מעורבות אלוהית בעולם – התמונה השלימה (טור 280)

בס”ד

בטור הזה אני נזקק שוב לנושא המעורבות האלוהית בעולם. אני לא מכנה אותה “השגחה” כמקובל, מפני שהמינוח הזה אינו מדויק. השגחה יכולה גם להתפרש במובן פסיבי (מעקב אחרי מה שקורה כאן, גם בלי מעורבות). העילה לדיון היא ביקורת של הרב משה רט על שיטתי בעניין שהתפרסמה לפני כמה ימים תחת הכותרת “ה’ לא עזב את הארץ – תשובה לרב מיכאל אברהם“.

הדברים שלו נכתבים בעקבות ויכוחים רבים בינינו בנושא הזה (חלק  מהם כבר פורסם בעבר, וחלקם מופיעים בצורות שונות בטרילוגיה עצמה), ואני מניח שמי שירצה יוכל לשמוע עליהם גם בכנס שייערך מחרתיים לכבוד יציאת הטרילוגיה (יום ד, 4.3, בשעה 15:45-18:30 במכון הגבוה לתורה, באוניברסיטת בר אילן. ראו במודעה כאן משמאל). הרב משה ידבר שם על ביקורתו ואני אגיב בקצרה.

תחילה אתאר כאן בקצרה את גישתי, ולאחר מכן אתייחס לביקורות הנ”ל. התיאור של גישתי יהיה תמציתי למדיי, אבל ישתדל להקיף את כל הנקודות הרלוונטיות (ולכן הטור הזה מעט ארוך יותר מהמקובל. זו ההזדמנות לקבל תמונה שלימה, גם אם סכמטית, על הנושא הזה שחוזר ונדון כאן לא פעם (ליתר פירוט ראו בספר השני בטרילוגיה, אין אדם שליט ברוח).

נקודת המוצא: הנחות מתודולוגיות

להבנתי, ההנחות המתודולוגיות שלי הן שעומדות במוקד הדיון, ולכן אפתח בהן (חלק מהדברים נדונים בטור 243, שם הצבתי אותם בקונטקסט פרשני ומתמטי). מה שמעורר את הוויכוח הוא קונפליקט או סתירה לכאורה בין מה שעולה מהמקורות והמסורת (תורה, תלמוד וחז”ל ופרשנים, מאי עמא דבר) לבין מה שעולה מהתבוננות בעולם ומתפיסות מדעיות. לכן חשוב לקבוע כבר בהתחלה: מבחינתי ההסתכלות על העולם היא הבסיס העיקרי לתפיסות עובדתיות. אני לא לומד עובדות מהתורה ולא מהתלמוד, אלא בעיקר מהתבוננות בעולם. בעיקרון, תורה אינה מקור לעובדות ולא מתיימרת להיות כזאת, אלא בעיקר מקור לערכים ונורמות הלכתיות. אמנם יש טענות עובדתיות בתורה (בריאת העולם, מתן תורה, אברהם אבינו, משה רבנו, הכניסה לארץ וכדומה) וכמובן גם בחז”ל ובמפרשים (תפיסות השגחה, משמעותה של תפילה וכו’), ואסביר כיצד לדעתי יש להתייחס אליהן.

עובדות בתורה תלויות בפרשנות שלנו עבורן. זהו כבר יסוד שיסד לנו הרמב”ם לגבי בריאה יש מאין וההאנשה של הקב”ה, שאם יש סתירה בין מה שעולה בעיוננו (הפילוסופי והעובדתי-מדעי) לבין מה שכתוב בתורה, ניתן וראוי לאחוז בפלך הפרשנות וליישב את מה שכתוב בתורה עם המסקנה שלנו. כידוע, הוא גם עשה זאת לא מעט. מעבר לפרשנות למאורעות ספציפיים כמו פגישת המלאכים עם אברהם שהתפרשה אצלו כחלום, בין היתר הוא אפילו מוכן היה לוותר על הטענה שהעולם נברא יש מאין אם אכן זו הייתה מסקנתו המדעית-פילוסופית (כלומר אם אריסטו שטען לקדמות העולם היה מביא ראיות טובות לתפיסתו). זאת למרות שהתורה פותחת בקביעה חגיגית “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ” (וכמובן גם את כל שאר היקום, כמתואר בהמשך הפרק הראשון). אין תיאור עובדתי יותר חזק מזה, ובכל זאת גם עליו הרמב”ם היה מוכן לוותר מול מסקנה עובדתית-פילוסופית-מדעית אחרת. האלגוריסטים, שחלקן פוסעים בעקבות הרמב”ם הנ”ל (לגבי חלום המלאכים), מוכנים לוותר על כל התיאורים העובדתיים-היסטוריים במקרא, ולראות בהם אלגוריה בלבד. נכון שהרשב”א התפלמס איתם בחריפות, אבל בכל זאת היו שקיבלו זאת. יתר על כן, גם הרשב”א עשה זאת בעיקר מפני שהם הגיעו לדעתו למסקנות בעייתיות ופחות בגלל עצם התפיסה האלגוריסטית. אבל גם אם הרשב”א אכן חשב אחרת – אני מרשה לעצמי לא לקבל את תפיסתו בעניין מפני שאיני רואה בו מקור סמכות לפרשנות התורה, מה שמביא אותי ליחס לחז”ל וחכמי הדורות.

כפי שכבר כתבתי לא פעם, אני מחלק בין שני סוגי סמכות: פורמלית (חובה לקבל למרות שאיני מסכים) ומהותית (צריך לקבל כי יש להם ידע או חכמה שלי אין, ולכן הם בוודאי צודקים). כבר במישור המושגי אין אפשרות לדבר על סמכות פורמלית ביחס לעובדות, גם אם אלו עובדות שלא נתונות לתצפית חושית ישירה או עקיפה (כמו השגחה, ביאת המשיח, עולם הבא וכדומה). אי אפשר לומר לאדם שהוא חייב לקבל עובדה אם בפועל הוא חושב אחרת. מה שאפשר הוא לשכנע אותו שהוא טועה, כלומר היזקקות לסמכות מהותית. אפשר לשכנע אותו באמצעות טיעונים או באמצעות היזקקות לסמכות הטוענים. הסמכות המהותית של חכמי הדורות (חז”ל או המפרשים) בנוגע לקביעות עובדתיות-מחשבתיות יכולה להתבסס על שלושה מקורות: מסורת מסיני, פרשנות למקרא (בהנחה שיש להם מיומנות פרשנית עילאית לעומתי), או סברת עצמם, כלומר תוצאה של עיון פילוסופי או תצפית אמפירית-מדעית (וכאן ההנחה היא שיש להם חכמה או מקורות מידע עילאיים שאין לי).

כל עוד אין עדות ברורה למסורת מסיני, איני רואה באמירה של חז”ל ובוודאי של פרשנים שבאו אחריהם, מקור סמכות מהותי. קיומו של קונצנזוס לא מעיד על מסורת, בוודאי לא בתחומים הללו. קונצנזוס יכול להיווצר בכל מיני צורות. על פרשנות המקרא כבר עמדתי למעלה. כל אחד יכול לפרש כהבנתו, ואין לחז”ל סמכות או יכולת לפרש את המקרא טוב ממני (בהלכה יש להם סמכות כי קיבלנו אותם על עצמנו). ובמישור של תפיסת המציאות והידע מדעי-פילוסופי, אין להם שום יתרון עליי ועליכם. סברא יש לכולנו, וביחס למדע סביר יותר לומר שלנו יש יתרון עליהם. בוודאי שאין שום קדושה במה שהם אמרו, כמו שאין קדושה במה שאני אומר. מדובר בסברות ומסקנות של בני אדם כמוני כמוכם.

גם דברים שנחשבים כאילו התקבלו במסורת ואפילו יש סביבם קונצנזוס רחב, יש להם אותו מעמד. למסורת אין שום מעמד מבחינתי מעבר לתחום ההלכתי, אלא אם ברור שהיא באה מסיני. לכן תפיסות רווחות בנושא מחשבתי או עובדתי כזה או אחר, ממש לא מרשימות אותי. כמובן כדאי לבחון אותן בכבוד לגופן, כמו כל עמדה מנומקת אחרת, אבל הטענה שכך חושבים רבים אינה יכולה להחליף טיעונים לגופו של עניין. זהו כשל אד פופולום או אד הומינם, ולכן טענה כזאת מבחינתי אינה עניינית.

אומר יותר מכך. מסורת וקונצנזוס שכאלה הם אפילו לא במעמד שמשית עליי את נטל הראיה. גם אם אני חולק על כל חכמי הדורות (ואני לא) עדיין איני סבור שנטל הראיה הוא עליי. משמעות הדבר היא שגם אם אני בספק בסוגיא הנדונה, איני רואה הכרח לקבל את עמדתם. אם אני בספק אז אני בספק וזהו. כזכור, לדעתי אין להם שום יתרון עליי בתחומים אלו ואין להם מקור מידע שלא ידוע לי. התקבלות של רעיונות בכלל, וגם אצל חכמי ישראל, יכולה להיות מבוססת על סברתם או על תפיסה (שגויה לדעתי) כאילו יש כאן עמדות מחייבות (יש מסורת וסמכות בשאלות של מחשבה ועובדות). להתקבלות של רעיונות יש דינמיקות שונות, אבל שאלת האמת שבהם צריכה להידון לגופה.

לסיום רק אזכיר שבטור 243 הבאתי את דברי הרמב”ם בשמונה פרקים כדגם להתייחסות לסתירה בין מקורות חז”ל לסברא בהקשר ערכי (האם עדיף “ישר” או “כובש”). ראו שם גם את דברי הר”ן בסוכה על כך שאין להכחיש המוחש.

כעת אעבור לדון בסוגיית המעורבות האלוהית עצמה.

מה אומרת המציאות על מעורבות אלוהית

בהסתכלות פשוטה על המציאות ברור לכל אחד מאיתנו שיש חוקי טבע. יתר על כן, לפי מיטב הידע המדעי העכשווי, חוקי הטבע הם דטרמיניסטיים. בעבר כבר הסברתי מדוע תורת הקוונטים לא רלוונטית לסוגיא. בקצרה, היא עוסקת בסקלות מיקרוסקופיות ולא בעולם שלנו, והיא מתארת את התנהלות העולם דרך התפלגות קשיחה שאין לה קשר למעשינו או למדיניות והחלטות אלוהיות.

אנשים מניחים לפי תומם שלכל אירוע יש סיבה טבעית, ובהתקיים הסיבה יתרחש האירוע. אם לא מצאנו את הסיבה אנחנו עדיין מניחים שיש סיבה כזאת אלא שלא מצאנו אותה. אף אחד לא מניח שחפץ כלשהו מתחיל לנוע בלי סיבה פיזיקלית.[1] אלו הזיות שאף אחד לא מאמין בהן, ואני לא מאמין גם למי שאומר שהוא מאמין בהן. הבאתי לכך כמה דוגמאות.

אף אחד מאיתנו לא יקבל טענה של אדם שהתקדם על המדרכה בלי להניע את רגליו. אנחנו גם לא נקבל טענה שאמנם הנעתי את הרגליים אבל מה שגרם להתקדמות שלי הוא הקב”ה ולא הנעת הרגליים. לחלופין, בישלתי חמין אבל לא האש עשתה את את זה אלא הקב”ה (אני רק עשיתי “השתדלות”). חשוב להבין שאלקטרון או כל עצם פיזי אחר הוא בדיוק כמו גוף האדם. גם שם העסק לא קורה בלי שיש סיבה פיזיקלית (או רצון אנושי) שמחוללת זאת. כשאני לוקח אקמול החום שלי יורד, ולא משנה אם התפללתי או לא, ומה איכות התפילה שלי. זו כימיה פשוטה. ואם החום לא ירד, מיד אבדוק את הכדור או אלך לרופא לבדוק מה הולך כאן. ואפילו אם לא נמצא סיבה כלשהי, ברור יהיה לכולנו שיש כאן סיבה שמשום מה נעלמה מאיתנו. הרי כל מדען שמגלה תופעה חדשה שלא מתאימה  לחוקי הטבע היה אמור להסיק שזו יד ה’ ולכן יש כאן חריגה מהטבע. אבל משום מה הוא ממשיך לחפש, וכמובן תמיד מוצא, סיבה אחרת. חוקי הטבע תמיד שם. לא תמיד אלו הידועים לנו, ולעתים מתחדשת לנו הבנה לגבי חוקי הטבע, אבל לעולם מדובר בהסבר טבעי. גם אם בסופו של דבר נתייאש ולא נמצא את הסיבה לכך שהחום לא ירד או שהעניין לא פועל לפי החוקים, ואז אולי נדבר על יד ה’ ועל התפילה, לדעתי ברור לכולנו שאלו דיבורים מהשפה ולחוץ. אף אחד לא באמת מאמין בזה (ראו את דברי הרב שטיינמן שהובאו בטור הקודם). אם הייתה בעינינו אופציה כזאת, ספק עד כמה היינו משקיעים בבדיקות, שהרי תמיד יש אפשרות שזה בגלל התפילה. ובכלל, במקום לבדוק בהיסטריה מה הסיבה שהחום לא יורד, אפשר פשוט להתפלל עכשיו טוב יותר (תשלומין או נדבה) ובכך לייתר את הצורך לבדוק ולטפל. אה, שכחתי את “חובת ההשתדלות”…

כבר הזכרתי כאן (ובטרילוגיה) שכשעושים מחקר רפואי ובודקים קבוצת מדגם מול קבוצת ביקורת, אף אחד לא טורח לנטרל את השפעת התפילות והמצוות. מנטרלים פלצבו, או כל גורם קטן אחר שעולה על הדעת, ואת עיקר העיקרים שוכחים: התפילה והמצוות. אף אחד לא עושה זאת, לא חוקרים יראי שמים, ולא פציינטים יראי שמים שמשתמשים בתוצאות של מחקרים רפואיים. אבל אם עיקר הריפוי נעשה על ידי הקב”ה והתפילות זו רשלנות מחקרית חמורה. כשבודקים תקלה במטוס שהתרסק או תאונת דרכים, תמיד מחפשים מקור טבעי (סדק בכנף, תקלה וכדומה). גם אם לא מצאנו ברור לנו שיש מקור כזה. איך הייתם מתייחסים לשוטר שבחן תאונה ולא  מצא לה הסבר, ואז אמר כנראה שהנה לא התפלל כמו שצריך. הרי ברור לכולנו שאלו דיבורים מהשפה ולחוץ. וכך בכל תחום בחיינו. בטורים 39 ו-271 ניתן לראות עוד דוגמאות לכך שאנשים לא באמת מניחים את תפיסת ההשתדלות שעליה הם מצהירים. חזרתי על כך והראיתי זאת בצורה מאד ברורה גם בטור 279, שם שללתי את התזות ההזויות אך רווחות לגבי “חובת ההשתדלות”. אף אחד לא באמת מאמין בזה ולא נוהג כך. אנשים מבינים שעליהם לפעול כדי להביא תוצאות, ושהפעולות הן שמביאות את התוצאות (ולא חיים במטריקס שאנחנו עושים פעולות והקב”ה מביא את התוצאות).

כאן ישנה נקודה מאד חשובה. בטוקבקים לטור הקודם עלו כמה וכמה טענות שיש חובת השתדלות עד רמה מסוימת. היו שם ערבובים בין טענות שונות ולא אכנס לכך בפירוט. כאן רק אומר שאם יש רמת השתדלות מסוימת שכן נחוצה כדי להביא את התוצאות אין סיבה להניח שיש לה גבול. אלו ספקולציות שאין בהן היגיון וגם אין להן מקור. אם התוצאות תלויות במעשינו עלינו לפעול באופן שיביא אותן, ולא לעשות פעולות חלקיות ולסמוך על הקב”ה חלקית. מאיפה הגיעה התזה המוזרה הזאת? יש רק שתי אפשרויות שניתן לדון בהן: “לחיות בסרט” של “חובת ההשתדלות” או להבין שהטבע פועל לפי דרכו והקב”ה לא מעורב. כל הבירורים על גדר חובת ההשתדלות עד כמה, הם הזיות שאיני יודע מי המציא אותן.[2]

עוד מיתוס רווח ושגוי הוא זה של אפשרות למעורבות אלוקית במסגרת הטבע. כמה וכמה מפרשים (כולל חז”ל) וכמובן גם אנשים בימינו מדברים על כך שתיתכן מעורבות אלוהית במסגרת הטבע. שימו לב שהם לא מדברים על נס נסתר אלא על מעורבות שאינה נס. התוצאות אפשריות גם על פי הטבע והקב”ה רק דואג שהן תקרינה. אבל זהו חוסר הבנה כמובן. מעורבות אלוהית פירושה שבלי שהוא מעורב היה קורה X, והוא מתערב ומחולל את Y. כלומר חוקי הטבע היו מביאים תוצאה אחרת מזו שהוא חולל. לכן כל מעורבות פירושה חריגה מהתנהלות טבעית ומחוקי הטבע (כאמור, אני כולל את הרצון החופשי שלנו במסגרת הטבע). אין חיה כזאת מעורבות במסגרת הטבע. ניתן כמובן לחלק בין נס נסתר, כלומר נס שמבחינת הרואים לא ברור שהייתה כאן חריגה מהטבע (למרות שבפועל הייתה) לבין נס גלוי, שבו כל אחד רואה שהיה כאן נס. כך מבחינים בין נסי מגילת אסתר למכות מצרים או בקיעת ים. גם כאן וגם כאן האירועים התחוללו על ידי הקב”ה (בתפיסות המקובלות), אלא שבמגילת אסתר זה התחבא במעטה טבעי ואילו במצרים היה ברור לכל שמדובר בניסים. אבל שני סוגי הניסים הללו הם חריגה מהטבע.

התפיסה המדעית שתיארתי שוללת את קיומם של שני סוגי הניסים. ההנחה שלנו היא שכל אירוע יש לו סיבה, בין אם אנחנו מבינים ורואים אותה ובין אם לאו. אמנם אי אפשר לשלול את קיומן של מעורבויות אלוהיות ספורדיות. ייתכן שפה ושם הוא מתערב בלי שנשים לב (נס נסתר), אבל במהלך השוטף של החיים והעולם הטבעי אין מעורבות אלוהית.

יש לכך שתי השלכות:

  • מקובל אצלנו שכל מי שנפטר מיד שואלים מדוע זה קרה, וגם אם לא מוצאים סיבה מסבירים שהקב”ה לא עובד אצלנו ושיקוליו לא נהירים לנו. מכלל הדברים עולה שברור לכולם שזה אכן מעשה ידיו, אלא שלא תמיד ניתן להבין. זה נס נסתר. אף אחד לא מעלה את האפשרות שפלוני נפטר בגלל מחלה או בגלל אירוע כזה או אחר, בלי קשר לשיקולים תיאולוגיים-אלוקיים. זו לא אופציה. מהתמונה שתיארתי עולה שזה לא נכון. אולי במקרים מסוימים זה מעשה ידיו של הקב”ה, אבל ההנחה כאילו זה תמיד כך אינה נכונה.
  • גם לגבי המקרים הספורדיים, זו רק אפשרות היפותטית. איני יכול לשלול מעורבויות כאלה. ועדיין נטל הראייה לכך שהן קיימות מוטל על מי שטוען זאת. כשלעצמי איני רואה שום אינדיקציה לכך, ותחושות בעניין הזה לא שוות מאומה. רוב ככל המקרים שהובאו לידיעתי בהקשרים אלו ניתנים להסבר סטטיסטי פשוט, ולכן אין סיבה להניח שהם פרי מעורבות אלוהית.

כדוגמה, אטול את שיבת ציון בימינו או ניצחון במלחמה זו או אחרת. יש הטוענים כי אלו ניסים גלויים. זו כמובן שטות. אין כאן ולו אירוע אחד שברור בעליל כי הוא לא לפי חוקי הטבע. ניתן אולי לטעון שיש כאן נס נסתר (כמו במגילת אסתר), מהלך אלוקי שנראה כאילו במסגרת הטבע וחוקיו (כאמור מעורבות אלוהית היא לעולם חריגה מהטבע, אלא בנס נסתר החריגה לא גלויה). אבל גם כאן, על אף שזה אולי אפשרי, איני רואה שום הכרח לזה. לניצחונות המלחמה יש הסברים טובים מאד במישור הצבאי-היסטורי. ה”ניסים” הללו (גם אלו מביניהם שאכן היו)[3] הם לכל היותר צירופי מקרים, שתמיד יכולים להתרחש, בטח בסיטואציה כל כך קטסטרופלית כמו מלחמה. לכן הטוען שיש כאן יד אלוהית, גם אם זה אפשרי – עליו נטל הראיה.

לגבי שיבת ציון יש לכאורה טיעון חזק יותר, שהרי היא נמסרת לנו מראש בנבואה. לכאורה זו ראיה מוחצת למעורבות אלוהית. אבל גם כאן, על אף שזה כמובן אפשרי, אין שום הכרח. התרבות והערכים שלנו (התורה) הם שגרמו לשרידות שלנו ולקשר שלנו לארץ, ולכן הם שהביאו אותנו לחזור אליה. אין הכרח לומר שזו מעורבות אלוהית ישירה (פרט לבחירת אברהם וצאצאיו ומתן תורה כמובן). יתר על כן, זה שהקב”ה קורא הדורות מראש יודע מה עתיד להתרחש, מוכיח שהוא מעורב? זה מגוחך. הרי הוא יודע מה עתיד להתרחש גם אם הדבר נעשה על ידינו, לא?[4] וכי הקב”ה לא יכול לדעת שעם שקיבל תורה ואימץ את התרבות והערכים שלה, ישאף לחזור לארץ ויצליח בכך? גם בפסוקים שאומרים שהקב”ה ישוב את שבותנו והוא ישיב אותנו לארץ, אין שום הכרח לומר שמדובר בסיוע פעיל. התורה שניתנה לנו היא שעושה את העבודה הזאת. זה כמו שהקב”ה “מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית”, כלומר ברא חוקי טבע שפועלים מכוחו וממשיכים את מעשה בראשית עד ימינו.[5]

אשאל אתכם עוד שאלה. כמה מכם ייטשו את המחויבות והאמונה הדתית שלהם אם מדינת ישראל תיחרב ואנחנו נשוב לגלות? אני מניח שכמעט אף אחד. יתר על כן, וגם מי שיעשה זאת הרבנים יסבירו לכולנו שזו חולשה ועצת היצר. אבל אם התקיימות הנבואות היא הוכחה לאמיתותן וליד ה’, אזי התבדותן הייתה אמורה להוות הוכחה לכך שאין בהן ממש, לא? אם כל מה שקורה, דבר והיפוכו, מתאים לנבואות הללו, אזי הנבואות הללו לא באמת אומרות משהו שניתן להפרכה, ולכן אי אפשר להביא מהן ראיה לכלום. זו חכמה קטנה מאד (ובעצם חוסר יושר) להביא ראיות ליד ה’ מנבואות שהתבדותן לא הייתה נתפסת כהפרכה לכך. זהו טיעון מגמתי ולא רציני.

עד כאן עסקתי בשאלה כיצד העולם נראה בהתבוננות הפשוטה שלנו. אני מניח שרובנו נסכים שבלי ההנחות של המסורת והמקרא על מעורבות אלוהית לא היינו חושבים שיש כאן כזאת. אבל יש מקורות כאלה, ולכן כעת עלינו לבחון את משמעותם. האם העולה מהמקורות לא מחייב אותנו לאמץ תפיסות של מעורבות אלוהית ולהבין שגם אם איננו רואים אותה היא נמצאת אי שם?

מה אומרים התורה וחז”ל על מעורבות אלוהית

אזכיר כאן רק בקצרה את דבריי בטור 243. הראיתי שם שניתן בהחלט לפרש את פסוקי התורה שמדברים על מעורבות אלוהית, כעוסקים בתקופת המקרא ולא בימינו. לכן מבחינתי אין סתירה בינם לבין הטענה שבמהלך ההיסטוריה הקב”ה מתנתק מהעולם. זה פירוש אפשרי בהחלט לפסוקי התורה. גם אם הוא היה דחוק, במקום שיש ראיות טובות אנחנו נוקטים פירושים דחוקים (למשל על גיל העולם, תיאור הבריאה המקראי ועוד). חז”ל והמפרשים עושים פרשנויות הרבה יותר נועזות ומרוחקות מהפשט מאשר הפרשנות הזאת.

מעבר לזה, יש לא מעט עניינים שמופיעים בתורה ונעלמו עם השנים. יש נסים גלויים שלכל הדעות נעלמו. יש  נבואה שלכל הדעות נעלמה. שלא לדבר על עבודת הקרבנות, ועל מכלולים הלכתיים שלמים שלא רלוונטיים כיום. המציאות משתנה ואולי גם המדיניות של הקב”ה. הרב קוק מדבר בכמה מקומות על כך שכשהמציאות משתנה זה לא מקרי. זה מעיד על שינוי במדיניות של הקב”ה ועל שינוי ברצונו מאיתנו (למשל, זה שאין היום עמלקים שחובה עלינו להורגם). יתר על כן, לדעתי הפירוש הזה לא באמת דחוק. הרי הנבואה והניסים הגלויים פסקו לכל הדעות. אז למה לא להניח שגם הניסים הנסתרים כך? אם הקב”ה הולך ומתנתק מהעולם, אך סביר הוא ליישם זאת גם לגבי קשריו הנסתרים עמו.

לכן לדעתי אין כל מניעה פרשנית להבין שהפסוקים שעוסקים במעורבות אלוהית היו נכונים באותה תקופה אבל לא בימינו, כלומר שהמדיניות השתנתה. השאלה מה עושים עם העובדה שהמסורת שלנו אומרת לא כך. יש קונצנזוס רחב בין חכמי התורה לאורך הדורות שגם היום הקב”ה מעורב. על כך כבר אמרתי שקונצנזוס כזה לא עושה עליי הרבה רושם. אם ההתבוננות בעולם מעלה בעיניי תמונה אחרת, אני מעדיף לאמץ פרשנות תואמת למקרא, בדיוק כפי שקרא הרמב”ם לעשות במקרים אלו (בדוגמאות שהזכרתי לגבי האנשה ובריאה יש מאין).

מעבר לכל זה, הקונצנזוס הזה אינו מלא כפי שמציגים אותו. היו כמה וכמה חכמים לאורך הדורות שחשבו שהקב”ה לא מעורב (כולל חז”ל במדרשים על כך שגם הניסים הגלויים היו טבועים במציאות מעיקרה, והרמב”ם מביא את דבריהם ומאמץ את התמונה הזאת בכמה מקומות). יש מקורות רבים שהוא  מעורב חלקית ובוודאי לא מחולל את כל מה שנעשה כאן. כאן רק אזכיר את דברי הר”ח בחגיגה ה ע”א, שמסביר שאדם שנרצח יכול היה למות בלי שבאמת מגיע לו, “יש נספה בלא משפט”. בניגוד לדוגמה (בחולם) הרווחת, זה לא מעשה ידיו של הקב”ה. הבאתי מקורות נוספים בספר השני של הטרילוגיה, ולא אחזור עליהם כאן מפני שזה לא חשוב לדיון. כאמור, גם אם היה קונצנזוס מלא לגמרי לא הייתי משנה את עמדתי.

חשוב להבהיר שאין כוונתי לומר שהקב”ה לא יכול להתערב. מי שברא את העולם וחוקק את חוקיו ודאי יכול לשנות אותם או להקפיאם. טענתי היא שבפועל מדיניותו (לפחות כיום) היא לא להתערב. לכן שאלת כל יכולתו של הקב”ה אינה נוגעת לדיון שלנו.

משמעותן של בקשות בתפילה

לתפיסת המעורבות האלוהית שהצגתי כאן יש השלכה הלכתית ביחס לתפילה. הרי בתפילה יש בקשות והודאות, ושני החלקים הללו מניחים מעורבות של הקב”ה בעולם. אנחנו מודים לו על מה שעשה ומבקשים ממנו לעשות. לכאורה לפי התמונה שתיארתי עד כאן אין לשני אלו מקום. מאידך גיסא, אין שום אינדיקציה שתפילות באמת נענות. ההיענות של הקב”ה לתפילות היא דוגמה, וייתכן שמדי פעם זה אכן קורה, אבל אין אינדיקציה לכך. כל מקרה שמוצג כהדגמה להיענות, יכול כמובן להיות מוסבר בדרך הטבע. ושוב חזרנו לכל הדילמות והטיעונים שראינו עד כאן.

אלא שכאן נכנס אלמנט חדש, שכן לגבי ההלכה יש סמכות לתלמוד, מפני שכאן מדובר בנורמה ולא בעובדה. אך מאחורי ההלכה במקרה זה עומדת תפיסת עולם מחשבתית-עובדתית (שהקב”ה מעורב ונענה לתפילות). האם הסמכות ההלכתית לא מחייבת אותנו לקבל גם את התשתית המחשבתית שביסודה? איך אפשר לקיים את ההלכה אם לא מקבלים את התשתית?

לגבי ההודאות, די קל להסתדר. אנחנו מודים לקב”ה על בריאת העולם וחוקי הטבע, שהם שמחוללים את כל מה שקורה לנו ומאפשרים לנו לחיות ולתפקד. ההודאה דווקא בזמן שקרה “נס” היא רק הזדמנות להודות לו על הבריאה (כמו “מודה אני” בהשכמת הבוקר). למרות שבלא אינדיקציה ברורה אין לי סיבה להניח שמדובר במעורבות אלוהית. תחושת הנס הפסיכולוגית שקיימת אצל כולנו מהווה הזדמנות להודות על מה שבאמת ראוי להודות.

זה לגבי ההודאות, אבל הבקשות זה באמת חלק קשה. בעניין זה באמת קיים קונפליקט, שכן בלי מעורבות אלוהית מה טעם לבקש. בעניין זה עליי לשוב ולומר שגם אם לוגית זה היה מחייב, החובה הזאת לא ניתנת לביצוע. כפי שהסברתי, אי אפשר לדרוש כניעה או ציות לסמכות לגבי קביעות עובדתיות ומחשבתיות. יתר על כן, כפי שהזכרתי, ביחס לתפיסת עולם ולעובדות אין משמעות לסמכות, לא מהותית ולא פורמלית. חז”ל טעו בענייני מדע ואין סיבה להניח שלא טעו ביחס לתפיסות עולם. בוודאי אם יש לנו כיום ידע מדעי טוב יותר משלהם. יתר על כן, ספציפית בנושא מעורבות אלוהית ותפילה, חז”ל כנראה הניחו שיש מרווחים בטבע שמאפשרים תפילה על מעורבות אלוהית במסגרת הטבע, למרות שכפי שהסברתי למעלה לפחות לפי הידע המדעי העכשווי נראה שמצב כזה לא באמת קיים.

אני טוען יותר מכך. גם אם יש אפשרות כלשהי ליישב את המסורת שלנו, דברי חז”ל וחכמי הדורות, עם הידע המדעי (נניח באמצעות תורת הקוונטים שלכאורה מאפשרת מרווחים לא דטרמיניסטיים בטבע), אין שום סיבה ושם היגיון לעשות זאת. אם לחז”ל ולחכמי הדורות היו מקורות מידע שלא היו לאנשי תקופתם ואינם בידינו, אזי היה היגיון להניח שיש יישוב לדבריהם והם לא סותרים את הידע המדעי שלנו. אבל לא היו להם מקורות מידע כאלה, וחכמתם הייתה חכמה אנושית רגילה של בני זמנם. לכן אין שום סיבה נראית לעין להניח שהם לא טעו. ומכאן שאם מסקנתי היא שהטבע לא מאפשר מעורבות אלוהית, אני אחזיק בה ולא אקבל את דברי חז”ל, גם אם אני יכול ליישב בצורה מסוימת את דבריהם.

דוגמה: סוגיית “הצועק לשעבר”

ניתן להדגים את הדברים בצורה מאד חזקה דרך סוגיית תפילה על לשעבר בברכות (ראו גם כאן). ההלכה התלמודית אוסרת להתפלל על נס. המקור לכך הוא במשנה ברכות פרק ט שקובעת:

הצועק לשעבר, הרי זו תפילת שוא. כיצד? היתה אשתו מעברת, ואמר, יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפילת שוא. היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואמר, יהי רצון שלא יהיו אלו בני ביתי, הרי זו תפילת שוא.

בגמרא שם מחלקים בין מצב בו עדיין אין עובר (עד ארבעים יום) למצב שהוא כבר קיים (בגיל מעל ארבעים יום), והדברים נפסקו להלכה בשו”ע או”ח סי’ רל:

המתפלל על מה שעבר, כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר, ואמר: יה”ר שלא יהא קול זה בתוך ביתי; או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ’ יום לעיבורה, ואמר: יה”ר שתלד אשתי זכר, ה”ז תפלת שוא, אלא יתפלל אדם על העתיד לבא, ויתן הודאה על שעבר, כגון הנכנס לכרך, אומר: יר”מ ה’ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום; נכנס בשלום, אומר: מודה אני לפניך ה’ אלהינו שהכנסתני לכרך הזה לשלום; בקש לצאת, אומר: יר”מ ה’ אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום; יצא בשלום, אומר: מודה אני לפני ה’ אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו’, עד בא”י שומע תפלה.

אסור להתפלל על מה שכבר התרחש, כלומר אסרו תפילה על נס. אבל לאור מה שראינו כל תפילה ובקשה למעורבות אלוהית היא בקשה לנס (כי אין מעורבות במסגרת הטבע). לכאורה היה מקום לומר שאסור להתפלל על נס גלוי (כמו במקרה של תפילה על קול צווחה אצל בני ביתו) אבל מותר להתפלל על נס נסתר. אבל גם זה לא נכון, שהרי מינו של עובר אחרי ארבעים יום הוא עדיין נסתר (לפני עידן האולטרסאונד), אז למה אסרו להתפלל עליו? כנראה מפני שאסור להתפלל על מצב שכבר קיים (זהו בדיוק מצב של “הצועק לשעבר”).

