הרהורים על השיח בעקבות הריאיון עם יאיר שלג (טור 310)

בס"ד

הריאיון עמי שהתפרסם בשבת האחרונה במוסף שבת של מקור ראשון, עורר לא מעט תגובות. אקדים שריאיון עיתונאי, מקיף ככל שיהיה, בפרט כשהוא עוסק במסה של הרבה רעיונות מורכבים וסוקר אותם מלמעלה, לא יכול להיות מדויק. מבחינתי עיקר מטרתו הייתה להפנות את תשומת הלב לטיעונים שבטרילוגיה ולעורר דיון, ובכך הצלחתי. פחות חשבתי להעלות את הטיעונים עצמם, כי כתבה עיתונאית אינה הבמה המתאימה לכך.

אני משער שמה שאמרתי אכן ייצג נאמנה את תפיסת העולם שלי (אם כי ייתכן שנפלו גם בדבריי אי דיוקים במהלך השיחה). אמנם במה שנכתב בעיתון היו כמה וכמה אי דיוקים, בחלקם מהותיים. הערתי על כמה מהם (ממש לא על כולם) בהערות שהתפרסמו כאן באתר. לצערי, בעיתון לא רצו לפרסם אותן, כי הנוהג אצלם הוא שהמרואיין אינו מגיב לריאיון. אז העליתי אותן לאתר, ומעבר לזה אני מבהיר כמה מהנקודות ביתר פירוט כאן.

אחת המסקנות שלי היא שלא נכון לפרסם ריאיון כזה בלי אישור מוקדם שלי לתוכן הדברים. לדעתי בדרך כלל יש בעיה אתית במעבר של המרואיין על הריאיון שמתפרסם עמו, אבל כשמדובר בהשקפות ובפרט בסוגיות עדינות ומורכבות, נראה שבכל זאת הדבר נחוץ ואין בו פסול. אבל זהו חלב שנשפך. מה שאעשה כעת הוא להגיב לכמה נקודות ודרכן להבהיר באופן כללי יותר את ההתייחסות הראויה לדברים. איני רואה טעם להתווכח על כל הנקודות שעלו, שהרי עשיתי זאת בעבר בפירוט רב באתר, בטרילוגיה ועוד (חבל שרוב ככל המגיבים לא טרחו לקרוא).

אני אקדים כאן התייחסות כללית לביקורות הללו דרך כמה דוגמאות לסוגיות שבמחלוקת, ולאחר מכן אטול שתי תגובות לדבריי ואתייחס אליהן ביתר פירוט. בטור הבא אמשיך ואתמקד בשאלת הרגש והחוויה שעמדה במוקד רבות מן הביקורות על דבריי.

התגובות לריאיון

ניתן לחלק את התגובות לשני סוגים עיקריים:

  • יש כאלו שבעקבות הדברים מחפשים את הטרילוגיה כדי להבין טוב יותר את מה שכתוב/נאמר שם. זו באמת הייתה מטרתי.
  • אלו שלא טורחים לבדוק את הנימוקים ואת הטיעונים עצמם, ומעדיפים לקחת משפט כזה או אחר שנכתב בריאיון ולפתוח דיון אינטרנטי מקיף לגביו שבמסגרתו המשתתפים מסיקים מסקנות הרות גורל לחיי האומה, או מביעים עמדה נחרצת על היותי פושע ישראל בגופו. כך, למשל, היו שהסבירו שאני בכלל דאיסט. אחרים הודיעו חגיגית שאני לא מבין בפסיכולוגיה. היו שטענו כי אני מסלף מקורות (החזון איש והרב קוק). אבל אין להכחיש שהפקתי גם רווחים. למשל, נודע לי שאני יהיר, ובנוסף גם נכה רגשי ורוחני (אוטיסט רציונלי). היו גם מחמאות (מבחינתי) בכך שסיווגו אותי כלייבוביץ החדש (על אף שאיני מסכים לרוב דבריו) או שראו במשנתי עמדה רציונלית מדיי וכדומה. אז תודה לכולם על הטיפים והדיאגנוזות בגרוש שקיבלתי חינם אין כסף.

איני אומר שכל מי שאינו מסכים למשהו בריאיון חייב לקנות את הטרילוגיה ולקרוא (אם כי רצוי מאד). אני כן טוען שאם רוצים לגבש עמדה ברצינות כדאי לעשות זאת, או לפחות לעלעל באתר. בכל אופן, כדאי להיות מודע לזה שהיטפלות למשפט כזה או אחר שמופיע בריאיון הכתוב אינה בסיס מספיק כדי להתווכח עמו ולהסיק ממנו מסקנות מרחיקות לכת. הריאיון נערך על רקע הטרילוגיה שבה הדברים מפורטים היטב, השקפותיי ברוב ככל הנושאים הללו מופיעות לכל מתעניין גם באתר באופן מנומק ומבוסס היטב.

אלא שכאמור רוב ככל המגיבים לא עשו זאת. ולכן התגובות (מהסוג השני) ברובן לוקות לדעתי באחד משני סוגים של בעיות: אי הבנה של דבריי (לעתים בצדק, בגלל הצגה לא מדויקת שלהם בריאיון), או שהן מעלות וממחזרות טיעונים שקיבלו מענה מפורט בדבריי באתר ובספרים. לא מצאתי בכל אלו טיעון חדש שדורש ממני התייחסות שלא ניתנה כבר.

רק אקדים ואעיר על צורת הדיון. יש מבקרים שמצביעים על כך שעמדתי אינה העמדה המקובלת במסורת שלנו, ואולי גם מביאים לכך מקור כזה או אחר. יש בכך חוסר הבנה עקרוני, שכן כפי שפירטתי בטרילוגיה בהרחבה רבה, טענתי היא שלמסורת אין מעמד בשאלות כגון זו. לכן לפחות כאן אין בכוונתי להתייחס בכלל למקורות.

נפנה כעת לכמה דוגמאות.

דוגמה א: הוויכוח על המוסר

דוגמה אחת לדיון כזה היא המחלוקת שתוארה בריאיון מפי בין החזון איש לראי"ה קוק לגבי המוסר. חגי משגב כותב על כך את הדברים הבאים:

אני מניח שהראיון עם הרב מיכי (קישור למטה) עוד ידוסקס פה מכל מיני כיוונים. הרבה דברים בראיון הזה עוררו אצלי התנגדויות, ואני מניח שחלקם לפחות גם נועדו לזה. כאן אתמקד בפרט אחד:

הרב מיכי טוען שבשאלת המוסר הטבעי הוא איננו אוחז לא בדעת הרב קוק ולא בדעת החזון איש; לא בדעת הרב קוק שהמוסר הטבעי נטוע בנפש האדם ממקור עליון והוא הבסיס לעבודת ה', ולא בדעת החזו"א שהוא איננו פרמטר כלל אלא יש להתייחס לחושן משפט כאל ספר המוסר האולטימטיבי, אלא טוען שזה עוד אחד מהציווים בתורה ("ועשית הישר והטוב"), ובכל מקום יש לשקלל אותו מול ציוויים אחרים.

למעשה הלא אין באמת נפק"מ בין הגישות. לא זכור לי מקום שבו החזו"א התיר דברים נגד המוסר שהראי"ה אסר, וגם כמדומה שהרב מיכי לא יחלוק שם.

אבל מה שכן בולט במחלוקת שני גדולי העולם האלה, שניכר בדבריהם המתח בין היסוד האנושי ליסוד האלוהי. כל אחד פתר את זה בניסוח משלו, אבל כל מי שקרא יותר משלש שורות אצל החזו"א יודע כמה רגש משוקע גם בדברי ההלכה שלו, כמה הוא מדבר מליבו (ולפעמים אף בונה על זה הלכה). שניהם היו אנשים שנקרעו בין הרגש לשכל, בין המוסר הטבעי להלכה הפשוטה, וכל אחד הכריע בדרכו. הם הכירו בתנועת הנפש, וחלקו ביניהם מה כיוונה הנכון, האם מלמטה למעלה או מלמעלה למטה.

אבל מה שמשתקף אצל הרב מיכי, זו אדישות. פשוט לא אכפת לו. לפחות ככה נראות ההתבטאויות שלו, ולא רק בנושא הזה. אינני יודע אם זה נובע מזלזול בנפש האדם, בסערותיה, או סוג של "ולבי חלל בקרבי". לא יודע. לא התחברתי.

הוא תוהה האם יש באמת הבדל מעשי בין שתי הגישות, ובעצם טוען שאין.

אקדים ואומר שלא אמרתי שהמוסר אינו יסוד בעבודת השם, אלא שאין תלות בינו לבין ההלכה. להיפך, בטרילוגיה (וגם בראיון!) אני טוען בהרחבה שאין מוסר בלי אמונה באלוהים, ובוודאי שאלוהים דורש מאיתנו להיות מוסריים. אכן זו לא דרישה מאיתנו כיהודים אלא דרישה מכל אדם (בני נוח). טענתי היא שהמוסר הוא אוניברסלי במהותו, ולכן איני רואה בו 'יהדות' במובן המושגי (ראו להלן בסעיף זה ובדוגמה הבאה).

בריאיון אמרתי שהחזון איש מייצג את העמדה שמכפיפה את המוסר להלכה, ויש שמבינים בדבריו (למרות שאני לא מסכים לכך) שאין מוסר אלא רק הלכה. כך משתמע בדבריו בתחילת קונטרס אמונה וביטחון, למרות שבשיעוריי על מוסר והלכה הראיתי בבירור שהדבר אינו כן. אצל הראי"ה ניתן לראות גישה הפוכה, שכל ההלכה היא ביטוי לעקרונות מוסר. הוא כותב זאת עשרות פעמים, ולמרות שאיני מומחה לדבריו אני מתרשם שזו אכן הייתה עמדתו. בכל אופן, בדבריי ליאיר שלג אמרתי שאלו אינן בהכרח עמדותיהם של שני האישים הללו. הצגתי את שתי העמדות וייחסתי אותן לשני האישים באופן כזה רק כדי לתת מסגרת שתחדד את תפיסתי שעומדת בניגוד לשניהם. לא הייתה בדבריי טענה לגבי הראי"ה ולא לגבי החזון איש.

מטרתי הייתה לומר שאיני מקבל את שתי הגישות. בעיניי המוסר קיים והוא בלתי תלוי בהלכה. אני חושב ששני האישים הללו, גם אם נתעלם מהכותרות שנתתי לגישתם, באמת לא היו מקבלים את עמדתי, בדיוק כמו שרוב מי שאני מדבר איתו לא מקבל אותה (פרט לאלו שמשתכנעים מטיעוניי). הדברים מפורטים בתחילת הספר השלישי של הטרילוגיה שלי (ודומני שגם שם אני מסביר שהשיוך של העמדה הזאת לחזון איש אינו מדויק).

בניגוד למסקנתו של משגב, אין בדבריי שום רמז לכך שמישהו משניהם לא היה רגיש למוסר. עסקתי בתפיסות תיאולוגיות ומטא הלכתיות ולא בתיאור של התנהלות מעשית. לחזון איש מיוחס הביטוי "החלק החמישי של השולחן ערוך", שלפחות בחלקו עוסק ביחס להלכות לא מוסריות בעליל (פס  נישט). אבל מעבר לזה, בהחלט יש לוויכוח הזה גם השלכות מעשיות, ואפילו לא מעט כאלה. השאלה האם נפרש את ההלכה באופן שמתאים למוסר (כמו בדוגמת המלמדים שמובאת אצל החזון איש שם)? האם בהכרח ובכל מקרה ההלכה גוברת על המוסר? לטענתי לא. ההשלכות של הוויכוח הזה יבואו לידי ביטויים שונים במצבי התנגשות בין הלכה למוסר, והדברים מתפרטים היטב בספר השלישי של הטרילוגיה.

מעבר לזה, משגב מניח זהות בין מוסר לרגש, ולכן מזכיר את הרגשות שפורצות מדבריו של החזון איש בכמה הקשרים. משום מה, הוא רואה בכך ראיה לטענתו שהייתה לחזון איש רגישות מוסרית. כפי שכבר כתבתי כאן, לא טענתי וגם איני חושב שלא הייתה לו. אבל חשוב לשים לב שרגשנות אין לה ולא כלום עם מוסר. אתה יכול להיות מוסרי מאד בלי לבטא רגשות, או להיות רגשן גדול בלי קשר למוסר. בדבר אחד יצטרך כל קורא של הריאיון להודות: לא טענתי שלחזון איש לא היה רגש או שהוא לא ייחס חשיבות לרגש (אם כי לדעתי הטענה השנייה קרובה לאמת). אז מדוע הטיעון הזה רלוונטי לדיון?

לגבי משפט הסיום שעוסק באדישות שלי, גם אותו לא זכיתי להבין. אם כוונתו לדבר על יחסי לרגש, אזי אין כאן מקומו (כבר עסקתי בזה, ועוד אעסוק בכך בטור הבא). אם כוונתו ליחסי למוסר, אז אני מוחה. בעיניי המוסר הוא יסוד מוסד מחייב, גם במישור הדתי. הדברים באו לידי ביטוי גם בריאיון הזה עצמו (למשל בדבריי על ההומוסקסואליות. ראו להלן בדוגמה השלישית).

אין בכוונתי להיכנס יותר לדיון, שכן מטרתי היא רק להדגים כיצד נבנה דיון תיאולוגי שלם על משפט שהוצא מהקשרו וכמה הנחות לא מבוססות. גם בטוקבקים אחרי הפוסט של משגב יש לא מעט טעויות דומות, שלאחת מהן אתייחס בהמשך.

