרגלים להבין ביסודיות שתי שיטות בסיסיות – מקבלים כלים להתמודד בהצלחה עם רעיונות חדשים ועם שאלות חדשות.בלי ‘לאבד את הידים והרגלים’

      בברכת חנוכה מאירה, ש”צ

    2. והגורם השני: חידוד ראיית הרע שבאחר

      בס”ד ג’ בטבת תש”פ

      הזכרתי בתגובתי לעיל (‘ואולי’) את אחד הגורמים להצטרפות לכתות, שדווקא מי שבא מאוירה של בלאגן רעיוני שהופך את הכל ללגיטימי, עלול ביתר קלות להישבות בקסמו של אדם כריזמטי שיעשה לו סדר ב’בלאגן’ ולפעמים הוא מגיע לאדם הלא נכון שלדרכו אין בסיס תורני ראוי..

      כדאי לציין שבחלק ניכר מהכתות עוסקים בחידוד הצדדים השליליים שבאחרים. כך גם מתרגלים לחפש פגמים ומומים גם בקהילות נורמטיביות של עוסקי תורה ושומרי מצוות, וכך מגיעים לחשדנות מתמדת גם בשכנים ובמכרים מאותה קהילה ונוצרת גם בתוך הקהילה אוירה מדכאת ומאיימת.

      העצה לא להגיע לזה היא עצתו של דוד המלך ע”ה: ‘חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך’. הרי אין אדם מושלם ובכל אחד יש דברים הטעונים שיפור, גם בעצמנו 🙂 כשם שבעצמנו מתחזקים אנחנו ב’עוד’ המעט הטוב שלנו שאותו אנחנו מנסים להרחיב – כך יכולים אנחנו לפתח אמון וסבלנות גם כלפי כשליהם של אחרים ו’רוח נדיבה תסמכנו’.

      בברכה, ש”צ

    3. והגורם השלישי: האוטונומיה

      בס”ד עש”ק והיו לאחדים תש”פ

      אחד הגורמים המרכזיים להיווצרות כתות היא דווקא ‘האוטונומיה’. במצב שבו ‘משווים קטן וכל אדם עם קצת ידע תורני מבולבל ש’כריזמתו מרובה מחכמתו’ יכול להקים לעצמו עדה של מעוטי ידע או מבולבלים שינהו אחריו ללא יכולת ביקורת עצמית וללא מחוייבות לגדולי תורה מובהקים – מנהיג כריזמטי כזה יכול להשליט בצאן מרעיתו את הרעיונות ההזויים ביותר ו’מי יאמר לו מה תעשה’.

      כשיש מודעות ושאיפה ללכת בדרכים המגובות במסורת מוצקה ובקונצנזוס הלכתי רחב – קטן מאד הסיכון של הידרדרות לדרכים נלוזות. יפה עצתו של שלמה המלך: ‘אם לא תדעי לך… צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים’

      בברכה, ש”צ

  10. איך מפרשים את דברי חז”ל על מה יעשה הבן ולא יחטא? הרי משמע מהם שיש דלתות שאם פותחים אותם הפיתוי לעבור בהם רב כל כך עד שאין זו בחירה אוטונומית ברע אלא אילוץ לבחור ברע. כלומר הבחירה בין שתי דרכים או יותר אינה נעשית שווה ומאוזנת מעצם העובדה ששתיהן מוצגות לבחירה. אם אחת מפתה מאוד והשניה נראית קשה בתחילתה, הן לא שוות וההתמודדות ביניהן איננה הוגנת למרות שהן פרשו את כל מרכולתן לפני הבוחר האוטונומי.

    וזה לא רק חניך צעיר או ילד שאינו יודע עדיין מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. כולנו שם, איש לפי מהללו. אין הבדל קטגורי בין מי שמתפתה לא לשמור עיניו כשעוברת מולו אשה נאה ובין מי שמתפתה מברק השכל וההיגיון לומר סברה נגד המסורת המחייבת. שניהם יטענו אנוסים היינו ושניהם אולי צודקים במידת מה (אולי אנוסים זה בינארי אבל יש מצב שאדם אנוס הן בשמירת עיניו והן בשמירת ליבו, זה אותו ציווי של לא תתורו). התשובה תהיה או פטור מלא משום מה יעשה הבן ולא יחטא, כלומר קבלת הטענה של חוסר האפשרות לבחור במצב עניינים נתון. או טענה על השלב הקודם, מדוע הכנסת את עצמך לידי ניסיון כשהייתי לך אפשרות בחירה. הצרת גבולות הגיזרה היא מחוייבת המציאות משום שההתמודדות החזיתית ביניהן היא מוטה מלכתחילה מעצם היותנו בני אדם ולא מלאכים. כמו בסיפורו של רבי יונתן אייבשיץ שנשאל על ידי שופט גוי מדוע היהודים משחדים אותו והשיב שזה בשביל לאזן את נקודת הפתיחה המוטה.

    1. אם זה הפירוש לדברי חז”ל איני מקבל אותם. רק אחרי שהגעתי למסקנה אני יכול לסגור דלתות בפני עצמי. אבל קודם עליי להגיע להחלטה ולגבש עמדה. לא תיתכן מערכת שאוסרת על מישהו לבדו אותה עצמה ודורשת ממנו לקבל אותה בלי בדיקה. זה מגוחך.
      אם אין הבדל בין פיתוי מאישה לבין פיתוי מהשכל, אז גם המתחנך שלך אסור לו לקבל את דבריך. הרי זה פיתוי שכלי. אז אתה אולי מציע להפנט אותו. זה הכי טוב, לא?
      גם אם ההתמודדות קשה ויש הטיות, אין אלטרנטיבה. הפטרנליזם שאתה מקבל החלטות עבור האחר הוא עוול חמור. זכותו וחובתו של כל אחד לגבש עמדה בעצמו. יש לך טענות כלפי עובדי ע”ז שלא פותחים אופציות בפני ילדיהם? או כלפי חילונים? למה? הרי שאני אמונה דמשכא.