המסקנה היא שאסור להתפלל גם על נס נסתר ולא רק על ניסים גלויים. אבל אם כך אין מקום לבקש מהקב”ה מאומה, שהרי כפי שהסברתי כל תפילה היא בקשה לנס (כי אין מעורבות אלוהית במסגרת הטבע). ובכל זאת, ההלכה קובעת שעל עובר עד ארבעים יום מותר לבקש שיהיה זכר. האם זו לא תפילה על נס? על כורחנו, שחז”ל הבינו שבמקרה של עובר לפני ארבעים יום המין שלו לא נקבע ולכן במסגרת הטבע הוא יכול להיות זכר או נקבה. במקרה כזה ניתן לבקש מהקב”ה שהוא יהיה זכר, כי זו מעורבות במסגרת הטבע. אם כן, ברור שלדעת חכמי התלמוד יש מעורבויות אלוהיות שהן במסגרת הטבע, ועליהן ורק עליהן מותר להתפלל ולבקש. אסור להתפלל על נס, גלוי או נסתר.

אבל הם כנראה טועים בכך. כל מעורבות אלוהית היא חריגה מחוקי הטבע, באופן נסתר או גלוי. למשל לגבי העובר אנחנו כבר יודעים זאת היטב מבחינה  מדעית. מעת שהביצית מופרית כבר ברור האם ייצא משם זכר או נקבה (XX או XY). אם כך, תפילה שהעובר יהיה זכר, גם כשהוא בן שבועיים, היא תפילה לנס, בדיוק כמו תפילה על עובר בן מאה ימים או בן שנתיים. אין שום הבדל במישור העקרוני. כשחז”ל הורו שתפילה כזאת מותרת והאחרת אסורה הם טעו או בעובדה (הניחו שיש מעורבות במסגרת הטבע) או בנורמה (קבעו שאסור להתפלל על נס).

המסקנה מכאן היא שחז”ל עצמם אסרו להתפלל לנס, נסתר או גלוי. או בגלל שניסים לא קורים כי הקב”ה לא חורג מהטבע (ואז הם עצמם הטרימו את שיטתי), או בגלל שאסור לבקש ממנו לעשות זאת ועלינו להשאיר לו את ההחלטה (למה? מה רע לבקש, אם אכן הוא עושה דברים כאלה?). בכל אופן, לשיטתם עדיין יש מקום לבקשות בתפילה כי לשיטתם יש מרווחים בחוקי הטבע ובמצבים אלו הבקשה אינה בקשה לנס. אבל אם כיום אנחנו יודעים שזה לא המצב, יש לנו שתי אפשרויות: או להתיר את האיסור התלמודי על תפילה לנס, או לחלוק על תפיסתו המדעית-עובדתית של התלמוד, ולהבין שאי אפשר לבקש בתפילה כלל (כי כל בקשה היא בקשה לנס). יש לזכור שבתחום ההלכתי יש לתלמוד סמכות, מה שאין כן בתחום העובדתי. איני קובע כאן מסמרות מה לעשות, אבל מציג את התמונה כדי שתראו שאין ספק שחז”ל טעו בתפיסה המדעית שלהם ולכן לא סביר לקבל את דבריהם בתחומים אלו כסמכותיים ומחייבים.

עדיין יכול כמובן לבוא אדם ולטעון כלפיי שאני לא יכול לשלול את האפשרות שיש מעורבות ספורדית של הקב”ה (אמרתי זאת למעלה). תמיד ייתכן שפה ושם הוא כן מתערב אלא שאנחנו לא רואים ולא מבחינים בזאת. אז כיצד מכוח טיעונים לא הכרחיים אני חולק על המסורת המקובלת ודעת רוב ככל החכמים (לא מדויק, וכנ”ל)? על כך אומר שזה בהחלט נכון. יש אפשרות למעורבות ספורדית, אבל איני רואה שום סיבה להניח זאת. מי שטוען זאת נטל הראיה מוטל עליו. ראינו שלדברי חז”ל בתחומים עובדתיים אין משקל רב, שכן אין להם ידע או חכמה בתחומים אלו מעבר למה שיש לי (להיפך, כפי שראינו יש להם פחות). אז למה בכלל לחפש תירוצים כדי ליישב את דבריהם? כפי שהסברתי, במקרים אלו גם אם יש לנו תירוץ אין סיבה להיזקק לו. אם למיטב הבנתי אין מעורבות אלוהית בבריאה כי אז הרבה יותר סביר לומר שהם פשוט טעו בעניין. הדברים מתחדדים בפרט לאור העובדה שזו אכן הייתה התפיסה המקובלת בזמנם, וחכמים בכל הדורות (עד ימינו) החזיקו בתפיסות המדעיות שרווחות בזמנם, וכיום אנחנו יודעים שהם טעו. אז גם אנחנו צריכים לאמץ את התפיסה המדעית העדכנית. אין סיבה לאמץ תפיסות מדעיות עתיקות בגלל סמכות התלמוד.[6]

אז מה כן לעשות? הרי מדובר בשאלה הלכתית (של בקשות בתפילה). ראשית, חשוב להבין שהקב”ה לא יכול לצפות מאיתנו לקיים הלכה שאינה בת קיום. אי אפשר לדרוש ממני לדקלם משהו שאיני מאמין בו. זה גם לא שווה מאומה בתור תפילה. הקב”ה גם לא מצפה לשקרים, כמאמר הגמרא ביומא סט ע”ב:

ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו.

חכמים עקרו את תקנת התפילה שהתקין משה רבנו מפני שבתקופתם הם לא  יכלו לומר את הנוסח שהוא קבע. משמע שגם בלי סמכות לשנות את ההלכה, בגלל שמדובר בשקר (מבחינתם) הם לא היו מוכנים לומר אותו בתפילה.

מעבר לזה, ראינו שיש דילמה ביחס להוראת ההלכה בעניין זה. ניתן לטעון שאין לומר את החלקים הללו בתפילה. אבל ניתן גם לומר שבניגוד להוראות חז”ל יש היתר להתפלל על נס (כי אחרת אין מקום לבקשות בתפילה בכלל. הם לא היו מודעים לזה). הצעה זו מבוססת על ההנחה שבמקרים ספורדיים אכן מתרחשים ניסים כאלה, הגם שאיננו יכולים להבחין בהם.[7] אין כאן המקום להרחיב יותר בעניין זה.

כעת נוכל לגשת לטענותיו של הרב משה רט. רוב טענותיו כבר נענו בדבריי עד כאן, אבל לשם השלימות אחזור בקצרה על הנקודות הרלוונטיות.

  1. מדיניות: שקרים קדושים

הרב משה פותח בכך שהשקפה זו לא רק שגויה אלא גם מזיקה. מבחינתי, כפי שהוא עצמו כותב שם, הטיעון הזה לא רלוונטי. אם זו האמת יש לאומרה ביושר. לדעתי האישית זה גם מונע נזקים יותר מאשר מביא אותם (כי אנשים שמגיעים למסקנה הזאת לא מוצאים עצמם נאלצים לזנוח את מחויבותם הדתית). אבל כאן אין ענייני בשאלה מה והאם לומר אלא בשאלה האם הטענות הללו נכונות או לא.

  1. מהי השגחה

הרב משה חוזר כאן על התזה של מעורבות במסגרת הטבע. כאמור, אין חיה כזאת. כפי שהסברתי למעלה, כל מעורבות היא חריגה מחוקי הטבע. אלא שבפסקה הבאה (“משמעותם של חוקי הטבע”) הוא מוסיף וטוען שאין סתירה כי חוקי הטבע עצמם משקפים את רצונו של הקב”ה. אבל זו טענה מגוחכת בהקשר שלנו. הרי גם אני מסכים לטענה הזאת. חוקי הטבע הם רצונו שהרי הוא יצר אותם. במחברת השלישית והרביעית שלי אני מאריך ומוכיח מכאן את קיומו של אלוקים. השאלה בדיון שלנו היא האם חוקי הטבע מגיבים לתפילות והאם ניתן לנבא מראש מה יקרה (האם הם קבועים וקשיחים). אם האקמול תמיד מוריד את החום, אז מבחינתי אין מעורבות אלוהית. ברור שחוקי הפיזיולוגיה הם חלק מהטבע שהוא יציר כפיו של הקב”ה, אבל זהו הטבע עצמו. זו לא מעורבות אלוהית בטבע. האקמול (בעזרתו האדיבה של הקב”ה) היה מוריד את החום גם למי שלא ראוי לזה מבחינה רוחנית. לזה אני קורא חוסר מעורבות, וזו טענתי. אם לזה הרב משה מסכים – אין לנו כל ויכוח.

הדיון על מערכת כפולה של הסברים או סיבתיות הוא סתם מיותר. הנושא הזה טופל בהרחבה בספרי את אשר ישנו ואשר איננו, ולא אכנס אליו כאן, שכן השאלה אינה האם הקב”ה עומד ביסוד חוקי הטבע. כבר הסברתי שגם אני מסכים לזה. הוויכוח הוא בשאלה האם יש חריגה מהם, אז לשם מה נחוץ הדיון על כפל מישורי ההסבר?

  1. התערבות במערכת

בפסקה הבאה הרב משה נכנס לשאלת ההתערבות במערכת של חוקי הטבע הקבועים. כאן אכן יש ויכוח בינינו. הוא טוען שלמרות שחוקי הטבע אכן קבועים (וגם מבטאים את רצון ה’) לפעמים תיתכן מעורבות אלוהית שחורגת מהם. זו כבר ממש טענה אבסורדית מבחינת מהלך הטיעון של הרב משה עצמו. אם הוא נזקק לזה אז לשם מה היה נחוץ כל הקטע הקודם על כך שחוקי הטבע הם ביטוי לרצון ה’? מי התווכח על כך? וכי אני טוען שלא הוא ברא אותם? כבר עמדתי על טענת הר”ן ש”הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל”. כך או כך, הוא נזקק להנחה שהקב”ה חורג מחוקי הטבע ועל כך ורק על כך הוויכוח בינינו. לכן כל מה שנכתב עד כאן מיותר לגמרי ואינו רלוונטי לדיון. מבחינתי כל זה נמחק, והדיון מתחיל כאן.

טענתו הראשונה היא שאלוהים ודאי יכול להתערב במערכת (קל וחומר מרצונם החופשי של בני אדם שמעצם הגדרתו חורג מחוקי הטבע הקשיחים, כפי שאני עצמי כותב במדעי החופש). אבל זו טענה שלא ממין העניין. הרי מעולם לא טענתי ואיני טוען שהקב”ה לא יכול להתערב. ודאי שהוא יכול. אני רק טוען שאין אינדיקציה לכך שהוא עושה זאת. אני מדבר על מדיניותו ולא על יכולותיו. זאת, להבדיל מרצונם של בני אדם שכל אחד מאיתנו חש באופן בלתי אמצעי שהם בהחלט משפיעים על הטבע ומעורבים בו וחורגים מהחוקים. הקב”ה נתן לנו מכוחו שלו את היכולת להתערב בחוקי הטבע. טענתי היא שהוא עצמו כנראה לא עושה בזה שימוש (למעט אולי מקרים ספורדיים).

כעת הוא מעלה את טענתי מדוע איננו רואים את ההתערבות הזאת. על כך הוא עונה שאין לנו מעקב אחרי כל אירוע בכל רגע ובכל מקום ביקום. אבל שוב מדובר בטענה שלא ממין העניין. אני לא טוען את טענתי מכוח זה שאיננו רואים את המעורבות. אני טוען אותה מכוח תפיסת העולם המדעית שהיא מבוססת היטב שיש חוקי טבע קבועים. אמרתי בעצמי שאין לנו אפשרות לראות הכל, אבל לאור הידע המדעי העכשווי נטל הראיה הוא על מי שטוען שיש מעורבות אלוהית. אם יבוא נביא ויאמר לי שאירוע כלשהו נעשה על ידי הקב”ה אאמין לו. אבל ככל הידוע לי אין כיום נביא כזה, וגם הרב  משה עצמו לא זכה לנבואה, לפחות ככל שאני יודע. אז מניין הוא יודע על המעורבות הזאת? טענתו דומה בעיניי לטענת קנקן התה השמיימי של ראסל. הרב משה בעצם טוען שסביב הכוכב צדק מסתובב קנקן תה קטן. לשאלתי מדוע לא רואים אותו הוא עונה: כי הוא קטן ואי אפשר לראות אותו. בצורת הטיעון הזה ניתן לדבר על פיות ורודות כנפיים סביב כל אחד מאיתנו כי כסלא לאוגיא (ראו ברכות ו ע”א). למה לא רואים אותן? כי הן קטנות וצבען מעבר לתחום אורכי הגל הנראים. טענות שלא ניתנות להפרכה ניתן להפריח (גם אם לא להפריך) ככל שתאווה נפשכם. כאמור, אני טוען שנטל הראיה הוא על מי שטוען שיש מעורבות אלוהית ולא על מי שטוען שאין. יש טבע שבו כולנו מודים ומכירים והוא מתאר את ההתנהלות הרגילה של העולם. כל מי שטוען לאירוע חריג צריך להוכיח זאת. אין ספק מוציא מידי ודאי (בשאלת מעמדם של המקורות כבר נגעתי ועוד אתייחס אליה בהמשך).

זו גם תגובתי לטענתו על חוסר היכולת להבחין בניסים נסתרים. השאלה שלי היא למה בכלל להניח את קיומם? נכון שאם הם קיימים לא נוכל להבחין בהם (כמו קנקן התה של ראסל), אבל את עצם הטענה שהם קיימים אין סיבה לקבל. למה בכלל לדון בזה, אם אין שום אינדיקציה לכך? רק כי אי אפשר להפריך זאת? יש מיליוני טענות שלא ניתנות להפרכה, וגם הרב משה לא יעלה בדעתו לדון בהן (חזרנו לקנקן התה).

  1. איך נראית השגחה

בפסקה הבאה הוא חוזר שוב על אותה טענה בדיוק. אי אפשר לראות את ההשגחה. כאמור, זוהי תזה שלא ניתנת להפרכה וכבר הסברתי מדוע אין כאן טענה נגדי (קנקן התה), ולכן לא אתייחס לכך שוב. אבל בדבריו שם הוא מביא את טענתי שבתקופות קודמות הייתה מעורבות אלוהית אלא שמדיניותו של הקב”ה השתנתה. הרב משה אומר שגם אז לא היינו יכולים להבחין בהשגחה, ולא מבין מדוע שם אני מודה בכך.

על כך אומר שלגבי הניסים הגלויים שגם הוא עצמו מודה שפסקו, אין צורך לשאול. שם כן ראו את יד ההשגחה בעליל. להיפך, זו ראיה לדבריי, כמו שהמדיניות השתנתה ביחס לניסים גלויים אני טוען שהיא השתנתה גם ביחס לניסים נסתרים. הוא עצמו טוען שם כלפיי מדוע אני טוען שהמדיניות השתנתה אם פעם היה אחרת. כעין חזקה קמייתא שמטילה עליי את נטל הראיה. על כך אומר, ממקום שבאת: הרי לשיטתך השינוי שגם אתה מודה בו לגבי ניסים גלויים מוכיח על שינוי מדיניות. זו לא רק חזקה שעשויה להשתנות אלא חזקה שהשתנתה בפועל. אני מזכיר שוב גם את פסיקת הנבואה וכל סוגי הקשר (הגלוי לפחות) בין העולם לבוראו. מוזר שטענתו על שינוי החזקה מופנית דווקא אליי, כשבעצם היא תוקפת את עמדתו שלו.

עוד אוסיף שלגבי ניסים נסתרים שהיו בעבר, באמת לא בטוח מבחינתי שבאמת היו כאלה. אבל יש מקרים שבהם התורה עצמה והנביאים העידו על אירוע כלשהו שהוא מעשה ידיו של הקב”ה (נס נסתר). והרי כבר כתבתי שאם היה כיום נביא שמגלה לי על אירוע כלשהו שהוא פרי יד ההשגחה הייתי מקבל זאת. טענתי היא שבלי נביא אין דרך לקבוע זאת. שימו לב, אני לא טוען שאני יודע שאין כיום מעורבות. טענתי היא כפולה: א. אין אינדיקציה לכך שיש. ב. בלי אינדיקציה אין סיבה להניח שהיא ישנה. חובת הראיה היא על מי שטוען שיש מעורבות. אם היא פסקה בגלוי אין סיבה להניח שהיא ממשיכה בסתר (זוהי שוב טענת קנקן תה שקוף ובלתי נראה).

בהמשך הוא מביא את טענתי לגבי התעלמות מחקר רפואי וכל פעילות אנושית אחרת מההשפעות הרוחניות על התופעות (כמו ריפוי וכדומה). הרב משה טוען נגדי שאין לנו דרך לטפל בזה מדעית ולכן עושים מה שיכולים. אבל זו טענה מגוחכת. אם ידוע לי שיש פרמטר שהוא הכי משפיע על תופעה כלשהי ואין לי דרך מדעית לטפל בו, הייתי מבטל את הניסוי ומכריז שאין לי דרך להבין את התופעה. הרי לא מדובר בעניין שולי. הריפוי הוא בידי הקב”ה ולא בידי התרופות, לא? האם האמון הלא מסויג שכולנו נותנים במחקרים הללו לא מעיד על כך שלדעתנו אין באמת השפעה משמעותית של הרוחני על הריפוי? יתר על כן, המחקרים הללו מניבים תוצאות שעובדות (=כל המידע הרפואי שבידינו), למרות ההתעלמות מהפרמטר הכל כך חשוב הזה. האם זו לא אינדיקציה לכך שהוא לא באמת משפיע?

  1. למה להאמין שיש השגחה?

כאן הרב משה מגיע לנקודה העיקרית. כאמור, המציאות ניתנת להתפרש בכמה צורות ואופנים, לפחות לגבי ניסים נסתרים. השאלה היא מה נקודת המוצא. אני טוען למה להניח שיש השגחה (=מעורבות) והוא טוען למה להניח שאין. בתשובתו לשאלתי, למה להניח שיש השגחה, הוא מציע שלושה נימוקים:

  1. המסורת. לגבי פסוקי המקרא הסברתי את עמדתי למעלה. אין כל סתירה בין התמונה שאני מתאר לבין פרשנות סבירה לפסוקי המקרא. לגבי המסורת הפרשנית שמלווה את המקרא, הסברתי כבר את דעתי על הנימוק הזה. אין לו בדל משקל בעיניי. לא ראיתי ולו חכם אחד שטוען שיש לו על כך מסורת מסיני. מדובר בסברות של אנשים שמושפעות מהנחות מוקדמות לגבי פרשנות המקרא. הם מניחים שבהכרח הוא מדבר גם על ימינו, הנחה שאינה מוכרחת כלל ועיקר פרשנית (כנ”ל), ונסתרת מהסתכלות פשוטה על המציאות (וגם משינוי המדיניות לגבי נבואה וניסים גלויים). כולם נרתעים מהסקת המסקנה הזאת כי היא נתפסת ככפירה. אז אני כופר בזה שזוהי כפירה, ואני גם טוען שרוב ככל האנשים לא באמת מאמינים בזה אלא רק מדקלמים סיסמאות שחונכו עליהן (ראו בטור הקודם ובטורים שהוזכרו בדבריי למעלה). כאמור, לדעתי גם אם היה על כך קונצנזוס מלא (ואין כזה), זה אפילו לא היה מספיק כדי להטיל עליי את נטל הראיה. זהו כשל של אדם הומינם/פופולום. דעתם של הרבה מאד אנשים שלא יודעים כלום על משהו לא שווה יותר מדעתי על אותו משהו. יתר על כן, הרי מדובר בעובדות, ולגבי עובדות אין סמכות, לא של רוב ולא של אף אחד אחר. מעבר לזה, גם אם זו הייתה סוגיא שיש לרוב משקל לגביה (כמו בסוגיא הלכתית), וכי אסור לאדם להחזיק בעמדת מיעוט? האם הרמב”ם שחידש כמה וכמה חידושים מופלגים בהלכה (כגון מעמד של דברי סופרים לכל ההלכות שנלמדות מדרשות, בשורש השני) ובמחשבה (כגון היחס לשדים ומיסטיקה) היה אמור להימנע מכך בגלל שרוב ככל גדולי ישראל בכל הדורות עמדו נגדו? אתמהה! הטיעון של הסתמכות על המסורת ועל הרוב עניינו בדרך כלל הוא סתימת פיות גרידא.
  2. האינטואיציה. נדמה לי שבנושא האינטואיציה אני מרא דשמעתתא (כתבתי ספרים עליה ועל חשיבותה ומשמעותה). בקשר ל”אינטואיציה” הזאת, היא אינה אלא פרי אמונה דוגמטית. אנשים שחונכו על כך שאלוהים מתערב ושכפירה היא לחשוב שלא, ודאי ימשיכו לחוש “אינטואיטיבית” במעורבותו. הרי לכל אירוע שבו הם רואים את יד ה’ הגלויה והברורה יש הסבר סטטיסטי פשוט. לכן ה”אינטואיציה” הזאת לא שווה כלום בעיניי. זו לא אינטואיציה אלא חינוך והטמעה רבת שנים של אמונה במעורבות אלוהית. הא ותו לא.
  3. כאן הוא טוען שבניגוד לדבריי דווקא כן רואים את ההשגחה. אכן יש לאנשים הזיות כאלה, אבל אין שום אינדיקציה לקיומה של מעורבות אלוהית. זהו שוב פרי החינוך רב השנים והאינטנסיבי לראות בכל אירוע את יד ה’. בחינה בלתי תלויה של גורם אובייקטיבי (מדעי) לא מראה מאומה מכל זה. האם שכחנו את המחקרים הרפואיים שבהם גם הוא מודה שהתוצאות לא לוקחות בחשבון את השפעת התפילות וההשגחה האלוהית ובכל זאת הם מניבים מידע אמין? היכן אותה השגחה גלויה שם? האם בתפילות על נחשון וקסמן או על שלושת הנערים ראינו היענות? אם בתפילות הללו שהיו שותפים להם כמעט כל הציבור לא נענינו, נדמה לי שהטענה שרואים היענות לתפילות היא היתממות באמת עלובה. התרגלנו כבר לתירוצים ש”הוא לא עובד אצלנו”, ו”אין דעתו כדעתנו”, ו”אף אחד לא היה מאחורי הפרגוד” וכדומה. אז אני אומר שאף אחד לא היה מאחורי הפרגוד וראה שאכן יש היענות לתפילות ויש מעורבות אלוהית. אלו המצאות ששוב ושוב נסתרות מהמציאות, ואנחנו רק מציעים תירוצים וטלאים שוב ושוב כדי להחזיק את הדוגמה (בחולם) שלא תתמוטט.

לגבי ההסברים הסטטיסטיים שאני מציע, הרב משה טוען שיש אינטואיציה שזו כן מעורבות. הוא מוסיף ואומר שגם לי אין ראיה שמדובר בעניין סטטיסטי ולא במעורבות אלוהית. על כך אחזור ואומר שהשאלה היסודית היא על מי נטל הראיה. כשלאירוע כלשהו יש הסבר סטטיסטי, ההצעה שבכל זאת מדובר במעורבות אלוהית היא חסרת בסיס. בה במידה אתה יכול לומר שהעובדה שאכלתי היום לחם לארוחת בוקר היא מעורבות אלוהית. הרי אין לי ראיה שלא. למה אתה נזקק לאירועים חריגים? אם יש להם הסבר סטטיסטי אין הבדל בינם לבין אירועים טבעיים רגילים. בעיניי זהו חוסר יושר ומגמתיות בוטה.

  1. השגחה הולכת וגדלה

בסעיף הזה הרב משה מדבר על תוצאות ניסויים שמראים השפעה של תפילות. הוא עצמו מבקר את המתודה שלהם, אבל בכל זאת בוחר להאמין להם. אני שוב חוזר לסוף הסעיף הקודם. ההצעה שמדובר במעורבות אלוהית כשיש הסבר סטטיסטי או טבעי פשוט, אין לה שום בסיס. בה במידה אתה יכול לטעון שכשאין הבדל בין מאמינים לאחרים בסיכויי הריפוי ואיכות החיים זו מעורבות אלוהית. אלוהים דאג לזה שלא יהיה הבדל. זה טיעון לא רציני.

על דבריו לגבי יד ה’ בהיסטוריה שלנו כבר עניתי למעלה. גם שם יש הסברים טובים מאד, כולל לכך שיש על האירועים הללו ניבוי מראש במקראות, ולכן ההצעה שמדובר במעורבות אלוהית היא חסרת בסיס מאותן סיבות שמניתי כעת.

אין לי אלא לסיים במילותיו של הרב משה עצמו:

עברנו את כל הדרך, מסתבר, כדי לגלות שבעצם היא היתה מיותרת [לגמרי. רובה טיעונים לא רלוונטיים לדיון, והאחרים נענו כבר בדבריי המקוריים]: אכן אין שום דבר במדע או בטבע ששולל השגחה פרטית [פרט לעצם תמונת העולם המדעית, ופרט לכך שאין שום סיבה להניח את קיומה של השגחה כזאת], וממילא אין מניעה להאמין בה [וגם לא לשלול אותה]. מה שעומד פה אפוא הוא (חוסר) אמונתו האישית של הרב מיכי [ושל כולנו, אם רק נהיה ישרים ונתעלם מ”אינטואיציות” שהושתלו בתוכנו] מול זו של כל [ממש לא כל] גדולי ישראל לאורך הדורות [שלכולם אין שום יכולת לקבוע עמדה בשאלה זו, ולכן יש כאן כשל אד הומינם]. מי שרוצה לבחור בצד שלו [או של הרב משה], שיהיה לו לבריאות.

רק בריאות לכולנו.

[1] שאלו אותי בעבר על רצון חופשי, שכן בספרי מדעי החופש הסברתי שהרצון אכן יכול להניע אלקטרון בלי כוח פיזיקלי (או ששדה נוצר בלי מקורות פיזיקליים). לענייננו כאן, הרצון האנושי הוא חלק מהטבע וחוקיו. את זה אנחנו חווים בצורה מאד בלתי אמצעית ואיני רואה סיבה להטיל בזה ספק.

[2] ועזבו אותי מיוסף ומדרשי חז”ל עליו. ראשית, מפני שכפי שהסברתי חז”ל לא ידעו יותר מכם וממני על העניין. ושנית, מפני שיוסף היה  נביא ולכן אין לדון ממנו אלינו. הוא ידע דברים על פעולתו של הקב”ה שבני אדם רגילים לא יודעים, ולכן ייתכן שהוא היה אמור לדעת שספציפית לגביו הקב”ה יציל אותו. לא שמענו תלונות על אברהם אבינו שתכנן את מלחמת המלכים כדי לנצח ולא סמך על הקב”ה, או על כך שאדם אחר במקרא שנקט בצעדים המתבקשים כדי להינצל ולהשיג תוצאות.

[3] רוב הנסים וההצלות שמדווחים עליהם הם הזיות ואגדות עם שמתנפחות עם הזמן, עם המון עדויות של “בדידי הוה עובדא”. אבל כאמור גם אם הם היו, בדרך כלל אין מדובר בנס. סטטיסטיקה היא עניין מאד מבלבל למי שאינו מיומן בתחום הזה.

[4] לשיטתי גם זה לא מדויק, אבל אני מדבר כאן לשיטת אלו המגינים על התזות המסורתיות נגד תפיסותיי.

[5] אני מתעלם כאן מהוורטים הידועים כאילו העולם מתחדש בכל רגע יש מאין. זה עוד מטריקס שהתרגלנו לדקלם עליו למרות ההזייתיות שבו שאף אחד מאיתנו לא באמת מקבל אותה.

[6] אני מתעלם כרגע מהאפשרות שיש שינוי מדיניות של הקב”ה, ובזמן חז”ל באמת הוא כן היה מעורב. זה נכון בעיקר לגבי ניסים גלויים שהתרחשו בעבר וכיום לא. אבל לגבי קביעת מין היילוד לא סביר שהביולוגיה דאז הייתה שונה. כך או כך, חז”ל עצמם אמרו שאין להתפלל על נס גם אם הוא התרחש בזמנם.

[7] במצב כזה, סביר מאד לפנות לקב”ה רק על מקרים מאד קיצוניים שבהם אין פתרון טבעי ואין בכוחנו לטפל בבעייה. אגב, כך בדיוק כותב הרב קוק בקטע שהובא בשני הטורים הקודמים. במצב כזה, הבקשות בתפילת העמידה צריכות להיות לעסוק במקרים של אנשים בעולם שנמצאים במצב בלתי פתיר ולא לגבינו אנו.

161 מחשבות על “מעורבות אלוהית בעולם – התמונה השלימה (טור 280)”

  1. הארכת שלא לצורך בכך שחזרת שוב על שיטתך במקום להתייחס לביקורת שהעליתי עליה, שיש לי הרושם שאתה לא מבין אותה עד הסוף. מבחינתך, שום דבר חוץ מיד ענקית ושקופה שיורדת מהשמים לא יהיה הוכחה למעורבות אלוקית בעולם, בדיוק כמו במשל שכתבתי על הילד והזיקוקים, או כמו הבדיחה על האיש שטובע בים ומסרב לקבל סיוע מאף אחד כי הוא רוצה שדווקא אלוקים יציל אותו. מבחינתך, יוסף טעה כשאמר שהאלוקים הוא זה ששלח אותו למצרים, חז”ל טעו כשתקנו לומר “על הניסים” על אירועי פורים וחנוכה, כי לכל אלה היו סיבות טבעיות כידוע – ואפילו לא היה שם נביא שאמר שזו יד ה’. נו, אז ברור שאם אתה מציב איש קש כזה בתפקיד ההשגחה, אז שום דבר שיקרה לא ישכנע אותך. אבל לא כך תפסו את ההשגחה התנ”ך, חז”ל וחכמי שאר הדורות. כל הדיבור על החוקיות בטבע לא רלוונטי מכיוון שאלוקים יכול להתערב בו, וכל הטענות שלך לפיהן “לא רואים התערבות” לא רלוונטיות כי מראש אתה שולל כל התרחשות טבעית כביטוי להתערבות אלוקית.
    אני מניח שבספר הבא תחזור בך מהביקורת על דוקינס, שהרי בסופו של דבר הוא טוען בדיוק כמוך – יש הסבר טבעי לאבולוציה, וגם אם הסיכוי הסטטיסטי קטן, הרי הוא אפשרי, ולכן אין שום סיבה להניח ש”אלוהים משחק בקוביות”.

    1. מה לשיטתך תהיה ההוכחה למציאותן של פיות שקופות סביב הכוכב צדק? רק ידנעלמה שתצבע אותן בצבע בתחום הנראה ותביא אותן אלינו. זה איש קש, ולכן יש פיות שקופות סביב צדק. מש”ל.

  2. אני קורא מהר. לא ענית לשום טענה מלבד לחזור על דבריך הידועים. גם התגובה על הפיות היא התחמקות ולא מענה. אין סיבות להאמין בפיות שקופות סביב כוכב צדק, אבל יש סיבות טובות להאמין בהשגחה. אם אתה מקבל שיש אלוקים שברא את העולם, שמודע לכל מה שקורה בו, שהתערב בו בעבר, שיכול להתערב בו גם היום, ושאולי אפילו עושה זאת במקרים נדירים – אז גם לשיטתך, להניח שהוא מתערב גם במקרים פחות נדירים זה לגמרי לא מופרך כמו “פיות שקופות”. רק שהחלטת, ללא שום בסיס, ש”פעם ראו השגחה” ואילו היום “לא רואים השגחה”, ולא עוד אלא שאתה מתייחס לכל אלה שהאינטואיציות שלהם אומרות אחרת כאילו הם הוזי הזיות, משקרים לעצמם, שטופי מוח וכן הלאה, מתעלם מכל מחקר או סטטיסטיקה שמראים הבדלים, מנופף בנחשון וקסמן ומתעלם מכל המקרים בהם התפילות בהחלט נענו (מלחמת העצמאות? ששת הימים? יום כיפור? המפרץ?).
    אז אם היית בא מראש בגישה אתאיסטית, לא הייתי מנסה לשכנע אותך. אבל כשאתה מקבל את כל ההנחות על קיומו של אלוקים וההשגחה בעבר ואולי קצת בהווה וכו’, אבל מחליט לחתוך בסכינא חריפתא ולקבוע שמתישהו (מתי בדיוק?) הוא עזב את הארץ, ומעכשיו רק יד שקופה ענקית שתרד מהשמים תשכנע אותך – אז העמדה שלך היא זו שצריכה ביסוס קצת יותר רציני מעבר ל”אני לא רואה וכל מי שכן רואה הוא הוזה ומשקר”.

  3. ומה עם דברי התורה ביחס לעתיד – כגון פרשות בחוקותי וכי תבוא, ופרשת והיה אם שמוע. ודברי התורה על שמיעת ה’ את צעקת היתום המעונה בפרשת משפטים. אלה נבואות מפורשות על העתיד. ויש עוד רבות בכל התנ”ך. וכגון “קרוב ה’ לכל קוראיו…ואת שועתם ישמע ויושיעם”.
    מכל מקום אני שמח שמסגרת הדיון היא בתוך האמונה. רב לא יכול לומר שלא אכפת לו אם הוא אפיקורוס.
    צר לי על הלשון הבוטה ביחס לחולקים. מלבד שאין זה ראוי, יש בזה סימן לחולשת הטענה.

    1. ניתן לראות אותם כמו הנבואות על שיבת ציון. זה לא אומר בהכרח מעורבות אלוקית. שמיעת היתום והאלמנה יכולה להיות לזמנם ולא לזמננו.
      אני לא יודע אם אני רב, אבל איני רואה בעיה בכך שהוא אומר שלא אוכפת לו אם הוא אפיקורוס. אכן לא איכפת לי. המושג אפיקורוס מתאר כמה עקרונות שמישהו החליט שמגדירים את המסגרת, ואני לא מחויב לקבלם. הסברתי זאת כאן באתר בטור 74.