דוגמה ב: היהדות היא רק הלכה

הכותרת שניתנה למאמר של שלג היא אמירה שלי שלפיה יהדות היא רק הלכה. אכן נכון, כאן לא נפל שיבוש. זו באמת עמדתי. כנגד זה עלו טענות שונות. היו שחשבו שאיני רואה חשיבות לכל מה שמעבר להלכה. למשל, הרב שרלו בתגובה לפוסט של חגי משגב, כותב:

מבין הנקודות שהעסיקו אותי בדבריו הוא המשפט שהיהדות מתמצית בהלכה בלבד. לא בגלל העובדה שאלו דברים לא נכונים כלל, אלא בעיקר בשל ההתעלמות שההלכה עצמה היא גיבוש סופי של תפישות עולם, עמדות מוסריות פרשניות (גם לדבריו), הקשרים אחרים וכדו'. לאמור: הטיעון הזה מופרך לחלוטין, לא בגלל שאלות של עמדות כאלה או אחרות, אלא בשל העובדה שהמושג "הלכה" כולל בתוכו הרבה הרבה ממה שאינו אלגוריתם הלכתי.

לא אתייחס כאן לזיהוי שעושה הרב שרלו בין הלכה לאלגוריתמיות. על כך כבר נתתי כמה סדרות של שיעורים, והדברים מפורטים בספר השלישי שלי (שהרב שרלו קרא את כולו). אינני פוזיטיביסט, ולכן גם בעיניי ההלכה אינה אלגוריתמית. מה לזה ולשאלה האם יש ביהדות משהו מעבר להלכה? גם הלכה לא אלגוריתמית היא דיסציפלינה, והשאלה האם יש ביהדות משהו מעבר לה היא שאלה שעומדת לעצמה. אחרי שסילקתי את השאלה המדומה, כעת אעבור לעסוק בשאלה הנכונה.

עמדתי היא שהמוסר מאד חשוב. עוד אני טוען שזהו חלק מהותי מרצון ה' מאיתנו (יתר על כן, בשיחה הרביעית בספר המצוי הראשון הסברתי שבלי אלוקים אין מוסר עקבי ותקף)[1]. טענתי הרלוונטית היחידה לדיון הוא אך ורק זו: המוסר אינו יהדות. לא שהוא לא חשוב ולא שהוא לא רצון ה', ואולי אפילו לא הניתוק בינו לבין ההלכה (שבזה אני באמת מאמין, אבל זו שאלה אחרת). טענתי היא שהמוסר הוא אוניברסלי מעצם הגדרתו, ולכן איני מקבל את המושג "מוסר יהודי" (כמו שאיני מקבל את המושג "מחשבת ישראל"). יש מוסר נכון ולא נכון, כמו שיש מחשבה נכונה או לא. השאלה מבטן מי יצאו הפנינים (=מה הייתה דתה או לאומיותה של אמו של ההוגה) ממש אינה חשובה.

גם את הדברים הללו הסברתי כבר לעייפה בעשרות מקומות, ולא אשוב לזה כאן. רק אזכיר את מה ששאלתי כמה וכמה פעמים ולא קיבלתי לו מענה מספק: האם יש דוגמה לעיקרון שהוא חלק מה"מוסר היהודי", שסותר את המוסר האוניברסלי? האם יש אדם אחד שלמד משהו מהתורה ובגללו שינה את השקפתו המוסרית? לטענתי אין. זה הכל. כל הלקחים המוסריים שיחצוב הרב שרלו מתוך ההלכה ויראה לנו שהם עומדים ביסודה, יתקבלו על ידינו כי מראש חשבנו שזה מה שהמוסר מחייב. ואם לא נזדהה עמם – פשוט לא  נקבל אותם. הבאתי כמה וכמה דוגמאות, למי שבכלל צריך כאלה, לעניין הזה. לכן השאלה האם ביסוד ההלכה יש שיקולי מוסר והשאלה האם מוסר הוא יהדות הן שאלות שונות, בלי קשר לתשובה שתתנו לשתיהן.

אסכם את הדברים כך. גם אם ביסוד ההלכה יש עקרונות מחשבתיים ומוסריים (לפעמים אולי כן), זה לא אומר שיש מוסר יהודי או מחשבה יהודית, כלומר שהמוסר הוא 'יהדות'. ראשית, להערכתי ברוב המקרים ביסוד ההלכה לא עומדת בהכרח תפיסה מוסרית. וגם אם כן, לא מדובר בעיקרון פרטיקולרי אלא בעיקרון מוסרי אוניברסלי (שרבים מבאי עולם יסכימו לו. ראו בפסקה הבאה על ההיבט הלוגי של הגדרות). עובדה היא שאם יש אדם שדוגל בעיקרון מוסרי או מחשבתי X, הוא לא ישנה זאת מתוך עיונו בהלכה או במקרא. כתבתי בטרילוגיה שבעבר הייתה כנראה השפעה לתנ"ך על המוסר, אבל בימינו זה פשוט לא קיים. הראיתי לא פעם שהתנ"ך אינו אלא קרדום לנעוץ בו את התפיסות שקיימות אצל כל לומד כבר מראש (ציונות או לא, סוציאליזם או לא, קפיטליזם או לא, הריגת גוים או לא, סגולת ישראל או לא). שלא לדבר על ספרות המחשבה כמובן.

גם לגבי עקרונות מחשבתיים אני אומר דברים דומים. יש ערך למחשבה, אבל היא  נבחנת דרך השאלה האם היא נכונה או לא, ולא דרך השאלה האם היא יהודית או לא. בפסחים סד מובאת סוגיא שכל עניינה לפי הרמב"ם ובנו הוא ללמד אותנו לקבל את האמת ממי שאמרה. בפרק השישי משמונה פרקים הרמב"ם לומד גישה ערכית מחכמי האומות ומעמת אותה מול הגישה של חז"ל. אז באיזה מובן עקרונות כאלה הם "יהדות"? הם נכונים או לא נכונים. זהו. מה שנכון מחייב את כל באי עולם ולא משנה אם המקור הוא גוי אפיקורוס ורשע, ומה שלא נכון לא אמור להתקבל גם אם אמר  אותו צדיק יסוד עולם. הארכתי בזה בטרילוגיה, אבל משום מה אנשים לא קראו או לא מבינים את טענותיי אלו.

אסיים את הסעיף הזה בהערה לוגית קצרה. כבר אריסטו לימד אותנו שהגדרה של מושג צריכה להיות מורכבת מסוגו ומינו. למשל, האדם הוא חי (=סוג) מדבר (=מאפיין ייחודי של מין מבין המינים השונים שבסוג הזה). לכן להגדיר מושג דרך מאפיינים שלא ייחודיים לו זוהי טעות לוגית. מסיבה זו אי אפשר להגדיר אדם דרך העובדה שיש לו לב, למרות שזה נכון. אי אפשר להגדיר יהודי או יהדות דרך עקרונות מוסר, שכן אלו משותפים לה עם רבים מאד מבאי העולם ?(אין חיה כזאת "מוסר יהודי"). כך גם לגבי הרוב הגדול של העקרונות שנדונים בתחום הריק הקרוי "מחשבת ישראל". לכן כשאני אומר שהמוסר אינו יהדות איני אומר שיהודי לא מחויב למוסר, וגם לא שהמוסר אינו מרכיב חשוב בציפיות של הקב"ה מכל יהודי. מה שאני טוען שהציפייה החשובה הזאת מופנית לכל אדם, ולא רק ליהודים.

דוגמה ג: הומוסקסואליות

גם ביחס לזה נפלו כמה שיבושים בריאיון הכתוב, אם כי לא חמורים (נקודה 10 בהערותיי). הובאו שם שני מכניזמים פרשניים שיכולים להביא לסיוג של האיסור ההלכתי, אבל לא הוזכר שאיני חושב שאפשר לפסוק למעשה כמו אף אחד מהם. זו לכל היותר הצעה שיש לשקול אותה. מעבר לזה, הנימוק הראשון (שההומוסקסואליות נאסרה כחלק מתפיסתה כמנהג עובדי עבודה זרה) הוא מופרך בעיניי. למיטב זיכרוני, זה הוזכר בשיחה עם יאיר שלג כדוגמה למכניזם שהציעו אחרים רק כדי להדגים למה אני מתכוון בפרשנויות מסייגות לאיסור.

אגב, אני נוטה לראות כך גם הסברים דומים שהציע הרמב"ם במו"נ (וגם בהל' עבודה זרה) למצוות רבות. הוא ראה חלק ניכר מההלכה (גם דברים שעל פניהם רחוקים הרבה יותר מהפרשנות הזאת) כדרכים למלחמה בעבודה זרה. בעיניי אלו הסברים מופרכים לא פחות. כך שאני יכול לומר על ההצעה הפרשנית הזאת שני דברים: 1. אין בפרשנות הזאת שום דבר מיוחד או חריג, ובוודאי לא בלתי לגיטימי. זה הולך בעקבות גישתו העקרונית של הרמב"ם. 2. בעיניי הפרשנות הזאת כשלעצמה נראית מופרכת, בין אם היא באה מפיו של הרמב"ם או מפיו של כל אחד אחר. בקיצור, לדעתי היא לגיטימית אך מופרכת.

מתוך כך ניתן גם להבין את תשובתי לטענות הכלליות יותר, כאילו שבצורה פרשנית כזאת אני יכול לרוקן את ההלכה מתוכן. כל דבר אפשר לפרש בצורות שמותירות אותו לא רלוונטי. אבל אני לא מתכוון למשחק שמציבים את המטרה מראש ומגייסים פרשנויות מגמתיות כדי להגיע אליה. יש הצעות פרשנות סבירות ויש שלא. הפחד ממדרונות חלקלקים אינו שיקול פרשני. פרשנות צריכה להיבחן לגופה, ואחר כך אפשר לחשוב האם ראוי לא להשתמש בה בגלל חששות שונים. פרשנויות כאלה, ואף מרחיקות לכת יותר, נעשו על ידי חכמים לכל אורך הדורות. אין לי שום פחד מפרשנויות שונות, אבל זה לא אומר שכולן לגיטימיות, או שכל מי שמעלה פרשנות כלשהי יכול לשנות את ההלכה בגללה. זה לא משחק בכאילו, אלא דיון פרשני על המגרש ההלכתי. אני לא מתכוון להעלות פרשנויות רק כדי להגיע לתוצאה הלכתית רצויה. זה חוסר יושר בעיניי. אני מתכוון שאם יש פרשנות סבירה ניתן להתחשב בה גם אם המסקנה היא שינוי בהלכה הקיימת. שום דבר בדבריי אלו לא שונה מהותית ממה שנעשה עד היום. בספר השלישי בטרילוגיה הקדשתי את החלק השישי לתורת השינוי ההלכתי, והדברים מפורטים שם, וספציפית לגבי ההומוסקסואליות יש לקראת סוף הספר פרק מיוחד.

דוגמה ד: דאיזם

אצל כמה מגיבים עלו טענות על כך שאני דאיסט. אמנם היה שיבוש בריאיון ביחס להגדרתי את הדאיזם (מוצג שם כאילו אני מזהה אותו עם פנתאיזם, ולא היא), והדבר מופיע בהערותיי (סעיף 5). אבל הזיהוי של השקפתי עם דאיזם הוא בעייתי בלי קשר לזה.

ניתן להגדיר דאיזם בכמה צורות. מקובל להגדירו כתפיסה של אלוהים פילוסופי (להבדיל מתאיזם שמאמין באלוהים דתי, מצווה). יש שמגדירים אותו כאמונה באלוהים שאינו מעורב בעולם. אני בהחלט לא דאיסט בשני המובנים: מבחינתי אלוהים הוא מצווה ולא רק בורא והולך. יסוד שיטתי ההלכתית הוא מרכזיותו של הציווי (ראו להלן בדוגמה ה). ומעבר לזה אלוהים גם מעוניין במה שאנחנו עושים (ואולי גם גומל על כך בעולם הבא. איני יודע).

ניתן כמובן להתפלפל האם הגדרה כזאת היא דאיזם או לא, אבל זו סמנטיקה לא מעניינת. בסך הכל אני מדבר על אלוהים דתי שעם הדורות מפסיק להיות מעורב בעולם. מי שבוחר להגדיר זאת כדאיזם שיהיה לו לבריאות. הכותרות והתיוגים מעולם לא דיברו אליי. מה שחשוב הוא הטיעונים בעד ונגד. כאלו לא מצאתי בדברי מבקריי.

אין צורך לציין שהראיות הפילוסופיות לקיומו של אלוהים שעסקתי בהן אינן מעידות בשום צורה על דאיזם, אחרת גם הרמב"ם ובעל חובות הלבבות היו דאיסטים. מבחינתי, כפי שמתואר בהרחבה בספרי המצוי הראשון, הראיות הפילוסופיות הן תשתית חזקה לאמונה התאיסטית. אמנם ה"דאיזם" הזה הוא רק השלב הראשון, ולכן לזהות אותו עם מכלול האמונה זו טעות כשלעצמה ובוודאי טעות בהבנת עמדתי. על גביו יש לבנות את התאיזם, ולכן מוקדש כל הספר הראשון בטרילוגיה שלי.

דוגמה ה: ציווי מול מסורת

בנקודה זו נפל שיבוש של ממש בריאיון. תפיסתי מוצגת שם כמחויבות הלכתית מתוך נאמנות למסורת, לעומת המחויבות כהיענות לציווי. יש כאלה שמאד נהנו מההגדרה הזאת ואחרים התקוממו כנגדה, אבל צר לאכזב את אלו כמו גם את אלו: זוהי פשוט תמונת מראה מושלמת של תפיסתי האמיתית. נפלה כאן טעות חמורה בתיאור עמדתי. אצטט את מה שכתבתי בהערותיי לריאיון (נקודות 8-9):

בניגוד למה שנכתב בריאיון, אני מקיים מצוות בגלל הציווי, ורק בגללו. לא זו אף זו, זהו עיקר משנתי המטא הלכתית. מה שאמרתי בריאיון הוא כנראה שהתוקף של הפרשנות של חכמי הדורות (פרטי ההלכות) אינו בגלל שהיא באה מציווי בסיני, אלא בגלל שזו הפרשנות שהתקבלה. לשון אחר: מחויבות לפרט הלכתי כלשהו אינה דורשת אותנטיות (כלומר שמקורו יהיה בסיני, ואפילו לא שהקב”ה באמת התכוון אליו. במקרים רבים להערכתי זה לא המצב).