    2. העניין שהרבה מגיבים לא מבינים בהביאם דברים מחז”ל ומהתורה ביחס לאיסור הסתה לע”ז וללאו ברמב”ם ובחז”ל של “לא תתורו אחרי לבבכם – זו מינות” (ונכון גם ביחס למצות עשה של ידיעת ה’ ואחדותו וכו’,איסור קבלת לשון הרע,מצוות לימוד זכות.מצוות ששייכות “לשכל” בשפת העם. והאמת שזה גם רלוונטי למצוות יראת ה’ ואהבתו ששייכות – בשפת העם המאוד לא מוצלחת במקרה זה – ל”רגש”) שתפיסת המציאות של אדם קודמת בכלל לכל דיון על כל דבר. היא בבחינת ראייה.לא שייך לצוות על ראייה. ולא שייך גם לאסור על התכחשות למה שרואים. ותפיסת השכל היא כמו ראייה. אם ירצו, אומר שזה שייך לדרך ארץ שקדמה לתורה (זו מין הוכחה מהתורה שצריך דרך ארץ לפניה.מה שהופך את זה גם לסוג של תורה), אבל אפילו את זה לא צריך כי אין צורך בהסכמות מהתורה ומהקב”ה על תפיסת המציאות שלנו. מי שמתכחש לראייתו הוא משוגע וחסר דעת. אדם חייב להאמין בעצמו בתפיסת המציאות שלו אחרת לא יוכל להאמין בשום דבר. גם אם יתגלה אליו הקב”ה ויאמר לו שאסור לו לסמוך על עצמו, למה שיסמוך על עצמו להאמין שהקב”ה התגלה ושזה לא היתה אשליה או דמיון או חלום. דעת קודמת לתורה. אמון של אדם בדעתו ובשכלו קודמת לתורה וקודמת בעצם לכל דיון כלשהוא בכל נושא שבעולם.לכן כל איסור ולאו בתורה אמור להתפרש לאור העיקרון הזה.אחרת אין משמעות ופירוש למושג “פירוש” בכלל. אני קורא לכל המלל הזה “עקרון הדעת” או “עקרון השגעון”. כלומר שהתורה לא מצווה ולא יכולה לצוות עלינו להשתגע או להיות חסרי דעת.זה עקרון הרבה יותר נרחב מאשר רק הלאווים הללו. זה כולל למשל סוג של התנהגויות משוגעות שנראות לעיתים אצל אנשים שמקפידים על תו”מ (ושאף אני בעוונותי חטאתי בחלק הם בצעירותי). כמו אלו שהולכים בבית הכנסת מאדם לאדם ומוכיחים “בנועם” על כל דבר קטן (שבכלל לא שייך למדרגת האדם המוכח. ואפילו ללא תירוץ ה”מוטב יהיו שוגגים…”.טוב, בזה, ברוך ה’, אף פעם לא חטאתי…).אם משהוא לא מסתדר עם ההלכה הכתובה צריך לחפש הסבר אמיתי – לא תירוץ – למה זאת לא באמת ההלכה במקרה כזה.אני כמובן מדבר על מקרה בו זה ברור לנו במאה אחוז שזה שגעון. כי אחרת ייתכן באמת שזוהי ההלכה ואנחנו אלה שטועים.

      אני אומר את כי אני דווקא לא מקבל את התרוצים של הרב שאיסור הסתה זה איסור על דמגוגיה ושאיסור הימשכות למינות זה איסור ללכת אחרי תאוות. אולי כן, אבל אין לי תחושת הבנה של האיסורים הללו לאור דברים אלו.צריך לחפש (ואני אכן מחפש) הסבר אמיתי ללאווים האלו שלא יסתור את “עקרון השגעון”.עוד לא מצאתי. יש לי כמה תיאוריות בקנה אבל הן בבדיקות מעבדה.(בניגוד לקבלת לשון הרע ולימוד זכות וידיעת ה’ שבהן יש לי הסבר טוב ומוצלח מאוד לדעתי).זה מדע לכל דבר ועניין.ישנן תופעות הלכתיות שדושרשות הסבר טוב שיניב פרדיקציות (הבנת התורה באופן יותר טוב.כלומר הבנת עקרונותיה) ואף חישים טכנולוגיים והנדסיים (חידושי הלכות ופרטי הלכות)

    1. ואולי אתה מנסה להעלים את העובדה שהחינוך הסגור שניתן לנוער בתקופת ההשכלה יצר את כל החילון, וממשיך לעשות זאת גם כיום. כל אחד והמוטיבציות שלו. אני מציע לדון בטיעונים ובעמדות ולא במוטיבציות. ובטח לא מומלץ להציג עובדות לא נכונות (כזכור, לשון הרע הוא איסור הלכתי. אני מקווה שאתה מחויב לו).

  11. אני לא מסכים עם איך שהדברים מוצגים.
    אתה מציג את זה כאילו אם אנחנו לא נחשוף אותם לאותן שיטות אנחנו בעצם לא שונים מהותית מכת לב טהור.
    זאת טעות בעיני, מדובר בספקטרום, בכת המדוברת כפי שאתה מזכיר ישנו איסור לשאול שאלות, לתהות או לפקפק.
    אם אני מגדל את ילדי לפי אמונותי ומאפשר לו לשאול שאלות ולראות את העולם ולהבין שיש אחרים שחושבים אחרת זה כבר רחוק כל כך שההשוואה היא סתם דמגוגיה.
    אני חושב שלמה שעושים שם קוראים אילוף יותר מאשר חינוך ואכן צריך להתרחק מזה ולתת לילד את הכלים להבין במה אנחנו מאמינים ולמה וחלילה לא להשתיק שאלות.
    מכאן ועד מה שאתה מציע, אוניברסיטה פתוחה בה כל בעל דעה יוכל להשפיע על הילד המרחק גם גדול ואני חושב שזאת קיצוניות שנייה.
    לא רואה איך מציגים לילד את כל האפשרויות האלה ומצפים ממנו לא לצאת מבולבל.
    בנוסף, בסבירות גבוה אם ילד יקבל החלטה לשינוי היא לא תהיה משיקולים פילוסופיים טהורים לדעתי.
    אני לא חושב שתפקידי כמחנך הוא לתור אחרי בעלי דעות שגויות לחלוטין בעיני ולהציגם לבני.
    תפקידי הוא ללמד אותו את הדעות שלי ולתת לו את הכלים לחשוב ולנתח ולהעמיק.