  4. לעצם הדיון אני שומע את טענות שני הצדדים, רק אוסיף שברור שהעולם עבר שינוי רציני ממציאות מיסטית שקיימות ופועלות בה כוחות רוחניים – למציאות גשמית נטו, שהרי בכל כתבי האומות שבכל העולם [עד כמה שידיעתי מגעת…] מתוארת מציאות שונה מאוד מהמציאות של זמנינו, עד שאנו עומדים ותמהים היאך אפשר לאנשים [פרימיטיביים ככל שיהיו] לחשוב כך, ואפרט:
    שדים: בכל התרבויות והמקומות דיברו על שדים כאל יצורים קיימים ומוחשיים, שראו אותם שמעו אותם וניזוקו על ידיהם ואף ידעו לפעמים להשתמש בהם, אפשרות אחת היא לומר שכל זה הוא פרי הדמיון והתעתוע, אבל אפשרות שניה היא שאכן היו יצורים רוחניים כל שהם בעבר, שחייהם נשקו וחפפו עם חיי בני האנוש, עד שמדיניות הקב”ה השתנתה והוא בחר להשאיר בעולם רק מציאויות גשמיות וטבעיות. וכך נשמע במסורת חז”ל.
    כשפים: בכל התרבויות והמקומות היו מכשפים שלפי הטענה עשו דברים מעל האפשרות הטבעית הקיימת. אופציה אחת היא לומר שכל אלו היו שרלטנים ומאחזי עיניים, שידעו בחוכמתם לאחז את עיני האנשים הפרימיטיביים, אבל אופציה שנייה היא לומר שאכן היו חוקים על טבעיים קיימים ועומדים שכל מי שהתלמד בהפעלתם יכל לפעול בעולם בצורה על טבעית. וכך נשמע במסורת חז”ל.
    איצטגנינות: כפי שניתן לראות בכתבי חז”ל [בכתבי האומות איני מכיר ואיני יודע. אני מניח שהתמונה דומה] תופעת האיצטגנינות הייתה תופעה נרחבת ורבת היקף, והאיצטגנינים ידעו להגיד פרטי פרטים על מה שיקרה בעתיד, כמו שפלוני ימות ביום זה על ידי נחש וכיו”ב, ואף זה תופעה הידועה כקיימת אצל כלל האומות, וכתבו על זה ספרים רבים והחשיבו את היודעים זאת כחכמים מאוד. ואף כאן ניתן לומר שני אופציות, האחת שכל זה שרלטנות בעלמא, וכל החוזים הללו בנו תאוריות באויר על השפעות כל שהם, וכאשר הצליחו לקחו זאת כראיה לשיטתם וכאשר כשלו הסבירו זאת בדרך כל שהיא. השניה היא שאכן המאורעות של העולם העתיק היו מושפעים [או משוקפים] בהחלט מסיבובי הכוכבים, עד שהיה אפשר לדעת על ידם פרטי פרטים מדהימים ממש, וכמו שהעיד האברבנאל במערכתו על המזלות (דברים ד ט”ו) “שהחוש מעיד על כך”, ולפי זה הסיבה שבזמנינו אין חכמה זו, היא או משום שבטלו החכמים המכירים אותו, או משום שהמציאות באמת השתנתה, והעולם הגשמי שלנו התנתק לגמרי מחיותו וכוחו הרוחני, ומעתה אינו מתנהל אלא על פי חוקי הטבע בלבד.
    רפואות וקמיעות: כפי שניתן לראות בכל כתבי חז”ל על רפואות, הרפואה שלהם לא התבססה רק על השפעות של חומרים טבעיים על גוף האדם, אלא יותר על דברים ומעשים סגוליים כל שהם, שעל ידי זה הם סברו שהחולי יושפע ויתוקן ויירפא. ניתן גם את זה להסביר בשני אופציות, האחת שכל זה דמיון שוא, ואת כל ההצלחות שהם תלו ברפואות הללו או בקמיעות ה’מומחים’ זה משום שלא היו מיומנים דיים בסטטיסטיקות, ובאמת לא נוצר שום שינוי מחמת עשייתם, השני היא שהעולם פעם היה מקושר ומשתלשל מדברים וכוחות רוחניים גבוהים בהרבה מן האדם, וכדי לרפאות את האדם היה צריך להגיע לשורשו העליון יותר ולהשפיע עליו, ובזה יתוקן ממילא גם האדם שלמטה. וחז”ל האמינו כמובן בדרך זו.
    עבודה זרה: כמובן אי אפשר גם בלא להזכיר את המציאות של עבודה זרה שהייתה תופעה נרחבת בכל האומות, עד שכולם סברו שבעזרת פולחן פלוני אלמוני יושפע עליהם שפע והצלחה חומריים, ואל פלוני היה אחראי על הילודה, והשני על הגשם וכו’, ואף כאן ניתן להסביר זאת בשני אופציות, או שהכלל בלבולי שכל, שניסו להסביר את תופעות הטבע האיתנות באמצעות כוחות רוחנים גדולים המנהלים מלחמה ביניהם וכו’, או שאכן המציאות פעם הייתה מושפעת מהרבה כוחות ומעשים רוחניים, שעל ידי מעשים מסויימים יכלו לעוררם לפעול, וציווי השם היה להיכנע ולעבוד רק את הסיבה העליונה אף שלא שלל את קיומם, וכפי שמבואר בירמיהו שראו עין בעין את הצלחת העובדים את האלוהים האחרים.
    חלומות: כמו כן יש להזכיר את העובדה שבעבר נתנו לחלומות אימון מכריע ביותר, וסיפורי התנ”ך מלאים בחלומות שבישרו לאדם על בואם של דברים חשובים וקריטיים לאדם ולעולם, וכל מלך שכיבד את עצמו [פרעה, נבוכדנצאר] החזיק בחצירו קבוצה שלמה של פותרי חלומות שידעו לפתור לו את חלומו אל נכון. ואף כאן ניתן להסביר זאת בשני אופציות אלו, או שהכל שטויות ובלבולי שכל פרימיטיביים, או שדבר שהאמינו בו כל העולם, בהכרח שהיה מראה תוצאות שלא ניתן להתכחש אליהם [כי בלי זה לא היה שורד], והעובדה שבזמנינו אין שום ערך נבואי לחלומות היא משום שהמציאות של זמנינו השתנתה ונהפכה לגשמית נטו.

    בקיצור, מכל היבט ותופעה והכרה שלא נבחן על האמונות של אנשי העולם העתיק אנו נתקלים באין סוף דברים שהאדם בן זמנינו אינו מסוגל להעלות על דעתו היאך אנשים יכולים להאמין בהם בלא שהם יהיו באמת, ואם נניח שהם אכן היו באמת ולא היו חלומות ופנטזיות בעלמא, הרי שמוכח שנעשה שינוי רציני בצורת ואופי העולם שלנו, ובהדרגה הפך העולם להיות מנוהל אך ורק לפי חוקי הטבע ללא שום קשר רוח – גשם.
    לשיקולכם.

    1. אם אתה מזמן שד פעם אחר פעם ומכריח אותו לביצוע תוצאה מסויימת במציאות הפיזית על כל התהליך חל עקרון ההפרכה והעניין הופך למדע.
      אם לא חל עליו עקרון ההפרכה אזי מדובר באמונה, דעה וכן הלאה.
      אנשים שגדלים ללא חשיבה מדעית, עשויים להגרר לתוך מצב שבו א גורר ב וגם את ג ולפעמים גם את ד ולפעצמים לא גורר כלום.

    2. המבחן כבר התקיים (לש"ב)

      בס”ד ט’ באדר תש”פ

      לשמואל -שלום רב,

      בהנחה שבעל הפוסט עומד מאחורי טענתו (שלביסוסה הקדיש ספר שלם, הוא ‘המצוי הראשון’) שהתורה היא מן השמים – הרי שהוא אמור לעדותם של התורה והנביאים שה’ גומל לאדם על מעשיו, ושגמול זה הוא לעתים מיידי ולעתים מגיע רק בטווח הרחוק שכן ה’ ארך אפים ורב חסד ואמת’.

      המאמין בתורה אמור להאמין גם לדברי משה: ‘כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו’; לדברי משורר התהלים: ‘הנוטע אזן הלא ישמע היוצר עין הלא יביט, היוסר גויים הלא יוכיח…’ (צד); ‘קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת’ (קמה), ולדברי ירמיהו: ‘אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו’ (לב).ומקומות רבים אחרים.

      המאמין בתורה אמור להאמין בנצחיותו של דבר ה’ ‘כי לא אדם הוא להנחם’, ובהבטחתו של הבורא שלא ייטוש את עמו ישראל, ויעמוד להם גם בעתות של ‘הסתר פנים’. והיא שעמדה לאבותינו ולנו לעמוד כנגד כל הזאבים שניסו ונמסים לטרפנו.

      אבותינו החזיקו באמונתם בה’ ובהיותו ‘מנהיג הבירה’ גם בתוך גלות ארוכה ומרה כשכל אויבינו הטיחו בנו שה’ מאס בנו ועזב אותנו, והביאו ‘ראיות’ מהצלחת הגדולה לעומת שפלותנו, ובכל זאת דבקו באמונתם. האם דווקא עכשיו שזכינו לראות בתחילת התגשמות חזון הנביאים ובתחיית האומה בארצה – דווקא עכשיו נטען ‘עזב ה’ את הארץ’?

      בברכה, ש”צ

      והטענה של בעל הפוסט שיש חוקי טבע דטרמיניסטיים שאין בהם אפשרות לחריגה – היא תמוהה ומופרכת. הרי הקב”ה הוא בורא הטבע וחוקיו והוא רשאי לחרוג ממנו ברצונו כדי לקיים את חוקי הגמול שקבע בתורתו. והרי קבע בעל הפוסט (בספרו ‘מדעי החופש’) שהאדם בבחירתו יכול לשנות את המהלך של הוראות מערכת העצבים. האם מה שהאדם עושה – מנוע הבורא מלעשות?

      גם בתקופת המקרא היו נסים גלויים דבר חריג, גם אז התנהלה ההשגחה בדרך נסתרת, ולכן המקרא מלא בהתמודדות עם גויים המטיחים ‘איה אלקיהם’ ועם יהודים השואלים על מצבים של ‘צדיק ורע לו רשע וטוב לו. שלזה מוקדים ספר איוב ופרקים לז, עג ו-צב שבתהלים ועוד מקורות במקרא.

      תמיד היתה ההשגחה נעשית בשאיפה שלא להתנגש חזיתית ב’חוקות שמים וארץ’, ה’ בדרך כלל לא בורא לאדם דדים להניק, אלא נותן בריאות לאם או מזמן פרנסה לאב כדי שיוכל לשכור מינקת. אף הצורך להשאיר לאדם את אפשרות לבחירה, מחייב הנהגה נסתרת.

      וידוע הסיפור על האיש שסיפר לרב שחדל להאמין אחרי שראה אדם שאכל חזיר בפרהסיא ולא נענש. בהמשך סיפר האיש לרב שבתו קיבלה ציון ‘מצטיין’ בשירה. אמר לו הרב: ‘אני רוצה שהבת תשיר בפניי כדי להוכיח שאכן היא יודעת לשיר’. ענה האיש בכעס: ‘הרי היא קיבלה תעודת על הצטיינותה בשירה. למה צריך מבחן חוזר?’ ענה לו הרב : ‘גם הקב”ה הוכיח את יכולתו ואת אהבתו לעמו בנסים הגלויים שעשה בימיאת מצרים. למה הוא צריך לעמוד למבחן מחודש?’

  5. שאלה לרב מיכי – לא ברור לי מדוע להכריע לצד שכנראה אין התערבות ספורדית או יד נעלמה. מה רע בקצת אגנוסטיות ספציפית לסוגיא?
    אכן רובנו/אף אחד מאיתנו לא צופים בימינו בהתערבות ברורה כזו, אך במידה וכן מאמינים כי העולם נברא, כי הניסים הגלויים התרחשו בדורות קודמים, כי קיימת ידיעה אלוקית במתרחש וכי יביא את כולנו לדין על מעשינו – מדוע אמונה כזו לא מספיקה לפחות כדי להעמיד אדם בספק שמא יש התערבות נסתרת ספורדית יותר או פחות?
    מדוע להכריע? שואל במיוחד לאור הצורך לעמוד מול קונצנזוס חז”לי וליטול סמכותם מהם, לייתר כמעט את הבקשות בתפילה ועוד. מה רע בלומר – “אולי, איני יודע”. ההכרעה שלך לצד שמניח שאין התערבות, ומטיל את נטל הראיה על הצד שמנגד נראית לי הכרעה שלא לצורך. יש גם ספק, ולא צריך לחשוש ממנו. מבקשים בתפילה – על הצד שיש התערבות. כך משאירים את סמכות חז”ל – על הצד שהיו מסורות בידיהם, או דרגות ביניים של רוח הקודש למשל – מבלי לחוש שקובעים קביעה ודאית שרחוקה מהאינטואיציה הרציונלית והמדעית.

    1. לא הכרעתי. אמרתי שנטל הראיה הוא על מי שטוען שיש. הסברתי מדוע נקודת המוצא שלי היא שאין, וגם מדוע אני לא מתרשם מהמקורות שכותבים שיש.
      אני לא נוטל סמכות מאף אחד. אני טוען שמעולם לא הייתה לאף אחד סמכות בתחומי המחשבה והעובדות. אני גם לא נוטה לקבל יכולות או כריזמה רוחנית מיוחדת שהייתה להם. גם לזה אין אינדיקציה.

  6. שאלה לרב מיכי,

    ביום שישי האחרון באה לי מחשבה (שלא קשורה לכלום ממה שחשבתי והסיטואציה בה היתי לפני כן). בעקבות המחשבה הזו, קמתי לקיים מצווה (בבחירתי החופשית).

    מה הוליד את המחשבה הזו בראשי?

    1. לא יודע. כדאי אולי לשאול פסיכולוג או חוקר מוח. מחשבות שמתעוררות מעצמן יכולות לעשות זאת בכל מיני מכניזמים. אולי משהו הזכיר לך את זה, או סתם תהליך אוטונומי במוח שלך. למה זה חשוב? ההחלטה שלך היא תוצאה של הרצון והבחירה (בהנחה שמדובר בהחלטה ערכית שתלויה בשיקול דעת).

    2. אני פשוט חושב שפה ההשגחה. הקב”ה הוביל אותי למחשבה הזו. את הפולס במו אלוקים הביא.
      אני לא יודע איך כבוד הרב מבין את המושג “אלוקים”. באלוקים עצמו (“עצמות הבורא”) אין לי שום תפיסה.
      מה שאני כן יכול לומר, זה שאני יכול להעריך איך אלוקים פועל בעולם הזה – אלוקים הוא רצון שקיים במציאות. בדיוק כמו שיש לי או לרב רצונות, יש רצון מסוים במציאות, שזה הרצון האלוקי הטהור. והרצון האלוקי הוא שהביא לי את המחשבה הזו בראש. הרצון האלוקי הוא-הוא שגרם לבורג אחד להיות רופף במטוס, ובגלל זה המטוס התרסק, הוא שהזיז את הלוחות שגרמו לרעידת האדמה וכו’ וכו’.
      אם הרצון הזה (למשל, זה שיצר אצלי את הפולס בראש) הוא טבעי או שמדובר על איזה “נס נסתר”, זה לא משנה.
      אין לי מושג איך נוצרים זרמים חשמליים במוח. אבל זה באמת לא משנה.

      אני פשוט חושב שכבוד הרב יכול להמשיך עם התפיסה הרציונלית שלו, ויחד עם זה, לקבל את זה שיש רצון במציאות שהוא מעבר לרצון של בני האדם (או בעלי החיים), ושהרצון הזה בעצמו משפיע.
      אגב, הרצון הזה, כנראה, מושפע גם ממעשיהם של בני האדם.
      ז”א, שבני אדם אוכלים אבר מין החי (לא מוסרי) ולא מתנהגים בצורה אסתטית (לא מוסרי ומגעיל), או אז, שלא התפלאו שהרצון האלוקי מוביל לזה שיתפשטו מחלות בעולם

      אגב, הנושא של יצירת המחשבות (במובן הטכני) היא נושא פיזיקלי-מוחי טהור. פסיכולוג יכול להסביר את זה במובנים מסוימים, אבל כוונתי היתה כאמור למובנים הטכניים (פיזיקליים-מוחיים).

  7. שלום,
    הייתי שמח לשמוע טענותיך נגד העמדה הליבוביציאנית ביחס לתפילה. נראה לי פשוט לחשוב שכיוון שיש לנו חיוב לעבוד את השם, וחז”ל קבעו שהצורה המתאימה לעבודה זו לאחר החורבן היא בצורה של תפילת קבע, זה יתבטא בנוסח מסויים שייתכן שלא יהיה מוצלח, או אפילו משקף טעות בחשיבה ככל שהדורות יתקדמו. זאת אומרת שהעיקר פה לקיים מצוות עבודת השם, גם אם הצורה לא תואמת את מחשבתי.

    1. כתבתי כאן כמה פעמים שלדעתי לייבוביץ בנושא הזה, כמו באחרים, הולך עם עיקרון נכון צעד אחד רחוק מדיי.
      אני בהחלט מקבל שתפילה (כוונתי לתפילת החובה) היא מצווה, וככזו קודם כל היא דורשת כוונה לצאת ידי חובה. אבל על גבי זה יכולות להיות עוד קומות. לא סביר שחז”ל קבעו נוסח שיש לו משמעות ולדעתם אין שום קשר בין המצווה לבין המשמעות ותוכן הנוסח. זה נשמע לי ממש אינפנטילי.

  8. לדעתי הוויכוח בין הרב מיכי לרב משה גולש לסוגיית אמר רבי יוסי: המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא (ירושלמי, חגיגה ב’ א’). שאלו תלמידיו את רבי נחוניה בן הקנה, במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי (מגילה כ”ח).

  9. שני נתונים שהם לא נכונים לדעתי (מניח שאפשר לבדוק את זה מבחינה אובייקטיבית) :

    1. לגבי נחשון וקסמן והנערים החטופים הי”ד. הרב כתב שכמעט כל הציבור התפלל.
    האם באמת כך?
    רוב *היהודים* בעולם באמת התפללו וזעקו לה’ שנחשון וקסמן יחזור ושהנערים בחיים?
    לפחות במקרה של הנערים זה היה לא כ”כ מזמן, אני לא זוכר שראיתי את הציבור החילוני משתתף
    ברובו בתפילות. ממש לא זוכר.
    אז אשמח לדעת על מה כבוד הרב מדבר שהוא כותב “כמעט כל הציבור” .

    2. לגבי אינטואיציה של מעורבות אלוקית. כתב הרב :
    ” זו לא אינטואיציה אלא חינוך והטמעה רבת שנים של אמונה במעורבות אלוהית”.

    לדעתי זה לא נכון.
    מסיפורים רבים (לא אחד, לא שניים ולא אלפים) של חילוניים שחזרו בתשובה,
    האם אמרו שהם מרגישים שמשהו מעורב בחיים שלהם (הכוונה לאלוקים).
    והם מעולם לא קיבלו חינוך דתי/אמוני מההורים שלהם, וגם בטח לא הלכו להרצאות של מחזירים בתשובה סתם כך.
    אלא היתה להם אינטואיציה שיש מה שמנווט את החיים שלהם, משהו מעורב, ומשם הם התחילו להתקרב (ללכת להרצאות וכו’). בטח ובטח שלאינטואיציה שלהם לא קדם “חינוך והטמעה רבת שנים”.

    לדעתי ראוי שכבוד הרב יבהיר את דבריו, אם שייך מבחינתו.

    1. 1. לא עשיתי סטטיסטיקה, אבל אצל נחשון היה קיבוץ עצום של אנשים, וביניהם המון חילוניים (כולל מעמדים בכותל). לדעתי לא היה אירוע שבו התנהלו תפילות ברמה כזאת כמו אצל נחשון (וגם הנערים). אבל אין כאן באמת דיון רציני על מספרים. טענתי היא שאם זה לא נענה, אז שום תפילה לא אמורה להיענות.
      2. ראשית, גם אצל חילונים יש הטמעה של מושג האלוהים. הם קראו על זה ולמדו על זה. ויש אנשים שזה מוטמע בהם גם בלי חינוך אינטנסיבי מדיי. הפסיכולוגיה של אנשים מורכבת. וכמובן יש כאלה שאולי יש להם אינטואיציה כזאת. לא חסרים אנשים שטועים. הרי יש גם צורך גדול מאד למלא את החלל החילוני, וכשהם מתקרבים לדת הם מקבלים כעסקת חבילה את התפיסות המקובלות.

    2. 1. הרב כתב שהתפילות האלו היו צריכים להיענות, כי “כמעט כולם” התפללו, ואם זה לא נענה, אז אין סיבה ששום דבר אחר יענה (קל וחומר). אני מפרש ש”כמעט כולם” = 99% מהעם שהתפללו (ולא סתם קיוו). שוב, באירוע של נחשון וקסמן היתי ילד, אבל בסיפור הנערים החטופים אני יודע בוודאות ש 99% אחוז מהיהודים לא התפלל (ואני מנחש שגם אצל וקסמן הי”ד לא התפללו 99% מהיהודים). אז ככה שההנחה של הרב אינה נכונה (“כמעט כולם”), ומפה כמובן שגם הקל וחומר אליו הרב כיוון נפסל בברור.
      אם הרב התכוון לכך שהוא דיבר ב”כמעט כולם” על כל הציבור הדתי, זה כבר עניין אחר.
      אבל, שוב, מי אמר שעבור דבר גדול לא צריך תפילה של כל העם (כולל החילוניים)?

      אשמח אם כבוד הרב יוכל לדייק יותר.

      2. מחילה, הרב כתב שהוא מדבר על מצב שהאינטואיציה שהיא תוצר של החינוך, היא עבור *השגחה*.
      אני חולק על הרב. עובדתית יש המון-המון חילוניים שחוזרים בתשובה, שהם מעולם לא חונכו להאמין בהשגחה (בטח לא במשך שנים רבות). יותר מכך, הם חונכו לפעול בעולם באופן עצמאי, ובאמירות ברורות שאין השגחה בכלל.
      זה שהם שמעו על מושג ה”אלוקות” או על מושג ה”השגחה”, זה לא אומר שהם “חונכו על זה במשך שנים” (כפי שטעון הרב). להפך, הרבה פעמים אצל חילוניים שומעים שאלוקים והשגחה זה שטויות, ובכל זאת, חלק מהם חוזרים בתשובה.
      כך שטענת הרב שהאינטואיציות ההשגחה הן פרי חינוך של שנים, הן פשוט לא נכונות. עובדתית (אני יכול לחפש סיפורים בגוגל ואני בטוח שאמצא בקלות מספר סיפורים).

      גם פה אני חושב שכבוד הרב ירה מהר מידי. זו דעתי.

  10. תקציר התגובה : ובו אשווה בין גישת הרב לגישת האנליטיקנים הריקים ביחס לפרון בעיות מהותיות ובו גם אוכיחו על פניו ביחס לנושא של “מידת ההשתדלות ” ותפילה על ניסים

    זה מצחיק שהרגע פתחתי את המחשב והתיישבתי לכתוב תגובה בעניין הזה ( באחד מהטורים המוקדמים מאוד יחסית בהם הרב הציג את משנתו הנושא) ללא שום ידיעה על המאמר הנוכחי ובדיוק הוא פרסם כזה כך שאני יכול לכתוב אותה פה :

    שמתי לב שהגישה של הרב לנושא הזה של מעורבות ה’ וגם של חובת ההשתדלות היא די דומה לגישה (עליה הוא כותב בנספח לשתי טבעות) של אנשי השמאל (המהותי. האנליטיקנים הריקים) לפתור בעיות פילוסופיות מהותיות באמצעות שינוי השפה שכמובן לא פותרת כלום באמת. כמו פרדוקס ראסל שהוצעו לו פתרונות כמו תורת הטיפוסים או השימוש בפרדוקס בשביל להוכיח שקבוצת ראסל (קבוצת כל הקבוצות הלא מוזרות) לא קיימת (במסגרת ZFC). זה כמובן שטויות והקבוצה קיימת גם קיימת ובעייתית (קצת בדומה לקבוצת הנקין – קבוצת כל הקבוצות המוזרות. שם הכלתה את עצמה זה עניין לבחירה חופשית. אם תבחר שהיא תכיל את עצמה היא אכן תכיל ואם לא – אז לא). בקיצור קבוצת ראסל היא לא פיל וורוד. היא קיימת מלכתחילה בעולם התודעה שלנו ולא כעצם פיסיקלי.כלומר ואם הצלחנו להצביע עליה בתודעה אז היא קיימת אחרת לא היינו יכולים לדבר עליה . והיא גם לא משולש עגול. זו קבוצה שאנו מבינים את הגדרתה ופשוט היא פרדוקסלית

    גם פה יש ליהודי שמאמין בדברי חז”ל הראשונים (ללא שום קשר לחובתו לקבלם או לא שזה פשוט הסטת נושא הדיון. זה נראה כאילו שהרב בס”ה מנסה חברתית להשאר רלוונטי שלא יוקיעוהו ככויפר, כדרכם של אנשי השמאל הדתי, שעסוקים בסוציולוגיה דתית כזאת יומם וליל), ורוב הדתיים הם כאלו , בעיה של סתירה עם העובדות כפי שהרב מציגן (שזה אכן תחושה שמותפת לרוב בני האדם) ועם איך שהדברים מתוארים בחז”ל והראשונים. אז הרב גם פה פשוט בנקל פותר את הבעיה באמצעות משהוא דמוי לשוני. יש פעולת האדם ויש פעולת ה’ (ושניהם דברים נפרדים) והמסקנה שה’ לא פועל. וכיוון שלחז”ל אין חובה להאמין אז נפתרה הבעיה. זה כמובן לא עוזר בכלום למי שמאמין בחז”ל וחושב שיש בדבריהם חכמה ( אני באופן אישי לא חושב אלא יודע). כפי שציינתי בתגובה קודמת זה חלק ממעברו הנפשי של הרב מימין לשמאל ומתי שהוא הוא יבין שהגישה שלו לא סבירה בעליל (ויחזור בשאלה או יעבור לקו האמצעי) . אמנם המסורת האגדתית לא מחייבת במובן ההלכתי אבל היא הדבר עליו התלכדה האומה במשך אלפי שנים (ולכן זה מה שמעניין את רוב האנשים ובצדק). כלומר על החכמה של מעבירי המסורת ההלכתית. וגם על הקשר שבין ה’ לעמו. שהרי זו ברית שבה כל צד צריך לקיים משהוא משלו. לאף אחד לא היה אכפת מאיזה מערכת חוקים שניתנה לפני אלפיים שנה ושנהיה מחויבים לאורך הדורות לפרושה בידי אוסף של כסילים שמבינים בה ולא בשום דבר אחר. רק לרב זה משום מה מסתדר. הוא כנראה אוהב משפטנות פוזיטיביסטית ריקה מצדק. אגב זה גם קורה לו בנושא של ידיעה ובחירה שכבר נראה שאכן הוא לא מאמין שה’ לא יודע את העתיד (בגלל הסתירה הרב נצמד לעניינים של הגדרת המושג ידיעה (שאני אקרא לו ידיעת בני אדם בניגוד לידיעת ה’) והגדרת המושג בחירה. אח”כ מסיק שהעתיד לא קיים ולכן לקב”ה אין מה לדעת ולכן הוא אינו יודע את העתיד, וזאת למרות אינטואיציה הלא חלשה כלל שיש להרבה בני אדם שהעתיד קיים ולכן מכוח כל יכולתו של ה’ שהוא גם יודעו. זה גם מובא בהרבה פסוקים בתנ”ך – “מגיד האותיות לאחור” ,מגיד מראשית אחרית וכו’). בקיצור לאדם שמאמין בחז”ל הרב לא פותר כלום.

    חוץ מזה שני דברים :

    1. זה מרתק איך הרב מבטל דברים שהוא לא מבין. זה פשוט מופלא איך כשמשהוא לא מסתדר לאדם עם העולם כפי שהוא חווה אותו אז אותו משהוא הופך לנקודה שחורה במרחב הראיה שלו. “מאיפה התיזה המוזרה זו ?” וככה נפתרו כל הבעיות. קלאסי. דפקת את אגד. אמרנו “מוזרה” וניצחנו – ממש חוכמה גדולה. דווקא הרבה אנשים (לא רק אני מסתבר) מבינים אותה וכנראה חוו אותה על בשרם. מדובר על מצב שאדם מתחיל לעשות משהוא ופתאום הכל נהיה קל ודברים שהוא חשב שצורכים הרבה מאמץ מנסיון קודם, פתאום נעשים בקלות. לאחר שמצצטבר נסיון בנושא כזה הדבר הזה מקבל שם של סייעתא דשמייא (זה פעולת אדם עם עזרת ה’ מוגדר ביורת. אדם נושא חצי משא וה’ נושא חצי שני) אבל זאת מציאות שניתן לחוות אותה. אפשר תמיד להטיל ספק שאולי המקרים הללו היו קלים יותר לעשייה כי היו שונים מהותית מהנסיון שנצבר (הנסיון לא חל עליהם) ואין פה שום סייעתא דשמיא אבל זה עניין של שיקול דעת ויש גבול כמה אפשר להטיל ספק. גם בני ישראל במדבר היו יכולים לומר כל פעם שזה שה’ עזר להם זה היה במקרה ובפעם הזאת לא יעזור. בסופו של דבר זה עניין אישי (מחקר תצפיתי אישי) ומסובך מאוד להעמיד את זה למחקר ביקורתי כמו הרבה נושאי אמון בין בני אדם (וגם מתחום של קבלת החלטות.איך אני יודע שקיבלתי החלטה טובה ? אולי הייתי יכול לעשות יותר טוב ? וכו’)

    2. כל הסיפור הזה עם חז”ל שאסור להתפלל על נס (ושלכן בזמננו אסור להתפלל בכלל) הוא מגוחך במחילה. הרב הניח כעובדה שאינה ניתנת לערעור שתפילת על העבר אסורה (או לא מועילה ) כי זה תפילה על נס. איזה אומנות לומר דברים מחודשים כאלו כבדרך אגב וכאמת פשוטה. ובכן, ההסבר הפשוט מאוד לזה הוא שלא מתפללים על העבר כי הקב”ה לא משנה את העבר ולא בגלל שזה נס. וזה בגלל ששינוי העבר יהפוך את מאורעות חיינו ובחירותינו לחסרי משמעות. כל ההסטוריה האנשוית מקבלה את משמעותה מכך שעבר לא משתנה. זו גם אחת הסיבות כנראה לאי אפשרותו של מסע ב”זמן” של בני אדם (בניגוד לצבר חלקיקים) לעבר כי זה יעקר את מושג הזמן שרלוונטי אלינו ממשמעות.(את אף אחד לא מעניין זמן כציר במערכת צירים במרחב מינקובסקי). לכן אין טעם מבחינת בני האדם להתפלל לשינוי העבר כי חייהם יהפכו לחסרי טעם. לשום מעשה לא יהיו השלכות משמעויות. תבחר ברע , תענש ואז תתפלל והקב”ה כבר יבטל את בחירתך ברע בעבר ואת העונש. זו מציאות שיותר גרועה מגיהנום. ומכאן הרב הגיע לדבר האבסורדי שבאמת כבר בתקופת חז”ל לא רק היה טעם להתפלל אלא גם היה אסור להתפלל לשיטתם בכלל ( אין לי מושג מדוע הרב חושב שהם חידשו את האיסור הזה) ובעת ובעונה אחת קבעו את חובת התפילה לפחות מדרבנן לפעם ביום והרחיבוה החובה להתפלל לשלוש פעמים ביום. זה מאוד הגיוני. ומילא הם שטעו בכך בגלל שחשבו שיש רווחים בטבע. אבל אנחנו עוד צריכים להיות מחוייבים לסתירה ההלכתית הזאת (אסור וגם חייבים להתפלל בעת ובעונה אחת) מכוח סמכות פורמלית !!!

    כידוע ליודעי ח”ן , כניסה לפרדוקסים כאלה היא מאפיין קלאסי של “שמאלנת” (מפנה לספר מחלות הנפש המעודכן).אני מאחל לרב(באמת) רפואה שלמה ורק בריאות ואיתנות.

    1. אגב ביחס לעדויות עצמן של אנשים של השגחת ה’ אני במקום הרב אולי באמת הייתי ספקן. אבל העסק הזה אמור להבנות על נסיון אישי ועצמי. וא”א ללמוד אותו ממקורות חיצוניים. תחושת מעורבות ה’ בעולםכמו תפילה אמיתית (ולא נסיון לדחוק בקב”ה (בכיות צעקות וכו’) שימלא משאלותינו שזו סוג של מניפולציה עליו ולא בקשה אמיתית) היא משהוא שזוקק אינטואיציה שמתפתחת עם השנים וגם אישיות שראויה לזה (שזה אותו דבר בעצם. בקיצור אלו דברים שנרכשים ונלמדים ולא נולדים איתם). לא כל אחד אכן מושגח באותה רמה אם בכלל. כמו שמתמטיקאי מרמה גבוהה רואה עצמים וקשרים מתמטיים שמתמטיקאי מרמה נמוכה לא רואה ולא כ”ש שאדם מהשורה שבכלל ביחס לעולם המתימטי הוא עיוור. כך גם בנושא זה. כלומר מה שסביר בכל הסיפור הזה שהרב עצמו היום אכן לא מושגח ונעזב אל המקרים.

    2. מחילה אלו שטיות
      אינני תלמיד של מיכי ואינני מכיר אותו במציאות וגם לא התכתבתי איתו אף פעם-קיצר אין לי קשר אליו
      אבל מיכי הדבר האחרון שאפשר להגיד עליו
      שמענינים אותו ההגדרות האם החא בתוך המחנה או מחוצה למחנה וזה גם מה שהוא כותב כל פעם שאומרים שהוא אפיקרוס
      ובזה הוא שונה מאנשי השמאל הדתי(ששם המגמה אגב הפוכה לגמרי-להוכיח שהתפיסות שלהן הליברליות נמצאות בתוך חז”ל) כשמיכי בכלל לא מתעסק בספריו(כלומר זה מוזכר אבל זה לא הנושא העיקרי שם)על הליברליות וההומניזם ביחס אל הדת אלא יותר על מציאות ועובדות מול תיאורים מטאפיסטיים במקורות

  11. כתבת שאחד הפתרונות בקונפליקט לגבי התפילה (כל תפילה היא על נס ולכן אסורה) היא ביטול האיסור של חז”ל להתפלל על הנס, ושאין כאן המקום להרחיב על כך.
    האם תוכל להרחיב במאמר נפרד מה דעתך בנושא?