כהשלמה לנקודה הקודמת: אני לא מקיים מצוות בגלל הרצון להיות נאמן למסורת. אין לי שום רצון כזה. בעיניי המסורת לא נותנת תוקף לשום דבר, ולי אישית גם אין שום חיבה אליה וגם לא אמון רב בה. אני נאמן למסורת (ההלכתית) כי לדעתי זה מה שהקב”ה מצפה לו מאיתנו, כלומר בגלל הציווי. כשהוא נתן לנו את התורה הוא השאיר הרבה מקום לפרשנות, ואף הסמיך את החכמים לעשות אותה (“לא תסור”). לכן אני מחויב לפרשנותם (של החכמים/מוסדות המוסמכים, לא של כולם), למרות שהם לא בהכרח צודקים. מה שנוצר על ידי חכמים אחרים (בתר תלמודיים) מבחינתי הוא מקור השראה לכל היותר ולא מקור סמכות. ולבסוף, מה שהעם נוהג אינו אלא מנהג, והמעמד שלו מבוסס על החיוב ההלכתי להיצמד למנהגים (לא הייתי מעלה בדעתי לעשות זאת בלי החיוב ההלכתי). לכן בבסיס התוקף לכל הקטגוריות ההלכתיות עומד הציווי ולא המסורת (המסורת רק מעבירה אלינו את הציווי. אין לה מעמד נורמטיבי משל עצמה).

בהקשר זה אציין כי לדעתי מסורתיות (קיום מצוות בגלל נאמנות למסורת) היא חסרת ערך. ניתן לחלק את המסורתיים לשני סוגים: א. אדם שמאמין באלוקים ובציווי אבל מקיים רק מה שבא לו (או מה שמחבר אותו לאבותיו, או מה שיש לו סנטימנטים אליו). מסורתי כזה הוא בעיניי פושע גדול יותר מאתאיסט, כי הוא מאמין ולא מקיים. ב. אדם שמקיים סתם כדי להזדהות בלי שהוא מאמין (באלוהים ובציווי מסיני). “מסורתי” מהטיפוס הזה הוא פשוט אתאיסט רגיל (עם פולקלור דתי. כמו טקסי הבאת ביכורים בקיבוצים החילוניים).

הדברים מבוארים במקומות רבים כאן באתר וגם בשלושת כרכי הטרילוגיה כמובן.

כעת אעבור לדיון בשתיים מהתגובות.

תגובה ראשונה: דבריו של יהודה יפרח

יהודה יפרח הוא כותב אינטליגנטי בדרך כלל, ולכן קצת הפתיעה אותי התייחסותו השטחית והסיסמתית לדבריי. אביא כאן את דבריו במלואם עם הערות שלי:

-האוטיזם הרציונלי

מה שמטריד בראיון שערך יאיר שלג עם הרב ד"ר מיכאל אברהם (קישור בתגובה) אלו לא הדעות שלו.

הוא מאמין באלוהים דאיסטי המבוסס על ההוכחות של עמנואל קנט.

על שאלת הדאיזם שלי כבר דיברתי. אין שום בדל קשר להוכחות של קאנט כמובן.

לדעתו יש הסתברות כלשהי שמעמד הר סיני אכן התקיים, אבל הוא לא בטוח.

האם לדעתו של יפרח זה כן בטוח? יש אפשרות לאדם לדעת משהו בוודאות? הוא באמת כל כך נאיבי לחשוב שהמסורת על מעמד הר סיני היא מוחלטת וחפה מספיקות? קשה לי לקבל שאדם אינטליגנטי ומודע שעשה דוקטורט בפילוסופיה חושב כך. טענתי היא שאין דבר בעולם שהוא ודאי, כולל האמונה. אבל אני מוסיף שזה דווקא מבסס את האמונה ולא מחליש אותה. אנשים רבים מאד הגיעו אליי עם התחושה שאם אין להם ביטחון מלא הם לא מאמינים, ואני אומר להם שוב ושוב שהספק מלווה כל אדם. ועדיין אנחנו אמורים לקבל החלטות באופן המיטבי ולפעול על פיהן. מי שמנחם את עצמו בכך שהאמונה היא וודאית, גם דובר שקרים וגם מזיק. ומי שמצפה לוודאות כדי לפעול לא ישיג אותה לעולם (אלא אם ייכנע לשטיפת המוח הרווחת של דברים שהם "מעל השכל" וכו').

וכדרכו בקודש, הוא מתקשה לצלוח ראיון שלם בלי אצבע בעין: "חסידות לא מדברת אליי, בעיניי זה שטויות. אני מקיים מצוות כי יהודי צריך לקיים מצוות. אין לי חוויות דתיות, ורליגיוזיות רחוקה ממני מרחק שמיים וארץ" וכו' וכו'.

אם מישהו חושב שהאצבע הזאת מכוונת לעינו, זהו כמובן עניינו שלו. אני מתאר את תפיסת עולמי ולא את זו של יפרח. אני בטוח שהוא ייטיב לעשות זאת ממני. האם בכוונתו לטעון שיש לי חוויות דתיות ואני מסתיר אותן כדי לדחוף אצבע לעין של מישהו? מוזר. בכל אופן, למרות טיעוניו לא הצלחתי להשתכנע שלמרות הרגשתי בעצם יש לי חוויות רליגיוזיות.

האמת, משעמם לחלוטין אבל גם לגיטימי לחלוטין. הוא לא הנבוך הראשון שלא מרגיש ולא יודע, ואולי אפילו מגיע לו קרדיט על המאמץ לקיים מצוות למרות שהוא חי בחלל פנוי באמת.

לגבי השעמום, זו באמת טענה לא רלוונטית. כל אחד ותחומי העניין שלו. ובכל זאת, אאחוז בשיפולי גלימתו של יפרח וארשה לעצמי להטיל בכך ספק מה. מדוע עניין כה משעמם, כל כך לא מחדש וכה נפוץ,  זוכה לתגובה כה אמוציונלית ולוקה בכל כך הרבה כשלים כמו שלו? אני חושד שבכל זאת דבריי קצת עניינו אותו ואולי גם עוד כמה קוראים. אבל כאמור זו הערה לא ממש חשובה, אלא כאינדיקציה לדמגוגיה בה הוא נוקט. במקום להתמודד עם הדברים עדיף להציגם כשעמום בנאלי ורווח.

אם תהיתם למה הוא מגיב לדעות משעממות ושגרתיות כמו אלו שלי, אז הנה הגענו לסיבה:

מה שמטריד בו ובשכמותו, זו הוודאות השחצנית ששום דבר לא סודק אותה.

(כותב יפרח בוודאות שחצנית ששום דבר לא סודק אותה…)

הוא לא חווה חוויות מיסטיות אז מבחינתו העולם המיסטי לא קיים. הוא אפילו לא מנסה לקחת בחשבון את האופציה הרחוקה שאולי, רק אולי, מדובר במגבלה חושית-רוחנית שלו עצמו, שלא לומר נכות.

שאולי אין הבדל בין הרב אברהם לבין עיוור שלא ראה צבע כתום אבל מתעקש לטעון בלהט שאין צבעים בעולם. שאולי העובדה שהוא לא חווה מצבי תודעה רחבים לא אומרת שהם לא קיימים.

אנשים חכמים באמת, גם אם לא בורכו בחוש מיסטי מפותח, לא מסתובבים בעולם עם רמה כזו של ודאות יהירה. הם יודעים שהעולם מלא סוד, ומלא קסם, וגם אחרי שראית ופגשת ולמדת וחקרת, אתה עדיין לא יודע כלום.

איך אומר הזוהר החכם?

כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹאֵל אָדָם וּמְפַשְׁפֵּשׁ לְהִסְתַּכֵּל וְלָדַעַת מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה עַד סוֹף כָּל הַדְּרָגוֹת, כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעַ לְשָׁם – "מָה"? מַה יָּדַעְתָּ? מַה הִסְתַּכַּלְתָּ? מַה פִּשְׁפַּשְׁתָּ? הֲרֵי הַכֹּל נִסְתָּר כְּבָרִאשׁוֹנָה.

אפתח בהערה על הקטע המביך הזה. אם יפרח היה טורח לקרוא את כתביי היה נוכח לדעת שבאמת אין צבעים בעולם. צבע, כתום או אחר, מצוי רק בהכרה האנושית פנימה. זהו תרגום שעושה מערכת החישה שלנו (העין והעיבוד המוחי של המידע שבא ממנה) לגלים אלקטרומגנטיים באורכי גל שונים שפוגעים ברשתית שלנו. במציאות עצמה כנראה יש רק גלים כאלה ולא צבעים.

וכעת לעצם העניין. אודה (ואבוש?), אני אכן לא חווה חוויות מיסטיות. לא אמרתי, ואני גם לא חושב, שלאנשים אחרים שמדווחים על כך אין חוויות מיסטיות. אני לא חושד בהם שהם משקרים. יתר על כן, גם לא אמרתי שהעולם המיסטי לא קיים (רמז: אני חושב שהוא כן קיים במובן מסוים, שאם לא כן מה ראו הנביאים? והיכן נמצא הקב"ה? ובמה עוסקת הקבלה[2]). אתם יודעים מה? אני אפילו לא אמרתי שלא מדובר במגבלה תפיסתית (חושית-רוחנית?) שלי. אולי כן. ייתכן שיפרח חווה בכל לילה עליית נשמה שבה הוא מסתובב לו בהיכלות העליונים שמעל האצילות וחוזה בשכינה וכינופיא דילה, ורק אנוכי הליטווק המוגבל לא מצליח להתלוות אליו לספירות עליונות אלו.

לאור ההבהרות הללו אני תוהה: היכן ראה יפרח בדבריי ודאות שחצנית ששום דבר לא סודק אותה? האם בכוונתו לטעון שאני כן חווה חוויות מיסטיות? האם הוא טוען שאל לי להיות משוכנע שאין לי חוויות כאלה? אני מזכיר שוב שלגבי אחרים לא הכחשתי מעולם את קיומן של חוויות כאלו. למען האמת, אני מתחיל לחוש כאן בריח של ודאות שחצנית ששום דבר לא סודק אותה, אבל לאו דווקא מצדי.

אוסיף כאן את מה שלא כתבתי שם, וכעת מי שירצה יוכל לבקר אותי על כך. אני אמנם מפקפק באמינותן של חוויות כאלה. יש לא מעט שרלטנים או סתם אנשים תמימים שחווים כל מיני דברים וחושבים שהם פוגשים עולמות מיסטיים שונים. אני לא בטוח שכל חוויה כזאת משקפת מפגש אותנטי עם משהו שקיים אי שם בחוץ. אבל כמובן שאיני יכול לשלול את עצם קיומן של החוויות הללו, ואפילו לא לשלול קטגורית את משמעותן (כלומר את הטענה שבאמת פוגשים שם משהו). לאנשים שונים יש חוויות שונות וקטונתי מלקבוע מי חווה משהו אמין ומי לא. אגב, יש חוויות של עובדי עבודה זרה ופגאנים שונים, ויש חוויות שחווים עם צמחי הלוצינטיביים. האם לדעת יפרח כל חוויה כזאת בהכרח משקפת ממד מיסטי של המציאות? או שמא לפחות לפעמים מדובר בהזיות נפשיות שונות שאין להן עוגן במציאות? כאמור, בניגוד ליפרח אני לא מדבר בוודאות שחצנית שלא ניתן לסודקה, ולכן אני אומר שאיני יודע. לא יודע אם יש או אין חוויות, מה שאני כן טוען נוגע אך ורק למעמדן של החוויות הללו.

אז מה כן טענתי? מעבר לתיאורים וטענות על אמונתי שלי, שקשה לי לראות כיצד יפרח מוצא לעצמו הצדקה שחצנית לחלוק עליהם, טענתי אך ורק טענה רלוונטית אחת, שאותה הוא כלל לא מביא בדבריו: שבעיניי החוויה והרגש, גם אם קיימים, אינם חשובים ולא מהותיים לאמונה הדתית. בעיניי אמונה היא טענת עובדה, והקשר עם הקב"ה הוא בעיקר בקיום מצוותיו והליכה בדרכיו, ולא בדבקות מיסטית עמו (גם אם יש משהו כזה). הא ותו לא.

לסיום, אני לא לגמרי בטוח בטענה הזאת, ואני מזמין את כל מי שרוצה לסדוק אותה. אבל לשם כך יש להעלות טיעונים ולא להסתפק בהצהרות משמיצות, מוטעות ומטעות, שחצניות וריקות מתוכן. צר לי אם עדיין לא השתכנעתי למרות טיעוניו ה"מוחצים" של יפרח, שמשום מה נראים לי כאילו הם נאמרים בוודאות שחצנית ששום דבר לא יכול לסדוק אותה.

בטור הבא אנסה להסביר ביתר פירוט את יחסי לרגש ולחוויה. אם יפרח רוצה, הוא מוזמן לקרוא את הטיעונים שלי (בינתיים יצא עליהם קצפו למרות שהוא כלל לא פגש אותם), ולנסות לסדוק אותם. שיהיה לכולנו בהצלחה…

תגובה שנייה: עקיבא צוקרמן

אסיים בהתייחסות לתגובה של יהודי בשם עקיבא צוקרמן שנשלחה אליי. בניגוד לדבריו של יפרח, מצאתי שם טענות ענייניות שמשקפות תחושות רווחות ביחס לדבריי, ולכן חשבתי שבהחלט שווה להעיר עליהן קצת:

לפני כמה שנים הזמר עקיבא תורג'מן לקח אותי טרמפ. דיברנו, ואיכשהו הגענו לויכוח עם טונים גבוהים על אמונה. אני אמרתי- אין לי שום בעיה לשאול את כל השאלות הכי קשות. יש או אין. אם אני אגלה שאין א-לקים, אני עוזב את הסיפור הדתי. עקיבא אמר- אי אפשר להאמין ככה. זה כמו שאתה לא תלך מרצונך לבדיקת DNA עם אמא ואבא שלך. בשביל להאמין צריך להתמסר, לאהוב. כשמתעסקים כל הזמן עם ספק, שאלות והוכחות זה בלתי אפשרי, הרגש נהרס ואתה בכל מקרה תשאר בחוץ.