    1. רני, ברור שיש הבדל וגם עמדתי עליו. ובכל את היסוד המשותף דומה. טענתי היא שהיסוד המשותף הוא הבעיה ולא המפריד. אתה שם בפי טענה כאילו שצריך לשלוח ילד לאוניברסיטה הפתוחה. אבל לא דיברתי דווקא על ילדים, והמינון וההדרגה שבה עושים זאת הוא שיקול דעת חינוכי לגיטימי. מה אני טוען הוא רק לגבי המטרה בסוף: בשורה התחתונה אדם אמור לגבש עמדה משל עצמו לאור מירב הטיעונים והמידע הרלוונטי. אם יגיע לזה בגיל 30, 50 או 20, זזו החלטה חינוכית וכל אחד יעשה את חשבון נפשו. דעתי היא שהעידוד לעשות זאת כן צריך להתחיל כבר מגיל צעיר. ואם הוא מבולבל, לווה אותו והדרך אותו. אם תשאיר אותו בלי זה, אני לא חושב שהוא ייצא פחות מבולבל, וגם לא בהכרח פחות חילוני.
      לא כתבתי שאתה צריך לתור אחרי בעלי דעות שגויות, אלא הוא צריך לקבל עידוד לחפש בעלי דעות שונות ולבחון אותן. אתה תגיד ביושר את מה שאתה חושב על כל דעה.

  12. אם הבנתי נכון, הפתרון שאתה מציג הוא רק שאין לשקר בהצגת עמדות אחרות, או לדאוג שהילדים בכלל לא ישמעו על דעות אחרות. כל מה שאדם דתי צריך לעשות זה לאפשר לילדים שלו לראות שיח חילוני בתקשורת, ולא להציג אותו בצורה לא נכונה (לדעתי יש הרבה שעושים ככה). כל מה שאדם חילוני צריך לעשות זה לאפשר לילדים שלו לשמוע עמדה דתית מפי אדם שבאמת מאמין בזה, ולא להציג אותה בצורה לא נכונה (פה באמת אלה שעושים כן הם מעטים, אבל אני מניח שהוא קיים). טעיתי?

  13. לא הבנתי את הביקורת על הדתיים הרי כתבת בעצמך שהחילון תמיד שם כאופציה לגיטימית בשבילם.
    הם לא סגורים לדעות אחרות בשום צורה במיוחד לא בעידן האינטרנט.

    1. ברור שהחילון ברקע, אבל זה רק מבחינת הצעירים עצמם. הממסד הדתי מנסה לאסור ולמנוע לגיטימציה מזה. מי שאינו אמיץ לא יבדוק זאת באמת. אחרים יתחלנו סתם מחולשה, ויש שיבדוק למרות שלא עודדו אותם (וזה גופא יהיה טיעון שלהם כלפי האמונה והממסד הדתי). אין בעולם הדתי מדיניות חינוכית של עידוד לבחון טיעונים ודעות אחרות.
      אגב, בעיניי זה גם לא עידוד לחילון אלא לבדיקה. אם החילון קיים גם בלי זה, זהו טיעון לטובת הפתיחות הממוסדת, שכן עידוד וליווי כזה דווקא יכול למנוע נטישה כי המלווה יוכל לנסות ולהתמודד מול הטיעונים שהצעיר פוגש. מה שלא קורה כשהוא עושה זאת בסתר ולבד.

  14. נראה לי שביסוד המאמר קיימת ההנחה שלעולם אין להשתמש בהפעלת כח אלא רק בהסברה ושכנוע (במקסימום). האם אכן אין מצבים שמחייבים הפעלת כח? הרי מוסכם שאדם שעומד לבצע פשע, יש לעצור אותו בכח. ואם הורה סבור שחילול שבת של בנו הוא פשע שפוגע בעם ישראל ובאנושות, האם אין מקום להפעלת כוח (כלומר הפעלת סמכות ואי הצגת האפשרות של חילול שבת או אי קיום מצוות מילה לבן כמשהו שאפשר לשקול אותו)?
    אדגיש שכל השאלה היא ברמה העקרונית ובהנחה שהפעלת סמכות עובדת.
    בנוסף, לגבי האמירה “כאן חשוב לזכור שכל הורה חושב שדרכו היא האמת והיא הנכונה.” – האם לא לגיטימי שאחשוב שהורים שחושבים שלחלל שבת זה בסדר, לא בררו את זה מספיק ואילו אני ביררת את זה ויודע זאת בוודאות גבוהה? ואם זה לגיטימי, אז מה שייך כאן שכל הורה חושב שדרכו היא האמת?
    אציין שאני מבין ומזדהה עם הכיוון של נתינת חופש מחשבה לילד. אני חש את המחנק המסויים שיש סביב הקושי לפתוח את ההנחות שלנו לשיחה, ולכן גם רצתי לקנות את הספרים החדשים שלך. אבל יחד עם זאת אני חושב שיש כאן עוד צד שאולי מתפספס – יש היגיון גם בשימוש ב”כח” מסוים ובהשפעה שיש לנו בתור הורים כדי לצמצם את הסיכוי שהילד יטעה לכיוונים שאנחנו בטוחים שהם מאוד לא טובים (הכל בהנחה שיש לנו כח כזה ובהנחה שמידת הביטחון גבוהה והסיכון גבוה), גם אם זה מצמצם במידה מסויימת את האוטונומיה וחירות המחשבה של הילד (זה לא שחור לבן, זה לא “או חשיבה מתוך חירות מלאה או שיגעון וחוסר אוטונומיה”. אוטונומיה רבה יש באופן טבעי).