    1. אין הרבה להרחיב. כתבתי כאן את האפשרויות. בספר השני בטרילוגיה זה מעט מפורט יותר. רק אוסיף שמבין שתי האלטרנטיבות – שינוי נוסח העמידה או שינוי התיאולוגיה שבבסיסה, מבחינה הלכתית עדיפה השנייה.

  12. א. אני מניח שגם לפי דעתך, אם הקב”ה ברא את העולם לתכלית – העולם יגיע לתכלית זו. אם כן, דברים הקשורים לתכלית אליה העולם צריך להגיע, וקרו בצורה מיוחדת, חריגה יחסית – כמו שיבת ציון. האם לא יותר מסתבר לשייכם לקב”ה? שהרי ידוע שהוא קיים, ידוע שהוא רוצה מאיתנו משהו וידוע גם שהוא פועל במציאות בצורה ניסית בכדי לכוונה למציאות האידאלית.
    נכון שבהתנהלות הפרטית של אדם, יש לזה פחות סבירות, אבל במישור הכללי- הלאומי – אנושי וכו’ האם לא מסתבר יותר לתלות דברים גדולים ועצומים בהתערבות אלוקית?
    ב. לגבי ה”השתדלות”. נכון הוא הדבר שאדם פועל לפי כל כוחותיו וכך צריך לנהוג, אבל לדרך זו אין צורך לכפור לגמרי בהשגחה. הרי אם ניקח בחירות לדוגמא, ישנם אלפי גורמים טבעיים המתחברים יחד ואף אחד לא יכול לדעת לאן באמת תנשוב הרוח ברגע האמת – הצירוף של כלל הפרטים הטבעיים לכלל דבר אחד, אפשר לראות בו השגחה מבלי לפגוע אפילו בקצת בעשייה הטבעית האנושית לפיה האדם מתנהל

    1. א. לא. הוא ברא את טבעו של העולם כך שיגיע לייעודו. זה לא חריג בהינתן התרבות היהודית.
      ב. לא נכון. אם כל אדם פרטי בוחר באופן חופשי לגמרי, אין שום מקום למעורבות אלוהית גם במישור הכללי. התוצאה הכללית היא אוסף ההחלטות הפרטיות ותו לא מידי.

    2. אם הוא ברא את טבעו של העולם באופן שיגיע לתכלית מדוע הוא התערב בעבר בצורה אקטיבית? מדוע הוא לא נטע כח פוליטי חריג במשה המסוגל להוציא את ישראל ממצרים מבלי להזדקק לו? על כרחנו כי הוא לא ברא את טבעו של העולם כדי שיגיע בדרך הטבע לתכלית, אלא לעיתים נדרשת פעולתו בעולם. אם כן, חוזרת הקושיה, אם אנו רואים מעשה חריג המתרחש בטבע – מדוע לא מסתבר יותר לייחסו אל ה’ בהשגחה המתגלית בתוך הטבע?
      אני מרגיש שטיעוניי זהים לשל הרב משה רט.
      זהה בעיני לומר, בעבר הייתה בחירה חופשית, היום אין בחירה חופשית, זה הפסיק מתישהו, עובדה – שהיום כל מדען יודע שהכל דטרמינסטי וכו’. קראתי מה שכתבת על ההבדל, לא שכנע אותי. מה ששונה בין עניין הבחירה החופשית לבין עניין ההשגחה הוא שהתפיסה כי יש בחירה חופשית נטועה באדם גם מבלי התגלות אלוקית חיצונית. אך ההשגחה, כדי שתהיה מסתברת צריכה להישען בראשיתה על התגלות אלוקית ראשונית האומרת כי היא קיימת (מעמד הר סיני במקרה הזה). אמנם לאחר שקרתה, ומסתבר שקרתה. מעמד שניהן זהה, מסתבר להניח שיש בחירה לאדם כשם שמסתבר לומר שה’ שפעל בעולם בצורה אקטיבית בעבר ממשיך לפעול בו בצורה אקטיבית גם כיום.

  13. ראויים הדברים שכתב נפתלי הרץ ויזל בספרו “יין הלבנון” על ההשגחה העליונה, המשגחת מראש ועד סוף, אין נסתר ממנה:

    “נבדלת פעולת הראיה העליונה עד לאין חקר מראית היצורים, כי האדם יראה לעינים וה’ יראה ללבב, רואה מחשבות האדם ומעשיו. האדם יראה באור ולא במחשך, והוא ב”ה “ונהורא עמה שרא, ידע מה בחשוכא”, ונאמר “גם חשך לא יחשיך ממך וגו’ כחשיכה כאורה”. האדם ילאה להשגיח תמיד, וצריך פעמים רבות להעלים עין, כמו בעת השכחה והשינה וכשעושה עסקיו, והוא ב”ה רואה מראשית שנה עד אחרית שנה, ועיניו תמיד על כל דרכי יצוריו. האדם יראה מקרוב ולא מרחוק, והוא ב”ה תחת כל השמים יראה; האדם יטעה במוחשים, ויתחלף לו בין מוחש ומוחש, והוא ב”ה רואה באמת ובמישור; ועוד הרבה הבדלים כיוצא בהן. והכל על דרך המשל, יתברך ויתרומם עד לאין תכלית.”

    הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע.

  14. הרב מיכי. הרי את רוב הטענות שאתה טוען כנגד התערבות ההשגחה ניתן לטעון גם כן נגד יכולת הבחירה החופשית. הדטרמיניזם המדעי הטהור כפי שאנו מבינים אותו כיום, לא משאיר רווח לא להתערבות אלוהית ולא לבחירה חופשית. מדוע כאן אתה בוחר לקבוע שישנה בחירה חופשית למרות הדטרמיניזם המדעי, וכאן אתה בוחר לקבוע שאין השגחה?

    1. כבר נשאלתי זאת כמה פעמים בעבר. לא נכון. את חופש הרצון כל אחד מאיתנו חווה בצורה מאד ברורה. לכן מבחינתי זו עובדה אמפירית והמכחישה עליו נטל הראיה. מעבר לזה, מעורבות אלוהית מלאה סותר מעיקרה את כל תמונת העולם המדעית. חופש הרצון רק אומר שלפעמים בנקודה כלשהי במוח יש חריגה מחוקי הפיזיקה. אם מישהו ידבר על מעורבות ספורדית, כבר כתבתי שאין לי דרך לשלול זאת, אבל עליו נטל הראיה.

    1. ויעקב אבינו, כן היה נביא? כנראה כמו יוסף. אז כיצד הוא נשא שתי אחיות “על פי הדיבור”? מתי ואיך היה הדיבור הזה? מי שנביא יש לו תקשורת שונה עם הקב”ה, לא רק כשהוא מתנבא אליו בפועל. זה לפחות יכול להיות המצב (אף פעם לא הייתי נביא), ולכן אין לקשור את הדיון ההוא אלינו.

  15. לפי מה שהרב מיכאל כתב על פרשת נחשון וקסמן, בזמנו הוא האמין בהענות התפילות (כלומר בהתערבות של הקב״ה להצלת נחשון וקסמן). פער הגילאים בין הרב מיכאל לרב רט הוא +- כמו הפער בין הרב מיכאל של היום לרב מיכאל של תקופת נחשון, ובהחלט ניסיון החיים מדבר פה, וייתכן שאף הרב רט בעוד 20 שנה יזדהה יותר עם הרב מיכאל . באופן אישי התשכנעתי יותר מעמדתו של הרב מיכאל

    1. בהחלט לא. אין שום סיבה שאאבד את אמונתי בגלל שלא כל תפילה נענית – אפשר לחשוב שנחשון וקסמן זה המקרה הראשון בהיסטוריה בו זה קרה… אני מוכרח לומר שההיתפסות למקרה נחשון וקסמן כאילו זו סיבה להפסיק להאמין בתפילה או בהשגחה, מזכירה יותר טיעונים של ילדים בישיבה תיכונית. וכי אלוקים באמת עובד אצלנו? וכי אנחנו מבינים את שיקוליו? וכי מישהו טען אי פעם שכל תפילת רבים אמורה להיענות? ומה עם כל התפילות שכן נענו – כל הנצחונות במלחמות, ההצלה במלחמת המפרץ וכן הלאה? כל זה רק סטטיסטיקה, כמובן. נו, אז אם נחשון וקסמן היה ניצל, הרב מיכי היה מאמין בהתערבות אלוקית? פשוט שלא – גם את זה הוא היה מסביר כאירוע טבעי בלבד.

    2. אודי, הערה יפה.

      הרב משה, אתה חוזר שוב ושוב על הטיעון הלא רלוונטי הזה (אגב, אני אומר ברצינות ולא בבדיחות: כדאי לעדכן אותו לקראת מחר. לא בכדי הקדמתי את הטור כדי לייעל את הדיון מחר ולסייע לך להציג את טיעוניך באופן חזק ככל האפשר. אני באמת מעוניין בדיון רציני ככל האפשר).
      תירוצי “אלוקים לא עובד אצלנו” ודומיהם שימשו גם את הקומוניסטים כשהתפיסות שלהם חטפו שוב ושוב מהמציאות, וכך גם את אנשי הר המור שתפיסותיהם חוטפות שוב ושוב מהמציאות. וכבר הקדשתי לזה טור (אגב, הרב טל לפחות נהג ביושר, עד כמה ששמעתי, כשהבין שתפיסותיו התבדו הוא הפך להיות חרדי).
      אחזור שוב על עיקר טענתי שאתה שוב ושוב לא מבין אותה. אני טוען שלא בונים תזה על תירוצים אפשריים. אחרי שיש לתזה כלשהי בסיס מוצק, ניתן להשתמש בתירוצים כדי להגן עליו מפני קשיים. כבר כתבתי לך שהסברים כמו שלך יכולים גם לבסס את קיומן של פיות שקופות סביב הכוכב צדק (קנקן התה).
      אחדד: הבעיה שלי אינה עם התירוצים, שאני מכיר אותם כמוך, אלא עם הבסיס: מדוע בכלל להניח זאת? אין לכך שום אינדיקציה ושום בסיס. אתה בעצם מוסיף שוב ושוב אפיציקלים ודיפרנטים, במקום להודות שהתזה כולה חסרת בסיס. שים לב שאלו בדיוק תירוצי קנקן התה. מעלים תזה על קנקן תה שמימי, וכשמישהו תוהה מה הבסיס לזה הרי לא רואים, אתה עונה שהקנקן קטן ולכן אי אפשר לראותו. הבעיה שלי אינה עם זה שלא רואים אותו, אלא עם עצם ההנחה שהוא קיים. אם היה לי בסיס לכך שהוא קיים הייתי מוכן לקבל תירוצים שהוא קטן ולכן לא רואים אותו. אם הייתי רואה אותו, הייתי מוכן לקבל את עובדת קיומו למרות שאין לכך בסיס אחר. אבל כשלא ראיתי וגם אין שום בסיס לכך שהוא קיים (ובמקרה שלנו יש לא מעט טיעונים נגד קיומה של מעורבות – תמונת העולם המדעית), אני מניח שהוא לא קיים. ושוב, לא כי לא ראיתי אלא כי אין שום אינדיקציה לכך שהוא קיים.
      אתה באמת לא מבין את הטיעון שלי ואת ההבדל מהניסוחים שאתה שם בפי ושאותם אתה תוקף? אני מאד מופתע מהדיון המוזר הזה.

      בשולי דבריי, ועם קשר אליהם (זה חלק מאותה טעות שלך): לא הבאתי הוכחה מנחשון וקסמן. זו הייתה הדגמה לתופעה כללית: לא נראה שתפילות נענות מעבר לסטטיסטיקה הרגילה. נחשון וקסמן הוא רק דוגמה בולטת, ולכן שם נפל לי האסימון הכללי. איני מביא ראיה ממקרה אחד. הרי אני עצמי כתבתי נגד הכשל הזה בכמה וכמה טורים. בכל זאת, אני רוצה להאמין שדי קשה לתפוס אותי על בעיה בלוגיקה אלמנטרית.

    3. ועל זה כבר השבתי, שאילו היית נוקט באתאיזם עקבי, וטוען שאין שום בסיס לאמונה באלוקים בכלל, ובטח שלא בתורה, בניסים וכן הלאה – זה היה דיון אחר.
      אבל מה אתה כן טוען? יש אלוקים – כן. הוא יודע מה קורה בעולם – כן. הוא יכול להתערב – כן. הוא התערב בעבר – כן. הוא מתערב ספורדית בהווה – יתכן. אבל כשרוצים ללכת צעד אחד נוסף, ולומר שהוא מתערב קצת יותר ממה שאתה מאפשר לו – אז פתאום זה קנקן התה המעופף ופיות מסביב לצדק? פתאום אין שום בסיס שהוא לטענה שהוא מתערב, עד שחובת ההוכחה מוטלת על מי שעושה זאת, ושום דבר חוץ מיד ענקית שקופה שיורדת מהשמים לא ייחשב להוכחה?
      מצטער, זה לגמרי חסר עקביות. אם אתה מסכים שיש אלוקים שיכול להתערב, ואף התערב רבות בעבר, אז חובת ההוכחה היא עליך כשאתה טוען שהוא הפסיק לעשות זאת בהווה. אתה לא יכול לקבל את כל ההנחות על אלוקים ויכולתו להתערב והתערבותו בעבר, ופתאום לשחק אותה דוקינס לטעון שהטענה על התערבותו בהווה היא כל כך חסרת בסיס שאפשר להשוות אותה לקנקן התה המעופף. אני פשוט מקבל את כל ההנחות שגם אתה מסכים עליהן, רק מסרב לקבל את הטענה לפיה משהו השתנה בהתערבות האלוקית בזמן כלשהו, כי אני לא רואה שום ראיה לשינוי כזה.

      כמובן, אתה מוזמן לכפור לגמרי באלוקים ובתורה, שאחרי הכל הבסיס לקיומם לא יותר אמפירי ומדעי מאשר להתערבות אלוקית. ואז העמדה שלך תהיה קוהרנטית. אבל כל עוד אתה טוען שאתה מאמין בהם, ורק מחליט באופן שרירותי שמשהו השתנה – אתה מנסה להחזיק את שני קצות החבל, לקבל את תפיסת העולם המדעית איפה שנוח לך ולדחות אותה איפה שלא. וזה לא רציני.

      העליתי עכשיו מאמר שמסביר באריכות את חוסר העקביות בגישה שלך.

      http://mysterium.co.il/ArticleView/tabid/268/ArticleId/475/.aspx

    4. בדבריי כאן רציתי למקד את הדיון, ואולי באמת זה קצת הצליח. כעת נקודת המוקד של הוויכוח ברורה, והיא כפי שכתבתי בתחילת הטור: נקודת המוצא לדיון. האם המעורבות האלוקית היא טיעון קנקן תה או לא. שנינו מסכימים .שאם זה קנקן תה אין טעם להיכנס לתירוצים מדוע לא רואים זאת. ושנינו מסכימים שאם זה טיעון מבוסס אז התירוצים הללו אפשריים ויכולים להגן על התזה. הוויכוח הוא רק בשאלה האם אכן יש בסיס סביר לתזת המעורבות או לא.
      אתה כותב כאן כך:

      עכשיו, אילו היה מדובר כאן באתאיסט הארדקור, שלא מאמין באלוהים, בתנ”ך, בניסים ובשום דבר מעין זה – הרי שטענה זו היתה הגיונית על רקע גישתו. אי אפשר לשכנע מישהו בהשגחה על סמך התבוננות במציאות בלבד, מבלי להקדים לכך אמונה באלוקים, ביכולתו להתערב וכן הלאה. אלא שבמקרה של הרב מיכי לכאורה לא זה המצב: הרי הרב מיכי מסכים שיש אלוקים. הוא מסכים שאלוקים יודע כל מה שקורה בעולם. הוא מסכים שאלוקים מסוגל להתערב במציאות. הוא מסכים שאלוקים אכן התערב במציאות בעבר. הוא מסכים שאלוקים יכול עקרונית להתערב גם היום. הוא לא שולל את האפשרות שאלוקים אכן מתערב גם היום במקרים נדירים. אבל כשרוצים ללכת צעד אחד נוסף, ולטעון שאלוקים מתערב לעתים יותר תכופות ממה שהוא מודה – אז פתאום זה רעיון מופרך והזוי כמו קנקן התה המעופף או פיות מסביב לצדק?! הרי כפי שכתבתי כאן, הסיבה שאותו קנקן תה נחשב מופרך אפריורית היא משום שאין לנו שום סיבה להאמין בו, ובנוסף הוא סותר את הידוע לנו על המציאות. התערבות אלוהית, לעומת זאת, לפי שיטתו של הרב מיכי עצמו, היא לא משהו שאין שום סיבה להאמין בו (כי אם יש אלוקים שיכול להתערב וכו’, הגיוני שהוא אכן עושה זאת), וגם לא סותר את הידוע לנו על המציאות (כי חוקי הטבע אינם שוללים התערבות). ההשוואה הזו, תוך שימוש במושגים הלקוחים במובהק וביודעין מהלקסיקון לאתאיסט המצוי, בהחלט מעוררת תמיהה על הלך מחשבתו…
      הרי את אותן ביקורות בדיוק אפשר להפנות גם כלפי האמונה באלוקים, במעמד הר סיני, בכל הכתוב בתנ”ך ובכל ההלכה. גם להן אין שום הוכחה מדעית-אמפירית, גם את האינטואיציות התומכות בהם אפשר לפרש כתוצאה של חינוך, תרבות ושטיפת מוח, גם את העדויות על אותם ניסים אפשר לנפנף בזלזול כמוגזמות ומסולפות, וכן הלאה. אז היכן העקביות פה?

      נעזוב את המינוח שלקוח מראסל האתאיסט. אני לא רואה בזה שום פסול. כשהוא צודק אפשר להשתמש במינוח ובטיעונים שלו. איני נוהג לפסול טיעון או מונח בגלל מקורו.
      לגבי אמונה באלוהים ובמעמד הר סיני, שלדבריך גם לגביהם ניתן לשאול אותן שאלות, זה פשוט לא נכון. הסברתי באר היטב בספרים ובאתר מדוע שם המצב הוא שונה. שם יש בסיס מוצק לטענה ולכן אני מוכן לקבל תירוצים. הטיעונים לקיומו של אלוהים הם טיעונים מצוינים שמבוססים על הנחות סבירות שמקובלות על כולם (שלכל דבר יש סיבה, שמורכב לא קיים ללא מרכיב, שמוסר אין לו תוקף בלי גורם מחוקק וכדו’). לעומת זאת, בנושא ההשגחה לטענתי מדובר בתזת קנקן תה. זה בדיוק ההבדל ואתה מתעלם ממנו. אראה זאת דרך הנימוקים שכתבת כאן כדי להסביר מדוע זו לא תזת קנקן תה:
      1. אתה מתעלם מכך שבהסתכלות על המציאות כיום אין שום אינדיקציה לקיומה של מעורבות. בכך כל אחד מודה. יתר על כן, אני מראה בדוגמאות שגם אנשים שמצהירים על אמונתם במעורבות לא באמת מתנהגים כך
      2. מה שכתוב בתורה לא מעלה ולא מוריד, שהרי בתורה יש גם ניסים גלויים ונבואה, וזה לכל הדעות בטל. אז מניין המסקנה ההכרחית שהמעורבות הנסתרת ממשיכה? אתמהה! הקדשתי לזה טור שהפניתי אליו כאן.
      3. זה שאלוהים יכול להתערב (שאני לגמרי מסכים ואף כתבתי זאת), זה אומר שהוא מתערב בפועל? למה? הוא יכול גם לברוא שדים, וכנראה לא עשה זאת. הוא יכול היה לעשות חוקי טבע אחרים ולא עשה זאת. הוא יכול ליצור שמיעה שרגישה גם לתדרים שמעבר לתחום השמע, ולא עשה זאת
      4. חוקי הטבע לגמרי שוללים את ההתערבות במציאות, למרות שאתה חוזר שוב ושוב על הטענה המופרכת שלא, בלי נימוק.
      5. לגבי דעתם של חכמי ישראל, הסברתי כבר כמה פעמים שאין להם שום סמכות בשאלה כזאת. מניין הם יודעים שיש מעורבות? מה הם יודעים שאתה ואני לא יודעים? הרי ברור שהם מניחים הנחה פרשנית על התורה (כמוך), שאם היא מתארת מעורבות אז כנראה זה ממשיך לימינו. אני לא מקבל את ההנחה הזאת, אז למה העובדה שיש הרבה דעות כאלה משנה משהו? הרי אני יודע בדיוק מניין צומחות הדעות הללו. זו לא הסתכלות על המציאות. קשה להניח שכל הדתיים מסתכלים על המציאות ורואים בה דברים אחרים ממה שהלא מאמינים רואים בה. יש לנו אותן עיניים בהקשר מדעי-עובדתי. לכן מסקנתי היא שזו הנחה פרשנית שכל אלו שותפים לה, שמהתורה יוצא שיש מעורבות. מתוך כל רואים את המעורבות גם במציאות. אבל אני לא שותף להנחה הזאת ולכן לא כופה על המציאות את ההנחה הזאת. כדאי לשים לב שגם בהלכה בהצבעה בבית דין מתחילים בקטן, שכן לא סופרים דעה שהתגבשה בגלל הסתמכות על דעה אחרת כאצבע נפרדת. גם כשיש ספק לגבי כתב יד לא סופרים כתבי יד שהם בנים זה של זה כשניים שונים. ומכאן שגם אם כל חכמי ישראל היו חושבים שיש מעורבות (ואגב, זה לא כולם), הרי הם ודאי מושפעים זה מזה. לדעתם זה עיקר אמונה מחייב ולא סתם תצפית על המציאות. אז איני מבין מדוע יש לספור אותם כדעות שונות לעניין ההימנות להצבעה ולקבוע שיש רוב נגדי. זה פשוט נגד ההלכה. ובכלל, כפי שכתבתי, מניין צמחה התפיסה שהרוב קובע, בפרט בעניינים כאלה (גם בהלכה זה לא כך, אבל בתפיסת עולם?). כבר הערתי על כך בטור: וכי הרמב”ם היה אמור לסגת מחידושיו בגלל שהיה מקובל לא כך?
      כאן המקום להעיר על מה שכתבת על אמונתי במעמד הר סיני. זו כבר ממש טעות. הרי מעמד הר סיני הוא אירוע היסטורי (בהנחה שהוא היה). אז אם מגיעה אליי מסורת שהיה מעמד כזה, בהחלט יש משמעות לאמירות של אנשים רבים שאומרים את. הם מעבירים אליי מידע שהם עצמם ראו. אבל ביחס למעורבות אלוהית כתבתי שאין לחכמים אפשרות לדעת על כך. אז מה המשמעות של זה שרבים אומרים זאת? יש רבים שלא יודעים כלום ואומריחם על כך משהו, האם זה מחזק את האמירה הזאת? מה עניין זה לזה? אתמהה!

      אגב, אם כבר מדברים על חשיפת העיקרון השיטתי בדבריי (זה שיוביל אותי לאפיקורסות), אעיר על עיקרון שיטתי שחוזר בדבריך. בספרך לדעת להאמין אתה חוזר שוב ושוב על הכשל הזה שאם אין הוכחה נגד משהו אז האפשרות הזאת היא קבילה. אתה מעלה אפשרויות מאד מוזרות, ובמידה רבה תימהוניות (כנראה בהשפעת נטייתך לפנטזיה ומדע בדיוני) כאפשרות לגיטימית, רק כי אף אחד לא הוכיח שהן לא נכונות. אני חושב שזה לא מועיל טקטית וגם לא נכון מהותית. אני לא מקבל את העיקרון הזה. יש הנחות אפריוריות סבירות, גם אם אין להן הוכחה (כמו עקרון הסיבתיות והאינדוקציה). ומי שבא להוציא מהן עליו נטל הראיה. אגב, גם לזה יש בסיס בהלכה. מי שטענתו סבירה יותר לעתים הופך למוחזק ונטל הראיה עובר לשני (למרות שהוא מוחזק בממון). הראיתי זאת בשתי דוגמאות בקונטרס שלי על מיגו, ואכ”מ. אגב, כתבתי את הדברים ורק אחר כך ראיתי שאתה מזכיר ויכוח שהיה לך לגבי שדים. הוא בדיוק מדגים את הטעות החוזרת ונשנית שלך גם כאן. אלוהים לא דומה לשדים בשום צורה. אכן את שניהם לא רואים אבל לקיומו שלו יש אינדיקציות חזקות מאד ולקיומם של שדים אין שום אינדיקציה. זו הדגמה חדה וברורה לכשל הזה.

      על נחשון וקסמן כבר הסברתי לך בהודעה הקודמת ואני מתפלא שאתה חוזר על הטעות (או ההטעייה) הזאת שוב. זה באמת מביך.

      לסיום, אני באמת חושב שהטור הזה חידד את המחלוקת בינינו, ואם כך הוא עשה את העבודה. נדמה לי שהדיון כאן אישר את מה שכתבתי בתחילת הטור, שהוויכוח הוא בנקודה אחת בלבד: מה נקודת המוצא. זה מתפרט לגמה היבטים (שמספרתי אותם כאן למעלה 1-5).

      להתראות מחר. 🙂

    5. אתמקד בחמש הנקודות שהעלית:
      1. כאשר האינדיקציה היחידה שאתה מוכן לקבל היא יד שקופה ענקית שתרד מן השמים, אכן אין אינדיקציה כזו. אבל מנקודת מבטי, ומנקודת מבטם של רבים נוספים, הרי שהקמת המדינה והאירועים שמסביבה הם אינדיקציה מעולה לכך שה’ מנהל את ההיסטוריה. הוסף על כך את הנתונים על מחקרי תפילות שנענו, ואחוזי בריאות גבוהים אצל דתיים וכו’ (שאתה מתעקש לפקפק בהם בלי נימוק של ממש), ויש לך כל מה שאפשר לרצות חוץ מהיד השקופה. מלבד זאת, הרבה אנשים כן מרגישים ומתנהגים כך בבירור, וזה שיש כאלה שלא, לא אומר דבר.

      2. ניסים גלויים ונבואה היו תמיד תופעות נדירות וחריגות, גם בזמן התנ”ך. היו אז תקופות של מאות שנים בהן התקיים “אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא”. לכן אין זה מוזר שהם ייפסקו בימינו. לעומת זאת, ניהול העולם מתואר כחלק מהותי מהגדרתו של ה’ כמלך העולם, וכל דבר שקורה, קטן או גדול, מיוחס אליו. כל התפילות בנויות על כך, וחלקים מרכזיים נוספים בעולמו של היהודי. למה עלי להניח שזה השתנה? העמד דבר על חזקתו. וגם אם לא, המסקנה המתבקשת היא לכל היותר אגנוסטיות לגבי התערבות כיום, לא שלילה שלה רק כי “יכול להיות שהיא נפסקה”.

      3. כנ”ל. בניגוד לדוגמאות שהבאת, כאן מדובר במשהו שאלוקים כן עשה – גם לשיטתך – בעבר, במשך אלפי שנים. לכן העמד דבר על חזקתו והנח שהוא ממשיך לעשות זאת, או לפחות השאר זאת בספק ואל תשלול.

      4. חוקי הטבע לחלוטין לא שוללים התערבות במציאות, בדיוק כמו שהם לא שוללים התערבות אנושית במציאות. אם אדם יכול להושיט ידו ולהזיז את מסלול הנפילה של התפוח, גם אלוקים יכול לעשות זאת. חוקי הטבע הם מספיק עקביים כדי שנוכל לחיות לפיהם, אבל זה לא אומר שאלוקים לא יכול להתערב ברב או במעט בלי להפר את התמונה הכוללת, בדיוק כמו שבני אדם עושים זאת.

      5. לגבי חכמי ישראל, כבר הסברתי שלרבים מהם היתה “אינטליגנציה רוחנית” גבוהה, עד כדי רוח הקודש, ולכן הם ראו במציאות דברים שהסתכלות מדעית-אנליטית קרה לא מבחינה בהם. זה לא רק עניין של רוב דעות. את המציאות כולם רואים, אבל אנשים שקרובים יותר לה’ רואים לא רק את החומר אלא גם את האלוקות שמתגלה דרכה, ומזהים דפוסים ותבניות שאחרים לא מבחינים בהם. לכן דעתם נחשבת בעיניי הרבה יותר מדעתך, שכל מה שעומד מאחוריה הוא “לא ראיתי”. אתה לא רואה, אחרים כן רואים, זלזל בהם ככל שתרצה.

      לגבי דבריך על מעמד הר סיני כאירוע היסטורי, הרי בקלות אפשר להפנות כלפיהם את הספקנות שלך ולומר שמדובר בהגזמות, באירוע טבעי שהתנפח עם הזמן לממדים מיתיים, וכן הלאה. מנקודת מבט אתאיסטית, זה קנקן תה הרבה יותר גדול, והניסיון שלך להגן עליו לא ישכנע את מי שזו הנחת המוצא שלו. מאידך גיסא, אם אתה כן מקבל אותו ואת שאר תיאורי הניסים בתורה, וגם מסכים שהיתה התערבות אלוקית בעבר, אז אני באמת לא רואה מאין ההתעקשות לשלול אותה כיום ולדחות כל דבר שהוא לא “יד ענקית שקופה”. לא ברור לי גם הזלזול שלך באינטואיציות של רבים וטובים שבאמת ובתמים כן מרגישים שה’ מלווה אותם, מסייע להם ומדריך אותם ברמת הפרט או הכלל. למה רק האינטואיציות שלך לגיטימיות, ושל כל השאר זה שטיפת מוח והשפעה דתית, אפילו כשמדובר בחילונים גמורים?

      ולא ענית לי על השאלה, האם אתה מתנצל בפני דוקינס על הביקורת שלך עליו, מאחר שנראה שאתה מיישר איתו קו ומסכים שאין מקום לסבירות אלא רק להסתברות, וכל דבר שיש לו הסבר טבעי אינו מצריך הנחה של יד מכוונת.

      לגבי שיטתי, לא אכנס אליה כאן כי לא זה הנושא.

    6. אנחנו קצת חוזרים על עצמנו.
      האינטליגנציה הגבוהה של חכמי ישראל נעלמה ביחס לכמה וכמה עובדות פשוטות שהם טעו וטועים בהן. כבר כתבתי בתשובתי לרן שלא מדובר באינטואיציות שלהם אלא בהנחה פרשנית. שום קשר לתפיסת מציאות.
      על מעמד הר סיני עברת למחוזות הספקות. אני לא עוסק בספקות שאולי כך ואולי אחרת. חובת הראיה היא על מי שבא לשלול עובדה שמועברת אלינו על ידי עדים. אני ממש מתפלא על הטיעונים המוזרים הללו.
      האינטואיציות שלי לא יותר לגיטימיות משל אחרים. אני רק מקפיד להציגן כאינטואיציות ולא כעיקרי אמונה מחייבים. מעבר לזה, אני לא מדבר על אינטואיציה אלא על היסק, וכנגדי לא עומדות אינטואיציות אלא הנחה פרשנית שעומדת נגד האינטואיציה (ראה הרב שטיינמן בטור הקודם), כפי שכבר הסברתי כאן כמה פעמים.
      אני ממש לא מנצל בפני דוקינס עד שתימצא טעות בדבריי. אני ממש לא מסכים לכך שאין משקל לסבירות. להיפך, אני טוען שיש לה משקל חשוב, ולכן היא עומדת נגד ההנחה המוזרה שהקב”ה מעורב בעולם. שום קשר להסתברות. זהו טיעון מובהק של סבירות.

    7. לרב

      ביחס לשני דברים בנקודות שהרב העלה :

      4. הרב כתב שחוקי הטבע שוללים התערבות. זה פשוט לא נכון. חוקי הטבע מתעלמים מאלוהים (“אין לי צורך בהנחה הזאת”) כלומר הם מתאמצים למצוא הסבר לכל תופעה במונחי המדע. הם לא אומרים עלאלוהים דבר. אבל הטבע עצמו הוא לא מוכרח. כלומר אין איזשהוא מנגנון חיצוני שכופה על סיבה לגרור את תוצאתה. בפועל מה שיש באמת זו רק סמיכות זמנים. ולמרות האינטואיציה של גרירה עדיין אין הבטחה שבעתיד עדיין תהיה גרירה. זו אינדוקציה לסיבתיות. בקיצור יש לאלוהים מקום להתערב כמה שירצה. חוקי הטבע לא מכתיבים לו לא להתערב. כמו שהוא הזכיר לעניין בחירה חופשית. בקיצור הטבע לא שולל(ולא יכול לשלול.נס זה לא מושג מדעי) ניסים. הוא פשוט מתעלם מהם

      5.ביחס לחכמי האגדה. ברור שלא מדברים על הפרשנות שלהם לתנ”ך עצמה אלא על הנחות היסוד שלהם. רוב האנשים מאמינים (ואני בכללם) שחלק מהאנשים הללו היו שונים מהותית (לפחות בחכמתם אם לא יותר) משאר בני מינם (המקובלים כמו הרמח”ל, הרב קוק, הגר”א, הבעשט, האר”י ושמא נאמר גם הרמב”ן. ובכלל התנאים והאמוראים שמעידים על עצמם שהיו יכולים להחיות מתים ) וזה עפ”י עדויות של אנשים שהיו קרובים להם ואם הרב לא מקבל עדויות אלו אז שיווכח עפ”י הספרים שכתבו. הוא כמובן לא חייב לקבל דבר מכל זה כי זה עניין של אמון בכך שיש חכמה נשגבה בספרים אלו וזה באמת רק משהוא שחוויה אישית של הרב יכולה לאשר או לא. וגם צריך לפתח חוש האם דברים שנראים עמוקים הם באמת כאלה או שהם קשקוש דמוי פוסטמודרני אבל בשביל זה צריך לחוות פעם אחת חוויה שמשהוא שאתה לא מבין הוא לא קשקוש אלא עומק. תמהני מה הרב חושב על הגל שבמבט שטחי כמעט לא ניתן להבין מילה מדבריו או הוסרל למשל או אפלטון (כל הפילוסופים המטאפיסיקאים). רק ניטשה נספר ?