מאיפה היה לי הבטחון לומר שאין לי בעיה לשאול שאלות קשות? נראה לי שזה רק בגלל שכבר קראתי קצת ספרים של הרב מיכאל אברהם. אבל הראיון האחרון עם הרב מיכי מוכיח שעקיבא צדק. הטרגדיה של הרב מיכי היא עצב נבו. הוא מביא אותנו עד שערי ארץ האמונה, אבל הוא כבר לא מסוגל להכנס, הוא שבוי של הטלת ספק בלתי פוסקת.

הרב מיכי הוא פילוסוף. הכתיבה שלו לא קלה לצליחה, בלשון המעטה, דורשת ריכוז ומאמץ, אבל זה שווה את זה. לגמרי. אתה קורא את הקשיים של קאנט ויוּם (ופה חשוב להדגיש- אני בניגוד אליו לא פילוסוף) שבעצם אומרים שאין שום הוכחה מלאה ורציונלית לקיומם של חוקי הטבע, ומרגיש פתאום סחרחורת כזו, קצת כמו של כאב ראש ממושך. אתה קורא את התיאור שלו לקושי להגדיר מהו מוסר, ונבהל- איך לא חשבתי על זה עד היום. ואז פתאום לרגע הוא הולך עם האתיאזם והמטריאליזם עד הסוף. בואו נניח שאין מוסר, אין רוחניות, אין שום דבר "מעבר" בעולם שלנו, יש רק חומר, מולקולות, פרוטונים ואלקטרונים. ואז הוא כאילו לוקח אותך לגבעה שמשקיפה על כל הסיפור הזה מלמעלה. אתה הולך בעליה, ובאיזשהו רגע בקעת הספק מלמטה נחשפת, מוארת, ואתה פשוט רואה את זה בעיניים. וואו, כמה זה מופרך להיות אתאיסט. פתאום זה כל כך בהיר שיש מוסר, ויש רוחניות. הוא מלמד אותך שהלוגיקה לא עובדת, היא לא מוכיחה כלום, גם לא בעולם המדע. הכלי הבסיסי להבין את העולם הוא דווקא העיניים. מה שאנחנו רואים ומרגישים. אבל לא רק מה שאנחנו רואים דרך עיני הבשר שלנו, אלא גם מה שאנחנו רואים דרך השכל. כן כן, השכל הוא לא רק כלי של חשיבה והיסקים לוגיים והגיוניים, שיש להם תפקיד משני בסיפור הזה, השכל מייצר תחושות, יש לו אינטואיציה. זה כלי אמיתי, חזק מאוד, ועליו מבוסס גם כל עולם המדע, המוסר והאמונה.

בתור דתי מלווה אותך תמיד תחושת נחיתות נסתרת. בסוף בסוף אנחנו פרימיטיביים, מאמינים בישויות רוחניות שאין להם שום הוכחה. קול שקט מאוד, טורדני, לוחש מידי פעם באוזן- אולי זה סתם, אולי אין כלום, אולי כל האמונה הזו היא דמיון? הרב מיכי הפך את התפיסה שלי. בזכות "שתי עגלות וכדור פורח", בזכות "אלהים משחק בקוביות", "מדעי החופש" ו"אמת ו(לא) יציב", בזכות הספרים הנפלאים שלו האמונה בא-לקים הפכה להרבה יותר ברורה. מנוסחת בצורה רצינית מאוד, בחשיבה חדה, מתמודדת עם כל השאלות. לא בצורה מתנצלת, ובלי אפולוגטיקה, אלא ממקום מאוד בטוח שמסביר בשקט, לא צריך לצעוק ולשכנע. התפיסה שלי התהפכה, עכשיו אני מסתכל על חילוניות בלי אלהים, ואומר לעצמי- איך אפשר להאמין בזה? כמה זה מופרך ומנותק מהמציאות, כמה אפשר להיות עיוור.

אז נכון שזה אינטואיציה עלולה לתעתע. אי אפשר ולא צריך להתנתק מהחשיבה הרציונלית, מהצורך בהוכחות. צריך לוגיקה, צריך ביקורתיות, בסדר. אבל אחרי כל הדרך שהרב מיכי עבר איתנו, אחרי שהתחלנו להרגיש בטחון חמים באמונה, ברוחניות, בהתגלות הא-לקית, בעוצמה שבתורה ומצוות, הוא בעצמו נשאר בחוץ. לא מסוגל להכנס פנימה. איזה עצב נבו.

ראשית, אני לא עוסק כל הזמן בספיקות. אני חי באופן מפוכח, כלומר לא מוכר לעצמי לוקשים שהאמונה היא וודאית ושאר הבלים נוסח יהודה יפרח. יתר על כן, העיסוק שלי בספיקות נובע בעיקר משאלות של אנשים רבים שפונים אליי עם התחושות הללו (נדמה לי שצוקרמן עצמו מתאר סוג כזה של היזקקות שלו עצמו בעבר). התעלמות מהן לא תעזור לאף אחד ולא תהפוך אותו למאמין גדול ואמיתי יותר.

להערכתי אני בהחלט נכנס וגם מנסה להכניס אנשים בשערי הארץ המובטחת. השאלה היא מהי אותה ארץ מובטחת? אם אנשים מחפשים אמונה כנחמה שמרפא בכנפיה, חוויה או רגש כזה או אחר, אז אכן אני לא הכתובת לכך. אגב, אני לא חושב שמי שמאמין בחשיבותם של כל אלו, העובדה שאמונתו מבוססת יותר צריכה להפריע  לו להמשיך ולחוות ולהרגיש כל מה שירצה. פשוט אני לא מספק את הסחורה הזאת. וכי אני אמור לתת שירות לכולם בכל נושא?!

אמנם יש בדבריו טענה, שיש בה משהו, שהדרך שלי אפילו מפריעה לפיתוח הרגשות והחוויות הללו (ולא רק אדישה אליהן). על כך אומר שגם אם זה נכון, עדיין איני רואה מדוע זו לא כניסה לארץ המובטחת של האמונה. לפחות הארץ המובטחת לפי הבנתי. לשיטתי, אמונה אין פירושה חוויות ורגשות. אמונה היא ידיעה שיש אלוקים ושמצוותיו מחייבות אותנו. לשם אני מנסה להוביל את הקורא של הטרילוגיה שלי, על ידי מתן תשובות והתייחסות מכבדת לשאלות. לא כמקובל במחוזותינו להמליץ למורה לחבק את התלמיד ולהעניק לו חום ואהבה (כדי לחמוק מהצורך לענות לו), או להורות לו לקפוץ לחלל הפנוי, להכחיש  את ספקותיו, להתבצר בקפיצת האמונה של האבסורד ולקרוא פעמיים קוקוריקו תוך רגש התאחדות מיסטית עם האלוקות שימלא את כל יישותו. זו לא הארץ המובטחת שלי, ואליה מעולם לא חשבתי להכניס מישהו. לצערי, את השירות הזה איני נותן. אני יכול להמליץ על בדיקה של סמי הזיה, יוגה, או פרקטיקות מזרחיות אחרות, אבל באמת זה לא השטח שלי.

אני יודע שבדור ה-Z (אם אני עוד עוקב) זה לא אופנתי. הדור הזה רוצה להשתמש בכל לטובת תחושותיו הקיומיות במקרה הטוב, או סתם ליצירת התרגשויות וחוויות במקרה הפחות טוב. אבל לצערי זו לא אמונה, וזו לא הארץ המובטחת שלי. אמונה היא מטרה ולא אינסטרומנט שמשרת משהו אחר. אמונה היא קודם כל מחויבות, ולא אמצעי לסיפוק צרכים, חיוניים ונעלים ככל שיהיו. אבל לאחר מכן אומר שלדעתי אמונה כן נותנת פשר לאדם ולעולם, כמו גם קונטקסט לדון בדברים, חוויה אינטלקטואלית (ולא בהכרח אמוציונלית), בסיס למוסר ולאפיסטמולוגיה שלנו ועוד. משום מה, כל זה לא נראה לאנשים הארץ המובטחת, אבל בעיניי זו ממש היא, במלוא הדרה. ובכל זאת, לדעתי כל אלו הם בונוס, ואינם תנאי למחויבות הדתית וגם לא מטרתה (אין לה מטרה. היא המטרה היסודית והאחרונה).

בעניין הזה אני אכן צועד בעקבות לייבוביץ, כפי שרבים מאשימים אותי. אלא שבניגוד אליו (הוא תמיד לוקח עיקרון נכון צעד אחד רחוק מדיי) אני חושב שלאמונה ולמחויבות הדתית יש פשר ויש תועלות. אבל כפי שכתבתי אלו לא המטרה ולא ההצדקה למחויבות הדתית. ההצדקה היא מפני שזה נכון וזה מה שאנחנו חייבים לעשות.

הפסקה הבאה של צוקרמן, שבה הוא מתאר לאן הבאתי אותו, ממלאת אותי אושר (כן, גם לי יש תחושות), ולכן לא אמנע מלהעתיק אותה שוב:

בתור דתי מלווה אותך תמיד תחושת נחיתות נסתרת. בסוף בסוף אנחנו פרימיטיביים, מאמינים בישויות רוחניות שאין להם שום הוכחה. קול שקט מאוד, טורדני, לוחש מידי פעם באוזן- אולי זה סתם, אולי אין כלום, אולי כל האמונה הזו היא דמיון? הרב מיכי הפך את התפיסה שלי. בזכות "שתי עגלות וכדור פורח", בזכות "אלהים משחק בקוביות", "מדעי החופש" ו"אמת ו(לא) יציב", בזכות הספרים הנפלאים שלו האמונה בא-לקים הפכה להרבה יותר ברורה. מנוסחת בצורה רצינית מאוד, בחשיבה חדה, מתמודדת עם כל השאלות. לא בצורה מתנצלת, ובלי אפולוגטיקה, אלא ממקום מאוד בטוח שמסביר בשקט, לא צריך לצעוק ולשכנע. התפיסה שלי התהפכה, עכשיו אני מסתכל על חילוניות בלי אלהים, ואומר לעצמי- איך אפשר להאמין בזה? כמה זה מופרך ומנותק מהמציאות, כמה אפשר להיות עיוור.

הבחור נמצא בלב ליבה של הארץ המובטחת, וכמה חבל שהוא פשוט לא מודע לזה ומחפש את לחמו במחוזות קיומיים ואחרים.

מה שמוזר הוא שהסיבה מדוע זה לא מספק אותו, זו שמתוארת בפסקת הסיום, גם אותה הוא שאב ממני. ואני מעתיק שוב:

אז נכון שזה אינטואיציה עלולה לתעתע. אי אפשר ולא צריך להתנתק מהחשיבה הרציונלית, מהצורך בהוכחות. צריך לוגיקה, צריך ביקורתיות, בסדר. אבל אחרי כל הדרך שהרב מיכי עבר איתנו, אחרי שהתחלנו להרגיש בטחון חמים באמונה, ברוחניות, בהתגלות הא-לקית, בעוצמה שבתורה ומצוות, הוא בעצמו נשאר בחוץ. לא מסוגל להכנס פנימה. איזה עצב נבו.

הרי בפסקה הקודמת בדבריו (שהבאתי למעלה) הוא מתאר שאני זה שכתב על אינטואיציה ומשמעותה ופקחתי כך את עיניו. אז איך אפשר להאשים אותי בדבקות מוגזמת בלוגיקה ובביקורתיות ובהתעלמות מהאינטואיציה?! כמעט כל כתביי מוקדשים לומר את ההיפך: שרציונליות אינה התעלמות מאינטואיציות. להיפך, האינטואיציה היא הבסיס לכל חשיבה רציונלית. הוא עצמו כתב זאת למעלה.

כאמור, אני יודע שאלו תחושות אותנטיות אצל רבים ואני לא מזלזל בהן, אבל ממש איני מצליח להבין אותן. כאמור, הבאתי אנשים לארץ המובטחת, אבל ככל הנראה לא הצלחתי לשכנע אותם שהם אכן נמצאים שם. אסיים במאמר המשוררת רחל: "איש ונבו לו על ארץ רבה…".

[1] אם כי ברור שיש אנשים שנוהגים באופן מוסרי גם בלי אמונה.

[2] שבטעות בריאיון נכתב שגם היא לא מדברת אליי. ולא היא.

109 תגובות

  1. אשת כהן שנאנסה, הצריכה להתגרש מבעלה, האם אין בכך סתירה למוסר המקובל והישר, ובכל זאת זו הלכה?

    1. זו דוגמה שלקחת ממני, לא? אני דן בה בהרחבה. יש כאן סתירה חזיתית למוסר. מה השאלה? יש סתירות בין הלכה למוסר.

      1. האמת שהיא הפריעה לי כבר מהפעם הראשונה ששמעתי עליה (אם זיכרוני אינו בוגד בי).
        אשמח אם תצרף לינק על דיבור על הנ"ל בהרחבה.