    1. לא הבנתי מדוע אתה מקפיד לציין שהשאלה היא רק ברמה העקרונית. כנראה אתה עצמך לא מאמין באמת במה שכתבת ולא ת נהג כך למעשה. הפעלת כוח מוצדקת במקום שבו אדם מזיק ישירות ובעליל לשני. אם הוא עושה משהו שלדעתך רע אבל אין כאן הוכחה ישירה וברורה אין הצדקה להפעיל כוח.
      הורי לב טהור גם בטוחים שהם ביררו הכל. הם חושבים עליך שאתה מדבר שטויות.
      אני נגד שימוש בהשפעה שלנו כהורים, אם הכוונה היא להשפעה לא עניינית (כלומר לא דרך שכנוע וטיעונים). ושוב, הדבר כמובן תלוי בגיל, והדיון כאן הוא במישור העקרוני.

  15. א. ציינתי שהשאלה היא ברמה העקרונית כדי להדגיש שמדובר על בסיס ההנחות שהנחתי (1. ההורה חושב ברמת ודאות גבוהה שמדובר בפשע מזיק. 2. הסמכות עובדת) בלי להיכנס לשאלה אם ההנחות נכונות, כיוון שאני מבין שאתה כתבת את הדברים שלך גם במקרה שההנחות הללו נכונות, ועל זה אני חולק. אדגיש שהפעלת הכוח אליה התכוונתי אינה פיזית אלא השפעה כגון צנזור מסויים של דעות שבעיניי מזיקות ולא נכונות אך יש חשש של היסחפות הבן אחריהן בטעות.

    ב. אני אכן מסכים עם המסקנה שיש לתת אוטונומיה רבה לילד ולתת לו לבחור באופן חופשי את אמונותיו. גם שמעתי רבנים שמתבטאים כך, כמו לדוגמה הרב אורי שרקי. אך אני לא מסכים עם ההשוואה של הכתות הנ”ל לשמרנות הדתית. ואגב, אני לא מסכים עם הקביעה שמופיעה בפרסומים “השמרנות הדתית נכשלת”. נכשלה במה? בהכל? האם אתה בטוח שאין גם תוצאות חיוביות לשמרנות הזאת?

    ב. נראה לי שהמאמר עצמו נופל בטעות אותה הוא מבקש לשלול – מורכבות אינה בהכרח פשרנות, ובפרט בנושא של נתינת אוטונומיה לבן: אפשר לפעול לצמצום מסויים של האוטונומיה (שוב, בהנחה שזה עובד), זה לא שחור לבן. כתבת: “קשה לחברה להתמודד מול קבוצות שמבטאות את הערכים שלה עצמה בצורה טהורה, גם אם קיצונית” כלומר אתה תופס שכשם שהכתות הללו שליליות ביותר כך גם החברה שיש בה מידה מסוימת של שמרנות וסגירות אך לא קיצונית, היא שלילית. זו עצמה לכאורה בדיוק תפיסה קיצונית שלא מקבלת שלעיתים מורכבות (חתירה לסגירות מסוימת יחד עם אוטונומיה רבה) היא אינה פשרה ואינה רק חלקיות של ההקצנה שלה אלא משהו יותר שלם מההקצנה שלה.

    ג. אני חושב שסביר לתפוס את היחס בין הפעלת סמכות של ההורה לחירות האמונות של הילד באופן הבא: בודאי שיש לילד אוטונומיה רבה מאוד על חייו ואמונותיו, אך סביר גם שמקרים מסויימים באופן טבעי יש להורה השפעה מצד הסמכות. אפשר להסתכל על זה למשל כך: בתוך כלל המעשים של הילד גם בהיותו בוגר, 90% נובעים מבחירותיו שלו, ו10% נובעים מבחירותיו של אביו באופן בו הפעיל עליו את סמכותו (בצורה נעימה). על ה10% של אביו הילד לא אחראי אלא האבא. מה הבעיה בתפיסה מורכבת כזו? מי אמר שבהכרח 100% מחייו של הילד צריכים להיות באוטונומיה של עצמו ולא קצת פחות (ואגב, לא שזה קריטי בעיניי, אבל הוא אולי יפוצה בכך שתהיה לו אוטונומיה מסוימת על חייו של ילדיו)? מי אמר לך שה’ לא ברא את העולם בצורה מורכבת כזאת ולא רוצה שכך גם נחיה ולא ניאבק בזה?

    1. א. אתה שב ומדגיש שאין כוונתך להפעלת כוח. ואני שב ומעיר על כך שזה אומר שבעצם אינך עומד מאחורי התזה שאתה מציג. למה לא להפעיל כוח לשיטתך?
      ב. לא הבנתי את הטענה שלך כלפי אמירתי שהשמרנות נכשלת. היא נכשלת בכמה וכמה פרמטרים. זה שיש לה גם תוצאות חיוביות? אולי. אז מה. כל דיון מתמקד במה שהוא בוחר. בשורה תחתונה היא נכשלת לדעתי, וזהו. ההשוואה שעשיתי לכת הנ”ל היא במישור העקרוני. ברור שיש הבדל בכמות ובסגנון, אבל טענתי היא שבמהות זה דומה. ראה סעיף א (למה לא להפעיל כוח).
      ג. לא אמרתי שזה בהכרח פשרנות. טענתי שכאן זו פשרנות.
      ד. זה רק חוזר על הנקודות הקודמות.

    2. 'על פי דרכו' - הדרך הייחודית המתאימה לו

      בס”ד כ”ט בכסלו תש”פ

      ‘קו פרשת המים’ אינו בדווקא ‘הפעלת כוח’. יש שהחניך יקבל סטירה מצלצלת ויקבלנה באהבה ובהערכה מתוך הבנה שהוא באמת לא היה בסדר ושמחנכו מתכוין במאה אחוזים לטובתו, ויש דיבור נינוח כביכול שהוא פוגע הרבה יותר מהכאה, דיבור של זלזול ולעג ציני או הלבנת פנים המבהירה לשומעו כמה הוא חסר ערך. על כגון זה נאמר ‘כי בעקימת אפם הרגו איש.

      גם ‘הפתיחות’ לא יכולה להיות ‘צו קטגורי’. יש נשמות של ‘מאמר הדור’ שרוצות להגיע אל האמת מתוך בחירתם האישית ולא מתוך קבלת סמכות. לאלה טובה הפתיחות והחשיפה המבוקרת לדרכים שונות. ויש נשמות של ‘איגרת תקנה’ שמבקשות הדרכה ברורה, והחשיפה לאלף ואחת דיעות מנוגדות תותיר אותם מבולבלים ונבוכים ללא מוצא. ולא אחת יכולים להיות שני אחים תאומים שאחד כך ומשנהו כך.