    8. טיעון מובהק של סבירות זה שכאשר עם ישראל חוזר לארצו ומקים מדינה ומנצח במלחמות ומפריח את השממה, באופן חריג בהיסטוריה ותוך התאמה גדולה לנבואות – אז סביר מאד שזה קרה כי ה’ עשה את זה, ולא במקרה, וגם לא רק כי זו נבואה שמגשימה את עצמה (הערבים ושאר הגויים בטח לא שיתפו פעולה בגלל זה, נכון?)
      ותפסיק כבר להתייחס לאפשרות שה’ מתערב במציאות כאל “רעיון מוזר”. אתה לא יכול לקבל שהיתה התערבות כזו עד תאריך מסוים, ואז לקבוע שמתאריך זה והלאה לא רק שהיא נפסקה אלא שזה “רעיון מוזר”, כאילו מי בכלל היה מעלה בדעתו כזה דבר. גם אם לדעתך ההשגחה נפסקה, אין שום דבר מוזר באפשרות קיומה, כפי שגם אתה מודה שהיתה בעבר. אתה לא יכול לשחק דוקינס רק איפה שמתאים לך.

    9. הרב מיכי, אתה חוזר שוב ושוב על כך ש”לא רואים השגחה”, ואני מבקש לדעת האם לדעתך אפשר בכלל לראות השגחה. או במילים אחרות: האם תיאוריית ההתערבות האלוהית עומדת במבחן הפרכה פופריאני?
      בפרק הרביעי מספרך “אלוהים משחק בקוביות” אתה מביא את האלוהים ואת האבולוציה כדוגמאות לתיאוריות שאינן ניתנות להפרכה, ומשכך גם לא להוכחה, ובכל-זאת רציונלי להחזיק בהן, מטעמים שונים.
      אם תודה גם אתה שהשגחה אינה ניתנת להוכחה, הרי שאפשר לוותר על הטענה ש”לא רואים השגחה” ולהתמקד בעיקר בשאלה האם יש סיבה להחזיק בתפיסה הזו למרות שהיא לא מוכחת מדעית.

    10. וכך באמת כתב הרמב"ם (לדוד)

      בס”ד ח’ באדר תש”פ

      לדוד – שלום רב,

      כך באמת כתב הרמב”ם (במורה נבוכים חלק ג פרק יז) שאין הוכחה פילוסופית לקיומה של השגחה פרטית, ומה שהוא מאמין בה הוא מכוח עדותם של כתבי הקודש ומשום שמידת הצדק מחייבת שתהיה השגחה וגמול לאדם על בחירתו.

      בברכה, ש”צ

    11. הרב מיכי, עברתי שוב על כל התגובות ולא מצאתי התייחסות לשאלתי.
      כתבת לרב משה: “אתה מתעלם מכך שבהסתכלות על המציאות כיום אין שום אינדיקציה לקיומה של מעורבות”, ואילו אני טוען שאין, ומעולם לא היתה (גם בימי הנביאים) אינדיקציה מדעית לקיומה של מעורבות, מהסיבה הפשוטה שזו אינה יכולה להיראות!
      אני מנסה להיכנס לנעליו של המאמין במעורבות אלוהית ולא מצליח להעלות בדעתי שום טענה שיכולה להפריך את קיומה של המעורבות. במילים אחרות: שלילת תיאוריית המעורבות אינה ניתנת לצפייה. הרי תיאוריית המעורבות, לדעת המאמין בה, היא מקרה פרטי של תיאוריית הגמול, ומערכת של גמול כוללת יותר מדי פרטים שלא ידועים לנו (בפרט אם המוסר שלך הוא מוסר של כוונות), כך שלעולם לא נוכל לטעון לאי-צדק בעולם כאשר הפרטים הידועים לנו הם כל-כך דלים.
      נמצא, אפוא, שהתיאוריה אינה ניתנת להפרכה, ומכיוון שכך אין שום תוחלת בחיפוש אחר אינדיקציה (מדעית) לקיומה.

    12. דוד, עדיין נראה שלא קראת. כמעט כל השרשור הזה (כמו גם הטור עצמו) מוקדש למענה לשאלה זו.

      הסברתי חזור והסבר שאני מסכים שאיני רואה אינדיקציה אפשרית למעורבות אלוהית בנס נסתר. אבל הסברתי גם שהטיעון הזה אינו רלוונטי, מפני שהשאלה היא מהי נקודת המוצא. אם אין סיבה להניח את קיומה של מעורבות אז היעדר אינדיקציה פירושו שאין מעורבות. שים לב שחוסר האפשרות לראות זאת פוגע עוד יותר בתזה שיש מעורבות. הרי זה א סורד לטעון נגדי שלא יכולה להיות אינדיקציה. זה בדיוק מה שאני אומר, ולכן התזה שיש מעורבות לא ניתנת להפרכה וככזו אני חושד בה.
      אגב, כעת אוסיף שיכולה להיות אינדיקציה אם יהיה מחקר שיטתי שמראה שוני בין אוכלוסיה מתפללת לשאינה כזו בפרמטרים שונים (באופן שלא ניתן להסברים אחרים כמובן).
      אתה מזכיר לי את “בחנוני נא בזאת” לגבי מעשר. תמיד תהיתי כיצד בדיוק ניתן לבחון את זה, והאם מישהו עשה את זה, ואם היינו עושים מה היו התוצאות?
      מי שמאמין במעורבות שום דבר לא יזיז אותו מעמדתו (כזכור, קנקן התה הוא קטן ושקוף ולכן אי אפשר לראות אותו), כפי שרואים גם כאן. מה שאני טוען הוא שאין שום הכרח להאמין בזה, ולכן מי שלא מאמין לא צריך להירתע מכך ולחוש כופר.

    13. הרב מיכי, איני מכוון את דבריי נגדך ולא נגד אף אחד אחר, ומסכים איתך לגמרי שהכל תלוי בנקודת המוצא. אני רק רוצה לחדד את העובדה שהתערבות אינה ניתנת להפרכה, ומכיוון שכך, הטענה ש”לא רואים השגחה” אינה רלוונטית. הדיון צריך להתמקד בנקודת המוצא.
      לגבי הערתך שאפשר למצוא אינדיקציה למעורבות: אתה מניח שכל מי שמתפלל חייב להיענות, מה שלא מקובל על המאמינים במעורבות, ולשיטתם בהחלט יכול אדם להתפלל, והאלוהים, משיקוליו שלו יחליט שלא להיענות לתפילתו. לכן, שום מחקר שיטתי לא יעזור לנו לעמוד על דרכי ההשגחה.

    14. דוד, שתי הערותיך הן אחת. אחזור עוד פעם אחת כי עניתי על כך אין ספור פעמים, ויותר לא אוסיף.
      זה מאד רלוונטי כמו בקנקן התה. ראה הסבריי למעלה. זה שאין אינדיקציה למעורבות זה מפני שלא רואים. אם היינו רואים אולי זה היה משנה את דעתי על כך. אבל כשלא רואים ואין אינדיקציה אחרת אין סיבה לומר זאת. זה הכל.

  16. כתבת שייתכן שאלוקים פועל בלי לכופף את חוקי הטבע כמו במגילת אסתר (נס נסתר), אלא שמיהרת לסייג ש: א. זה ודאי קורה רק פה ושם. ב. נטל הראיה על הטוענים שה’ התערב במקום שאין הכרח לומר כך.
    אשמח אם תתייחס לשאלותי על שני הסעיפים:
    א. אם זה אפשרי, מהו החסם שמונע להניח שזה קורה בתדירות גבוהה יותר מ’פה ושם’?
    ב. נניח שמרדכי ואסתר קבעו ע”פ נבואה שבמקרה הזה ספציפית הייתה יד ה’. מה יאמר הרב על חז”ל וחנוכה? ובכללי על חכמי ישראל לדורותם?

    1. לא כתבתי את זה. להיפך, אין מעורבות אלוהית בתוך חוקי הטבע. מה שיש במגילת אסתר הוא נס נסתר, כלומר מעורבות שלא מורגשת כחריגה. וגם על שאלתך עניתי: אין מניעה עקרונית להניח מעורבות ספורדית, אבל צריך אינדיקציות לכך שהיא קיימת בכל אירוע שלגביו טוענים זאת.
      א. עניתי.
      ב. אני אומר את מה שאמרתי לגבי הודאות בכלל. זו הזדמנות להודות לקב”ה על בריאת העולם וחוקי הטבע.
      אגב,יחס למתודולוגיה של הדיון: אתה מביא ראיה מקביעת חנוכה על ידי חכמי אותו דור. ההנחה שלך היא שהםם ודאי לא טעו. אבל אני טוען שאין כל הכרח לחשוב שחכמי אותו דור ידעו את מה שאנחנו יודעים כיום. להיפך, סביר שהם טעו כמו שכנראה טעו בזה גם חכמי התלמוד (הבאתי בטור כאן את הדוגמה מצועק לשעבר).

  17. תודה על ההתייחסות.
    א. הבנתי. אני מדבר לצורך העניין רק על “מעורבות שלא מורגשת כחריגה”. טענת שצריך אינדיקציות לכך שהיא קיימת. ההנחה היא שאינדיקציה כזו לא תתכן ללא נביא. אם כן, אין אינדיקציה קיימת שאין או שיש מעורבות כזו. אם כך, לכל היותר ניתן לומר שאיננו יודעים. מדוע זה כשל להסתמך במצב כזה על אינטואיציה דתית? הקמת המדינה ללא התערבות שלא מורגשת כחריגה היא דבר חריג מאד הסתברותית + אין אינדיקציה לשלילה או לחיוב = האינטואיציה תכריע. מדוע לא?
    ב. אם ההנחה היא שהם טעו (אני חושב שלא נכן להגדיר את צועק על לשעבר כנס נסתר. לא משנה), מדוע שלא נניח שכמו שהם לא קיבלו במסורת תורה שבע”פ את השקפת עולם על השגחה והתערבות, כך הם לא קיבלו במסורת את שאר הדקדוקי ההלכתיים המופיעים בש”ס? או את התפיסה המוסרית? אם כך יוצא שע”פ הסברא וההגיון ניתן לנטוש את כל המסור לנו מאבותינו.

    1. א. הסברתי היטב את כל זה. אכן ללא נביא אין דרך לדעת על נס נסתר. בשביל זה הוא קרוי “נסתר”, לא? לכן העמדה בנושא היא תוצר של נקודת המוצא. זו שלי היא שאין מעורבות עד שיוכח אחרת. לעצם האפשרות שיש מעורבויות שאיננו חשים בהן, על כך כתבתי שזה מה שמאפשר להמשיך את הבקשות בתפילה.
      ב. אני אכן לא חושב שהם קיבלו במסורת את כל ההלכות. להיפך, כתבתי לא פעם שרוב מוחלט של ההלכה לא היה בסיני, והקב”ה לא חלם על כך. ההצדקה למחויבות להלכה אינה האותנטיות. אבל זה נושא אחר שבר נדון כאן ובספריי.
      לגבי התפיסה המוסרית בוודאי שאין שום דבר כזה שירד מסיני. יתר על כן, אין בכלל מוסר יהודי. יש מוסר. מה שאדם מבין שהוא מוסרי זהו המוסר. גם על כך כתבתי לא מעט.
      נדמה לי שאתה צריך קצת לקרוא ולעיין באתר.

  18. כמה נקודות בעייתיות בעיני:
    1. כל העניין שאתה שולל אינטואיציה של אחרים כי הם עברו שטיפת מוח הוא בעייתי מאוד. אין שום בעיה אם האינטואיציה שלך היא אחרת, אבל השלילה של כל השאר פסולה בעיני, ניתן לטעון את זה על כל אינטואיציה (להכניס לתוכה מניעים פסיכולוגיים) וככה לבטל אותה. קצת מוזר כשזה מגיע ממך.
    2. העניין שכשמישהו נפטר אומרים שכך ה’ רצה או מה שזה לא יהיה שאומרים, מסתדר גם עם התערבות נדירה ואפילו עם חוסר התערבות מאחר שאנחנו מאמינים בידיעה וביכולת, כלומר בכל מקרה שאדם מת ה’ ראה את זה מגיע ולא פעל למנוע את זה למרות שיכל, כלומר הוא רצה בזה במובן כלשהו.
    אני לא חושב שאנשים רואים מישהו נפטר מסרטן ואומרים הוא אמנם היה חולה במצב קריטי אבל ה’ הרג אותו, ברור שהמחלה הרגה אותו, לא עוסקים פה בשוטים, העניין הוא שברור שה’ יכל למנוע את זה ובכך שזה לא נמנע נעשה פה רצון ה’ במובן כלשהו.
    3. הדוגמאות עם נחשון וקסמן והנערים סתם מיותרות ולא מוכיחות כלום וחבל שהוזכרו. מאחר והוזכרו סתם אציין שבמקרה של הנערים זאת הייתה תפילת שוא מאחר וכשהתחילו התפילות הנערים כבר נרצחו (הי”ד [תפילה על נס, כזה אני]).

    1. 1. אני לא שולל כלום. האינטואיציה של האחרים הועלתה כטענה נגדי. על כך אמרתי שזו לא אינטואיציה אלא תפיסה פרשנית של המקרא (שהוא מדבר גם על ימינו). הערתי שמשום מה המאמינים רואים באופן בלתי תלוי את המציאות אחרת מהחילונים, וזה לא סביר. לכן סביר יותר שמדובר באמונה ולא באינטואיציה. הסרטון של הרב שטיינמן בטור הקודם מוכיח זאת כאלף עדים. לא לרב ולא לשואליו יש אינטואיציה כזאת. להיפך, ברור להם שלאף אחד אין ובכל זאת מדובר בעיקר אמונה ולכן חייבים לכפות את עצמנו אליו. לטענתי מדובר באמונה ולא באינטואיציה. לכל היותר זהו היסק מהמציאות (שאירוע חריג כנראה אינו טבעי) ולא ראייה ישירה. היסקים שאינם נכונים הם לא אינטואיציות ואין שום מניעה לבקר אותם.
      2. עדיין ההנחה היא שכל דבר כזה הוא בדעתו של הקב”ה. מי שמת זה כי מגיע לו למות ולכן הקב”ה נתן לו למות. ואני טוען שלא, וכך כותב להדיא הר”ח בחגיגה. והרי לך שגם דבר כזה ששנוי במחלוקת נתפס כמושכל ראשון מחייב. ואל תספ לי שגם כאן יש לאנשים אינטואיציה שאם מישהו מת זה מעשה ידי הקב”ה. גם זו אינטואיציה? אתה לא מסכים שזו אמונה אפריורית? לא עוסקים כאן בשוטים אלא באנשים שמשום מה החליטו שזה עיקר אמונה ולכן חייבים לחשוב כך. ואני מנסה לשחרר אותם מההכרח הזה.
      ניתן לטעון הכל על הכל, השאלה האם זה נכון או לא.
      3. הדוגמאות הללו הפילו אצלי את האסימון על התירוציאדה הבלתי פוסקת שהתרגלנו אליה, ולכן בעיניי הן מצוינות.

  19. וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ? כִּי אֹמְרִים אֵין ה’ רֹאֶה אֹתָנוּ, עָזַב ה’ אֶת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֵלָי עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים. (יחזקאל ח’, י”ב-י”ג).

    אופס, שכחתי. לא לומדים שום דבר מהתנ”ך…

    1. נס גדול היה פה (למרדכי)

      בס”ד ז’ באדר תש”פ

      השקפתו של בעל הפוסט היא נס כפול ומכופל.

      מילא שבזמן החורבן חשבו אנשים שהגיע הסוף ו’עזב ה’ את הארץ’ – אבל שבתקופה של תקומה ,,כשלנגד עינינו מתחילות להתגשם הנבואות על חזרת עם ישראל לארצו מארבע כנפות הארץ לחיים של קוממיות ושגשוג חומרי ורוחני – זה פלא.

      נס נוסף הוא שבניגוד לזקנים שבימי יחזקאל שתפיסת ‘עזב ה’ את הארץ’ הביאתם לעבור על דברי תורה – כאן עומד בעל הפוסט וקורא לקיים מצוות אף שה’וא טוען שה’ עזב את הארץ, לקיים דברי חז”ל ‘הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו’ 🙂

      נסי נסים!

      בברכה, עלית נס-קוה

    2. מרדכי, קצת עייפתי מהטיעונים המוזרים והדמגוגיים הללו. אתה אדם נבון, ואני בטוח שאם לא היית מוטה היית מבין לבד שמה שהבאת הוא ראיה לסתור. זו עוד הוכחה, אחת מיני רבות, שמדובר באמונה מושרשת שקשה לאנשים להתשחרר ממנה כפי שאני טוען כאן.
      גם הרמב”ם שכתב שהוא מוכן לקבל את הקדמות האריסטוטלית אם היה לו טיעון טוב לזה, כנראה שכח את הפסוקים “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”, נכון? אה, סליחה, שכחתי שאפשר ללמוד מהתנ”ך.
      מעבר לזה, הרי פשט הפסוק עוסק בעזיבת הארץ במובן שה’ לא רואה ולא במובן שהוא לא מעורב. בספרי הבהרתי זאת. מה זה קשור לדיון שלנו. גם אם אפשר ללמוד מהתנ”ך, ראוי לקרוא אותו ולא לנפנף בו כסיסמא.
      מעבר לזה, אפילו אם היה מדובר בעזיבת הארץ במובן שלי (חוסר מערבות ולא חוסר ידיעה), עדיין ייתכן שהטענה היא על המעשים שהם עושים בגלל העובדה הנכונה הזאת (Aה’ עזזב) ולא על עצם התפיסה. כך שמה שהבאת הוא ראיה מצוינת לכך שאי אפשר ללמוד מהתנ”ך כלום, ולכן כל אחד מסיק ממנו את מה שהוא מראש חושב. בדיוק מה שעשית כאן. ממש ראיה לסתור.

    3. חוקי הטבע וחוקי ההשגחה והגמול - ניתנו מרועה אחד

      בס”ד ז’ באדר תש”פ

      חוקיות הטבע אינן חידוש מודרני. מדברי ירמיהו ‘אם לא בריתי יומם ולילה – חקות שמים וארץ לא שמתי’ מבואר שיש ‘חוקות שמים וארץ’. יש חוקיות טבעית וחוקיות זו נקבעה ע”י בורא העולם. אף חז”ל הקפידו על אותו אדם שנשתנו בעבורו סדרי בראשית וצמחו לו דדים כדי להניק את בנו. הווה אומר: קיומם של ‘סדרי בראשית’ יקר בעיני ה’.

      אך קיומם וקביעותם של ‘חוקות שמים וארץ’, תלויה ב’בריתי יומם ולילה’, בחוקות התורה, המחייבים גמול לאדם על בחירתו בטוב, וכמבואר בדברי ירמיהו ‘אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו’ (לב), וכדברי משורר התהלים: ‘הנטע אזן הלא ישמע אם יצר עין הלא יביט, היסר גוים הלא יוכיח המלמד אדם דעת’ (צד). וכדברי הרמב”ם במו”נ (ח”ג פי”ז) שמידת הצדק מחייבת שיהיה גמול לבעל בחירה על בחירתו.

      הגמול אינו בהכרח מיידי שהרי ה’ ארך אפים ורב חסד, וביאר הרמב”ם בפ”ט מהל’ תשובה, שעיקר הגמול הוא רוחני, זיכוך הנפש לחיי עולם הבא. בעולם הזה זוכה עושה הטוב לתנאי חיים נוחים כתמריץ וסיוע להמשיך בדרכו הטובה. ולעומתו החוטא מקבל ייסורים המקשים עליו את קניית זיכוך נפשו. בהל’ תעניות מציין הרמב”ם תועלת נוספת לייסורים בעוה”ז, כמעוררים לתשובה ולכן אסור לאדם לתלות את צרותיו במקרה, אלא להתעורר לחשבון הנפש. בפירושו בתחילת מסכת פאה מציין הרמב”ם שיש דברים שאדם ‘אוכל פירותיהם בעוה”ז’, והם דברים המביאים תועלת חומרית לאנשים אחרים, ולכן מגיע עליהם גם גמול גשמי בעוה”ז.

      למורכבות הגמול, מתווספת גם העובדה שאין אנחנו יודעים מה הגמול הראוי לכל מצווה ועבירה, ואיך משקלל הדין את כוונת העושה ואת המאמץ שעשה. יש מצבים שיש לאדם זכות התולה, ויש מצב שיתייסר כדי לכפר על חטאים ויגיע נקי לעוה”ב. ויש שייסוריו באו כדי לצרפו כדי שיתחשל ויוציא לפועל כוחות טוב הגנוזים בנפשו.

      וכפי שהזכרנו, יש בעיני ה’ חשיבות לשמירת ‘סדרי בראשית’, שלא להתנגש בהם חזיתית. ולכן יעדיף את דרך ההתערבות שיש בה הכי פחות ‘שינוי סדרי בראשית’. ה’ יעדיף לא לברוא לאדם דדים להניק, אלא יעזור לו בתרחישים טבעיים, לסייע בשמירת בריאותה של אשתו או לתת חינו בעיני בני אדם שיתנו לו פרנסה.

      ומשום כך גם בתקופת המקרא היתה התמודדות רבה עם שאלות של הצדק האלקי, עם מצבים שבהם נראה ש’צדיק ורע לו ורשע וטוב לו’. ספר איוב כולו מוקדש להתמודדות זו, וכמה מזמורים בתהלים (לז, עג, צב) ועוד מקורות במקרא. אנשי כנסת הגדולה אף הם התמודדו עם שאלת ‘איה גבורותיו ונוראותיו?’ והשיבו, שאדרבה האיפוק של האלקים הרואה נכרים מקרקרים בהיכלו ושותק – היא גבורתו, ומאידך, גם במצב כזה שהעולם נראה הפקר מתגלות ‘נוראותיו’ בשמירתו על הכבשה בין שבעים הזאבים, כהבטחתו ‘ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם להפר בריתי אתם’.

      על הפלא בקיום הכבשה בין הזאבים, ראינו למפרע בשואה, שבה ראינו מה עשו ה’זאבים’ בשעה שסר מהם לכמה שנים מוראו של המקום, ומכאן רואים אנחנו איזה נס היה במשך 1800 שנה שחיינו ביניהם ולא השמידונו למרות גודל חולשתנו ועוצם שנאתם.

      ואחרי שרווינו מכוס התרעלה – התחלנו לראות בתחילת הנחמה, בתחילת שיבת עם ישראל לארצו ותחילתם של חיי קוממיות ובניין גשמי ורוחני. ה’ נאמן להבטחתו שלא יעזבנו ולא יטשנו.

      בברכה, ש”צ

    4. היתרון במידת ‘ארך אפים’, באיפוק האלקי ‘שרואה נכרים מקררקרים בהיכלו ושותק’, הוא באפשרו לאדם ולאנושות להגיע להתקדמות מוסרית ‘בקצב שלו’, להגיע לתובנות הנכונות לא רק מהדרכה חיצונית אלא מתוך נסיונו האישי.

      וכך למשל, מעמד הר סיני והמופתים ותוכחות הנביאים לא הצליחו לעקור מן העם את ‘יצרא דעבודה זרה’, עד שהגיעו החורבן והגלות ולאחר שבעים שנה – שיבת ציון. ואז מבין העם שאכן נבואות הנביאים היו אמת, ומאז לא מוצאים יותר אלילות בישראל.

      תהליך התיקון ע”י הסבלנות האלקית, נראה בטווח הקצר בחולשה ואזלת יד – אך בטווח הארוך של דורות רבים, מתבררת התועלת שבסבלנות.

      בשל אריכותו של התהליך – גדול הצורך ב’נוראותיו’ של המקום, בהשגחה הנסתרת המונעת הידרדרות של העולם למצבים של נזק בלתי הפיך. ולכן ככל שה’ מאפשר לנכרים ‘לקרקר בהיכלו’ – הוא שומר שמירה יתירה שלא ינצלו את חופש הפעולה שניתן להם שלא לטרוף כליל את ה’כבשה’.

      בברכה, ש”צ

    5. הערה. הרמבם לא מוכן לקבל את הקדמות האריסטוטלית.
      “.. אבל אמונת הקדמות על הצד אשר יראה אותו אריסטו שהוא על צד החיוב ולא ישתנה טבע כלל ולא יצא דבר חוץ ממנהגו – הנה היא סותרת הדת מעיקרה ומכזבת לכל אות בהכרח ומבטלת כל מה שתיחל בו התורה או תפחיד ממנו – האלוקים אלא יפורשו האותות גם כן כמו שעשו בעלי התוך מן הישמעאלים ויצאו בזה למין מן ההזיה. אמנם אם יאמן הקדמות לפי הדעת השני אשר בארנונו – והוא דעת אפלטון – והוא שהשמים גם כן הוים נפסדים – הדעת ההוא לא יסתור יסודי התורה ולא תמשך אחריו הכזבת האותות ..” מורה ב כה.

    6. יאיר, הדברים ידועים. אבל הוא מוסיף ואומר שם שאם היו ראיות לטובת הקדמות פסוקי ספר בראשית לא היו מפריעים לו לקבל אותה. טענתי היא שהעובדה שהתנ”ך אומר משהו לא מכריעה את שיקול הדעת והסברא, וה מה שרציתי להוכיח ממנו. אין לזה שום קשר לדעתו הפילוסופית על הקדמות.
      וזו לשונו בתחילת הפרק שם:
      דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש, כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חדוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות, ואולי זה היה יותר קל הרבה, והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפירשנו הכתובים והרחקנו היותו ית’ גשם

    7. הערתי רק בשביל הדיוק (שמעתי אנשים שמסיקים שאין בעיה דתית לומר שהעולם לא נברא ברצון ה’ שהרי אפילו הרמבם מוכן לקבל את זה).
      ברור שהוא מוכן לפרש את פסוקי התנך בהתאם לסברה, כדבריך.

  20. אם נבצע ניסוי ובו עיפרון שעומד על חודו, התוצאה תהיה שהוא ייפול לכיוון מסויים. הכיוון הזה הוא תוצאה של כוחות מיקרוסקופיים שפועלים עליו.
    אם נבצע הרבה ניסויים כאלה, נקבל התפלגות כלשהי של כיוונים שתעיד על הכוחות המיקרוסקופיים שפעלו בזמן הניסויים.
    האם ייתכן שיש בטבע מצבים דומים, אבל ללא הכוחות המיקרוסקופיים? כלומר, מצבים לא יציבים, שלטבע אין *שום* העדפה לגבי כיוון הנפילה. במצבים כאלה כל כיוון הוא אפשרי ושום חוק טבע לא יופר אם העיפרון יפול לצד כזה או אחר (כמות האנרגיה שדרושה כדי לבחור את כיוון הנפילה קטנה כרצוננו, ובעצם שווה לאפס).
    לכאורה, מצבים כאלה הם בבחינת קנקן תה, אבל אם הם מסוגלים ליישב את חוקי הטבע עם הבחירה החופשית, ואולי גם עם ההשגחה, אולי כדאי להשקיע בהם איזו מחשבה?
    אגב, הם מגבילים את היכולת של הבוחר (האנושי או האלוהי) להשפיע, שכן הוא יכול לעשות זאת רק במצבים מיוחדים כאלה.

    1. ייתכן בסיכוי אפס. אפילו התלמוד אומר שאי אפשר לצמצם. מעבר לזה, במצב ששקול הכוחות הוא 0 גם יש תוצאה טבעית אחת: חוסר תזוזה. תזוזה לכל כיוון תהיה חריגה מחוקי הטבע. איני רואה מה הרווחת כאן. בכל אופן, גם אם היית צודק, לומר שמצבים כאלו הם כל הצמתים בחיינו זה ממש מופרך. התערבויות ספורדיות אפשריות גם לשיטתי.

    2. “תזוזה לכל כיוון תהיה חריגה מחוקי הטבע”
      נכון, אבל זו חריגה בגודל אפס… במצב לא יציב, מספיק לייצר תזוזה כלשהי, במהירות קטנה כרצוננו.
      “איני רואה מה הרווחת כאן”:
      זה לא ברור? הרווחתי רצון חופשי שאינו סותר את חוקי הטבע.
      אולי המחיר כבד, אבל הרווח ברור.
      “לומר שמצבים כאלו הם כל הצמתים בחיינו זה ממש מופרך”
      למה מופרך? אולי המיקרו מבנה של המוח מלא במצבים כאלה?

  21. בכוונה ציטטתי שני פסוקים ולא הסתפקתי בראשון (והמפורסם) שבהם. אבל אם זה לא הספיק אוסיף עוד רמז (אחד ודי!).
    בהמשך הנבואה ההיא מזכיר יחזקאל עובדי ע”ז המשתחווים לאליליהם כשאחוריהם מופנים לבית המקדש. כלומר, גם אנשים הרואים נסים גלויים יום יום (המשנה מונה עשרה נסים שנעשו שם) יכולים לכפור בה’ אפילו בחצר בית המקדש בעוד הנס מתחולל לעיניהם. אולי זו הסיבה שפסקו הנסים הגלויים. כפי שהסבירו רבי עקיבא (במס’ ע”ז, לא זוכר כעת באיזה דף) והרמב”ם (בהלכות יסודי התורה), עקשן יכול תמיד למצא להם הסברים אחרים ואפילו לייחס אותם לאליליו. תמימות היא לחשוב ש”אמונת הפילוסוף” שונה מאמונת “האדם הפשוט” ונובעת אך ורק משיקולים רציונליים טהורים. גם האמונה היא חלק מהבחירה החופשית של האדם, וכפי שהראו אקרלוף (חתן פרס נובל לכלכלה) ואחרים, אנשים בוחרים להם את האמונות הממקסמות את תועלתם.
    ואידך זיל גמור וד”ל.

  22. בתחילת הסתיו של שנת 1187 התחילו להגיע לאירופה הידיעות המהממות על תבוסת הצלבנים בקרב קרני-חטין ועל חורבנה של “ממלכת ירושלים” אשר החזיקה מעמד כמעט תשעים שנה. האפיפיור המזועזע לא אחר להוציא איגרת רועים דחופה. “אלהים באו גויים בנחלתך, טימאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים” קונן גרגוריוס השמיני בהתרגשות, אך מיד עבר לעיקר העניין – להסבר התיאולוגי. כיצד ייתכן שההצלחה המופלאה של מסע הצלב הראשון, שנחשבה כהתגשמות נבואתו של האפיפיור אורבנוס השני בועידת קלרמון, הפכה לכשלון נורא שכזה? לא קשיא, כתב גרגוריוס. אמנם במצב האידיאלי “ורדפו מכם עשרה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו” אבל בארץ ישראל יש גם השגחה מיוחדת של הקדוש ברוך הוא וכאשר אנשים עושים עבירות אז “ותקיא הארץ את יושביה”, מה לעשות. הפתרון הוא כמובן מסע צלב חדש, אבל כזה שיהיה לא רק תהלוכה צבאית אלא גם ובעיקר מסע של תשובה אמיתית וכו’ וכו’ וכו’.

    על אף הריחוק העצום בין עולמם של נוצרים בימי הביניים לבין עולמנו אנו, דבריו של גרגוריוס והפסוקים שהוא ציטט נשמעים לנו מוכרים מאד, ולא בכדי. הם משקפים משהו שמעבר לחילוק בין דתות: את עולמם של קוראי ההיסטוריה, של החפצים לראות במהלך הדברים בעולם צורה של התגלות ולהסתמך על המהלך הזה כדי לחזק את דעותיהם ועמדותיהם.

    בצורתו הירודה ביותר, הנסיון “לראות” את הקדוש ברוך הוא דרך התגלותו בהיסטוריה הוא פשוט הצדקת ההצלחה, כל הצלחה, ולא משנה היאך היא הושגה ועל ידי מי. אין ספק שכאשר הביטו הנוצרים על עצמם בשנת 400 לספירה וראו כיצד הם הצליחו להפוך מכת קטנה ונרדפת לדת המדינה באימפריה הרומית הם ראו בבירור את ההשגחה העליונה פועלת לטובתם, וכך חשבו בוודאות גם חסידי מוחמד שבתוך מאה שנה עלו ממעמד של אוסף שבטים בדואיים נידחים לאדנות על אימפריה שהשתרעה מהודו עד ספרד. “גוט מיט אונז”, הייתה הכתובת על חגורותיהם של אנשי הוורמכט במלחמת העולם השניה, ומדוע לא? וכי לא הצליח היטלר תוך שש שנים לשפר את מעמדה של גרמניה ממדינה מובסת ומוכת אבטלה לארץ מובילה ומשגשגת? וכי לא כבש תוך כמה שבועות את צרפת כולה במחיר זול להפליא בחיי אדם, הישג צבאי שאיש לא דמיין?

    מי שלא חושב שהיה צריך להתנצר בשנת 500, להתאסלם בשנת 800, להצטרף למפלגה הנציונל-סוציאליסטית בקיץ 1940 ולמפלגה הקומוניסטית במאי 1945 אמור להיות מודע לכך שהצלחה באופן כללי איננה הוכחה, ובודאי שהצלחה צבאית אינה יכולה לקבוע מה השם אלהיך דורש מעמך. פרידריך הגדול מלך פרוסיה זכה להישגים צבאיים מופלאים במלחמת מעטים מול רבים כנגד כחות גדולים ועצומים ממנו, אבל הוא ניחן גם במודעות עצמית שאפשרה לו לסכם את לקחי ההיסטוריה האמתיים במשפט ציני אחד: “אלהים עומד לימין הבטליונים הגדולים”.