        מה שבכ"א רציתי לטעון הוא, שעצם הציווי מוכיח שאין מוסר שהוא חוץ התורה, והתורה היא זו שקובעת מה מוסרי ומה לא, כל הרגשות השליליים הם תוצאות של העולם בו גדלנו, ברור שהנאצי לא הרגיש ברצח יהודי מה שאני ארגיש אם רק אדרוס בטעות חתול, ולכן לא שייך להכריע מהו מוסר, אא"כ יש לנו ציווי חוציי, ונדמה שלכך גם אתה התכוונת בראיון, שללא אלוקים אין מוסר, אבל עצרת כאן, ההמשך הוא שהאלוקים העביר על ידי התורה מה הוא המוסר, אגב כידוע רק במסכת אבות יש את ההקדמה משה קיבל תורה מסיני" וכו' וכו' הרע"ב במקום ועוד המון פרשנים מבארים, שדווקא כאן יש צורך בהדגשת העברת המסורת אף בענייני המוסר, דאל"כ אין סיבה שמה שנראה להם כמוסר ואינו מגיע מסיני, שנתחייב ללכת על פיו, הרי אם אדם שמשוכנע ולא רק מצהיר כך, שלרצוח זקנים וחולים הוא דבר מוסרי המקדם את האבולוציה, וזו חובתו המוסרית, הרי שאין לי דרך לשופט על מעשיו, והענישה מגיעה אך ורק בכדי להציל מפניו, (מה שלא מקובל בשום מקום בעולם כמדומני, כך שלפחות בעניין הזה המוסכמה המוסרית היא שיש להעניש אדם זה בחומרה, שהיה לו להביט ימינה ושמאלה ולהבין שהוא טועה).

        הדרך היחידה לקבוע מה מוסרי הוא לא חכמת ההמונים, למרות שכך מקובל, וגם לא אינטואיציות, כמו שברית מילה נראה לא מוסרי וכן שילוח הקן הריגת עמלקי ושאר חיות, ובכל זאת התורה קבעה את חלקם לפחות כברית מילה דבר ששיגרה, כך שאין אפילו טעם לנסות ולחפש פרשנויות מפוקפקות ולשנות את מצווה זו, וממילא הדבר משליך אף על הומוסקסואליות, אין טעם לנסות ולדחוק כשמוכח שהתורה אינה חפצה ברגשותיי הדלים, ולכן אין מקרא יוצא מדי פשוטו, וכל משכב זכר הוא בבחינת תועבה, וההומו חייב מיתה על פי התורה אף אם נולד עם נטיות עזות לגברים בלבד, ואינו אשם בכך, בדיוק כמו שבעל המום בלב אינו אשם בכך שנולד עם מום בלב, אבל בתכלס הוא עם מום ויש מצב גדול שלא יחיה חיי אושר.

        עיקר הטענות עליך לפי הבנתי.
        נכון שתום אינו כתום, ונכון שיש מצב שהעולם לא קיים והכל בתודעה שלי, ורק אם אני חושב משמע אני קיים, ואין דרך להוכיח וודאות שאינה נסדקת, א ב ל !! כמו שאתה הולך למכולת אתה מבקש פלפל כתום, ולא פלפל שאתה חווה בגלים וכו' וכו', כי בתכלס המושגים הם לפי המקובל, והמקובל לקרוא לחוויות בצבעים, ולוודאויות וודאויות, אף אם יש מצב שאינם וודאויות, העולם ניתן לבנ"א ולא למלאכי השרת, המשחק שלנו הוא לפי החוויות שלנו, ומה שנראה כלוגי נחשב לוודאי, אף אם קנט יוכיח אחרת, וממילא כשאתה מתעקש להזכיר את קנט בכל מילה שניה שלך, למשל כלפי מעמד הר סיני, הרי שמבין המילים יוצא שאתה ממעט בתפיסה הרווחת למושג הוודאות המקובלת, אף אם בתכלס הסבירות הנקראת בפי המון העם וודאות מביאה לאותה תוצאה, והיא שמעמד הר סיני היה, כי כך מסתבר או כי כך בוודאי, זה רק סמנטיקה.
        כנ"ל לגבי עולם הבא, המנגינה היוצאת מפיך היא מנגינה, של הכחשה ולא של ספקנות, כמו שאדם השואל אותך על בריאת העולם אתה משתמש במטוס של הוויל אף שהוא ראיה הסתברותית ולא וודאית, אבל בתכלס זה הספיק כדי לשכנע אותך שראיה קוסמולוגית שכזו מספיקה בכדי להניח מושג של וודאות, אז למה לעשות בדווקא, למה לזרוק אצבע בעין, עם וודאות על ספקנות שאיננה ניתנת לשום דבר לסודקה?!

        שאלה לסיום.

        מה הקטע עם ההלכה? כמו החוקים שישנם בעולם מתוקן? עניין של קבלת הרבים? הרי לפעמים בא לך לפקשש על החוק וזה גם אנושי, כל זמן שזה לא על חשבון האחר כמובן, ובפרט שאתה עומד מול ייצרים חזקים נורא, כך שכל ההרחקות והלאווין מתרוקנים מתוכן, כי מדי פעם זורם לעבור עליהם לא?! (שואל לא מתווכח, פשוט מנסה להבין את תפיסתך בעניין).

        סוף דבר, נראה שלימוד פסיכולוגיה היה עוזר לכלי מלא שכמוך להבין מדוע בחרת ללכת עם המכרה זהב שלך למקומות אפלים ופרובוקטיביים, ואולי ניתוחון פסיכולוגי קטנטן שלי, כנראה שהדבר השלישי שמוציא את האדם מן העולם תרתי משמע הוא נר לרגלך, כמובן שלא במודע, אחרת זו הייתה טיפשות, גם לרדוף אחר כבוד צריך לעשות עם כבוד….

    1. איש.
      יש לך מסקנה מקוצרת ומתומצתת של דבריו בספר? אשמח א"כ שתביאם הנה.

  2. טור מעולה
    אני חושב שתחושות קשות ותמונות עולות אצל יפרח ועקיבא .לא כסיבה יחידה.ואולי גם לא כעיקרית. אבל מה שמבצבץ בין השורות לפחות לדעתי.הוא האמירה שלך שלא בטוח ב100 אחוז שהיה מעמד הר סיני לא בטוח שאנחנו מצווים בקיום מצוות ולא בטוח בכלל שיש אלוהים אלא תמיד היה ספק מסיום.וזה מנוגד..למה שרוב בני האדם גם האינטילגנטים שבהם.חושבים או לפחות למה שרובם מוכנים לחשוב או להגיד אפילו לעצמם.אני לא חושב שהרמב"ם הרא"ה קוק רשי" הראב"ד ריה"ל .וגם לא חכמים שהתבטאו בסגנון מודרני יותר כמו הרב אהרון ליכטנשטיין או הרש"ר הירש לדוגמא חיו בתודעה של ספק מסיום.למעשה אני בטוח שאם היינו שואלים כול אחד מהם הוא היה אומר שהוא חי בידיעה שהקב"ה קיים ואנחנו מצווים.וזה לא טיעון שבא לפנות לסמכות.למעשה אני חושב שכל חכם דתי הן מודרני והן מיושן יותר חי בתודעה כזו(ולא רק דתיים אלא גם אנשים שבאים מאידאולגיות חילוניות והומניסטיות בד"כ יגידו לך שהם יודעים שהערכים שלהם הם הכי ישרים ונכונים )
    הגישה של הכרעת אמונה דתית.מתוך ספק מסיום שנמצא שם בתודעה ולא בטוח במיליון אחוז שהוא צודק.היא גישה די נדירה בקרב אנשי רוח דתיים ופילוספים דתיים.לפחות בהצהרה.אדם אם בוחר להקדיש את כול חייו למען עבודת ישות מסיומת שאיננו רואה אותה ואיננו שומע אותה.מאמין או לפחות חי בתודעה שהוא צודק במיליון אחוז.ובד"כ גם בתודעה שלבסוף הוא יקבל על כך שכר או ישפר וידאו את העולם כולו בעזרת אותה אמונה.אני חושב שאם תשאל את יהודה יפרח הוא אכן יגיד לך שהוא יודע שמעיד הר סיני התרחש ולא רק מאמין שמעמד הר סיני התרחש.אני קראתי לפני זמן רב את הספר שלך אמת ולא יציב ולי הוא עזר מאוד בתהליך.אך הנקודה שעמדתה בה שם.שאנשים מבלבלים בין אמונה הכרעה לקיום אמת שהיא אחת (ולא שלל אמיתות או פוסמדרניזם)לבין ודאות היא נכונה .בד"כ אדם שחוקר אמונה ולא מצליח להגיע לתודעה של ודאות גולש הרבה פעמים לפוסטמודרניזם מושגים כמו ריבוי אמיתות ואיחוד הסתירות.האפשרות של להאמין אבל לא להיות בטוח .לדעתי נראית אבסורדית לרוב בני האדם.לפחות בהצהרה.למען האמת כך גם היה לי בהתחלה.ואפשר להבין מאיפו זה נובע.המחשבה שעולה אצלי לפחות הרבה פעמים.שאני מקיים מצוות.ומשתדל לכוון לרצון הקב"ה .אך בסופו של דבר .יתכן ואני טועה והוא כלל לא קיים(או שאני כלל לא יקבל על כך שכר וגם לא אזכה להביא את המשיח לנכדיי ב100 שנה הקרובות בעקבות זה).היא מפחידה ומרתיעה.פעמים רבות

      1. גם על המטוס של הוויל תאמר שבהחלט יתכן שהוא נוצר על ידי סופת טורנדו?!
        אז למה להציק?..!!

  3. בתור אחד שקרא הרבה ספרים של הרב אני יכול להגיד שהריאיון שפורסם בעיתון הוציא את הרב פשוט רע, והבנתי את זה עוד יותר אחרי שדיברתי עם קרובי משפחה וחברים.
    קודם כל, כל אמירה של הרב פורסמה שם בצורה פרובוקטיבית מוגזמת, ובנוסף לכך, פורסמו שם דברים שכלל לא נכונים לפי הרב.
    אגיב על התגובה של יהודה יפרח:
    הרבה ממה שכתב זה פשוט שטויות וטענות שטותיות (אם אפשר בכלל לקרוא להן טענות). מה שכן – מבין מה הוא אומר בנוגע למעמד הר סיני, שכן דעת הרב הוצגה שם בצורה פרובוקטיבית בניסוח דומה ל"לא יודע אם בכלל היה מעמד הר סיני", כשהרב בסה"כ אומר שזה דבר לא ודאי ולכן זה עובר למישור הסבירות כמו כל דבר אחר.

    לסיום רק אגיד שלטעמי הריאיון לא יגרום ליותר מדי אנשים לקרוא את כתבי הרב (אם בכלל) בגלל העיוות בהם, ולי אישית זה עצוב כי מבחינתי הספרים של הרב היו כמויות של אור בנושאי האמונה בפרט, והחשיבה הרציונלית בכלל. אומנם אני לא מסכים עם הרב על כל דבר שכתוב בספרים, אבל הרבה דברים שהרב כותב מבחינתי הם עבודת קודש שיצילו הרבה דתיים ואת החשיבה הדתית בכלל.

  4. לא הבנתי מה לא אתי בזה שמרואיין יראה את הראיון לפני הוצאתו?! זה דווקא דבר מאוד מתבקש

    1. באמת שזה היה נראה לי מוזר בהתחלה. אבל דוקא עכשיו הבנתי. הכתבה היא של העיתון, היא לא שופר של המרואיין ולא פרומו לקידום מכירות של הספרים. כזה יש למרואיין למשל באתר שלו עצמו. המראיין מתרשם וכותב מה שהבין, קורא הכתבה מסתמך עליו אם הוא רוצה. המרואיין ירצה למשל ליפות דברים שנראים לו לא טובים להצגה, להסתיר חלקים וכדומה. יכול להיות שהכתבה דוקא הצילה או לפחות חסכה כסף מכמה אנשים מלקנות את הספרים.

      1. ברור שהמילה האחרונה היא של המראיין והעורך (אחרת ראיונות היו טור פרסומי), אבל למה שמראיין ישר לא יסכים לשלוח טיוטה למרואיין ולשקול את הערותיו? גם הוא מן הסתם הבין שלא קל לדייק ולזקק נכון מתוך שיחה שלמה שעוסקת בנושאים עדינים, ויכל בהחלט להיעזר במשוב. תגובה אחרי הפירסום היא עניין של מדיניות משיקולי מיקום ורייטינג ללא חשש אתיקה

      2. אני חושב שמראיין מתאר את המרואיין כמו אמן, יכול להיות שהוא רואה דברים שהמרואיין עוד לא יודע על עצמו. הכיוון, אי הדיוקים, פליטות הפה הם חלק חשוב מהתמונה, זה לא תקציר של הספר ולא שייך לתקן. ולקורא האובייקטיבי יכול להיות שיאיר שלג מתאר נכון את המרואיין (אם הוא מראיין מוצלח) גם אם המרואיין לא מסכים עם זה. אולי הציבו בפניו מראה, ולכן התגובות.

        1. התפרצת לדלתו הפתוחה של קורצוויל על עגנון (קראתי את זה רק כאן, לא יודע מה המקור לזה). מראיין כללי הוא לא חוקר מעמיק שמסוגל לחשוף רבדים שמתחת לפני השטח. ושוב, אין ציפייה שאם יתגלע ויכוח בין המרואיין למראיין על תוכן מסוים או על הצגה מסוימת אז המרואיין יקבע. אבל מה רע לתת לו להעיר את הערותיו לתשומת לב המראיין? בדיוק כמו שתוך כדי השיחה נזקקים להבהרות וחידודים והסברים והרחבות. למראיין יש חופש אומנותי לשער מניעים ולהכליל הכללות, אבל זה לא נוגע לגופי הדברים של הדעות שאותן הוא מצטט. זה נראה לי פשוט מאד ומובן מאליו.