      לפיכך החינוך דורש הבנה והקשבה לנפש החניך – לדעת מה מתאים לו יותר: הנחיה ברורה ופרטנית או פתיחות רעיונית? וברובד המעשי: האם מתאים לו משטר תובעני וקפדני או גמישות המאפשרת לו ‘ניסוי וטעיה’וכפי שהנחנו החכם: ‘חנוך לנער על פי דרכו’ – הדרך הייחודית המתאימה לו.

      בברכת חנוכה מאירה, ש”צ

  16. שלום הרב,
    האם לפי שיטתך יש לשלוח ילדים לגן דתי, ולחנך אותם לחיים דתיים מגיל צעיר? איפה נכנס חינוך לכל הסיפור הזה? הרי ילד לא יכול באמת לבחון טיעונים בצורה ביקורתית, אז האם אין כאן שטיפת מוח? העובדה היא שרוב מי שנולד למשפחה דתית בסוף יהיה דתי, ורוב מי שנולד למשפחה חילונית יהיה בסוף חילוני, גם אם הם נחשפים לדעות אחרות יותר מאוחר בחיים.

    1. בהחלט כן. כתבתי על כך בתגובות הקודמות. הפתיחה לא חייבת להיות מיידית ומלאה. יש הדרגה ומינונים, אבל בסוף המטרה היא שכל אדם יגבש את עמדתו בעצמו מתוך מידע מלא. זה לא חחיב להיעשות בכיתה א, ובוודאי שאני בעד חינוך דתי. על הקורלציה הזאת כתבתי לא פעם באתר.

  17. לדעתי אתה טועה כשאתה דורש סימטרייה בפתיחות לדעות חילוניות ודתיות. ברירת המחדל היא החילוניות- אדם לא צריך לעבוד אף אחד ולא לציית למצוות עד שיוכח אחרת. לכן, אני לא חושב שחילוני צריך לעודד את בנו להפגש עם רב (ואם נדרוש נצפה זאת ממנו אז גם נצפה שיברר בכל הזרמים והגוונים ביהדות ואפילו דתות אחרות ואין לדבר סוף). לעומת זאת, אני כן מצפה מדתי שיעודד את בנו לבדוק את ברירת המחדל לפני שהוא מקבל על עצמו מערכת אילוצים.

    1. הדיון על דעתך זו עצמה צריך להתנהל בפתיחות. אני למשל חושב ההיפך ממך: ברירת המחדל היא קיום מצוות.
      האם גם לגבי המוסר היית אומר שברירת המחדל היא לחנכו להיות אגואיסט וחובת הראיה היא על מי שדורש להיות מוסרי?

    2. התורה עצמה מציגה את השאלות

      בס”ד ב’ בטבת תש”פ

      את שאלת ‘מה העבודה הזאת לכם’ אין צורך להביא לחניך הדתי מבחוץ, זו השאלה הראשונה ששואל החניך למה לקבל עול מצוות תובעני. והתורה עצמה מוכנה ומכינה את המחנך להשיב לשאלה. כל הספרות התורנית, המקרא וחז”ל, הראשונים והאחרונים עוסקים בביסוס האמונה ומתן מענה לשאלות המתעוררות. אדרבה, בליל הסדר מעודדים אנחנו את הילדים לשאול כדי שניתן להם אנחנו את התשובות המצויות במכמני התורה ומרחביה.

      בברכה, ש”צ

  18. ש.צ נראה שאתה לא יורד לסוף דעתו של מיכי כפי שאני הבנתי אותה ואולי מיכי יסכים לתקן אותי אם אני טועה
    הרבה מדבריו בספרים ובטריולגיות ובכללי במאמרים מבוססים על זה שאמנם יש אמת אחת ויחידה אין ריבוי אמיתות וכול אחד והאמת שלו ומצד שני ודווקא בגלל שיש רק אמת אחת אתה לא יכול אף פעם להיות בטוח במיליון אחוז שהיא אצלך וכמו שלא הייתה רוצה שבבית חילוני שימנעו ממך לקבל חינוך דתי ולהגיע לאמת כך גם לא נכון לקחת מאדם את החירות להגיע לפי מה שלדעתו היא המסקנה הנכונה-גם בגלל שאתה לא יכול להיות בטוח במיליון אחוז שאתה צודק וגם בגלל ואולי בעיקר כי לדעת מיכי אדם שמקיים מצוות רק כי הוא לא שמע מעולם על אופציות נוספות(כמו בחברה החרדית האימישים וכהנה וכהנה )ו”היה מחליף צד” אם רק היה שומע על אופציה אחרת-הוא לא מאמין אמיתי וספק אם הוא יצליח להחזיק לאורך זמן
    כמובן שאם אתה בטוח במיליארד אחוז ואין לך כול טיפת עירעור שהאמת בכיס שלך התמונה שונה לגמרי(אבל גם כאן נכנס העניין שספק אם אמונה שנעשית בכפייה גמורה ללא בחינה ביקורתית תחזיק זמן)

    לגבי אנוסים בדעות וכול זה-כבר קבעו כול גדולי הדורות שיהודי שעו”ז מתוך כך שהוא גודל בסביבה כזו פטור לא(ולגבי גוים הסיפור שונה משום מה אצל הרבה פוסקים שלא מוכנים לראות בגוים תינוקות שנשבו באותו קרטיריון כאילו לכושי אפריקאי עובד פסלים אמור להיות יותר שכל מיהודי עובד פסלים אבל זה דיון אחר)

    1. לחפש ביעילות (לרצה"י)

      בס”ד ה’ בטבת תש”פ

      לרצה”י – שלום רב,

      אם נאחז בסברתך שאינני מאמין באמת בדרכה של היהדות כל עוד שלא בחנתי גם את הדרכים האחרות – נצטרך להניח שלא די בידיעה יסודית במחשבת ישראל ממקורותיה, המקרא ודברי חז”ל וספרי הראשונים והאחרונים, רס”ג וריה”ל, רמב”ם ורמב”ן, מהר”ל ורמח”ל, הר”ש הירש הראי”ה קוק והרי”ד סולובייצ’יק ושאר הפילוסופים המקובלים והוגי החסידות והמוסר, שלימוד יסודי של כולם מצריך עשרות שנים.(אני למשל בן 61 ולא זכיתי לעבור אלא על חלק קטן מ’ארון הספרים המחשבתי שלנו).