    את ההגיון הזה יש צורך ליישם גם לגבי המהלך של תחיית ישראל בארצו. עם כל הסנטימנט שיש לנו לעמנו, לארצנו ולתורתנו, מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים והצהרת העצמאות אינן מוכיחות שמעשה ידינו הוא לרצון לפני השם יותר ממה שהשואה הוכיחה שהקדוש ברוך הוא מאס בנו סופית. האמונה בראיית יד עליונה בהיסטוריה העכשווית (וכל שכן היומרה לגזור מהתצפית הזו עמדות פוליטיות ומדיניות) צריכה להידחות לא מפני שהיא מביאה למסקנות שגויות או למהלכים מרושעים, אלא פשוט מפני שאינה עומדת בפני ביקורת פשוטה בכל פרספקטיבה היסטורית סבירה.

    1. והתוצאה הנוספת של מסעי הצלב וכשלונותיהם (לקה"ד)

      בס”ד ח’ באדר תש”פ

      מסעי הצלב שהביאו לעניין מחודש של אירופה במזרח – הביאו לתהליך גובר והולך גם של יהודים בעלייה לארץ ישראל, החל בעליית בעלי התוספות מצרפת, נסיונות העליה של ריה”ל והרמב”ם, ועליית הרמב”ן מספרד ור’ אישתורי הפרחי מצרפת.

      הצלבנים נעלמו מזמן מהאופק, אך הפתח שנפתח מימי עליות הראשונים הביא להחייאת היישוב בארץ, תהליך שגבר בעקבות גירוש ספרד וציפיות הישועה במאות ה-16-18 וגבר עוד יותר במאה ה-19, אם בעלייה לארץ כדי להימלט מהמודרנה ואם בעליה לארץ בהשראת התחייה המדינית של עמי אירופה.

      מאז שמצא הרמב”ן בירושלים רק שני צבעים יהודים – עולה היישוב בארץ בהתמדה ‘עד היום הזה’. כך היא גאולתן של ישראל ‘קימעא קימעא’.

      בברכה, ש”צ

      גם באירופה הביאו מסעי הצלב לתהליך של התעצמות הקנאות הדתית מחד והתעצמות עיסוקם של נוצרים במסחר תוך דחיקת היהודים. שני התהליכים הביאו להגברת השנאה ליהודים עד שבמאה ה-14-15 מגורשים היהודים כמעט מכל אירופה, מצרפת, גרמניה וספרד – וכשרע ליהודים בגולה – יש רבים החושבים מחדש על עליה לציון.

    2. תהליכים ארוכי טווח (המשך התגובה לקה"ד)

      לגבי התפקיד ההיסטורי של הופעת הנצרות והאיסלאם כבר ביאר הרמב”ם שהם באו כדי להכשיר את הקרקע להנחלת המונותאיזם בעולם. המונותאיזם הנוצרי אינו טהור, ובאיסלאם יש בעיות אמוניות אחרות. אבל אפשר לראות את תפקידן ההיסטורי במחיקת האלילות מתודעת חלק מרכזי של האנושות התרבותית.

      הרעיונות של התורה הולכים ונעשים בתהליך של אלפי שנים לנחלת האנושות כולה. מי היה מאמין בשעת מתן תורה, והרבה אחריה, שכעבור ‘אלפים שנות תורה’ תימחק האלילות ממרכז מפת התרבות והעולם התרבותי יקבל את עיקרון המונותאיזם, האמונה בהתגלות האלקית ע”י נביאי ישראל ויאמצו משהו כמו ‘שבת’, יום מנוחה שבועי?

      עוד אלף ומאתים שנים יעברו, וחזון התורה והנביאים על ‘וכל בניך למודי ה”, שמכוחו קבע יהושע בן גמלא את ‘חוק חינוך חובה’ הראשון באנושות – יהפוך לנחלת האנושות התרבותית כולה!

      ועוד מאתיים שנה יעברו ושתי מלחמות עולם נוראות שניספו בהן עשרות מיליוני בני אדם – והעולם יפתח את התודעה והשאיפה של השלום העולמי, מה שחזה ישעיהו יותר מאלפים וחמש מאות שנה קודם לכן!

      עם הנצח החל בקבלת התורה בדרך ארוכה עד מאד. אנחנו משתאים על הדרך הארוכה שכבר עשתה האנושות בהתקרבות לערכי התורה, ומקווים שהמשך הדרך יהיה מהיר יותר!

      בברכה, ש”צ

  23. בין הרב מיכי לרב רוט מתנהל ויכוח קצת מוזר אם כי עדיף בהרבה מדיוני “הוא אפיקורוס!”

    ובכלל תמהה אני על מה הרעש הגדול פה-אם יש התערבות אלוהית או לא מזה משנה מבחינה ערכית ביום יום שלנו?
    הרב רוט שליט”א לפי ידוע לי מקריאת המאמרים הרבים שלך אתה לא ממש משתייך להשקפת מרכז הרב/הר מור וגם לא לאיזה קבוצה חסידית ששואפת לכך שהמשיח יתגלה בכל רגע
    למה זה כזה משנה אם הקב”ה מתערב כרגע בעולמו או לא?או שכל מה שמפריע לך זה הזילזול בטון של מיכי?או אולי הגישה האולטרה רציונלית שלו ניראית לך לא עיקבית כפי שכתבתה-אבל עקביות זה עניין יחסי מבחינת אנשי הר מור והחרדלי”ם אתה לא עקבי מכיוון שאינך רואה במדינה ובצבא את התגלמות כיסא הקב”ה בעולם (שכן מי יכול להיות עיוור לזה אחרי התגשמות הנבןאות וחזרת עם ישראל לארצו)

  24. לעניות דעתי הקטנה והצנועה מאוד-ביחס לניסים אתחלדתא גאולה והכל-במידה ולא מקבלים את הנחות היסוד של חוגים מצומצמים כמו הר מור(שרואים בהיסטוריה. ובמדינה בכלל כולה כאיזה מהלך אלוקי )או את הנחת היסוד החרדית סאמיטרית ואולי של כמה חוגים רדיקלים נוספים שרואים במציאות כולה כאיזה מאבק מתמשך של בני האור מול בני החושך-
    הדיון לא ממש רלוונטי יש מישהו שבאמת מתיימר לחתום מה יקרה מחר או מחרותיים או מה המשמעות הרוחנית המדיוקת של אירוע כזה או אחר?

    1. שלום וברכה לרב מיכי.

      ברצוני לנסות לסייע לר’ משה רוט בצידו במחלוקת (צידו דקונצנזוס [אני מתיר לעצמי לומר קונצנזוס כי בין בכה ובין בכה אין מאן דאמר שתפילות לא מועילות.. והקב”ה לא מכוונן בצורה נסתרת דברים כרצונו]), הרי למיטב ראייתי הוויכוח ביניכם הוא מעגלי.
      אתה אומר: חוקי הטבע דטרמיניסטים.
      הוא אומר: נכון בצורה מאוד מורכבת וזה לא שולל את התערבות האל (הוא מדמה לנהג אוטו, מכניקה ושיקול דעת.. חופפים).
      ואתה מסכים איתו בתאוריה . . . שזה לא מופרך, רק שאתה טוען שאין מספיק סיבות טובות לסבור ככה, כי ה”אנן סהדי” מורה אחרת..
      טוב, בגדול הוא הביא 3 טיעונים:
      א) המסורת על כך.
      ב) אינטואיציה.
      ג) תוצאות בשטח בפן הכללי. (כמו הקמת מדינת ישראל לאחר 2000 שנות גלות וכו’..)

      אני אנסה להתמקד בטיעון הראשון, שבעיניי הוא היחיד שמוכרח מבין השלושה (ושתי הטיעונים האחרים רק למפרע מצטרפים לראשון [לאחר אימותו] ונהפכים לטענה משולשת).

      לגבי השוואה של השגחה פרטית לקנקן התה השמיימי של ראסל (מכיוון שזה לא אמפירי)
      זה לא נידון.. מכיוון שזה לא מפריך. (לא ראיתי אינה ראיה שאין), אנסה להתמקד על הטיעון הראשון והוא שכך קיבלנו במסורת שהאב שלה הוא הקב”ה, אם כן כאילו הקב”ה עצמו ירד ולימדנו שהוא מתערב בכל פרט.. לעניין.

      ראשית, נכון שחז”ל סברו סברות ויכלו לטעות גם..
      אבל יש מושג של “נתון סיניי”. (נתון מאוד מסויים וייחודי, מרגיש לי נוח להגדירו ככה)
      וכמו שנבואה זה נתון סיניי, גם ההשגחה הפרטית זה נתון סיניי.. (ואפרט לקמן)
      ופה האמת לדעתי צריך לעשות הבחנה בין מילי דסברא למילי דשמיא. אם נמצא להעמיד אוקימתא שההשגחה כלולה במילי דשמיא לא שייך להשוות את סוגיית ההשגחה.. לסוגיות מדעיות או מחשבתיות שחז”ל כן יכלו לטעות בהן.

      חז”ל קבעו שיש התערבות אלהית ולא זו בלבד… אלא גם שכל אדם חייב להתפלל אל הקב”ה ג’ תפילות ביום, ורצוי שגם על כל דבר שקורה בחייו. (לאפוקי למפרע וניסים גלויים. “אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם.. אל יתייאש מן הרחמים!”)

      *בהנחה* שאנחנו מקבלים את זה שהיה מושג של התערבות אלהית (נסתרת) בזמני קדם של המקרא (תנ”ך) אע”פ שגם אז זה חרג מהחוקיות המדעית (שכאמור לא נראה לי שחוקי הפיזיקה השתנו)..
      אז אנחנו מקבלים לחלוטין שגם כיום זה יכול לקרות.. (עם זה הסכמת.. בתיאוריה, אבל לא למעשה [בהנחה שאנו מאמינים בתנ”ך] ) רק שאין לנו סיבה מספיק טובה להעמיד את זה גם כיום, שהרי זה נגד הסברה הרציונלית (והמטריאליסטית, אם יורשה לי..)

      כמה נקודות שדורשות עיון לדעתי.
      הסיבה שאנחנו סומכים על חז”ל בזה שבוטלה הנבואה מאז שנחרב הבית היא לא בגלל שככה מרגיש לנו.. אלא מכיוון שזה “נתון סיניי” שנתגלגל אליהם במסורת הנבואית שמקורה מפי השכינה, שלאחר שייחרב הבית ייפסק חבל הנבואה..

      ועכשיו ההיקש הגדול (לענ”ד).
      אם אנחנו מחשבנים שבנתון סיניי כן יש להם סמכות מסורתית (כמו בזה שבוטלה הנבואה), הוא הדין בדיוק בהשגחה לדעתי. (התערבות, כאמור)
      השגחה פרטית זו סוגיה מטאפיזית ולא פיזיקלית (ואולי היא מתקשרת מתוך המטאפיזיקה היישר לתוך הפיזיקה), זה ממש בבחינת מילי דשמיא.

      בוא נעמיד לרגע תזה שבה בשעה שנחרב הבית מכאן ואילך פסק חבל הנבואה וגם כן חבל ההשגחה…
      האם לא היינו אמורים לקבל במסורת (כמו שקיבלנו על הנבואה) שבוטלה ההשגחה? ואל לנו לנהוג בתורה דין ליבוביצ’יאני גרידא..
      ואדרבה זה קל וחומר לדעתי.. (כל הבניין הלוגי שלי יוצא מכמה נקודות הנחה שאחת מהן היא: זה שבוטלה הנבואה.. אנו מסתמכים על זה כי זה “נתון סיניי” שבו זה עצמו נמסר לנביאים אחרונים.. ומשם ואילך נתגלגל במסורת החז”לית)
      מכיוון שזה לא אחראי אילו הקב”ה לא העביר לנו מסר זה, שכן אנו בבחינת בניו (כך כתוב בתורה לפחות) ואם כן זה שאנו ממשיכים לנהוג (או שהוא לא העלה על דעתו שנמשיך לנהוג כך..) כאילו דברים שקורים בעולם הם בידו העליונה והמכוונת.
      אם כן זה הביזיון הכי גדול לעמו ישראל, שהרי זה זמן לבטלה.. מחשבה לבטלה.. בקיצור זה די אמור לבזות את בניו. (נראה לי להציע ב’ תזות *לענ”ד*, שהסיבה שנמסר שתיתבטל הנבואה היא : א) כדי שלא נצא טיפשים פעם אחר פעם ונאמין לשרלטנים סרוחים.. [לצערי לא ביטל לגמרי כי פוק חזי שהרי “רוח הקודש” של באבות במאה 21 היא נעלה מנבואה.. אצל שוטים רבים] ואם כן מאותה סיבה בדיוק *היה מוחזק* להעביר את ביטול ההשגחה בדיוק באותה מידה. להציל בניו מטיפשות יתרה…
      איבעית אימא (ב’): שנצטער מירידת הדורות שקרתה בעוונותינו, מאז שנחרב הבית..
      לפי הטעם השני זה צער גדול בהרבה יותר אם פסקה ההשגחה האלהית.
      תרי אופציות הללו, הם כי אני יוצא מנקודת הנחה ש*אם* הועבר המסר משמיא על ביטול הנבואה.. היה אמור להיות איזשהו רציונל מאחוריו).

      ויש לחדד שלא רק שלא הועבר במסורת הנתון הסיניי (לגבי השגחה) אלא אדרבה ואדרבה כל החכמים עליהם השלום מתקופת חורבן הבית ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם אחזו בכל מעודם שיש כיוונון אלהי על כל פרט ופרט..

      והסיבה שעל ניסים גלויים לא מתפללים היא מכיוון שזה מוריד מהזכויות (כמובא בגמ’ בסיפורו של ר’ יוחנן והשולחן מזהב עם 3 הרגליים).

      ולגבי נס נסתר.. קרי “השגחה פרטית” (או התערבות אלהית מוסתרת) זה לא תקף. (ויש לחלק בין נס [לכאורה התערבות אלהית] נסתר לגלוי…
      ה-כ-ל [לשיטת הקונצנזוס] זה בחזקת נס נסתר, וזה נעשה בצורה שנראית אקראית כהטלת קוביות [וזוהי דרך הטבע, שלא כמו שהשוות במאמר את ביטול החזקה של ניסים גלויים לביטול חזקת הטבע של ניסים נסתרים, מרגיש לי אמירה שהיא כשל לוגי, רבי הטוב..
      הרי שהייתה מדיניות שקיים ניסים גלויים.. הוי אומר שכל פעם מחדש היה הקב”ה משנה את חוקיות הטבע {שגם בה הוא שולט כאמור}, ואז משיב כבתחילה, מאידך גיסא ניסים נסתרים {התיימרות טענת ר’ משה..} אלו הטבע עצמו, ולא דומה הכא להתם, ואיכא בינייהו הרבה, ושינוי מהטבע עצמו של העולם הוא חידוש הרבה יותר גדול משינוי מדיניות {של שינוי טבעו מידי פעם} העולם, וצד שווה מוכיח וצד אחר {ואולי כמה צדדין} מפריך, לא נורא גם אמוראים טעו כמה פעמים בהגדרה של צד שווה, בהוה אמינא..
      כך שכן כן, ללא ספק שינוי החזקה תוקפת את עמדתך יותר מעמדתו ]

      ויש לומר שזה בבחינת האבולוציה.. [שאותם העקרונות היטבת להסביר במישור הפיזיקו תיאולוגי {קרי השגחה} בצורה פנטסטית] ואם תקשה עלי בהאי גוונא.. אתן את משלו של ר’ משה על נהג בתוך רכב..
      אולם נס גלוי הוא שבירה ממש של החוקיות הפיזיקלית [ולא רק לכאורה הטייה מסויימת שמתחבאת מאחורי פרגוד החוקיות] ולא בכדי האל ברא חוקיות פיזיקלית.. )

      אם כך… לא ידוע לנו שהועבר להם (החכמים ע”ה) במסורת טענה שמכחישה את הטענה המסורתית הקדומה (שמקורה בוודאי ממשה לדעתי [לגבי ניסים נסתרים], וגם מהניסיון האמפירי הקדום שהיה לדורות ראשונים, בזמנם לגבי ניסים גלויים) שאלהים כן מתערב בעולם הזניח.

      ולטעון שבגלל סברות פיזיקליות ( שהיו קיימות גם בזמנים שאנו מסכימים שהייתה התערבות) נעקור נתון מטאפיזי זה ממסורתנו (שמוחזקת נאמנה במילי דשמיא) זה בבחינת “המוציא מחברו, עליו הראיה.”
      ומכיוון שאי אפשר להפריך את זה.. נשארנו בספק פילוסופי. אבל למעשה אנו צריכים לנהוג כאילו יש השגחה בוודאי. (כמו שאנו פוסקים בדין ששמעון יבוא להוציא טלית שמוחזקת אצל לוי, ב”ד יאמרו לו שהוא צריך להוכיח ע”י עדים.. ועד אז הטלית נשארת אצל לוי כשלו.. [אע”פ שהספק הפילוסופי קיים שמא לוי חטף משמעון טרם היא נראתה לעינינו בידו])

      מסקנה לדעתי- בהנחה שאנחנו מקבלים שהייתה:
      א) התערבות בזמני קדם. (השגחה סמויה)
      ב) שהאינפורמציה על פסיקת הנבואה הועברה במסורת הנבואית..

      אם כן זה לא כמו נתון של סברה שאין לסמוך על שיקול דעתם של חז”ל יותר מעל ידיעות מדעיות בנות זמננו..
      אלא זה נתון סיניי (בדיוק כביטול הנבואה) ולכן גם אם זה נראה כקנקן התה השמיימי מהפן של האי אמפיריות, יש סימוכין חיצוניים אמינים מהמסורת שמחזקים את הטיעון מאוד… ולנו יש כאילו חובה שמיימית להאמין בזה (ואם זה לא נכון, לא הפסדנו. מקסימום יצאנו טמבלים.. אבל לא יתבעו אותנו בדין עליון על כך, ואולי אפילו נקבל שכר שסמכנו על מסורת שנראתה בעינינו כ-סיני גם שהיא הייתה תמוהה בעינינו.. וקיימנו “ולא יראני האדם.. וחי”) ואדרבה היא השיקול החכם סטטיסטית, שהרי אנו מאמינים שהסיפור של מגילת אסתר כוונן בהשגחה אלהית .. (בצירוף של כוחות טבעיים, ב’ מסילות נפרדות לחלוטין)

      בקיצור אם נסבור שהייתה השגחה נסתרת בזמני התנ״ך, אנו נאלצים להמשיך לסבור הכי אפילו השתא… (שבר הפרכה זה לא, וטיעונים מסורתיים מאמתים)
      אלא אם כן ניתן תוקף טיעוני להשוואת מפלצת הספגטי המשעשעת להיתכנות אלהים.. (השוואה מטריאליסטית שמתעלמת מטיעונים לוגים)

      נ.ב – נטל ההוכחה נופל עלייך.. הרב (שבאמת יקר לליבי) מיכי..

      אשמח לתגובה, אני מאוד מעריך אותך. ונראה לי שזה טיעונים שצריך לשכלל אותם במשוואה הזו.

    2. דניאל, לא אני האיש לומר שקשה להתייחס לאורך כזה, אבל בכל זאת קשה. אעיר כמה הערות על עיקרי דבריך:

      1. באשר להקדמתך, לא דייקת בהצגת עמדתי. אני אומר וחוזר ואומר אין מעורבות במסגרת הטובע. דבר כזה לא ייתכן אפריורי אלא אם יש בטבע מרווחים חופשיים שבלי מעורבות יכולים לקרות כמה דברים. אין כאלה למעט בתורת הקוונטים, וגם שם .זה לא רלוונטי לדיון שלנו משתי סיבות: 1. הסקלות קטנות מדיי. 2. יש שם התפלגות ולכן קביעה של התוצאה היא התערבות וחריגה מחוקי הטבע גם שם.
      מה שאמרתי הוא שייתכנו ניסים נסתרים. איני יכול לשלול את קיומם ולו רק מפני שאף אחד לא יכול לראות או להכחיש אותם. לכן טענתי שזו רק נקודת מוצא שחובת הראיה היא על מי שטוען לקיומם, כמו בכל טענה על חריגה מהטבע.

      2. לא מבין את המושג “נתון סיניי”. זו מכבסת מילים בעיניי. גם הרב משה טען שיש להם אינטליגנציה רוחנית חריגה, וגם שם כתבתי שאיני יודע על מה הוא נסמך. אתה אומר משהו מאד דומה, ואיני רואה מה החיזוק הנוסף שיש בדבריך.

      3. לא צריך לקבל במסורת שום דבר. מה שמקבלים מקבלים ומה שלא לא. לא קיבלנו במסורת את ביטול הנבואה, ולא את ביטול העבדות ולא את ביטול הניסים הגלויים.

      4. לגבי תפילה על נס נסתר, הראיתי מהגמרא בברכות שזה חילוק לא נכון.

  25. לא קראתי כל התגובות. הרב מציין שני דברים שהתבטלו: נבואה וניסים גלויים. ומכאן שגם נסתרים. אני מציע שלא היה מעולם שינוי מדיניות. עולם כמנהגו נוהג. 15 מילארד שנה לקח לבריאה להגיע למצב של בני ישראל שיוצאים ממצרים ומקבלים תורה.הכל בדרך הטבע וכך גם ניסי מצרים וניסי התנך ראו: https://news.walla.co.il/item/3212820 וקריעת ים סוף ומכות מצרים תופעות טבעיות כשיטות המיימונידים אבן תיבון הרלבג אבן כספי ועוד ועוד ואכמל כי זה מעט יותר מורכב . אך ההבדל המכריע הוא ביטול הנבואה. כל הניסים הגלוים נחשבו ככאלו כי נחזו מראש “מחר הנני מביא ארבה בגבולך”… וכן הלאה (כטענת רוזנצווייג בכוכב). הנביאים קבלו מסרים על תופעות טבע עתידיות.

    ביטול הנבואה זה לא שינוי מדיניות כמו התרחקות העם מה’ (עקב הגלות ומעבר לנומוס ותושבע)… אבל גם אם כן, הרעיון הוא שהם דווחו על הטבע העתידי וזה היווה ראיה שקבלו מסר מגורם שיודע הכל ושולט בטבע (או למצער לא שולט אבל יודע עתיד על סמך הכרות עם החומר הדטרמינסטי).

    לפי הטענה שלי הכל קוהרנטי. תמיד היה טבע ומעולם לא היה נס גלוי (כביכול וכו ןאק לשם הטיעון) וההבדל בין זמנם לזמננו הוא כלפי שמיא: או שתמיד היו ניסים נסתרים או שמעולם לא – ההבדל היחיד שפעם ניסים *נחשבו* גלוים כי נחזו מראש ובימינו אין אתנו נביא. לצורך העניין אילו היה נביא כמו סושארד שהיה חוזה את הקורונה או הצונמי בפרטי פרטים על סמך מידע שטוען שקבל מה’ היית מאמין בהתערבות אלהית (או ביכולת לצפות את העתיד כשמדובר בבחירות אנושיות כמו מספר המנדטים שיקבל מלך ישראל -ביבי). אבל המציאות עצמה לא השתנתה. הטבע הוא טבע. ונס נסתר יתפרש כגלוי אם יש מי שיגלה אותו, קרי נביא. לפי זה ההבדל בין עידן התנך לזמננו הוא הבדל סוציולוגי היסטורי ולא נוגע בטבע ובמעורבות האל. אם אני צודק נופלת הראיה לביטול המעורבות מהעובדה שהתבטלו ניסים גלויים שחולל ה’. הם לא התבטלו. הכל כרגיל. רק הנבואה התבטלה וזה דבר שנובע משינויים אנושיים היסטורים המוכרים גם בשאר הדתות שאחרי עידן הציר. וכו. ודוק ודל ואכמל ונפל פיתא בבירא (?) כי בבלאי טיפשאי אכלי נהמא בנהמא … הצלחה רבה מחר בדו קרב :” סערת אלהים בקנקן תה : מיכי vs משה רט” . שאו תפילה שאלהים יתן את ההוכחה הנצחת בפי השיטה שהוא מעדיף

    1. גיל, איני יודע אם אתה מתכוון ברצינות (כי הלינק שלך הוא שטויות.
      ניסים גלויים היו גם היו. בקיעת הים הייתה נס גלוי כי הייתה שם חריגה מחוקי הטבע והיא לא נובאה מראש. כך גם מעמד הר סיני. הנבואה עצמה היא נס גלוי (זה שאדם מנבא מראש מה יקרה). אז אני ממש לא מבין כיצד הינבאות מראש הייא ההסבר לכך שאין נסים והכל טבע.
      לגבי ניסים נסתרים ניתן אולי לדון האם הם היו אי פעם. אבל הנביאים אמרו שכן.
      ביטול הנבואה מוסבבר אצלך באופן המקובל. בדיוק לכך מכוונת הצעתי להסבר אלטרנטיבי (שזה לא עונש ולא תוצאת ההתרחקות אלא ששינוי מדיניות). .

  26. תודה רבה.
    א:
    חלק גדול מהמאמר מבוסס על הטענה הזו:
    כתבת: “מעורבות אלוהית פירושה שבלי שהוא מעורב היה קורה X, והוא מתערב ומחולל את Y”
    אלא שלפי האינטואיציה יש בטבע הרבה מצבים שיכל לקרות גם x וגם y, וגם מבחינה מדעית אם משכללים את עקרון אי הוודאות הרי שייתכנו כל מני התרחשויות של ‘אפקט הפרפר’ מאותו מצב נתון.
    אם אכן כך הרי שמעורבות אלוהית יכולה גם להיות שהבורא יוודא שתוצאה y, שיכלה גם לקרות מאליו, אכן תתממש. ועל כך אפשר להתפלל.
    ב:
    כמדומני שלא התייחסת לאופציה שתפילה תשפיע על רצונות ו/או בחירות של אנשים. כמו שקורה לפעמים שבלי שום סיבה פתאום יש לאדם חשק למשהו. הרי שהתערבות ברצונות ובחירות של אנשים, חיות או מקרובים יכולה לשנות את המציאות מקצה לקצה.
    זה חשוב כי ציינת שקשה להצביע על ניסים בהקמת המדינה- והרי ישנן הרבה עדויות על פחד בלתי מוסבר בצבאות ערב שגרם להם לקפוא במקום או לברוח.
    ג:
    ייתכן וקביעת חזל באוסרם תפילת שוא נועדה כדי לסכל עמדה נפשית של תפילה צבועה שנובעת מאינסטטנט של הדחקה או הכחשה: בה האדם טכנית מתפלל על נס גלוי אך בעצמו לא לגמרי מתכוון לכך וזאת רק בגלל שאינו רואה את המקרה המדובר.

    1. א. אינטואיציה היא דבר נפלא, אבל היא אינה יכולה לשנות את העובדות. האינטואיציה גם אומרת שתורת הקוונטים היא שטויות. אפקט הפרפר לא נוגע בשום צורה לדיון, הוא דטרמיניסטי לגמרי. צר לי, אבל חסרה לך הבנה יסודית בפיזיקה, וקשה לי לנהל את הדיון כך.
      ב. השאלה של מעורבות דרך בחירות של בני אדם כבר עלתה באתר לא פעם. הסברתי מדוע לדעתי זה לא פותר את הבעיה. מעבר לכל, זו גם התערבות בטבע. יש המון “עדויות” כאלה בכל מלחמה ובעצם בכל מיני מצבים. זה לא אומר מאמה ולא מיוחד בכלל.
      ג. הכל ייתכן, אבל לא סביר. ייתכן גם שאין להתפלל על כל דבר שמניינו מתחת ל-40 (למשל עובר בן פחות ממ’ יום). או לחלופין שמדובר רק על עוברים ושריפות. בדיוק לתירוצים כאלה התכוונתי כשדיברתי על אפיצקלים ודיפרנטים שבאים להגן על דוגמה חסרת בסיס.

    2. א.
      תחליף את המילים אפקט הפרפר באפקט דומינו, או:”תהליך קטן שבגלל שרשרת תגובות מניע תהליך גדול”
      אם בכל זאת זה מורה על חוסר הבנה בפיסיקה, אם תוכל, אודה שתפנה אותי למקור כלשהו בעניין, בתודה.
      ב.
      הנחתי שמבחינתך הסיבה לכך שקשה למצוא התערבות בטבע היא שחוקי הפיסיקה הראו שיש סיבתיות ואין כמעט אקראיות. אם כך, הרי הפיסיקה נוגעת לתחום החושים הפיסיים בלבד, ראייה מישוש מגע ושמיעה, לא כן לתודעה עצמה שאינה פיסית ולמרות שהפיסי משליך על התודעתי (זרמים במוח) אין די בזה לקבוע שיש שם אותה צורה של סיבתיות (כמו שאם אני משליך אבן לים ויוצר אדוות זה לא אומר שבים יש אותה חוקיות כמו ביבשה). ואם בכל זאת יש, הרי שאינך מאמין בבחירה חופשית כלל, וכמדומני שאתה כן לפי מה שהבנתי.
      ג.
      דומני שהרבה יותר סביר שלחזל הפריעה תפילה ממקום נפשי לא מבורר ולא מבוקר מאשר שאסרו לבקש מה’ שיתערב במציאות אבל נניח לזה קשה לי להאמין שאשכנע אותך. לגבי שני הנקודות הראשונות אעריך מאד תגובה רצינית ושקולה, בתודה

    3. שכחתי לגבי ב:
      טענת שתופעות דומות התרחשו בהרבה צבאות. אם יש לך דוגמאות, כפי שרמזת, למלחמות בהן לצבא החזק פשה פחד נגד צבא נחית וקטן אשמח לשמוע

    4. א. אני יכול גם להחליף את המילים ב”יקום פורקן”, החלפת הכינוי לא משנה את המהות. אין מרווחים בטבע. נקודה. אנ יכול להפנות אתך ללימודי פיזיקה.
      ב. גם את זה כבר הסברתי. אתה צריך לקרוא כאן.
      ג. לי לא.

    5. אני מציע שבמקום לשלוח אותי לעשות מחקרים, עשה את את המחקרים. אם אתה טוען שזו תופעה ייחודית, ראשית עליך להראות היכן היא קרתה ולהביא סימוכין, ואז להראות שהיא לא קרתה בהקשרים אחרים. בהצלחה.

  27. כמו”כ אני לא בטוח אם הבנתי את עמדתך לגבי כמה נקודות שר’ משה רט העלה:
    “את הנתונים על מחקרי תפילות שנענו, ואחוזי בריאות גבוהים אצל דתיים וכו’”- אשמח להתייחסות או הפניה

    “ניהול העולם מתואר כחלק מהותי מהגדרתו של ה’ כמלך העולם, וכל דבר שקורה, קטן או גדול, מיוחס אליו.” (אוסיף- כעין- כפירים שואגים חורף לבקש מאל אכלם וכעין זה הרבה)

    “אתה לא יכול לקבל שהיתה התערבות כזו עד תאריך מסוים, ואז לקבוע שמתאריך זה והלאה לא רק שהיא נפסקה אלא שזה “רעיון מוזר”, כאילו מי בכלל היה מעלה בדעתו כזה דבר.”- אשמח להתייחסות או הפניה, לא ראיתי או לא הבנתי האם ענית לו בהתכתבות

    1. על מחקרי התפילות הוא עצמו הזכיר שיש ביקורות קשות על המתודולוגיה שלהם (בנספח לאלוהים משחק בקוביות הבאתי מכה מחקרים כאלה והפניתי שם בהערת שוליים לביקורות). אגב, אלו תפילות של נוצרים, אז מתוך השיקול הזה עולה שכדאי להיות נוצרי. על מחקרים של בריאות ואיכות חיים יש תשובות פשוטות (השלווה והנחת של אדם מאמין משפרים את איכות חייו ובריאותו. זה נכון גם באוכלוסיות אחרות שיש להן שלווה לא על בסיס דתי). ושוב, כשיש שני סוגי הסבר חוזרת השאלה על מי נטל הראיה. לדעתי זה מוקד הוויכוח.

      אני לא יודע מה חלק מהותי ומה לא, ובעיני מי. תחליט בעצמך. איני רואה כאן שאלה.

      אני בהחלט יכול לומר ואף אומר. הסברתי זאת באורך כאן ובקצרה גם בסוף הכינוס אתמול. היום אני רואה שזה לא קיים. בעבר היו ניסים גלויים והיום אין. כלומר משהו השתנה לכל הדעות. זו חזקה דעבידא לשינוי. מעבר לזה, גם בעבר כשדובר על ניסים גלויים זה היה רק כשנביא אבחן את האירוע. בלי זה לא הייתי מקבל שמדובר בנס גם אז. היום אין לנו נביאים, ולכן גם אם יש מעורבות נסתרת אין נו דרך לדעת זאת. ומכאן שכל מי שאומר שיש – אומר משהו לא מבוסס. הסברתי שכל טענה על היותו של אירוע כלשהו לא טבעי משיתה את נטל הראיה על הטוען. גם אם זה קיים (ואיני יכול לשלול זאת קטגורית, וגם איני שולל), צריך אינדיקציה לכך שזה אכן המצב.

      לכל זה עניתי כבר.

  28. למעלה בויכוח עם ר’ משה העמדת את הנידון בהנחת המוצא, שלטענתך אין שום סיבה להניח שיש השגחה, וממילא כיון שהתמונה המדעית היא שאין אתה נוטה לקבל אותה.
    ומה שבכתבי הקודש מבואר שיש, אתה טוען שהשתנו הדברים, כפי שניסים ונבואה בטלו, וממילא אין סיבה להניח שגם זה לא השתנה.
    בנקודה זו אעיר שבוודאי יש מקום גדול לחלק, כי נבואה וניסים הם לא דברים עיקריים בדת, הם סך הכל התנהלות גלויה עם השם, והשם הבטיח שיבואו גם ימים שבהם יסתיר את פניו, כך שבהכרח לא יהיו עוד ניסים וקשר ישיר לאלוקים, אבל לומר שאלוקים כבר לא מתערב בבריאה, ואין לו קשר עם ברואיו, כנגד כל מה שבא לבנות בתורתו, ומעתה הוא מסתפק בעם שיקיים בצורה יבשה ומעשית את ההלכות שהתגבשו במהלך הדורות ותו לא, זהו טענה מוזרה מאוד השומטת הרבה הרבה מבשורת הדת, כך שבהחלט אני שומע את דברי ר’ משה שההנחה הפשוטה צריכה להיות שהדברים נשארו כשהיו.