          1. לא יודע מי זה קורצוויל. קראתי את הכתבה ודי הרמתי גבות, כי הצטיירה דמות שונה לגמרי מהדמות ששמעתי עליה. מודה שנסיתי פעם לקרוא את הספרים של מיכי ולא הבנתי כלום ולא היתה לי סבלנות וזמן להשקיע. עוד לא חזרתי מחופשת קורונה אז עכשיו היה לי זמן ופנאי להתחיל קצת לקרוא בלוגים של מיכי. סיקרן אותי, דווקא כי אני חושב ממש הפוך ברוב הדברים, ראיתי שהוא מרבה לענות לשאלות אז שאלתי. קיבלתי תשובות מיתממות, מעט מתנשאות ומזלזלות. אחרי כמה פעמים הוא הפסיק לענות ,זכותו המלאה, אבל אני , אני לא מרגיש שקיבלתי שום תשובה אמיתית. קראתי את המחברת החמישית, ראיתי שהרציונליזם לא כזה חזק ואני חושב שמיכי מודה בזה. ככה שלהבנתי אין לו באמת תשובות לשאלות. האמת היא שאני חושב שאדם לא מסוגל להיות רציונלי לחלוטין. נסיון להיות רציונלי מביא רק לזלזול במחשבות של אחרים (שמצאתי בשפע בבלוגים ובכתבה) ולפי דעתי לטעויות שאני גם חושב שיש הרבה מהן (כמו לכולנו). תוך כדי קריאה אני מגלה דעות שלפי הבנתי הן רפורמיות (זאת גם זכותו המליאה, אבל זה לא מה שאני מחפש). אני פשוט חושב שיאיר שלג מתאר בדיוק את הדמות הזאת, ושמאוד ייתכן שתיקונים בכתבה היו גורמים לפחות הבלטה של הדעות האלו, שאותם לטעמי שלג קלט בצורה מרשימה. (לי לקח למצוא אותם הרבה זמן תוך קריאה בפורומים, למדתי סוף סוף להעריך עיתונאות, בראיון של שעה הוא קלט הרבה לטעמי). כתבה מעודנת יותר אולי היתה גורמת לי לקנות את הספרים, בלי לבדוק מספיק לפני.

            1. אחד העם.
              אענה במקום תגובת הרב הצפויה. "ונאמר אמן"

              אגב בצמד חמד הללו כלול כמעט כל מה שכתבת, (אני מזדהה איתך אבל מסייג כי יש פעמים בהם אין התנגשות בין דבריך לדעת הרב, והם בבחינת תוכו אכל קליפתו זרק, ויש המון מה לאכול, רק צריך לשים לב לקליפות שנחפות מדי פעם אף לתוך האוכל).

              1. אתה רומז לזה שזה סוג של מיסיונריות בתחפושת. כי זה מה שאני מתחיל להרגיש, ואם זה כך אז באמת חבל על הזמן שאני מבלה בבלוגים כרגע?(זה מה שאשתי אמרה לי כבר מההתחלה, אבל עוד לא זכיתי להגיע לדרגת האמונה שלה).

      3. הכתבה שיבשה דברים. אפילו אני הקטן ראיתי אותם מיד. אני לא מאשים את המראיין. קשה למראיין מבוגר שאיננו מכיר ואיננו מבין להציג את שיטתו של הרב בצורה טובה. הוא השתדל אבל ניכר שהוא לא בתוך העניינים.

        בסופו של דבר הראיון היה ראיון טוב וככל שיעבור הזמן ואנשים יחשפו לשיטתו של הרב יותר כך הם יבינו את המגבלות של הראיון ויתקדמו ממנו הלאה.

  5. הייתי חייל במוצבים בגבול לבנון וגם בתוכה, אחרי שנה וחצי בישיבת הסדר. כבר בלי כיפה ועם הרבה בוז לדוסים וליהדות כפי שהכרתי אותה. לקראת סוף השירות קראתי "המרד השפוף" שהוריד לי את הרוח מהמפרשים מחיפוש אמת חילונית מסודרת. נותרתי ללא כלום. באחד מביקוריי במוצב ציפורן נתקלתי בבחור ישיבת הסדר ירוחם שהחזיק במספר חוברות ירוקות. הוא הסכים להשאילם אחרי שוידא שאתאמץ לחזור למוצב ולהחזירם לו. קראתי אותם. אורו עיניי וגם דעתי, לימים החוברות הללו הפכו להיות "שני עגלות וכדור פורח". זו היתה הפעם הראשונה בה הבנתי שאני יכול להיות דוס, שזה בהחלט יכול להיות אינטילגנטי, שטיפשות קיימת בכל מחנה. הרב מיכאל נתן לי ביטחון וודאות להאמין גם אם לא תמיד הכל ברור. בהמשך נטיתי מדרכו. זאת אומרת פסק לי הצורך לברר כל נושא/ עניין בחקירה אנליטית. פניתי לעולם הפסיכולוגיה ובהמשך לאמנות (תיאטרון ומוסיקה). מעולם לא הפסקתי לעקוב אחריו. הסיבה העיקרית היתה ועודנה השתכנעות עמוקה בבחינת נושאים בעזרת השכל. כשאתה נמשך לאמנות וספרות, בקלות אפשר לדבר שטויות גם על כך אני מודה לרב מיכאל שתמיד נמצא לי כתמרור אזהרה. תלמד, תקרא, תתעניין רק הישמר משטויות, כנראה מידי פעם הן תגענה. בקשר ליהודה יפרח אני חושב שהוא בעיקר נבהל ממפלצות מדומיינות, לא חייבים להסכים עם הרב מיכאל על כל דבר (אני די משוכנע כי הקב"ה מתערב בחלקים הרוחניים של האדם ואכמ"ל) אבל, אני מודה לקב"ה שהתערב בבריאה 🙂 ושלח אותו בדורנו הפוסטי לסדר לנו ת'ראש. חילו לאורייתא.

  6. אתה הרי בעצמך מוכיח שבסופו של דבר ההנחות הראשוניות שלנו נובעים מן האינטואיציה, אז הנה לך פשר למושג ״מחשבה יהודית״: מחשבה שנולדה מאינטואיציה של יהודים, עם עלילה והתפתחות, אמנם לא לינארית, אבל מתנהלת בדיאלקטיקה שכן מביאה בסוף הגות יהודית. מחשבה זו הושפעה מאוד ממפגש כלשהו בעבר עם האל, ולכן לא יכלה להתפתח אצל אומות אחרות. למה זה משנה שהאינטואיציה יהודית? כיוון שהיא מושפעת מההיסטוריה היהודית. היסטוריה שכוללת בתוכה נבואה על רב גווניה. ברור שאם תבטל את כל מה שהוא לא לוגיקה ביהדות, לא ישאר לך מחשבה יהודית.
    לעניין הראיון, הבעיה היא לא מה שנאמר, זה הרי ברור שראיון בדר״כ מציג תמונה די מעוותת, אלא העובדה שבחרת להגזים ולשדר על גל שניכר שמנסה לפנות לקהל שהוא לא הקהל שלך, ולכן הדוגמאות שלך והאפשרויות שאתה מעלה, אפילו שהם לא באמת מה שאתה חושב, כפי שאתה כותב כאן, משדרות לקורא שמתעניין בז'אנר שלך, עמדה קיצונית בהרבה ממה שאתה מציג כאן.

    1. לא חושב שהיה שם משהו קיצוני. היו דברים לא ברורים ו/או לא מדויקים.
      לגבי הגות יהודית אין טעם לחזור לזה שוב. הבהרתי כאן ועוד יותר בספר השני בטרילוגיה. אם מבחינתך חשובה זהותה האתנית או הדתית של אם ההוגה – לבריאות.

  7. עקיבא צוקרמן כתב בצורה נפלאה את התחושה שיש מן האנשים שעוברים בלומדם את הגותך. אני אחד מהם.
    אבל המסקנה שלו או התהייה שלו היא מופרכת… הארץ המובטחת שהוא רוצה שתכנס אליה היא הארץ שממנה גאלת אותו.

    1. אני לגמרי מסכים. גם אני חשתי שהמאמר אותנטי ומתאר יפה תחושות רווחות לגביי. כתבתי זאת בטור, ובגלל זה חשבתי שחשוב להתייחס דווקא אליו.
      אני רק לא לגמרי מבין מדוע התשובות שנתתי כאן בטור מותירות אותך עם התחושות הללו.

      1. אני לא מבין מה הרב לא מבין?
        התשובות שלך היו מדויקות, לענ"ד הקצרה

        1. כלומר התשובות נראות לך מספקות? אני באמת לא מבין את כוונתך. כתבת שתחושותיך היו כמו שלו (כלומר שדבריי לא מביאים לארץ המובטחת). האם זה השתנה?

          1. ברור שמספקות. הגעתי לארץ המובטחת ויש לי בה "חלק ונחלה"
            התחושות שלי הם כשלו, רק בתיאור שלו על בקעת הספק שמוארת. ו "בתור דתי מלווה אותך תמיד תחושת נחיתות נסתרת. בסוף בסוף אנחנו פרימיטיביים, מאמינים בישויות רוחניות שאין להם שום הוכחה. קול שקט מאוד, טורדני, לוחש מידי פעם באוזן- אולי זה סתם, אולי אין כלום, אולי כל האמונה הזו היא דמיון? הרב מיכי הפך את התפיסה שלי"

            טענתי, על צוקרמן, שתחושת הנחיתות ופרימיטיביות, והאמונות ללא כל הוכחה…
            מקורם, בעולם דתי של דבקות וחמימות וחוויות רליגיוזיות. אז להיכן הוא רוצה שתיכנס?!
            חזרה לארץ, שבה, בסוף בסןף אנחנו פרימיטיביים. בקיצור, השאיפה שלו היא אוקסימורון.

  8. הרב מיכי:
    איך מקיימים את מצוות "לאהבה את ה'אלוקיך ולדבקה בו" בלי רגש וחוויה?…

    1. מה הבעיה?

      'לדבקה בו – היינו להידבר במידותיו, מה הוא אדיש אף אתה היה אדיש', מה הוא אינו מתערב אף אתה אל תהיה מעורב' 🙂 'ולאהבה אותו' – דעלך סני לחברך לא תעביד, 'חיה ותן לחיות' – לא תסעד ולא תכסוף 🙂

      בברכה, פרשן דתא דלפינגר

      1. למר פרשן דתא דלפינגר:
        עדיין המילים של "אהבה" ו"דבקות" נותנים קונוטציה של חוויות ורגשות, ניתן היה לבחור במילים ענייניות יותר…

  9. שכוייח הרב מיכי. אחלה פוסט. תמשיך להאיר את עינינו. אתה מציל אנשים

  10. "מה שמטריד בו ובשכמותו, זו הוודאות השחצנית ששום דבר לא סודק אותה." אכן, יש בזה משהו. מעניין אם למדת את זה מליבוביץ.

  11. אוריה.

    אני לא יודע על איזה הצלת נפשות אתה מדבר, אני בטוח שבדרך הזו זה רק ילך וידעך. יהדות ספקנית כזו יבשה רק של הלכה? כמה אתה חושב שיחזיקו בדרך הזו מעמד? והבור ריק אין בו מים ובגלל שההלכה לא משתנה – נחשים ועקרבים יש בו.

    1. בס"ד מ"ח בעומר תש"פ

      לא' – שלום רב,

      ברור ששמירת מצוות יבשה מרגש רליגיוזי, לא מחזיקה מעמד לטווח ארוך, ובכל זאת יש בה מעין 'עזרה ראשונה' המאפשר להישאר פחות או יותר במסגרת הדתית 'עד יעבור זעם'.

      אמונה ורגש דתי הם דברים דינאמיים, לעיתים נחלשים ולעיתים מתחזקים,אך הרגלי חיים קשה לשנות ולמי שעזב את אורח החיים הדתי – יקשה לשוב אליו.

      כך ששיטת הרב מד"א – היא מעין מד"א 🙂

      בברכה, ש"צ

      1. ש"צ.
        אם המתוייך שלא לשמה מגיע בכדי לקנטר, הרי שסופו יהיה אבדון.
        בפשות ריקון העגלה מכל תוכן, והשאר של ההלכה היבשה, היא בעצם ריקון העיקר, הרי אין רצון לבורא שהשבת תישמר, אלא שאתה תשמור אותה! ובפרט לסובר שהאלוקים בכלל עזב אותנו, למה שנשמור כאן משהו, ובפרט אם הא אנכרוניסטי ברובו, כתפלין לולב מצה ושאר מרורים.

        1. תם.
          לא הבנתי כמה דברים במה שכתבת
          1. מה התוכן הרטוב שהוא כה חשוב בעיניך, נוסף על ההלכה היבשה? כלומר מה חסר בעיניך ביהודי שמאמין באלוקי ישראל (הגיע למסקנה שיש ישות שבראה את העולם, התגלתה, נתנה תורה לעם ישראל, מצפה שנקיים מצוות (משיקולים שלא תמיד אנחנו יכולים להבין), ואולי תיתן שכר בעולם הבא) ומקיים את ההלכה.
          2. גם מי שמחזיק בהלכה (יבשה) אומר שאין רצון לבורא שהשבת תישמר אלא שאתה תשמור אותה, אז אני לא חושב שהטענה הזאת רלוונטית.
          3. וכי הסובר שהאלוקים לא עזב אותנו מקיים מצוות כדי לקבל שכר בעולם הזה? שוב אני לא חושב שהטענה הזאת רלוונטית. דעות לגבי המדיניות של ה' לא נראות קשורות לשאלה האם לקיים מצוות.
          4. לא הבנתי מה הקשר לטענת האנכרוניזם. לטענה הזו יש תשובות טובות (חלק אכן ממש מסיני, וחלק הוא התפתחות/פרשנות טבעית ונחוצה של התורה בידי דורשיה באמת ולכן חזקה שה' רוצה שזה מה שנקיים), אבל לא הבנתי למה אתה מעצים אותה לשיטת מאן דאמר שיש רק הלכה (יבשה) והאלוקים בכלל עזב אותנו.