      לדבריך, גם אחרי שאצליח להקיף את כל ארון הספרים הענק הנזכר – אני עדיין ‘מאמין בכפיה’, תינוק שנשבה בין היהודים 🙂 – ואני חייב לבדוק ביסודיות גם את כל השיטות האחרות. ללמוד כמה שנים את האיסלאם במכללת אל-אזהר; עוד כמה שנים במכון תיאולוגי נוצרי קתולי ועוד כמה שנים בכל הגוונים הפרוטסטנטיים.

      אחר כך אקדיש עוד כמה שנים ללימוד יסודי של כל השיטות הפילוסופיות קלאסיות ומודרניות, ועוד כמה שנים להכרת ההגות הזרתוטשטרית וההודית, הבודהיזם לגווניו,קונפוציאניות וטאואיזם ולקינוח עוד כמה שיטות של שבטי האינדיאנים אפריקה ואיי האוקיינוס השקט.

      או אז, בגיל מאה וחמישים בערך, אוכל להגיד שמיציתי את כל הדיעות המתחדשות, ואני יכול להתחיל להכריע עזרת זכרוני הפנומנלי מה לרחק ומה לקרב מכל שיטה ואז איחשב למאמין באמת. ובקיצור זה לא כל כך מעשי :).

      ***..

      לענ”ד יותר מעשי להיחשף לעומק למורכבות ולשאלות דרך לימוד עיוני בספרי ההגות שלנו. ההוגים שלנו לא רק נחשפו לכל השאלות והרעיונות שהעלו ההוגים החיצוניים, אלא רבים מהם למדו ביסודיות את ההגות הכללית של זמנם והתמודדו עימה, קלטו מה שלדעתם ראוי לקלוט והסבירו את שיטתם בצורה מנומקת.

      בלימוד היסודי של ההגות היהודית לדורותיה – אני מקבל ידע והבנה בסיסית גם בהגות הכללית לדורותיה, המסקנות שלהם באו אחרי בדיקה יסודית של ההגות החיצונית, וכמעט שלא תמצא רעיון או שאלה ‘מבחוץ’ שלא נידונה ביסודיות ע”י גדולי הוגינו לדורותיהם.

      בברכה, ש”צ

  19. זה לא מה שאמרתי ש.צ
    אמרתי שבפשטות מאוד אם האדם רוצה לבחון עוד שיטות של אמונה-צריך לאפשר לו כי יש לו זכות להגיע לאמונה הנכונה לדעתו ואם לא יאפשרו לו לבחון ספק אם האמונה תהיה אמיתית
    אם יש לנער אמונה תמימה-אין בכך כול רע לדעתי
    כמובן שאף אחד לא יכול לחקור את כול השיטות בעולם אבל אדם שדרך חקירה רוצה להגיע לאמת-צריך לאפשר לו

    והרי גרי הצדק הגדולים ביותר הגיעו לאמונה דרך חקירה לא?תאר לעצמך מה היה קורה אם היו מונעים מאונקולוס(שתיקן את נשמתו של אליפז בן עשו!)להגיע לאמת

    1. רציו היקר
      למיטב הבנתי מיכי לא מדבר משיקול תועלתני, אלא מתוך עיקרון מוסרי בסיסי הנותן ערך לאוטונומיה האנושית. ובחירה באמת מכוח היותה בחירה ולא דבר הנכפה על האדם. המחלוקת בינו לרב השצ”ל היא האם לעודד את החקירה באופן פתוח מתוך הסבר על האמת, אך פתיחת האפשרויות בצורה אמתית והסללה לבדיקה עצמית ללא פילטר מתוך חשיבה עצמאית. והרשצ”ל טוען שלענ”ד אין להרחיק לכת לעודד למידה מתוך המקורות עצמם, אלא מתוך ההוגים הרוחניים הדתיים שכבר נזקקו לרעיונות אחרים.

  20. הרב מיכי היקר
    יישר כח על המאמר המרתק. אך כמה הערות:

    א. אם כל הצדדים היו שקולים, אכן היה מתבקש לתת לכל חניך את הזכות לברר בעצמו את דרכו. הרי כיון שאני כמחנך בטוח בצדקת דרכי והגעתי לכך בבחינה שכלית שלי, אין לי סיבה לחשוש שהילד הנבון שלי לא יגיע לאותה מסקנה. הבעיה היא שהאמונה היהודית, ביחס לאופציות אחרות, מושכת הרבה פחות ומחייבת הרבה יותר. מבחינה רציונלית אני לא חושש לתת לילד לבדוק בעצמו, אבל החשש הוא שהתאוות והיצרים ימשכו אותו למקומות לא נכונים למרות שגם הוא מודע לכך שלא זו האמת. להערכתי (אולי תחלוק עלי) רוב גדול מאוד של היוצאים בשאלה בדור הזה לא עושים זאת כי הגיעו למסקנה רציונלית שהאמת שם, אלא בגלל יצרים ותאוות (וכמובן מנסים להצדיק את עצמם בטענות תיאולוגיות שונות).