    בקיצור נעמיד את השאלה כך: אם לא היו קורים שינויים נוספים [כמו ניסים ונבואה שציינת. ודברים נוספים שציינתי בתגובתי לעיל], והיה לפנינו רק את משמעות התורה שהיא מחברת כל הזמן בין מעשי האדם לתגמול האלוקים, ודורשת את הקשר האישי עם אלוקים לאורך כל היום ולמשך כל החיים, ולא היה לפנינו שום רמז שנעשה שינוי כל שהוא במדיניות זו, האם מתוך התבוננות בעולם היינו יכולים להסיק שההנחה הפשוטה היא שבהכרח השתנה משהו?

    1. השאלה מה עיקרי ומה לא היא עניין מאד סובייקטיבי. בעיניי לא זה עיקרי וגם לא זה. אבל גם אם זה היה עיקרי זה לא מעניין. זו מסקנתי וזה מה שנראה לי נכון, כן עיקרי או לא עיקרי.
      אם לא היו קורים השינויים האחרים היה אולי קצת יותר משקל לטענת החזקה (גם אם לא מכריע), אבל הם כן קרו. מעבר לזה,הסברתי שאני לא שולל קטגורית את אפשרותם של מעורבויות נסתרות, רק טוען שמי שאומר שיש עליו חובת הראיה. ובוודאי אם הוא אומר שזה קיים באירוע מסוים שיש לו גם הסבר טבעי.

  29. ראשית יש לציין לגבי אורך תגובה.. שהארוך שלך זה לא כמו ארוך שלי (שלך משובח בחזקת כמה וכמה..).
    אולי הייתי צריך לנסות לקצר טיפה יותר. (כי אני רואה מהודעתך שלא כל כך הבנת את הכיוון שחתרתי אליו בהודעתי.. (כמו ביטול שינוי החזקה וכו’.. [בהאי גוונא מזמינך לעיין שוב בהודעתי הקודמת בפסקת ד”ה “הרי שהייתה מדיניות…”])

    1) אתה צודק יש חילוק (זה ממש קנקן תה שמיימי ע”פ הנראה מהפיזיקה המודרנית), לפי המדע העכשווי לא נראה שיש מרווחים ולכן זה קבוע ומסילתי לכאורה..
    יש לציין שצריך לקחת בחשבון ענווה מדעית (מוכרחת לפי הידוע לנו מן ההיסטוריה של המדע) שהפיזיקה שיש בידינו כיום היא לא הדבר האמיתי עדיין (ואולי אפילו לא קרוב אליו) כלשונו דאינשטיין על תורת הקוונטים..

    עכ”פ זה לא משנה כל כך ולכן ולא העמקתי בסברה להיתכנות מדעית של זה, מכיוון שבעצמך הודית שייתכן לומר שכך פועלת ההתערבות הנסתרת (כמובן שבהתערבות גלויה לא עסקינן) רק שטכנית זה לא אמפירי ואין לך סיבה טובה לסבור ככה. אני ניסיתי לגעת בטיעון הראשון והוא טיעון המסורת (על כיוונון מטאפיזי) ולחזק אותו.. לדעתי, זו השילדה הבסיסית בבניין הזה. (ואם הוא טיעון נאמן, אז כבר יש לך סיבה טובה..) על כל השאר (2 הטיעונים האחרים, לחוד) במקרה *הטוב* אפשר להתווכח..

    2) “נתון סיניי” זו הגדרה שלי.. (לא לא.. אם תקיש את זה לאינטלגנציה רוחנית צר לי על כך שלא הבנת את הודעתי [ואולי באשמתי] כלל ).
    כוונתי בזה שזה כל מה שנמסר למשה מסיני (לשיטתך לא הרבה) ובנוסף גם כל נבואה בהמשך לאחר משה (גם בבחינת סיני.. אפילו אם זה שמואל), עד פסק הנבואה..
    בקיצור זוהי מסורת שהאב שלה הוא הקב”ה (הצד השווה בין מה שניתן בסיני לבין מה שניתן בנבואה מאוחרת, הוא ששניהם תולדות של אותו אב [הקב”ה]) רוב המסורת התלמודית לא כזו.. האב שלה הוא סברות, לעומת כן יש דברים מסויימים (גם לשיטתך) שהם ניתנו משמיא..
    אם ביטול הנבואה נמסר משמיא.. הבניין הלוגי מהודעתי הקודמת נכון לשיטתך? יופי. צריך רק לחקור במקורות..

    3) לא צריך בכוח להיות הילד האתאיסט שדוחף בכל חור תאג’נדה שלו, שלא צריך את כל מה שקיבלנו במסורת.. (מה שנכון, אבל צריך לדעת לאיפה לשייך)
    יש מסורת ויש מסורת, שתינו מסכימים שתפילין שחורות מרובעות זוהי מסורת שאביה הוא הקב”ה, אין הכי נמי מסורת שאביה הוא הקב”ה.. לכל הפחות ככה חזקה (עניין ההשגחה האלוהית..[לא סתם הקשתי מסורת לנתון סיניי {שמקורו מה’} החזי לאצטרופי בונים תמונת עולם שלמה ..])

    לגבי ניסים גלויים, נדמה לי שכתוב על כך בתנ”ך להדיא שיהיה הסתר פנים (דהיינו ניסים נסתרים גרידא, וזה ע”פ נבואה כאמור).

    4) איני מונח בפרטים מספיק בסוגיה שם בברכות בשביל להתווכח איתך, בפשטות לא נותר לי אלא להפנות לסעיף ה-1 לעיל (ברישא שלו).
    וגם לומר שפסקת שאין חילוק בין נס נסתר לגלוי מצד הקב”ה, וזה לא נכון שאולי בנסתר הוא פועל דרך הטבע בצורה שלא נהירא לנו, (כאמור בסעיף 1, ובטענות ר’ משה) ובגלוי הוא לגמרי עוקר הרים מטבען.. לילה טוב 🙂

    1. איבדתי אותך, בפרט כשפתחת שרשור חדש. אם תרצה לדון, אנא העלה טענה אחר טענה (רצוי כל אחת בהודעה נפרדת ולא ביחד) בלי הפניות והבהרות, ופרט בבהירות כל אחת מהן. קשה לי לדון כך עם הפניות לשרשור שכבר איני יודע היכן הוא ואיני זוכר מה כתוב בו..

    2. בסדר גמור, מתנצל שהתפזרתי.. (פעם ראשונה אני מגיב באתר [לאפוקי מקורא] והסתבכתי עם השרשור אז פתחתי תגובה חדשה)
      אגיש בקצרה את הבניין הלוגי בכמה נקודות כמה שיותר קצרות..
      הבניין הלוגי הוא כזה:

      1) אנחנו מעמידים שכן הייתה יד עליונה (סמויה) שכיוונה, במהלך ההיסטוריה בעבר הרחוק (אע”פ שחוקי הפיזיקה היו ככיום)

      2) זה נתון סיניי (שהמקור שלו הוא הקב”ה).

      3) ביטול (וגם קיום) הנבואה הוא נתון סיניי (מקורו הוא ה’).

      4) יש תוקף לנתון סיניי (יש ערך לדברי חז”ל במסורת שבוודאי מקורה מה’, כמו נבואה נמשל).

      5) קיבלנו מחז”ל מסורת שמקורה מימי הנביאים, שתיתבטל הנבואה. (נתון סיניי, סומכים כאמור!)

      6) לא קיבלנו מאותם חז”ל מסורת על ביטול ההשגחה (שמק”ו נפלא שהעמדתי בהודעתי הראשונה [בפסקה התשיעית שמתחילה בד”ה :”בוא נעמיד לרגע תזה..” עד סוף הפסקה. מכיוון שאני רוצה לקצר כמה שיותר אני לא כופל, אם תבקש ממני להציג את הק”ו שהצעתי.. אציג] , מחוייב היה לקבל מהנביאים האחרונים, בדיוק כביטול הנבואה).

      7) הוי אומר שכאילו קיבלנו מסורת של חז”ל מימי הנביאים על שנשארה ההשגחה (הנסתרת) כשהייתה.

      8) וכל הדור ההוא שהיה בין הערביים של קיום הנבואה להפסקתה.. סבר בכל נפשו שהקב”ה מנהיג את העולם (בצורה נסתרת) בדיוק באותה רמה כמקודם. ותיקון התפילות יוכיח..

      9) *מסקנה – יש מסורת נאמנה על השגחה ביד ה’..* (מהפן התיאולוגי לפחות.. לאפוקי המדעי והפילוסופי.. ב’ אופנים אלו לא נצרכים ברגע שיש את התאולוגי [במידה ואנו מאמינים בערך שלו]).

      ונמצא שיצאנו מהפלונטר התאולוגי לגבי התערבות האל בעולם.. (ואין דומה הדבר לקנקן התה של ראסל, או לחילופין למפלצת הספגטי המשעשעת).

      כל קומה מה-9 קומות מקישה על הבאה אחריה, שכל הקומות מתחברות נוצר חזי לאצטרופי של בניין לוגי יציב..

    3. עדיין לא ברור לי מה הדיון.
      1. אני לא מקבל זאת בהכרח. זו אולי אפשרות, וכשנביא אומר לי שהייתה מעורבות אלוהית אקבל. אבל גם בעבר ההנחה שלי היא שאירועים התרחשו באופן טבעי. שינוי המדיניות הוא בעיקר בניסים הגלויים, ואולי גם בנסתרים.
      2. אני לא מכיר את הנתון הזה. יש דברים מאד מסוימים שמתוארים בתורה כמו גשמים בעתם. וגם שם לא כתוב שהכל תמיד בידיו.
      3. לא נכון. לא מוכר לי מקור שכותב שהנבואה תתבטל. להיפך, אין לכך שו םרמז ומי שחושב שהתורה בהכרח נצחית (ולכן חולק על דבריי לגבי שינוי מדיניות נא להסביר את ביטול הנבואה).
      4. נכון.
      5. לא שמעתי על מסורת כזאת. למיטב ידיעתי אין כזאת.
      6. אכן. וגם לא צריך. זו מסקנה מתצפית על המציאות, בדיוק כמו המסקנה על ביטול הנבואה והניסים הגלויים.
      7. לא נכון. ע”ע נבואה.
      8. תיקון התפילות לא מוכיח כלום. אין שם רמז לכך שהכל בידיו. ההנחה היא שיש דברים שבידיו (שגם על כך אני חולק, לפחות היום).
      9. חסר שחר.
      שים לב שהטיעון שלך מגיע להישג יוצא דופן. די היה לי לחלוק על אחד השלבים שלו. אני חולק על כולם (ככל הזכור לי).

  30. לא קראתי הכל, אבל אני רוצה להעיר הערה צדדית.

    במבט ראשון, היהדות של הרב מיכי היא יהדות מופלאה שאין למעלה ממנה. הרי הוא לא מצפה לתמורה בעוה”ז מהבורא כמו שדתיים רבים מצפים בתפילה שלהם ובכך הוא עובד ‘לשמה’ במדרגה הגבוהה ביותר שיש.

    כמו”כ הוא לא משתמש בדת כדי לפטור את עצמו מחובות מוסריות כלשהן כמו שדתיים רבים עושים, כי הרי לדידו האדם מחויב למוסר בנוסף להלכה. ביהדות שלו יש אך ורק קיום הלכה צרוף וטהור. בלי כל ‘הפסולת’ שנוספה, בלי תועלת, בלי רווחים. נטו קיום רצון ה’ רק כי הוא אמר (להערכתי זה לא ריאלי, כי לאדם יש גם מחשבות ותפיסות עולם ואם היהדות שלו תהיה צרה מאד והוא יעשה לה דיאטה אז הוא יכול לגלוש לאנורקסיה מסוכנת, שבעיניי היא המגמה בסוף הטרילוגיה להתנער מכל ההלכות שסותרות את המוסר הליברלי, כי אין באמת אפשרות לחיות בכפילות נורמטיבית בלי ליישב את שניהם).

    אבל זו מערכת יחסית מסוג מאד מסוים. יותר דומה לעבד ואדון, או שכיר ובוס. אין בה שום אלמנט של מערכת יחסים של אב ובנו, של קשר הדדי, של בן בצרה שמתרפק על אביו שנענה לו ועוזר לו. אין בה אלמנט של חיבה וקרבה, כי אין שדר חוזר, אין הטבות לבנים של ה’. קרירות של בריסק שפוגשת את ליבוביץ.

    אני משוכנע שהיכולת לחיות חיים דתיים בצורה כזו, היא תוצר של הגלות, וכשבע”ה עוד מעט השיח בעם ישראל יתעסק אך ורק בהקמת בית המקדש (פרה אדומה כשרה עומדת להיות מוכנה לראשונה מזה המון שנים, בעוד מספר חודשים. רק השיח עליה יכול לשנות תוך שנים בודדות את כל היהדות שהכרנו) ושמה כל מערכת היחסים בין עמ”י לה’ שונה לחלוטין. שם המטרה היא ליצור התפעלות, כלשון הרמב”ם במורה, שם המטרה היא לשמוח בה’, שם יש נסים גלויים, שם אומרים לנו ראו ‘חיבתכם’ לפני המקום.
    בבית המקדש מערכת היחסים היא כשל איש ואשתו או אם ובנה. לזה אנו מחכים ולזה אנו מתפללים.
    ייתכן שכיום ההשגחה ירדה, אבל זה אסון כי זה מפנצ’ר את כל מערכת היחסים האמתית והראויה, וגם אם משתכנעים מהטיעונים שכאן צריך לזכור שהשאיפה שלנו היא ליהדות אחרת לגמרי ולמערכת יחסים אחרת לגמרי ורק בית המקדש יביא אותנו לשם.

    אנסה להמחיש זאת בסיפור אישי, טרי מהיום.
    לפני כמה שנים היינו בבעיה מסוימת. במשך תקופה הרופאים שידרו אופטימיות מסויגת ובכל זאת זה לא הסתדר. חודש אחד התפללתי כמו שלא התפללתי בחיים. באותו חודש זו היתה הפעם הראשונה שהרופאים שידרו פסימיות מוחלטת, ודווקא אז הבעיה נפתרה. האם אני יכול להוכיח את זה אמפירית? לא. גם אין לי עניין. כי זו חוייה אישית. אני מולו. בחוויה שלי, זה היה נטו בזכות התפילה וזה נצרב.
    הבוקר צצה שוב בעיה שהטרידה אותנו זמן ארוך ביחס לאחד הילדים. כשהבעיה צצה הרגשתי צורך להתפלל, אבל איכשהו חזרתי הביתה, דנתי על כך עם אשתי, חשבנו על כמה דרכי פתרון ‘טבעיות’ לחלוטין, והצורך בתפילה התפוגג.
    כשקראתי כעת את הפולמוס כאן נזכרתי במה שהיה לפני כמה שנים ופתאום הרגשתי שמאד חבל שמצאתי פתרון טבעי לבעיה של הבוקר, כי אם לא היה כזה והייתי נדחק לקיר ומתפלל באמת ומקבל את אותה תחושה שהייתה לי אז הייתי נורא מאושר. כל הון שבעולם לא שווה את התחושה הזו, של פנייה שנענית. גם פעם בחיים זה מספיק, אבל מי שחווה רוצה עוד. אם אדם רואה בעצמו אדם מוסרי ששואף שיהיה טוב בעולם אז הטוב הזה של הקשר עם ה’ הוא טוב שלעומתו התענוגות הנחמדים של העולם הזה, שאני לא מזלזל בהן, מתגמדים לחלוטין. זו מהות היהדות בעיניי.

    הרב מיכי, או מי מההולכים בדרכו, אם יקרא מה שכתבתי לא יבין מה אני רוצה. אין הוכחה שתפילה עוזרת אז היא לא עוזרת. מה זה משנה מה הרגשת?
    אבל אני מנסה לומר שאם מיכי צודק אז אנחנו מפסידים חלק גדול מאד מהיהדות שלנו, מכל מערכת היחסים.
    לכן אין כמו הטור הזה כדי לעורר אותנו להתפלל להקמת בית המקדש במהרה בימינו אמן ולכן מוכרח ללא כל ספק שזו הייתה המטרה של הטור:)

    1. גם מחשבה להתפלל נענית (לדניאל)

      בס”ד י’ באדר תש”פ

      לדניאל – שלום רב,

      לעיתים נענה האדם כבר בעת שחשב להתפלל, כפי שהמלאך אומר לדניאל: ‘כי מן היום הראשון אשר נתת את ליבך להבין ולהתענות לפני אלקיך – נשמעו דבריך’ (דניאל י,יב). ודבר זה הוא מעלה, כדברי הנביא: ‘והיה טרם יקראו ואני אענה’.

      הרי עיקרה של התפילה אינו הביטוי בפה אלא ‘העבודה שבלב’, ובזה היא נבחנת. ומשום כך מסתבר מאד שברגע שחשבת לפנות אל ה’ בבקשת עזרה – /נשמעו דבריך’ ולפתע עלו בראשכם רעיונות לפתור את הבעיה שהטרידה אתכם זמן רב.

      בברכה, ש”צ

  31. מעניין אותי מה חושבים כל אלה שמספרים על האל שעונה לתפילותיהם ,ביחס לנוצרים או מוסלמים שמרגישים אותו דבר. האם הם הוזים? למה אתם לא? ואם הם לא הוזים אז מה היחס בין דרככם בחיים להענותו של האל לתפילות?

    1. על זה אמר שלמה (לד"ז)

      בס”ד י’ באדר תש”פ

      לדוד – שלום רב,

      על היענותו של ה’ גם לתפילתם של נכרים אמר שלמה המלך בתפילתו (בעת חנוכת בית המקדש, מלכים א’ ח,מא-מג): ‘וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא… ובא והתפלל אל הבית הזה – אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אתך כעמך ישראל…’. אף דוד המלך אומר: ‘קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת’ (תהלים קמה).

      בברכה, ש”צ

  32. אחר כל האמור לא התבררה לי דעת מאמיני ההשגחה היום. האם ההשגחה אצלם היא רק הסבר בדיעבד (קמה המדינה נגד כל הסיכויים – זה היה בהשגחה) או שהם גם משתמשים בכלי הזה לצורך קבלת החלטות עתידית. לא כדי להשתמט ממתן תמונה של הרב שטיינמן, אלא דבר-של-ממש שיש לו השלכות מעשיות לגבי עצמם. מובן שאם ההשגחה משמשת רק לצורך הסברים לעבר אז הדיון נעשה די מיותר. אדרבה, ייכבדו מאמיני ההשגחה ויספקו כמה דוגמאות משמעותיות. ואם יש קבוצת אנשים כזאת אז אפשר כבר לבחון אמפירית האם הם מצליחים יותר (כמו התפילה, וכל הסייגים והפקפוקים לשני הכיוונים קיימים גם כאן). נראה לי שמאמיני ההשגחה לצורך העניין הם כמו ספקנים מדעיים שטוענים שהם באמת לא מאמינים בחוקי הטבע אבל בפועל בקבלת ההחלטות שלהם באופן קסום מתנהלים כמו אלה שמאמינים בחוקי הטבע.

    1. לא הוספתי שום טענה על מה שנאמר ונשנה בשני הטורים, כמובן, רק מבקש דוגמה מעשית כדי שיהיה אפשר להבין את הויכוח. בנקודה הזאת יש הבדל ברור בין אמונת ההשגחה לבין אמונה באלוקים ותורה וכו’. אנשים מתנהלים בצורה מאד משמעותית בהתאם לאמונה שלהם באלוקים ותורה, משקיעים הרבה מאמץ ומוותרים על הנאות. כל זה לא קורה לגבי אמונת ההשגחה, והטוענים במרץ שהם מאמינים בהשגחה לא מראים שום ניבוי שהם עצמם עושים כלפי עצמם מתוך האמונה הזאת.

    2. יהושע, מילה בסלע. ההצהרות הללו לא מגובות בשום התנהגות מעשית, ולכן אני כותב שאיני מאמין להצהרות של אלו שמאמינים בהשגחה. לדעתי הם מרמים את עצמם. יש אוסף אמונות שטוענות טענות על העולם, שמההתנהגות של האנשים שמאמינים בהן ניכר שהם לא באמת מאמינים בהן, וכשתוקפים אותם הםפ הופכים את טענתם לתזה שלא ניתנת להפרכה. בחנוני נא בזאת – לא חל היום (הרב ח”ד הלוי). ברכה בשישית לא חל היום (שמיביעת בזמה”ז דרבנן). השגחה לא רואים אבל בטח יש (זה קנקן קטן ושקוף לכן אי אפשר לראות אותו). הר”ב עונה לכל התפילה. לא רואים? כי הוא לא עובד אצלנו. הכל בידי הקב”ה. האי אנחנו כן פועלים בעצמנו? חובת ההשתדלות. אבל מי שלא משתדל זה לא קורה? כי מי שלא מקיים את חובת ההשתדלות נמנעת ממנו התוצאה המיוחלת.
      זהו מהלך טיעון שמזכיר כתות כמו קומוניזם (והר המור) שמאמינים באמונות שנסתרות שוב ושוב מהמציאות ואז עוסקים בתירוצים שמוסיפים אפיציקלים ודיפרנטים, שלבסוף מותירים את התזה כטענה שלא ניתנת להפרכה. היא לא טוענת מאומה על המציאות ולא משליכה במאומה על התנהגותנו, ואז ניתן להותיר אותה על כנה. אז אם זה לא אומר כלום ואתה לא פועל לפיה, לפחות תהיה ישר ותודה שגם אתה מסכים שהאמונות הללו אינן נכונות.

    3. יש לא מעט אנשים שמשקיעים זמן מאמץ וכסף בתפילות (ראה ערך עצרת התפילה נגד הקורונה) או ברכות של אנשים גדולים. בנוסף, יש אנשים שממעטים במעשים שאדם שלא מאמין בהשגחה עושה אותם. למשל חרדים רבים מחפפים ביציאה לעבודה בין השאר מתוך אמונה חלקית שהקב”ה זן ומפרנס לכל. לעיתים הם גם מחפפים ברכישת ביטוחי בריאות/חיים כי ממילא מה שנגזר נגזר. בישיבה שלי אני שם לב שיש בחורים שמתעצלים במאמצי חיפוש שידוך כי הם כנראה מאמינים חלקית שממילא הקב”ה הוא זה שמחליט מתי הם יזכו לזיווג הגון. וכו

    4. אורן, אני תולה זאת בעצלות ולא בביטחון. אפשר לנסות ולבדוק האם אנשים לא מאמינים משקיעים יותר (או יותר מהם משקיעים) במציאת שידוך. אני חושב שלא. יתר על כן, אותם אנשים שמתעצלים במציאת שידוך, השאלה האם הם לא משתדלים גם בהקשרים אחרים, חשובים ומידיים יותר. אם הם חולים הם לא מחפשים את הרופא הכי טוב (כמקובל בחברה החרדית)?
      אנשים הם יצורים מורכבים, ולכן הסיסמאות שמלוות אותם נכנסות לחיים, ולפעמים גם פועלים על פיהן. הרי גם אותם ששאלו את הרב שטיינמן הודו לדבריו למרות שלא פעלו לפיהם.
      כמובן יכולים גם להיות יוצאי דופן, אבל המצב הכללי הוא כזה. נדמה לי שאין חברה שבה פועלים ביותר מרץ סביבה השידוכים מאשר החברה החרדית (חיפוש, בדיקות מדוקדקות אחרי המשפחה והמיועד/ת ועוד).

    5. למאמין: השתדלות ממוקדת ויעילה, ללא פאניקה וללא תיסכול (ליהושע)

      בס”ד מוצש”ק תצוה תש”פ

      ליהושע – שלום רב,

      כפי שביאר הרב דוב יפה (לעבדך באמת, פרשת וישב) השתדלותו של המאמין היודע שגורלו בשליטה גמורה של אלקיו ממוקדת במה ש’קרוב לתועלת ע”פ הטבע’ הוא ינקוט באמצעים הסבירים והיעילים להשגת מטרתו, ובמקביל יתלה עיניו לבוראו בתפילה ויעסוק בחשבון נפשו ותיקות מעשיו , כדי שיהיה ראוי לעזרתו. ןלעומתו מי שאינו מאמין נכנס ללחץ ולפאניקה ו’יורה לכל הכיוונים’.

      אבל ‘מבחן ההצלחה’ הגדול המבדיל בין המאמין לזולתו, הוא יכולת ההתמודדות עם אי הצלחה. מי שאינו מאמין שהכל בשליטת בוראו – מתמלא כעס וטינה על ‘כל העולם ואשתו’ האשמים בכשלונו, בעוד המאמין יודע שכל מה שקורה איתו בא מאת ‘מנהיג הבירה’. הוא יבדוק את עצמו היטב כדי להפיק לקחים, אולי לא פעל בצורה נכונה? אולי הוא צריך לעשות ‘בדק בית רוחני’? ואולי בוראו יודע שמה שביקש לא טוב לו?

      ובקיצור: המאמין לא נכנס לפאניקה גם כשיש לו בעיה ולא מתמוטט או מתמלא כעס ותיסכול גם במקרה של כישלון, וגם השתדלותו יעילה וממוקדת

      בברכה, ש”צ

    6. וללא אמונה - גם ההצלחה אינה הצלחה

      אבל כשאין אמונה גם ההצלחה אינה הצלחה. אדם יכול לשלוט בפועל על אימפריה אדירה, להיות משופע בעושר ובכבוד, ועדיין להרגיש ‘וכל זה איננו שווה לי’ כי איזה פרט קטן חסר לו. וההסבר ברור: ההצלחה היא טריוויאלית בעיניו: ‘אני עשיתי ופעלתי והכל מגיע לי’. רק הפרט החסר כואב לו ומכעיס אותו עד לטירוף.

      לא כן המאמין, שאינו מקבל את כל הטוב שיש לו כמובן מאליו. הוא מודה לאלקיו על כל הטוב שיש לו ביודעו שכל הצלחתו באה בעזר אלקי צמוד. ולפיכך יקבל גם את מה שחסר לו בפרופורציה הנכונה. יתפלל ויפעל להשלמת מה שחסר לו, אך לא ישכח להודות על מה שיש לו ולשמוח בחלקו.

      ועליו אומר הנביא: ‘ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו, והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא ירא כי יבא חם והיה עלהו רענן ובשנת בצרת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי (ירמיהו יז,ז-ח).

      בברכה, ש”צ

  33. בהערה 5: “אני מתעלם כאן מהוורטים הידועים כאילו העולם מתחדש בכל רגע יש מאין. זה עוד מטריקס שהתרגלנו לדקלם עליו למרות ההזייתיות שבו שאף אחד מאיתנו לא באמת מקבל אותה”

    כל מי שמתפלל אומר זאת בברכת יוצר:
    “המחדש בטובו *בכל יום תמיד* מעשה בראשית.
    (או שיש לדלג/למחוק מהסידור?

  34. אגב, (אי) קבלת התפילות על שלושת הנערים ךא רלוונטיות כלל,
    היות והם נרצחו עוד בליל החטיפה, והחיפושים אחריהם התחילו רק למחרת.
    כמו שכתבת שאין טעם לתפילה על שינוי העובר לאחר ההפריה היות ומינו.ה כבר נקבע.

  35. בפוסט כתבת שאתה מחשיב את הבחירה החופשית של האדם כחלק מן הטבע.
    למה?
    אני מסכים שאין מרווחים בטבע אבל גם האדם נכלל במציאות והוא יכול להשפיע עליה (אפקט הפרפר) והקבה יכול טכנית להתערב בבחירה החופשית של האדם (לא במתווה השטח, ברצון הלא דטרמיניסטי עצמו).
    האם זה לא נחשב התערבות בטבע?

    1. מבחינתי הטבע הוא חוקי הטבע + בחירה. ברור שהבחירה שלנו משפיעה על הטבע. זה חלק מטבע הבריאה. התערבות של הקב”ה בבחירת האדם היא הצעה שעלתה כאן כמה פעמים בעבר, ועניתי שזו מעורבות ככל מעורבות אחרת.

  36. אתה טוען שחזל טעו בקביעת התפילה ע”י זה שחשבו שיש מרווחים בטבע, אז נכון בטבע אין אבל בבני האדם יש מרווח חוקי, והקבה יכול לפעול בתוכו.
    לכן לכאורה תפילה עדיין תקפה.

  37. חשבתי על שיקול אפריורי למה לא הגיוני שתפילה תעבוד בכלל ואשמח לשמוע מה דעתך:

    כאשר אנחנו מבקשים משהו מאדם כלשהו, ההנחה שלנו היא שהוא לא מודע לרחשי ליבנו, צרכינו ומאוויינו, וכדי להתגבר על חוסר המודעות הזאת אנחנו מבטאים את הבקשה כלפיו מתוך תקווה שהוא יסייע. כלפי הקב”ה שממילא יודע את כל הצרכים והרצונות שלנו עוד לפני שביטאנו אותם בשפתינו, הדבר מאבד מהמשמעות. וכי הקב”ה לא יודע שרצונה של עקרה בילדים? או רצונו של הורה לילד חולה שילדו יבריא? ועוד, שאם אנו מניחים שהקב”ה הוא זה שגרם לעקרות או למחלה, מדוע שבקשת פלוני תגרום לו לשנות את רצונו הראשוני ולבטל את העקרות והמחלה?

    ייתכן שהתפילה בימי קדם נבעה מתפיסה של הקב”ה כיישות שלא בהכרח יודעת כל ויכולת כל (כפי שמשתמע מההוה אמינא בפסוק: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר). התפיסה של האנושות את הקב”ה עברה בהדרגה מתפיסתו כיצור דמוי אדם (כלומר שיש לו גוף, ויש לו מגבלות) למצב בימינו שבו גם עמי הארץ תופסים אותו כיישות מופשטת לחלוטין ללא מגבלות כלל.

    1. בפשטות, התפילה לא מיועדת להביא את המידע לידיעתו, אלא ליצור אצלנו תחושת תלות והיזקקות, ובזכותה הקב”ה אמור לסייע.
      בפרט תפילות שהפנה משה רבנו, קשה להניח שהוא לא ידע שהקב”ה יודע כל.

    2. 'כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם' (לאורן

      בס”ד א’ לס’ נפש מכם כי תקריב תש”פ

      לאורן – שלום רב,

      שלמה בתפילתו בעת הקמת המקדש, מבאר את ייעודו של המקדש כמקום שדרכו יפנו בני אדם בתפילה לבוראם (מלכים א’ פרק ח), והוא אומר: ‘כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה – ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם’. הווה אומר: קבלת התפילה ע”י ה’ היא משום שהוא יודע את מה שבלב המתפלל.

      מי שלא תמיד ‘יודע את נגעי ליבו’ הוא האדם השקוע בגאוות. ההודאה בפיו בקטנותו ובחולשתו מביאה את האדם להפנים בליבו תובנה זו, וכשתהליך זה אכן נעשה והתפילה יצרה שינוי פנימי בתודעתו של המתפלל, שינוי שעליו יכול לעמוד רק בוראו, שהוא לבדו היודע מה מתחולל בעומק הלב. וכשהמהפך הפנימי התחולל – אז ה’ מקבל את התפילה, וכדברי דוד: ‘קרוב ה’ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת.

      בברכה, ש”צ

      1. בס”ד יום ירושלים תש”פ

        מהמוטיב החוזר בדברי שלמה בתפילתו: והתפללו אליך דרך הבית הזה’, עולה החשיבות של המקדש בקבלת התפילה.

        המקדש הוא הנקודה המבטאת את אחדותו של העולם כולו הבאה מתוך התודעה שכל העולם כולו בא משורש אחד ומכוון למטרה אחת, להוציא לפועל את הייעוד שייעד לו בוראו.

        האדם בתפילתו מגדיר לעצמו את אותו יעוד, ובכך הוא מעורר בנפשו את הרצון העז להגשמת אותו ייעוד כללי שהוא שואף להיות חלק בלתי נפרד מההתקדמות אל אותו ייעוד.

        אחד מכינויי התפילה הוא ‘נפתולי אלקים’, השאיפה להיצמד אל האלקים כ’צמיד פתי’ל’. וככל שהאדם מתמלא בשאיפה להתקרב ולהתחבר אל אלקיו ולעשות בשלימות את שליחותו – כך זוכה האדם לעזרה אלקית גדולה יותר, שהרי עכשיו אינו נמדד רק לפי זכויותיו הוא, אלא כפה היותו ‘כלי לייעודו האלקי’, ובזה ערכו של האדם מועצם לאין ערוך.

        הדגם לתפילת האדם, חנה בתפילתה מגיע למצב שכבר איננה מבקשת על עצמה, אלא ‘ותתפלל על ה”, על מימוש הייעוד האלקי שיתבצע ברמה גבוהה יותר על ידי הבן שיינתן לה.

        בברכה, ש”צ

    3. אפשר לראות בתפילת חנה שם כתוב: “רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ; וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי, לְשִׁכֹּרָה” שתפילה בלי קול היא חידוש, כנראה כי רוב האנשים התפללו בקול כדי שהקב”ה ישמע אותם מתוך תפיסה שהקב”ה לא ישמע אם לא ישמיעו קול. גם חז”ל אמרו במסכת ברכות: “המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה”, כלומר שהתפיסה של עמי הארצות קטני האמונה שהקב”ה לא ישמע מבלי שישמיעו קול בתפילה. מכאן אני מסיק שעמי הארצות גם חשבו שהקב”ה לא ישמע להם אם לא יתפללו, והתפילה באה להודיע לו על צרכיהם. גם הדוגמא מבית המקדש של שלמה מראה שאנשים התקשו לתפוס את הרעיון שהקב”ה שומע אליהם בכל מקום, והם היו צריכים בית מוגדר שבו הקב”ה נוכח וישמע אליהם. אבל בימינו שאנחנו מבינים שהקב”ה שומע בכל מקום ובכל ווליום ואפילו מבלי להניע שפתים, עצם מעשה התפילה מאבד ממשמעותו וממילא הוא נעשה מופרך מאליו.