        2. קשקשני יקר.

          ראשית כל התייחסתי לטענה העיקרית של הרב, שאת עקרונות המוסר איננו שואבים מהתורה שלדעתי שגויה בתכלית. ומהסיבה הפשוטה, למה זה מחייב?! מה כן מחייב, הרי גם אם יש עיקרון שאתה מאמין בו והוא איררכיה מה אני אשם בכך?! אם לא בא לי להאמין בו או שאיני מאמין בו.
          המקור של הרב למוסר הוא מהפסוק “ועשית הישר והטוב”. הרב מרבה לצטטו, והוא כמעט גילוי פנים בתורה שלא כהלכה וכו’. ההמשך המלא של הפסוק הוא וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' וגו’ (דברים ו’ י”ח). הסילוף והשמטה המכוונת של המילים **בעיני ה'** היא אפולוגטיקה זולה, ובעיקר מקוממת.

          1-3 השכל הישר אומר שהאלוקים לא הביא חוקים לשם החוקים, אלא שהחוקים יביאו אותנו למקום מסוים, אף אם איננו מבינים את טעמא דקרא, מה שבטוח אין עניין במצוות יבשות לשמן, כך אומרת האינטואיציה האנושית, ואיתה אנו עובדים ופועלים, לא ניתנה תורה למלאכי השרת. לגבי מעורבותו בעולם, אעזוב כרגע את הראיות להתערבותו בעולם, רק עולם שבו יש אינטראקציה בין האדם לאלוהיו, (אפילו אחרי שפסקה הנבואה דרך השגחה פרטית, או אפילו בתוך ההסתרה). האלוהים משגיח על העולם, מתעניין בקורה בו וחשוב לו מה עושים בו בני האדם. בעולם כזה, יש טעם לעבוד את ה’. ודו"ק: הטעם אינו מפני תקות השכר או יראת העונש, (כפי איך שניסת לצייר בדברי) אלא מפני שזו אכן עבודת ה’. כעבודת מלך בפניו בהיכלו. לעומת זאת, בעולם שבו “עזב אלוהים את הארץ” כדברי הרמד"א והלך להשתעשע עם מלאכיו אי שם מעבר לגלקסיות. זהו עולם המשול לארמון שהמלך עזבו, ניתק קשר ואפילו לא מטלפן. (נכון בשיר זה על המשיח..) מה ערך ומה משמעות יש לעבודת המלך בארמון כזה? אז מה אם הוא בנה את הארמון וציווה כיצד לנהוג בו? למה זה בכלל מעניין אחרי שהמלך נטש את ארמונו, עבר לדור בארמון אחר ומניח לכל שד ואשמדאי להשתולל בארמון הנטוש ולהרוס בו כל פינת חמד, איזה ערך מוסרי יש לעבודת מלך שכזו? אם ה’ עזב את הארץ בגלל “שינוי מדיניות”, אין שום מניעה מוסרית שאנו נעזוב אותו. וכך גם נראה שעושה מי שחושב שעזב המלך את ארמונו, וד"ל..

          4. עניין התפתחות המוסר, והאנכרוניזם. לזרוק שיש תשובות לא באמת עונה, אשמח אם תענה על מכירת ביתו לאמא, על אונס אשת כהן, על ברית מילה שילוח הקן, הריגת עמלקי, והריגת שוכב עם בהמה, ומשכב זכר וכו' וכו' . התורה מביאה את ההולך על פיה למקומות שהעולם שלנו רק מרחיק אותנו הנה אמנם, ב-500 השנים האחרונות האנושות התקדמה רבות במישור המדעי והטכנולוגי, אך האם במקביל להתקדמות זו אתה באמת יכול לומר שהאנושות התקדמה גם במימד הרוחני? אדרבא, דומני שמי שאינו מסתגר בד’ אמות של התפלספות וזו הנקודתי זכות היחידה שלי על הרמד"א, יחוש שההיפך הוא הנכון. הדת אבדה את מעמדה בעולם, האתיאיזם פורח ועמו שלל אידיאולוגיות רשע, ובעשורים האחרונים אידיאולוגיות חמרנות תאוותנית, הזימה השורצת מכל פינה, נכון התרגלנו בעוונותינו, חלקנו לפחות, המוסכניק לא שם לב לתוספת שמן שחור על ידיו המזוהמות, נהנתנות בהמית, פוסט מודרניזם. כך לדוגמא רק את תופעת מחאת המכנסונים שהחזירה אותנו לשגרה הכואבת ואני לא מדבר על הזיות כמו התנועה לשחרור הפטמה ושאר חיות רעות.

          1. תם היקר
            ברשותך אני מתייחס לתשובות שלך

            1. לכאורה אנחנו יודעים מה הישר והטוב בעיני ה' לפי מה שנראה לנו ישר וטוב. הגמרא הרי לומדת מכאן עניינים של לפנים משורת הדין (שלפעמים נכנסים גם לשורת הדין ולפעמים לא). לא הבנתי את השאלה למה זה מחייב? מישהו ניסה לשכנע אותך שזה מחייב? אם אתה לא מרגיש מחויבות למוסר (כצו האל או בפני עצמו) אז לא.
            2. השכל הישר אכן אומר שאלוקים לא נתן חוקים לשם חוקים אלא שהחוקים יביאו אותנו (או את העולם) למקום מסוים. נו?
            3. נקודה חשובה ולא ירדתי בה לסוף דעתך. באופן אישי אני לא בטוח שהשאלה האם ה' יודע את מעשינו היא קריטית לקיום מצוות. אבל נניח שכן, נראה שאתה לא מסתפק בכך שה' צופה ויודע אלא דורש שה' גם ינווט את הבריאה. האמת שאני לא מזדהה עם מה שכתבת אבל אין לי טענות מפורשות. בכל אופן זו בוודאי לא טענה מובנת מאליה שאמיתותה מכרזת על עצמה.
            4. לגבי המוסר והאנכרוניזם, קושיות הן קושיות, אני רק לא הבנתי למה הקושיות האלה קשות לשיטתו של פלוני יותר מלשיטתו של אלמוני. לא התייחסתי לשאלת המוסר אלא רק לגבי האנכרוניזם שהצגת (כלומר לטענות שחז"ל לא קלעו בפרשנותם לכוונת התורה). ולגבי זה הצגתי את התשובה (ולא רק הצהרתי שהן קיימות). לגבי המוסר דעתו של הרב אברהם ידועה שזאת אכן בעיה מוסרית ודרישה (או היתר) הלכתי שמתקיימת במישור נפרד (ומה יכריע האדם בקונפליקט? עניין שלו).
            5. לגבי התקדמות במישור הרוחני – לצערי לא ברור לי מה זה בדיוק וייתכן שאני כמוסכניק שתיארת.

            1. קשקשי יקירי.

              1. מי שמאמין שיש דבר כזה מוסר, הרי שזה מחייב את המסקנה שיש אלוקים, וממילא המוסר הוא גם חובה, נכון כביכול התחלנו מהנחת היסוד שיש מוסר, אבל אחרי העובדה הזו, המסובב הוא האלוקים. (אם יש גשם יש עננים, אבל העננים הם המביאים את הגשם, הרמד"א בשיעורי מוסר). ולכן לומר שיש מוסר חוץ אלוקי, היא פיטומא מילה. מקסימום זה עובדות הנראות כמוסריות, אבל לא התנהגות מוסרית. ולכן מי שכן מאמין שיש מושג כזה מוסר, מחוייב לאלוקים שהוא המייצר (המסובב) של המוסר.

              2. נו שויין. מה נו ומה שויין, עיין בשאלתך השנייה וד"ל.

              3. אם אתה לא חושב שזה קריטי, שיהיה לך בהצלחה, אני לא באמת מדמיין את מר קשקשי או כל אדם שפוי אחר שהיה עובד בארמון המתואר לעיל, אחרי שהמלך נטשו ואל תמכור לי סיפורי עאליבאבא.
              מלבד סברא זו שכל בר דעת דחד יומא מבינה אם הוא לא עקשן ושחצן דיו, או מונע מאינטרסים, יש גם טיעון הסתברותי, ע"ע קנקנו של ראסל, אם התגלה הקנקן ולו פעם אחת הרי שחובת ההוכחה על מכחישו, לענייננו הקנקן ששמו בורא עולם התגלה יותר מפעם אחת, בפומבי, וממילא נקודת ההנחה שלנו היא שכל השגחה פרטית היא ידו הארוכה והחבויה, ולא צריך להוכיח זאת שוב ושוב. אם תרצה אצרף לך מספר לינקים בהרחבה.

              4. מה פי' מה יכריע האדם בקונפליקט?! אין קונפליקט, כי כשאלוקים אמר שאשת כהן שנאנסה חייבת להתגרש, הרי שחובה זו הייתה אחרי שיקול המוסר ולכך אין קונפליקט, זה לא משהו שהתפתח עם השנים, כדוגמת עבדים נניח ומכירת ביתו לאמה, לכן המסקנה היא שכך רצונו, וזה המחייב!!

              5. אין אדם משים עצמו רשע, אבל כמשיח לפי תומו בהחלט נראה כי הנך המוסכניק המלוכלך, אם אינך רואה את ההידרדרות ברפש בזימה ובתאוותנות חסרת המעצורים בעידן בו אנו חיים.

              המשך יום מקסים, תם.

              1. תם היקר
                1. לא דובר על מוסר חוץ אלוקי אלא על מוסר חוץ הלכתי.
                2. למצוות כנראה שיש מטרה אלא שאיננו יודעים אותה.
                3. טיעונים הסתברותיים לחוד. אתה אומר שאין טעם לעשות מצוות אם אין השגחה פרטית. אני לא מסכים לזה.
                4. ההלכה אמרה שחייבת להתגרש, זה במישור ההלכתי. יכולה להיות סתירה גורפת, כי המוסר וההלכה הם שני שיקולים נפרדים, ובפרט יכולה להיות סתירה בסיטואציה קונקרטית ובה האדם נמצא בקונפליקט (מה רצון ה' הסופי כאן).
                המשך יום מקסים

              2. קשקשני .
                1. מוסר חוץ הלכתי היינו מוסר חוץ אלוהי.
                2. לכן מה, לכן נציג אותה יבשה כנווה מדבר?!
                3. תשאל את מרדכי… ?
                4.לא הבנתי.

              3. 1. זאת נקודת הדיון והיא הנחת המבוקש פשוטה. מישהו אומר שיש שני מישורים נפרדים (ושניהם כלולים ברצון ה' כי הוא מקור המוסר, ומציין שזאת תחושה פשוטה, ומפנה לעיין בעניין עבירה לשמה וכולי) ואתה טוען שלא היא. והדיון היה לחינם.
                2. מה הלחלוחית שאתה מציע? עוד לא ברור לי מה היא נקודת הדיון בסעיף הזה. מה יש אצלך בהלכה שאין בגישה שעליה אתה חולק. הגישה שעליה אתה חולק לא אומרת שההלכה היא ציוויים שרירותיים.
                4. לא יודע לפרש יותר, אם לא הבנת (כפשוטו או כמדרשו) אז נעמוד כאן. בעצם זה כלול ב1.

            1. ר' מרדכי מו"ר.
              בהחלט, אך אין כאן גניבה חלילה בעבר השתמשתי בתיאורך לוויכוח עם חבר, פשוט נהנתי מדבריך, שלחתי לו אותם, ולא זכרתי ממי לקחתי אותם, כעת חיה השתמשתי ממה ששלחתי לו, ואכן ברצוני להביא גאולה לעולם ולומר שדבריך הם האמורים יישר כוחך!! בעיקר על הניסוח, התוכן הוא תוכן משותף להרבה מקוראי האתר, ההגשה שלך בהחלט מגישה את הדברים בצורתם הראויה.

              1. התנצלותך מקובלת, הפיצויים עוד לא הגיעו…
                סתאאאאאם… צו געזונט!
                חג שמח.

              2. ועוד משהו שנזכרתי כעת.

                מלחיני המאה ה-18 היו בעצם משרתים של איזה פריץ (אריסטוקרט בלע"ז) או של עבודה זרה (כנסייה בלע"ז), והיו נתונים ללחץ עבודה גבוה. משום כך נהגו כולם "לגנוב" קטעים מיצירות ישנות ולמחזרם. כמובן, הישרים (או הגאים…) שבהם הקפידו "לגנוב" רק מעצמם. בתקופה שלפני ההקלטות ניתן היה לקוות שהמאזינים לא יזכרו את היצירות הישנות…

                מסופר שאחרי ביצוע של אחת מיצירות הנדל הזמינו המלך לתאו ואמר לו: "אני מזהה כאן גניבות". "אכן", השיב הנדל, "אדוני מצא את עוון עבדך, אבל לפחות יודה שיש לי טעם טוב ואני יודע ממי לגנוב"… לפי הסיפור המלך נהנה מהתשובה ופטר את הנדל לשלום.

              3. בישיבה שלי היו אומרים על זה "לדעת מה לקחת זה גם קונץ"

              4. קשקשני.
                אם הייתי מרדכי הייתי מתפרגן, בפרט שמקור הגנבה נעשה בעבר, וכעת היא שוחזרה לפי הנסיבות, בהחלט ראוי לקחת את הפירות מבין המטקבקים כשהם פירות עסיסיים, אולי כדאי גם לזכור מי זרע אותם ולתת לו קרדיט בבו היום בו הפירות יצאו לשוק..
                קונץ לא הייתי קורא לזה..