    ב. בתגובות הבהרת דעתך שאתה בעד חינוך דתי, רק שצריך לתת ולעודד בהמשך בהדרגה אפשרות לברר את האמת. למיטב שיפוטי גם ככה זו המציאות בימינו ברוב הציבור הדתי (ואפילו החרדי). לנער ממוצע בן 18 יש גישה מהירה וקלה לכל חומר שירצה בענייני אמונות ודעות. לפני הגיל הזה לרוב הנערים אין שיקול דעת מספיק בוגר ומפותח כדי להכריע את דרכם בחיים. אז אם הבנתי נכון, אתה מדגיש שסביבות הגיל הזה חשוב לעודד את הילד לברר בעצמו בצורה כנה ופתוחה את הדרך הנכונה. במילים אחרות, בסיום השמינית אין לעודד את הילד ללכת לישיבה, אלא לפתוח בפניו את כל האפשרויות – מהצטרפות לכת ‘לב טהור’ ועד פריקת עול. מגיוס לצבא לכל החיים ועד ירידה מהארץ ונישואין לגויה – הבנתי נכון? (כמובן שלכך אינני מסכים בגלל סעיף א. חייבים לתת העדפה מתקנת משמעותית לאפשרויות הפחות מושכות על פני האפשרויות המושכות יותר, וזה אומר לעודד [אך ודאי לא להכריח] להמשיך בדרך הנכונה, כולי האי ואולי זה יועיל שהפיתויים מבחוץ לא יגברו).

    ג. לעצם העניין. אתה כותב שלדעתך יש אמת אחת בלבד, ובכל זאת אין ערך להליכה בדרך האמת אם לא קדם לה בירור עצמי. אך זו מניין? אני בטוח שתורת משה אמת, ובתורה זו לא כתוב ערך האוטונומיה. גם מבחינה מוסרית לא ברור בכלל שנכון לתת לאדם אפשרות ליפול לדרך מוטעית רק כדי שיהיה בן חורין על מעשיו. אז מה הגורם המחייב את ערך האוטונומיה? ומה הם בכלל גבולות הערך הזה? למה ברור גם לך שצריך להרחיק ילד מאש, ואפילו נער בוגר מסמים וזנות, ולא ברור לך שצריך להרחיק אותו מכפירה, שסופה אבדון נורא יותר לפי תפיסת התורה?
    האפשרות היחידה שאני מעלה בדעתי היא, שאמנם אתה חושב שיש אמת אחת, אבל אתה לא בטוח במאת האחוזים שאתה זה שכיוונת לאמת (מתוך ענווה שמא אינך מספיק חכם, או כיוצא בזה), ולכן אתה חושב שצריך לתת לכל אחד את אפשרות הבחירה והבירור העצמי. האמנם?
    כי אם כן, אז אין מקום להלין על מי שלא מעודד אוטונומיה כדבריך, כיון שכנראה לו ברור (כפי שברור לי) שהאמת איתו, כפי שברור לו שאש מסוכנת, ולכן לדידו ערך ההצלה מבאר שחת גובר על ערך האוטונומיה.

    סליחה על האריכות, אבל תורה היא וללמוד אנו צריכים..

    1. א. אני לא מסכים. עובדה היא שיש רבים אחרים שחולקים עליך. לכן למרות שאתה סבור שאתה צודק (וגם אני), חובה עלינו לתת לילד לגבש עמדה בעצמו. ומאותה סיבה גם אין וודאות שהוא יגיע לאותה מסקנה כמוך/כמוני. אלו לא רק יצרים ותאוות אלא שיקול דעת והנחות יסוד וכדומה.
      ב. תיארת את דבריי בצורה מגחיכה. כתבתי שיש לעודד אותו לגבש את עמדתו, אבל לא אמרתי שאין לכוון אותו לכיוון שאתה מאמין בו. אני גם לא מסכים שזהו המצב כיום ברוב המקומות. ממש לא. גם אם מקורות המידע פתוחים בפניו, המסגרת רואה בזה כורח ובעיה ולא מצב חיובי, ולכן היא משדרת מסרים מאד ברורים לגבי מה המסקנות שאמורים להסיק ומאיימת (לפעמים רק בעקיפין) על מי שלא יסיק אותן.
      ג. למה לי קרא סברא הוא. בתורת משה גם לא כתוב שצריך להפעיל את השכל. ראה רבי שמעון שקופ ריש שער ה.
      טענתי שיש לתת לכל אחד את זזכות ההכרעה לא קשורה לענווה, וגם לא רק לחשש אמיתי שמא איני צודק (אם כי זה כםן חלק מהעניין). יש חובה וזכות לכל אחד לגבש עמדה. יתר על כן, בלי שעמדתו גכובשה על ידו אין לה ערך רב גם היא נכונה. הסברתי זאת למעלה.

  21. א. מסכים שכל דת או אי-דת מבוססת על טיעונים ולא על יצרים. אבל עיקר טענתי היא שיש נטייה טבעית לנער מתבגר לפרוק עול כי לשם הגוף שלו מושך אותו, וסביר מאד שמשיכה זו תטה את שיקול דעתו ותשפיעה על החלטותיו. לא ניתן לאזן את המצב כי באמת לדת שלנו על פניו אין מה להציע בתחום הגשמי. אני טוען שלמצב לא מאוזן כזה לא נכון, וגם לא מוסרי, להכניס את הילד.
    ב. להערכתי נער בגיל 18, בכל מגזר שהוא, מרגיש עצמאי לחלוטין ואינו חש מאוים מהמערכת שכופה עליו בעקיפין את דרכה. להבנתי הסיבה שרוב הנערים בגיל הזה לא מבררים את דרכם היא בעיקר כי ככה הם התרגלו או כי טוב להם ככה, לא בגלל פחד מהמערכת. אבל אני מסכים שבכל זאת עידוד יכול לגרום לנערים כאלו לצאת מהקיבעון המחשבתי שחונכו אליו ולברר לעצמם את האמת.
    ג. ר’ שמעון מוכר לי, אני משתמש בו רבות, אבל כאן לענ”ד אין סברא מוכרחת כדבריך (ועיין תוס שבועות טז ב שלמה לי קרא אומרים רק בסברא מוכרחת ולא בכל סברא. לכן כנראה ברכות הנהנין שמקורן נסברא בברכות לד אינן דאורייתא). מסכים שיש סברא לומר שיש ערך כזה של אוטונומיה, אבל לדעתי היישום שלו כאן ממש לא מוכרח בהיגיון, ואפילו להיפך (כפי שגם אתה ודאי מסכים שערך האוטונומיה לא ייושם כשילד קטן מושיט יד לאש בוערת, כי כאן כבר אין סברא).
    הסברא שלי (וכנראה של רוב הציבור הדתי שלא נוהג כהדרכתך) אומרת, שעדיף שילד יהיה דתי בהתחלה מכח החינוך שקיבל ולא מעצמו, ורק כאשר יהיה מספיק מבוסס רוחנית ודתית, כאשר אני חש שפיתויי החילוניות כבר לא משפיעים עליו משמעותית, אז אתן לו ואפילו אעודד אותו לברר את דרכו. סוג של מתוך שלא לשמה בא לשמה. בסוף הוא יהיה דתי מתוך הכרה וגיבוש עצמי, וזה מה שחשוב.