      ייתכן שהתפילה ביהדות בדומה לקורבנות בתפיסת הרמבם היא בעצם איזשהו מנהג שהיה רווח בפולחן אלילי שהיהדות הייתה חייבת לקחת אותו לתוכה ולשנות אותו קצת כי אנשים לא יכלו לחשוב בצורה אחרת על קשר כלשהו עם הקב”ה. כלומר דרך הפולחן האלילי הייתה שיש לדבר עם האלים כאילו הם בני אדם, אחרת הם לא ישמעו לנו (וצריך לתת להם גם קורבנות, כי גם הם נהנים מלאכול או מריח הניחוח של הקטורת) והיהדות לקחה את דרך הפולחן הזאת ויצקה לתוכה כללים מסוימים. כמו שהקורבנות נראים בימינו קצת מופרכים מאליהם, ייתכן שבעתיד גם התפילה תיראה כמופרכת מאליה.

    4. האבות גם הקריבו קורבנות, אז מי שחושב שהקורבנות זה דבר מוזר, צריך להסביר גם את זה ביחס לאבות.

      אולי אפשר להסביר שהאבות ומשה רבנו חיו בתקופה שבה עניין הקורבנות והתפילה היה דבר ברור מאליו שהוא חלק מהקשר הנורמלי בין האדם לאלוהים. ייתכן שגם הם לא הכירו או הבינו את הקב”ה כפי שאנחנו מבינים אותו כיום. בתוך עמם הם ישבו. לא בטוח שעצם הקשר שלהם עם הקב”ה אומר שהם ידעו עליו הכל. או שאולי מערכת המושגים שהייתה להם איפשרה להם להבין אותו עד רמה מסוימות, ובימינו מערכת המושגים שלנו מפותחת יותר ומאפשרת לנו להבין יותר לגביו.

      בנוסף, ייתכן שעניין התפילה הוצג דרכם כמיתוס מחנך והוא לא קרה כפשוטו.

      לגבי התפילות של משה הן היו יותר בקשות סליחה ומחילה מאשר בקשת צרכים, כך שיותר קל להסביר את ההיגיון בהן. הרי בקשת סליחה באמת צריכה לבוא לידי ביטוי באמירה בפה, אפילו שהקב”ה יודע את רחשי הלב, אמירת הפה היא היא בקשת הסליחה.

    5. 'להתפלל' בבניין 'התפעל'

      וראיה נוספת שאין עניינה של התפילה למסור אינפורמציה לבורא העולם, היא היותו של הביטוי ‘להתפלל’ בבניין ‘התפעל’ המציין פעולה שתוצאתה בפועל עצמו. האדם המקווה נקרא בלשון המקרא ‘מפלל’. ו’מתפלל’ הוא המטעין את עצמו בתקווה. כשהאדם מגדיר את רצונו ומבקש מאלקיו לעזרו בהגשמתו – מקבל השאיפה מימד רציני, מימד של ציפיה ותקווה.

      בברכה, ש”צ

    6. אני חושב שגם אם תנסו לדבר עם האדם המצוי בימינו לגבי עניין התפילה, תראו שהוא מתייחס אליה כמסירת מידע לקב”ה ממש כמו שילד מבקש מאביו דבר מה.

    7. לא דיברתי על דברים מוזרים, ואני גם לא חושב שקרבנות הם מוזרים. דיברתי על הכרת ה’. קשהה לומר שהאבות ומשה לא הכירו את כל יכולתו וידיעתו של הקב”ה.
      בקשתו של משה על מרים לא הייתה בקשת סליחה. וכן עוד.
      הרבה דברים אדם עושה כמשיח לפי תומו.

    8. ספציפית לגבי התפילה של משה על מרים היא בכלל לא נענתה, ככתוב בפסוק:
      וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף.

      ובכלל כל דיבור של משה אל השם הוא לכאורה תמוה, שהרי אם משה ידע שהשם בוחן כליות ולב, מה טעם לדבר אליו אם הוא יודע את מחשבתו של משה? דיברה תורה לשון בני אדם (של אז). כלומר, התורה הייתה צריכה להציג את התגלגלות העניינים בצורה שתהיה מובנת לאנשי התקופה דאז, וזה כלל בקשות פרוזאיות של משה והאבות מהקב”ה.

    9. 'הרחב פיך ואמלאהו' - ה' נמלך באדם?

      בס”ד כ”ז באדר תש”פ

      לאורן – שלום רב,

      כשה’ מגלה לאברהם את הגזירה על סדום הוא אומר ‘המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה’, הדבר משתמע כהתייעצות ובקשת הסכמה מאברהם. וכן כשה’ אומר למשה ‘הרף ממני ואשמידם’, וכי מי מחזיק את הקב”ה? להסכמתו של משה הוא צריך?

      נראה לכאורה שכן. הקב”ה מעוניין שהאדם יהיה כביכול ‘שותף לו במעשה בראשית’, ובפרט כשהאדם ראוי לכך, הקב”ה מתאווה לתפילתם של צדיקים ככתוב ‘תפילת ישרים רצונו’. ומכיוון שה’ מעוניין שהאדם ישאף – הוא גם מטה אוזן ומתחשב בשאיפתו של האדם, ושאיפה זו ככל שהאדם מנסחה ומבטאה בפיו – היא מביאה ליתר העמקתה בלב המבקש, וממילא גדל הסיכוי שהקב”ה יגשים את המשאלה שנאמרה מכל הלב.

      בברכה, ש”צ

      ניתן למצוא הקבלה לעניין זה שרצון האדם משפיע על העמדה האלקית, בסמכות שניתנה לחכמים לפסוק את ההלכה לפי הבנתם. הקב”ה בוודאי יודע טוב יותר מהאדם מה ההלכה. אך ברצונו שהאדם יהיה שותף בעיצובו של העולם – קבע הקב”ה שהבנתו של האדם השואף אל האמת היא שתקבע. וכשם שבתורה יש משמעות להבנתו של האדם – כך התפילה נותנת משקל לרצונו של האדם.

    10. לש”צ, אני חושב שהדוגמאות שהבאת מראות שיש האנשה של האל בסיפורי התורה. כלומר, התורה עצמה מציגה את האל כבעל התנהגות ומאפיינים אנושיים. האנושות עברה תהליך התבגרות שבו היא הפשיטה מהאל את כל המאפיינים האנושיים שתלו בו פעם. התפילה עצמה הייתה חלק מאותה האנשה של התורה ושל המסורת בכלל. תפיסה לא מאנישה של האל מובילה להתרוקנות התפילה ממובן הגיוני.

    11. התנתקות או שליחות ? (לאורן)

      בס”ד כ”ז באדר תש”פ

      לאורן – שלום רב,

      התפיסה שאתה קורא ‘התבגרות האנושות’ נראית לי יותר כ’התנכרות של האנושות כלפי אלקיה. האנושות אומרת לו: ‘צא מהתמונה. אל תתערב. אל תעזור ואל תפריע’. ולצערנו בימים טרופים אלה – מגלה האנושות המפתחת, שעם כל הישגיה המדעיים והכלכליים היא עומדת חסרת אונים מול וירוס מיקרוסקופי שאין לו אפילו תא עצמאי.

      לעומת ‘אלקי הפילוסופים’ המנותק מעולמו – אלקי ישראל הוא משלח, משלח שמינה אותנו לשלוחיו, והפקיד בידינו את המשימה להוסיף בעולם טוב וואמת. כשלוחים נאמנים אין אנו מסיחים את דעתנו ממשלחנו ומהמטרות שהציב לנו. ולכן אנחנו הוגים בתורתו כדי שלא נשכח את רצונו, ופונים אליו תדיר בבקשה שיעזרנו במשימתנו הקשה וינחנו בדרך הנכונה.

      לא את האלקים אנחנו מאנישים בתפילתנו. את עצמנו אנחנו מאנישים. אנחנו מודים שאננו בני אנוש שכוחנו מוגבל, וככל שנפעל ונחתור בחכמה ובתבונה – אנחנו עדיין זקוקים לעזרתו של בוראנו שינחנו בדרך אמת ויגמור בעדנו להצליח בביצוע משימתנו.

      בברכה, ש”צ

    12. זה שהתפילה לא נענתה לא מסביר מדוע משה התפלל. לגבי ההאנשה, אולי, אבל לא נראה לי סביר. גם אם הוא התפלל בלב ולא בפה, עדיין הקב”ה לא צריך זאת. ואם הכוונה היא שהוא רצה, קשה לקבל שהתפילה מתארת פשוט רצון. זה רחוק מדיי.

    13. תפילתו של משה לרפואת מרים נענתה

      בס”ד כ”ז באדר תש”פ

      תפילתו של משה היתה שמרים תירפא נענתה, מרים נרפאה מהצרעת אך בכל זאת היתה צריכה ‘להכלם שבעת ימים’ ולהישאר ‘בבידוד’ משום שקיבלה נזיפה מאביה שבשמים..

      אך יש לציין, שגם בבידודה מחמת ‘נזיפת אביה’ זכתה להארת פנים אלקית, בכך שכל העם המתין לה. והסולידריות מפיגה את כאב ה’בידוד’.

      בברכה, ש”צ

  38. הסברת בהערה שהרצון החופשי ש”מניע לבדו אלקטרונים” הוא חלק מחוקי הטבע, ובגלל שאנחנו חווים אותו הוא לא מהווה ראיה. וכאן אשאל, לגבי הרצון האישי שלך אתה לא מפקפק בחוויה, לגבי הרצון של אדם אחר- אין לך חוויה אבל אתה מניח שאין שוני, ויש גם אצלו התערבות נסתרת בטבע מכח הרצון שלו, אז למה לגבי רצון ה’ שאמנם איננו אדם כמוך, אבל בוודאי קיים לא פחות, אתה לא מניח התערבות נסתרת במציאות? כי ה’ לא נוכח מולך?
    למי שמאמין בבחירה חופשית- העולם מלא בתופעה של מעורבות שיוצאת מכלל חוקי הטבע הפשוטים של הסיבתיות, לכן קשה לומר שיש כאן משהו חריג וחובת ההוכחה היא על מי שטוען את זה גם כלפי ה’

  39. נראה לי שאצל איש המדע לא יתכנו ניסים (ממש כשם שאנשי דור המבול הסבירו לעצמם את המבול כמאורע שמתרחש אחת ל 1536 שנה) כי גם אם בעקבות ניסוי כלשהו תתקבל תוצאה שסותרת חוק פיזיקלי ידוע ולאחר שכל המכשירים ואפשרויות להשפעות נלקחו בחשבון אזי עדיין התוצאה קיימת אז האם זה נס?? לא ולא כמובן. פשוט נמחק מספר הלימוד את החוק הישן ונכתוב חוק חדש. (וכשם שמשך מאות שנים השתמשו בפיזיקה הניוטונית.

    הבעיה בסטטיסטיקה היא שתוכל להסביר כל נס כחריג סטטיסטי. הרי עם אם תראה כוס מים שחציה קרה וחציה רותחת תוכל לומר שכל המולקולות שנעות לאט הצטברו למטה וכל אלו שנעות מהר הצטברו למעלה וזה רק חריגה מחוקי ההסתברות ותו לא.

    אבל מי כמוך יודע שישנם אנשים שהיו במצב של מחלה סופנית ונרפאו ולרופאים אין הסבר, או של זוגות שגדולי המומחים בעולם אמרו שאינם יכולים להביא ילדים לעולם ובכל זאת בעיקבות ברכה של צדיק או של מי שבלם עצמו בשעת מריבה ואז ביקשו ממנו ברכה עבור הזוג או החולה ואז כן נולדו להם ילדים?? אז אם זה לא מראה שיש השגחה וניסים נסתרים מה לשיטתך כן יראה??

    “גם אם תכתוש את האויל במכתשת לא תסור ממנו איוולתו”. מי שרוצה לראות את יד השם יראה, ומי שלא מאמין תמיד יוכל לומר לעצמו “זה במקרה”ץ האם לא כך נהג חיאל בית האלי בשעה שבניו החלו למות בגלל שהתחיל לבנות את יריחו למרות שאליהו הנביא הזהיר אותו? אז כל אחד מהם מת ב”מקרה” רק שהמקרים הצטברו והוכיחו שהקללה של יהושע נכונה..

    1. ראשית, אני מודה לך על ההשוואה המרנינה לאוויל שנכתש במכתשת. זה ממש מחמיא לי.
      לעצם דבריך, אתה טועה. בהחלט. יש דרך לראות ניסים ומוערבות אלוקית. למשל כשיש חוק טבע שמוכיח את עצמו שוב ושוב, וביחד עם זה יש לו חריגים עקביים תמיד כשצדיק מברך, אני אראה בזה נס. אבל בשביל זה צריך בדיקה סטטיסטית רצינית שאכן זה עובד רק עם הצדיקים ובלעדיהם לא..
      אתה יכול כמובן לומר שבמצב כזה אני אגדיר חוק מדעי חדש שלפי כשצדיק מברך התוצאה הרפואית שונה, אבל מבחינתי זו מעורבות אלוקית. הבעיה היא שכל הניסים של הצדיקים שאתה מכיר כל כך טוב ומניח משום מה שגם אני מכיר, לא נבחנים סטטיסטית. אלו סיפורי סבתא שקורים לאחד ולאחרים לא. ואף אחד לא בודק כמה ניסים רפואיים של זוגות שילדו נגד חוות הדעת של הרופאים קרו בלי ברכות של צדיקים (קבוצת ביקורת), או עם ברכות של לא צדיקים (ואפקט פלצבו, מה שקרוי בז’רגון המדעי “כפל סמיות”). בשביל זה יש מתודה מדעית ולא סיפורי סבתות. שא תודה שהתרופות שאתה לוקח (אני מקווה) מתבססות על המתודה הזאת ולא על סיפורי צוונציק.
      ואכן, האווילים שנוהגים בהיגיון לא מועיל לכתוש אותם במכתשי סבתות כדי לשנות את דעתם. טוב, אף אחד לא מושלם.

  40. כתבת שאין כל סתירה בין התמונה שאתה מתאר לבין פרשנות סבירה לפסוקי המקרא. אציין כי אמנם הפרשנות קבילה, אך אינה סבירה. הפרשנות שתיארת היא תוצר של ניסיון ליישב בין המסורת היהודית לבין הידע שיש לאדם מודרני ומשכיל על העולם והמציאות. לכן פרשנות זו קבילה אך אינה סבירה, כי היא אינה משכנעת שזו אכן כוונת כותבי הטקסט המקראי. אלו חיו בתקופה קדומה עם ידע מוגבל ומועט בהשוואה אלינו, ואם ברצוננו להבין את כוונתם יש לנסות להבין את הטקסט דרך המשקפיים שלהם, לא שלנו. ההגות התיאולוגית שהצגת כאן היא מעמיקה ומעניינת לכשעצמה, ללא ספק כלל, אך אינה מתארת את ההגות התיאולוגית של כותבי המקרא. האלוהים שבו הם האמינו הוא אלוהים פרסונלי ואנושי מאוד (ללא קשר למידת ההגשמה שיחסו לו, גם אם נניח שלא הגשימו אותו). אלוהי המקרא הוא משגיח תמידי ואכפתי מאוד, הוא מתערב בטבע ובמהלך ההסטוריה באופן גלוי ודווקא באופן יוצא מגדר הרגיל, כדי שלכולם יהיה ברור מה קורה למי שמזלזל בחוקים ובכללים שהוא קבע. הוא דורש ציות ואוכף אותו. הפרשנות המודרנית למקרא, אף אם אינה סותרת את אותו, אינה מייצגת נאמנה את כוונתם והשקפתם של מנסחי התורה.

    1. המשקפיים שלהם לא חשובות כאן. הם אולי חשבו שזו הנהגה תמידית, ומבחינתם זה אכן היה המצב. השאלה כיצד עלינו לקרוא את הפסוקים, וזה כמובן צריך לקחת בחשבון גם את הידע וגם את המצב שלנו. מבחינתנו זו קריאה לגמרי סבירה וקבילה. בעצם אתה מניח שהמשמעות בתורה לא אמורה להיות תלויה בזמן, ואני חולק על כך. ע”ע נבואה ומניסים גלויים. יוצאי דור מצרים גם הבינו שנבואה אמורה להיות אצלנו לתמיד, וכך גם לגבי ניסים גלויים. בזה לכל הדעות המצב השתנה והם טעו. אז מה הבעיה באמירה שהוא הדין לגבי מעורבות אלוהית בעולם? לא רואה שום בעיה בזה.
      ועוד הערה בשולי הדברים. אתה מניח שהפירוש לטקסט אמור להיעשות במנותק מהידע החיצוני שיש לנו (כמו ידע מדעי). זה כמו אלו הסבורים שפשט הפסוק הוא הפירוש המילולי במנותק מסברות וידע אחר. זה כמובן לא נכון. יש לכך כמה וכמה דוגמאות יפות במאמרו של הרב ויטמן, בהמעין תשל”ז (תגובה לסדרת מאמריו של הנשקה שם). כדאי מאד לקרוא את כל אלו.

  41. 1. אם אלוהים כבר לא מתערב בעולם, למה הוא רלוונטי? לא אכפת לו מאיתנו.

    2. ושאלה תיאורטית: אני מבין שלשיטתך קיום המצוות מתחייב משום שהם אמת ולא משום ציפיה לשכר כלשהו, אבל מה יעשה הבורא יתברך אם לא ישארו יהודים מאמינים שומרי תורה ומצוות? האם זו תהיה סיבה מספיק טובה להתערב במעמד הר סיני מחודש?

    1. מתנצל, אבל אחרי קריאה מחודשת של שאלה 2 הבנתי שהזכרת את סיבת קיום המצוות לשיטתך (משום שהם אמת ולא ע”מ לקבל פרס) לא מהותי לשאלה, ולכן מיותר – אנא תתעלם.

      1. לא הבנתי אם בסוף אתה שואל משהו. כאמור, את המצוות מקיימים כי זו האמת וגם כי יש חובה לציית לבורא וגם כי כנראה יש מהם תועלת רוחנית כלשהי. יש אולי שכר, אבל לא זו הסיבה לקיומן. לא הבנתי למהזה בכלל קשור למעורבות ה’ בעולם.
        כמובן שהוא מתעניין וחשוב לו (אחרת לא היה מצווה). הוא רק לא מתערב כמו הורה לילד גדול.

  42. תודה על המענה המהיר.
    לגבי 2. אני חוזר על השאלה התיאורטית בלי החלק המיותר:
    מה יעשה הבורא יתברך אם לא ישארו יהודים מאמינים שומרי תורה ומצוות? האם זו תהיה סיבה מספיק טובה להתערב במעמד הר סיני מחודש? כלומר אם מתברר שהילד הגדול (אנחנו בנמשל) הוא בעצם תינוק מגודל – האם זה יצריך את המעורבות של ההורה (הקב”ה בנמשל) ?

    ושאלה נוספת:
    גם הורה לילד גדול מעורב (אם כי לא מתערב) בחיי ילדו. חוסר תקשורת של הורה עם בן מעידה על ניתוק רגשי. אז נכון שהוא לא מתערב בחייו במובן של לכפות עליו מה לעשות, אבל במובן של תקשורת בסיסית זה חייב להיות קיים. לפי המשל גם בנמשל קשתה לי הקושיה – מדוע אלוהים לא מדבר? זה לכאורה הדבר הכי טבעי לעשות עם ברואים שאכפת לך מהם? מה גם שלהבנתי זה לא נוגד את הטבע שכן הנבואה לא מתוארת כדבר ניסי בתנ”ך או כמופת שכולם נכנעים כשרואים אותו (כמו שדרשו ‘קול ה’ בכוח’ כל אחד כפי כוחו).

    [אני מסכים שלשבור את הטבע עם ניסים בהבנה פשוטה זה כן מדרגה נחותה יותר (אלא אם כן מסבירים כמו המהר”ל שלניסים עצמם יש סדר פנימי כמו שלטבע יש סדר, כמו שחז”ל דרשו על ים סוף ששב לאיתנו = לתנאו, שתנאי התנה איתו ה’ בששת ימי בראשית וכו’).]

    1. אולי.

      אתה לוקח את המשל רחוק מדיי. זה שהשוויתי את היחס של הקב”ה להורה לא אומר שההשוואה היא מלאה. הוא גם לא חש רגשות כמו בני אדם. זה מודל שתפקידו להנהיר את היחס התמוה שלו אלינו.
      [בפרט שגם אתה מסכים שניסים עם הנהגה נמוכה יותר]

  43. אני אכן מסכים שניסים הם במדרגה נמוכה יותר של הנהגה. מה שאיני מסכים (גם אם אני מוותר על משל ההורה והבן לגמרי) הוא שהדיבור האלוהי עם האדם הוא הנהגה נמוכה יותר. אדרבה הייתי מצפה שאלוהים יתגלה וידבר עם האנשים שמגיעים למדרגה רוחנית גבוהה, ואני אסביר את ההבדל ביחס שלי לתופעות.

    נס זה משהוא שיש בו מימד מסוים של כפיה, כפיה של הטבע וכן כפיה של האדם (שצופה בשבירת הטבע) להאמין. לעומת זאת נבואה – לאלו שהגיעו למדרגה הראויה – היא דבר שנראה לי הכי נכון שיהיה, כיוון שכפי שניתן לראות מקריאת סיפורי הנביאים בתנ”ך התגלות אלוהית לאדם אחד לא כופה אמונה על האדם האחר. נשאלת השאלה אם כן מה היתרון שיש בדיבור האלוהי לאדם – אם הוא מאמין למה הוא צריך את זה? לענ”ד הנבואה היא הדבר שמאפשר קשר חי בין בורא לנברא ולא קיום מצוות על סמך מסורות מאובנות.

    לכן אני מקבל את הטענה שהסתלקות השכינה והעדר הנבואה זה מום באומה, וחזרתה היא הדבר הטבעי. מה דעתך בנידון, האם נבואה זה גם דבר שלא שייכת חזרתו אצל אנושות בוגרת יותר מבחינה מוסרית?

  44. השאלה היא לא מה ייתכן אלא מה נראה לך כדבר הנכון, כלומר האם עדיף שתחזור הנבואה או שאין לנו העדפה כזו? ברור שלקב”ה זה לא רלוונטי מה דעתנו בנושא, אבל בכל זאת אנחנו חייבים לעשות בשבילנו את השקילה במאזני השכל כדי לברר את דיעותינו.

    לגבי העניין של נבואה ומעורבות – אני מסכים שנבואה לא מכריחה מעורבות במובן של ניסים המתנגדים לטבע (כמו שניתן לראות ששרה לא האמינה בנס שתלד למרות שה’ דיבר אליהם ואמר להם זאת).

  45. שלום וברכה,
    אמנם הטענה היא טענה רצינית, לוגית, כלפי התנהלות העולם. אכן מיכאל אברהם צודק שכל חריגה מחוקי הטבע היא למעשה “נס”, ואפילו החריגה הזעירה ביותר. אולם, אינני רואה אפשרות לאדם להחזיק באמונה דתית ללא אמונה בהשגחה פרטית:
    1. ראשית, טעות היסטורית היא לומר כי הידע המדעי גילה שאין השגחה פרטית, והדורות הקודמים לא העלו על דעתם מחשבה כזו. למעשה, מאז ומעולם היה ויכוח עם הפילוסופים לגבי המושג דטרמיניזם, והאמונה שכל הדברים, הקטנים והגדולים, קורים על פי סיבה קודמת, ללא השגחה פרטית כלל. הרמב”ם מתייחס לזה באמונת אריסטו וכתות ערביות בתקופתו שהאמינו ששכר ועונש אפשריים רק בעולם הבא, ושאפילו המושג “צדיקים” ו”רשעים” נקבע מראש לבני האדם טרם ירידתם לעולם הזה (אגב, אמונה דטרמיניסטית כזו קיימת גם בנצרות של מרטין לותר). מבחינה זו, המדע לא חידש דבר. מאז ומתמיד ידעו שיש חוקיות בעולם, חוקיות לשמש והירח ואפילו לליקויי חמה. המדע גילה טוב יותר את “החוקים הגדולים” שמנהלים את העולם, אך ודאי אינו יכול להימצא ולתעד כל פרט ופרט בעולם. בזה נכונים דברי חז”ל שאמרו שאין הברכה שרויה אלא בדברים הסמויים מן העין, ואכן ההשגחה פועלת תמיד במקום שהמדע לא יכול לראותו (אפילו כשמדברים על סטטיסטיקה של המונים, הרי תמיד יש מקרים יוצאים מן הכלל, ומקרים אלה הרי נקבעים על ידי ה’, וה’ הוא המחליט היכן ואצל מי יימצאו אותם מקרים יוצאים מן הכלל). הדרך היחידה להפריך השגחה פרטית, היא להמציא מכונה שצופה את כל האירועים והמקרים האפשריים עד הפרט הטכני הקטן ביותר, ומסוגלת לחזותם מראש בכל מקרה ומקרה. אילו המדע היה מסוגל לעשות זאת, אכן היה בכוחו להפריך אמונה בהשגחה פרטית. אותו הדבר גם לגבי בחירה חופשית: אם המדע היה מסוגל לראות את כל הסיבות הפועלות על האדם (ביולוגיות וסביבתיות) עד הפרט הקטן ביותר, ולחזות את פעולותיו מראש על פיהם, הדבר היה מפריך את האמונה בבחירה חופשית. אולם גילוי החוקים הגדולים של הבריאה, או הסיבות הגדולות שפועלות על האדם, אינם מפריכים השגחה פרטית כשם שאינם מפריכים בחירה חופשית. הם חסרי טיעון לגבי הפרטים הקטנים. ופה אכן מדויקת האימרה שה’ “מסתתר” בפרטים הקטנים.
    2. הסיבה להאמין בהשגחה פרטית זהה לסיבה להאמין בבחירה חופשית. אמנם חלק מהבחירות שלנו נובעות מסיבות קודמות, ועל פי המדע לא תיתכן בכלל בחירה, ולמעשה מבחינה לוגית לא ניתן כלל להסביר מהי ‘בחירה חופשית’ ללא סיבות. למרות זאת האדם חש ומרגיש את כוח הבחירה וההתגברות על הטבע, וכן המדע לא יכול לצפות את פעולותיו מראש, והתורה מודיעה לו שיש בחירה חופשית וכל ערך המצוות בנוי על בחירה זו. לכן הגיוני להסיק שיש לאדם בחירה חופשית כמושכל ראשון.
    על זו הדרך, האדם מרגיש את יד ההשגחה האלוקית בחייו, את הקשר שלו לבורא בחיים, שאיננו רק מקרים וטבע סטטיסטי הפועל עליו, אלא קשר בין רצונו לבין הדברים הקורים אותו – האנשים הנקרים בדרכו, המקרים וההזדמנויות שהוא פוגע בחייו וכדו’. אין אדם דתי באמת שלא חש תחושה זו, של התערבות אלוקית אישית בחייו, אם לטוב ואם לרע. דבר זה לדעתי לא בנוי על אמונה תרבותית, אלא דבר המשותף לכל בני האדם והתרבויות הדתיות בעולם, המאמינות בשכר ובעונש, ובהשגחה אלוקית על שכר ועונש. יתירה מזו, אדם המסיר את האמונה בהשגחה פרטית בחייו, מאבד כל קשר אישי לבוראו, ומאבד את הדבר החשוב והיקר ביותר שיש בין האדם ליוצרו: התפילה. מי שלא מאמין כי ה’ עשוי להתערב בחייו “נגד חוקי הטבע והסטטיסטיקה”, לא יתפלל לעולם “הצילני נא מיד אחי מיד עשיו”, או כל תפילה אחרת. כל קשר עם הבורא הופך לחסר משמעות אישית – כאשר לא תיתכן תגובה. שנית, המדע לא יכול לצפות את כל המקרים והפעולות בטבע מראש, ולכן חירות ביד האדם להאמין בהשגחה פרטית. ושלישית, התורה עצמה ודאי מודיעה שיש השגחה פרטית המוליכה את האדם לפי מעשיו. כל סיפורי האבות והנביאים מעידים זאת משתי סיבות: האחת, מפני שהתורה עצמה תיעדה את סיפורי ההשגחה שלהם כדי לגרום לנו להאמין בהשגחה, וזו סיבה חינוכית של התורה עצמה (לדוגמה, סיפור יוסף והאחים, כמו גם כל מקרי מגילת אסתר, הינם סיפורי השגחה המסתיר הכול על ידי מקרים ללא אף דיבור ישיר של ה’).
    3. אי אפשר להסכים לזלזול בהשקפת חז”ל, המבוססת על מסורת ואמונת הדורות. מי שמאמין כי התורה מסוגלת להנחיל לעם ישראל אמונות שגויות ביסודות של שכר ועונש, במשך אלפי שנים, אין לו סיבה וטעם להאמין בתורה משמים. כי חלק מאמונתנו בתורה, היא האמונה כי ה’ מצווה אותה בכל דור ודור, ואנו מחויבים במצוותיה, כך שאין מטרתו של ה’ להטעות ולכזב בה – אחרת מאבדת את משמעותה הפרקטית. אם אין ערך להשקפת חז”ל על השגחה פרטית, אין ערך לתורתם ולא לפירושי המצוות. זו בעיניי “עסקת חבילה”. מאותה סיבה שאיני יכול לחלק את החובה לקיים את התורה שבכתב ללא התורה שבעל פה, כך גם איני יכול לחלק בין המצוות לבין יסודות האמונה וההשקפה שהנחילו לנו חז”ל וכל רבני הדורות. מה גם שלא ראינו צד הלכתי בין רבני הדורות הטוען כי אין שכר ועונש והשגחה פרטית בעולם הזה. כלומר, אין בנושא הזה אפילו מחלוקת.
    כמו כן, אין לשכוח שרבות מן המצוות מבוססות על האמונה בהשגחה פרטית, כמו ההודאה לה’ וברכת הגומל (שאין לה שום ערך והגיון, אם ההצלה הינה מקרה סטטיסטי ע”פ חוקי הטבע, על זו הדרך שאין להודות לכבאי גיבור אם פעל על פי חוקי הטבע והכימיה של מוחו ללא בחירה אישית), המצווה של הקהל להתפלל לה’ בשעת צרה ומצוקה (אין שום הגיון לכך, וגם שום הגיון סוציולוגי לצפות מן הציבור לעשות תשובה בעת צרה ולהתפלל מתוך תחינה והכנעה אמתית, לו היו מאמינים שחוקי הטבע והסטטיסטיקה יקבעו את גורלם), כמו גם עצם קיום המצווה של עבודת התפילה באמצעות בקשת צרכיו של האדם מאת ה’ (באמצעות שבח, בקשה, והודאה). כל תפילת שמונה עשרה מאבדת את משמעותה, אם אין לתפילת הציבור, ותפילת הדורות, שום כוח להועיל נגד חוקי הטבע והסטטיסטיקה (מה הטעם וההגיון בתפילות כמו “רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ וְרִיבָה רִיבֵנוּ. וּמַהֵר לְגָאֳלֵנוּ גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי אֵל גּואֵל חָזָק אָתָּה:”, “רְפָאֵנוּ ה’ וְנֵרָפֵא. הושִׁיעֵנוּ וְנִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתֵנוּ אָתָּה. וְהַעֲלֶה אֲרוּכָה וּמַרְפֵּא לְכָל תַּחֲלוּאֵינוּ. וּלְכָל מַכְאובֵינוּ וּלְכָל מַכּותֵינוּ. כִּי אֵל רופֵא רַחְמָן וְנֶאֱמָן אָתָּה:”, “בָּרֵךְ עָלֵינוּ ה’ אֱלהֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזּאת. וְאֶת כָּל מִינֵי תְבוּאָתָהּ לְטובָה. וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְרַוֵּה פְּנֵי תֵבֵל וְשַׂבַּע אֶת הָעולָם כֻּלּו מִטּוּבָךְ.”, ובפרט התפילה הזו: “שְׁמַע קולֵנוּ ה’ אֱלהֵינוּ. אָב הָרַחֲמָן חוּס רַחֵם עָלֵינוּ. וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצון אֶת תְּפִלָּתֵנוּ. כִּי אֵל שׁומֵעַ תְּפִלּות וְתַחֲנוּנִים אָתָּה:” ואינספור כגון אלו. ללא האמונה בהשגחה פרטית – כל התפילות הללו הופכות לאמירת שקר, פה המצפצף שבחים והלל לה’ באמירת שקרים וכזבים על מה שאינו עושה בעולם לפי טענתו, פיו ולבו אינם שווים, ועוד, שמי שאינו מאמין בהשגחה פרטית – לא יכול להתפלל אף אחת מן התפילות הללו בכוונת הלב, להתפלל בתחינה ובקשה, שהרי אין מבקשים ואין מתחננים אלא על מה שיכול להעשות (המאמין שאין השגחה פרטית, כל תפילותיו הן תפילות שווא).
    כל אלו הם מושכל ראשון. ודאי צריך לומר שהתנ”ך מחנך למושכל ראשון שיש השגחה פרטית, וודאי חייבים לומר שחז”ל מחנכים למושכל ראשון שיש השגחה פרטית, וצריך גם לומר כי הרגש הדתי מחנך את האדם להאמין בהשגחה פרטית (כאשר תחושת ההפקרות והכפירה מגיעים בדיוק מן ההרגשה ההפוכה – שאין השגחה ויד ה’ בעולם, ואיש הישר בעיניו יעשה), וכמובן, המדע לא הפריך השגחה פרטית כשם שלא הפריך בחירה חופשית. לכן ההגיון מחייב להאמין בהשגחה פרטית, הן מתוך התבוננות רוחנית הטבועה באדם, והן מתוך התורה וחכמיה המלמדים להשקפה זו.

    בברכה, דב

השאר תגובה