    1. בס”ד י”ב טבת תש”פ

      לבנץ – שלום רב,

      למה אמונתו בחור עד גיל 18 צאיכה להיסמך רק

      על הרגל? האם לימודי ‘מחשבת ישראל’ שבבתי הספר התיכוניים, במכינות בישיבות הסדר ובמדרשות, אינם נותנים ביסוס מספק לאמונה ומענה הולם לשאלות וטענות כלפי האמונה?

      אינני סובר כרמד”א שיש לעודד את החניך לבדוק במקורות זרים המתנגדים לאמונה, אך יש ללמוד מכתביהם של גדולי הדורות, מהרמב”ם וריה”ל עד לרש”ר הירש הרי”ד סולובייצ’יק והראי”ה קוק וממשיכיהם בדורנו, שהכירו היטב את הקושיות והטענות כלפי אמונת התורה והתמודדו עם כל השאלות.

      האם הוצאה ‘מחשבת ישראל’ ממערכת החינוך הדתי?

      בברכה, ש”צ

    2. בס”ד י”ב בטבת תש”פ

      למה ‘חבל’ שלא הוצאה ‘מחשבת ישראל’ מתכנית הלימודים? הרי לימדנו רבנו בעל ה’טרילוגיה’, חכם ה’רזים’ שליט”א, שיש לתת לחניך להכיר גם אמונות שונות כדי שתהיה לו אפשרות בחירה אמיתית 🙂

      את טיעוני הכפירה והחילוניות הרי פוגש חניך החינוך הדתי ב’הצפה של מבול’ באינטרנט, בכלי התקשורת ברשתות החברתיות וברחוב, ובעתידו הקרוב ישמע את כל טיעוני הכפירה מחבריו בצבא באוניברסיטה ובעבודה -. לא מגיעה לו הזכות לטעום משהו מההגות היהודית ומקורותיה? ומי אם לא מערכת החינוך הדתי מופקדת על הנגשת ההגות הדתית לחניכיה?

      בברכה, ש’ מנדריק

    3. ביבליוגרפיה נבחרת למענה לשאלות באמונה (וברכה ליום הולדתו ה-60 של בעל האכסניא)

      בס”ד י”ג בטבת תש”פ

      למבחר של רבנים, ספרים ואתרים העוסקים בבירור האמונה וביסוסה ברוחם של חכמי הדורות הראשונים והאחרונים, תוך התייחסות לשאלות הישנות והחדשות המתעוררות בעקבות התרבות והמדע המודרניים – ציינתי בתגובותיי ‘המענה כבר קיים’ ו’בירור האמונה בדורנו -קל וקשה’, על טור 36 ‘על תופעת היציאה בשאלה’ (ובתגובות שאחריהן) ו’תן לחכם ויחכם עוד’.

      וליום הולדתו ה-60 של בעל האכסניה רמ”ד אברהם (שיחול בע”ה מחרתים בט”ו בטבת), נברך אותו שכשם שהגדיר יפה את את השאלות והתהיות – כך יזכה בעשור השביעי שתתיישב דעתו למצוא את התשובות הנכונות לשאלותיו, ברוחם ובעקבותיהם של חכמי ישראל הראשונים והאחרונים שערכו לנו ‘בישרא שמינא אפתורא דדהבא’ בנושאי יסודות האמונה וחובות הלבבות.

      כ’זקני ת”ח’ שכל שמזקינים דעתם מתיישבת, יזכה ‘מרא דאתרא’ להבין דבריהם בשכל ולהתענג על ה’ גם ברגש ולראות עין בעין בהשגחת ה’ וישועתו, ויתקיים בו ‘עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו’מ ואומר: ‘כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי’.

      בברכה, ש”צ

    4. בגלל שגם הטקסטים וגם צורת הלימוד שלהם בכיתות בד”כ מביאים יותר נזק מתועלת. אני זוכר את שיעורי מחשבת ישראל כשיממון צרוף ואנכרוניסטי.
      חן חן על האיחולים. 🙂

  22. כתבת: יש זכות יסודית לכל אדם לגבש את עמדותיו ואת דרך חייו. עד כמה שזה נשמע מרתיע לאדם מאמין, הזכות הזאת קודמת בעיניי לחובה לעבוד את השם”. האם יש סמך לגישה זו מהתלמוד או המדרשים? חשוב להדגיש, זה בסדר גמור אם אין סמך כזה, אני לא מחפש לסתור את סברתך. פשוט לפי היקף ידיעותיי המוגבלות בתלמוד ובמדרשים אני מעולם לא נתקלתי בגישה כזו, ואני פשוט סקרן לדעת אם אתה מכיר גישה כזו בחז”ל. אדרבה, אני תמיד מצאתי גישות הפוכות בחז”ל. דוגמאות נפוצות שיש בחז”ל, לדוגמא: “ולא תתורו אחרי לבבכם” – זו מינות (כלומר, אל תחשפו עצמכם לתיאולוגיה חוץ-יהודית). או למשל: “אל תפנו אל האלילים” – אל תפנו אל מדעתכם (כלומר, יש להתמקד ביהדות בלבד, מקום פנוי בראש זה מסוכן ועלול להתמלא ברעיונות כפירה). יש איסור לקרוא בספרים חיצוניים, ואלו ספרי מינים (לפי פירוש מסוים). בקיצור, נראה לי שחז”ל סברו שהחובה לעבוד את אלוהים קודמת לכל ובוודאי דוחה את הרצון של האדם להרחיב את גבולות הגזרה המחשבתיים שלו.

השאר תגובה