              5. אני לא יודע מה הפלגיאט האמור כאן (וגם מסברא קשה לנחש, כי לא ראיתי שום דבר שיש מה להשתבח בו). התייחסתי בכלליות וציינתי שגם כדי לדעת אילו חפצים כדאי לשאול שלא מדעת בעלים דרושה יכולת הבחנה והבנה. (אומרים שאמרו שההבדל בין ר' חיים לר' איצלה הוא שכל מה שר' חיים אמר גם ר' איצלה יכל להגיד, אבל יש דברים שר' איצלה אמר ור' חיים לא היה אומר, ולא בגלל שר' חיים לא חשב עליהם)

            2. מרדכי כבר חשבתי על פיצויים, ולבסוף נראה כי ויתרת עליהם כמו שפטר המלך את הנדל.. ? (אגב סיפור הנדל גופא הוא כפירה הקוראת לגנב).

        3. בס"ד מ"ח בעומר תש"פ

          לתם – שלום רב,

          דווקא מה שמציע רמד"א הוא לשמור את המצוות 'משום שה' ציווה', ציווה וזהו . אי אפשר לומר שזה לא 'לשמה'. לדידיה אין נפק"מ אם ה' עוזר לנו כיום או לא, ואין נפק"מ אם חשים אנחנו טעם ורגש בעשייתן או לא. צריך לקיים את מצוות ה' 'ביי הוק אור ביי קרוק, כגזירת מלך.

          השיטה שלו בעייתית כמובן, כי חלק בלתי נפרד ממצוות ה' הן 'חובות הלבבות', האמונה בה' ובהשגחתו, והרגש הדתי של אהבת ה' ויראתו, וכשיסודי הורה במחשבה ורגש מוזנחים, גם חלק המעשה הולך ומתייבש ומאבד מחיותו (כפי שהעיר א' לנכון). יש טעם לדבוק במצוות גם ב'מוחין דקטנות' כפי שמציע רמד"א, אבל בשום אופן לא להסתפק בזה, אלא לשאוף להגיע ם ל'מוחין דגדלות'.

          מה שטוב כ'עזרה ראשונה', אינו תחליף לצורך להגיע לשלימות של אמונה ואהבת ה', אי אפשר להיתקע כל החיים ב'מד"א' 🙂

          בברכה, ש"צ

          וזה באמת ההבדל בין ההסברים הנאמרים לתם ולשא"י, שמדגישים את חובת קיום המצווה משום העבר, 'בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים', 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'. לעומת זאת בתשובה לחכם מסיימים גם בתכלית העתידית 'לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה', שהמצוות יביאו אותנ לתחושה של טוב וחיות בעבודת ה'.

  12. ש"צ.

    קודם כל, אני א נקודה. ובטח התבלבלת בשיטתו לחברא קדישא.
    חביבי, למכור לי ארטיק במדבר זה קשה, אז שאני רואה שמוכרים קרח לאסקימוסים יזיז לי? עוד פרובוקטור שממשיך בדרכו של ליבוביץ'. וואוו, אל תשאל כמה זה משפיע עלי. כולי חוויות מרוממות נפש לדבקות בו ובדרכו ית'.

  13. נ.ב אני ממש לא רואה בליבוביץ' הוגה גדול. אני מקפל אותו בכיס הקטן שלי בלימוד והבנה ואם לא הייתי עצלן וחיי בזמנו הייתי גם דואג להראות לו את זה בפנים. סתם זקן מאוס שהצליח לשטות בכל מיני ידענים למיניהם. וזה רק מראה כמה ידע לא מעיד על חכמה ועל כך שאין סוף לטמטום האנושי.

    1. אם יש לך טענות חדשות וטובות אנא כתוב ופרסם אותן. אחרת זה מזכיר לי את הסיפורים החסידיים על האדמור הקדוש בעל חרצובות פלמונייהו שהתפרסם כיהודי חביב המאריך בתפילה, ומספרים שכתב חיבור שבו הוא מפריך בראיות עצומות את כל דברי הש"ך ביורה דעה במקום שחלק על הראשונים, אלא שטרם מיתתו הניח ראשו בין שתי ידיו הקדושות ושקע בשרעפים, ושוב נתנער, נטל את תכריך הכתבים והשליכו לאש, ואמר: "השך למד תורה לשמה ואין מכבודו שאפרסם השגות עליו". והחי יתן אל ליבו!

      1. וייתכן גם בנוסח יותר פשוט, כפי שאמר רבנו הננמ"ח
        אם הייתי לומד גפ"ת הייתי הופך את כל הלומדים לאפר, אלא שאין לי חשק לזה.

  14. דומני שלא פלא ששלילת הרגש מעוררת דובים מרבצם.
    רבי עקיבא שבכה בשיר השירים לא יכל להיות בספק באמינות הספר. תיאורים רבים במקורות גם לא יכולות להיות.
    פשטות התורה גם היא לא כך. אפשר להאמין בלב גם כשיש 80% בשכל. וזוהי חובתינו לכאורה.

  15. עכשיו, כשכולם יודעים שצריך להיות מוסריים, בשביל מה צריך את אלוהים או את התורה או את ההלכה?

    1. בס"ד ד' בסיון תש"פ

      לגב' פישר – שלום רב,

      כולם יודעים שצריך להיות מוסריים ה שבח לאלקים שאחרי שלושת אלפים שנה שתורתו נוכח בעולם כבר פשטה בעולם התודעה שצריך להיות מוסריים. לפי איך שהעולם נראה, נראה שעדייןיש לו כברת דרך ארוכה עד שתודעה זו גם תהיה מופנמת 🙂

      אבל האידיאל שכולםיהיו מוסריים, זו רק הקומה הראשונה, של שבע מצוות בני נוח, אנושות שאין בה פגיעה ברכוש הזולת ובגופו ושאין בה עבודת אלילים וגילוי עריות. הקומה השניה היא להיות רחמנים וגומלי חסדים, לא רק 'חיה ותן לחיות', אלא 'אהבת חסד' כלפי כל הבריות, ועם זאת להיות 'ביישנים' כלפי הקב"ה, להיות ב'הצנע לכת עם אלקיך' מתוך הכרה שכל מעלותינו ממנו הן – לזה צריך הרבה עבודה אישית והרבה הנחייה של תורת ה'.

      בברכת קבלת התורה בשחה, ש"צ

    2. זהבה, השאלה שלך לא ברורה לי.
      1. לא צריך את אלוהים. הוא שם. אני לא בורא אלוהים בגלל צורך כלשהו.
      2. את התורה וההלכה צריך כדי לדעת מה רצונו (ערכים דתיים). לא בשביל ערכי מוסר. זה בדיוק מה שאני חוזר וטוען, שהתורה לא מלמדת אותנו (לפחות כיום) ערכי מוסר. היא נועדה להלכה. אגב, כך גם עולה מרש"י הראשון על התורה.

      1. מרש"י הראשון למדים שהתורה מחדשת גם בתחום המוסר, ואומרת בניגוד לחשיבה הפשוטה, שקניינו של עם על ארצו אינו קניין טבעי, אלא תלוי ברצון הבורא. יסודות המוסר אולי טבעיים, אך מי שמגדיר את הזכויות והחובות של האדם היא התורה. וכפי שהראה החזו"א שבשאלת המלמד המתחרה, קביעת התורה אם מותר להתחרות, היא המבדילה בין גזלן לבין עושה כדין.

        בברכה, ש"צ

  16. אני מזדהה עם עקיבא צוקרמן.
    א. בניגוד למי שהציג כאן, השאיפה שלו היא לא לחזור לפרימיטיביות.
    אבל יש הבנה בסיסית שדת בנויה על תכונות מסוימות, מה שמכונה רליגיוזיות.
    אין לזה קשר למיסטיקה שהזכיר יהודה יפרח.
    אבל הדת היא לא עשיית מעשה מפני שהוא אמת. אלא זה התמסרות לקב"ה, שזה כולל אהבה ויראה ועוד.
    זה התשתית הנפשית שעליה יושבת הדת, זה לא סתם שהקב"ה גילה לנו את רצונו כדי שנדע מה האמת ואז נקיים אותה מפני שהיא כזו.
    ובכלל, קבלת התורה היא בכריתת ברית, זה לא סתם הנחתה של ציווי, זה קשירת קשר עם הקב"ה, הצורה שהרב מתאר את היהדות באופן יבש זה אמנם מחייב כאמת, אבל זה לא יושב על התכונות הנפשיות שאותם מחפש אדם דתי, (לא שהדת תספק לו מילוי של צרכים מסוימים, וגם עשיית דברים מפני שהם חובה יושבת על מקום מסוים בנפש שמפנה את האדם לשם, אלא שהמקום הנפשי שאדם פונה לדת היא לא רק תפיסת החוב של צו קטגורי, אלא רגש אחר שמניע להתמסרות וכו').

    ב. דומני שהטענה הזו כוללת גם את העניין של "מחשבת ישראל"
    הרב טוען שאין כזה דבר מחשבת ישראל אלא מחשבות שאו שהם נכונות או שלא.
    גם כאן התחושה היא שהרב מהאו"ם.
    ברור שכל מחשבה אפשר לנסח אותה בניסוח אוניברסלי ואז הטענה שלה היא אוניברסלית.
    אבל טענות הם לא רק לוגיקה טהורה, אלא הזדהות.
    ביחס לכיבוש יש טענות "ישראליות" לא כי הם מנוסחות לישראלים בלבד, אלא שחוץ מטענות עובדה כל טיעון שיפוטי ביחס לנושא הזה מונע מההזדהות הפנימית של האדם, ויש טענות שבאופן טבעי מי שמגיע מנקודת המבט הישראלית כך תופס את הדברים.
    ההרגשה היא כאן שהרב עומד מבחוץ ושופט טענות באופן קר, זה מתאפשר למי שמגיע מבחוץ.
    זה כמו אדם שישאל את עצמו איך אמור להיראות הקשר הזוגי שלו, זה יהיה מגוחך אם יבוא מישהו ויתאר לו מה ההגדרה של קשר זוגי (ואיזה נורמות מחייבות יש בו), זהו תיאור מבחוץ שכולל את כל סוגי הקשרים, הוא מחפש את הצורה המיוחדת לו, הנורמות המחייבות אותו לפי האופי ותכונות הנפש שלו לא שייכות לכל אדם, (אם כי נוכל לנסח חוק כללי שכל מי שיש לו כאלו תכונות נפש עם כאלו קשרים אלו יהיו החובות שלו, כמובן שזה לא יעניין אף אחד).

    לסיום, אני חייב לחזק את ידי הרב,
    פונים אליי צעירים מישיבות עם שאלות באמונה,
    והרבה ממה שיש לי לומר להם זה דברים שלמדתי מהרב.
    כך שחוץ מהפירות הישירים שיש לך מאלו שמדברים איתך, יש עוד הרבה פירי פירות.
    תודה רבה

    1. אז בכל זאת אנחנו לא בדיוק באותו מקום.
      לדעתי לא כל מחשבה אפשר לנסח בניסוח אוניברסלי. החובה לא לאכול חזיר אינה ניתנת לניסוח אוניברסלי, אחרת היא הייתה מחייבת את כל באי עולם וכך לגבי רוב ככל ההלכות. זה בדיוק מה ששונה במחשבת ישראל.
      שאלת החיבור הנפשי היא עניין טכני בעיניי. פסיכולוגיה אינה מהות. אם אנשים צריכים משהו כדי להתחבר שיקחו אותו. אבל אין בזה שום דבר מהותי. כל אחד ונטיות נפשו שלו..
      תודה על החיזוק.

  17. אני רואה בשירשור הזה הזדמנות יקרה מפז לכתוב גם את אשר על לבי בקשר לספריו של הרב מיכאל אברהם:

    אני רואה את עצמי כאדם ראציונאלי (מי לא? בעצם), וככזה, הספרים של הרב מיכאל אברהם הם כמים הקרים לנפש עייפה.

    במשך הזמן, כשיצאתי מ"הבועה" של הישיבה והמסגרות הדתיות לאומיות, ובפרט כשהתחלתי להכיר, לדבר ולהתפלסף עם חברים חילונים אתאיסטיים בעלי השכלה גבוהה ורחבה נשאבתי למערבולת פנימית של רצון לברר, להכיר, לנתח, להבין ולהעמיד את עצמי במדרגה יותר גבוהה של הבנה: על מה החיים שלי מתבססים. הדעות, התפיסות, האמונות וכו'.
    [כמאמר מוסגר אציין שבעיניי, דוקא ככל שהאדם באורחות חייו יותר מקפיד על לימוד תורה ושמירת מצוות, וככל שזה יותר ממלא את סדר יומו הפנימי והחיצוני – התביעה לבירור ראציונאלי גוברת. הרי ברור שאם האדם משקיע במשימה יותר השקעה הוא ירצה להבין למה הוא עושה אותה בכלל.. אם כן, ה"דוסיות" מגבירה את התביעה לבירור וזה כלל לא תחום לאנשים ש"נחלשה אמונתם" כמו שלפעמים מצטייר.]

    בשלב הזה, מתוך קריאה ודיונים רבים בנושא אבולוציה, הגעתי לספר של הרב מיכאל אברהם "אלוהים משחק בקוביות". הספר הזה האיר את עיני. חיזק את אמונתי והשפיע עלי בצורה ישירה ועקיפה.

    בצורה ישירה: הספר נתן לי כלים שכליים להסתכל על כל נושא האבולוציה בעיניים פקוחות, לא לפחד, לחשוב, להתעמת. הוא נתן עוגן ראציונאלי לנושא הטעון הזה.

    הוא השיב לי את הביטחון לדבר עם חבריי כשווה בין שוים ולא כנחות ראציונאלית או כאדם המדחיק את המדע או השכל כשנח לו. למעשה הוא השיב לי את היכולת להסתכל כך על עצמי.

    בצורה עקיפה: הספר נתן לי כלים איך לגשת לנושא , בבטחון, לא להשאיר את דקויות השכל בצד אלא להשתמש בהם ולבטוח בהם. לא לראות בתביעה לראציונאליות חולשה אלא יתרון וחוזק.

    אני חב תודה עמוקה לרב מיכאל אברהם במובן זה , ואני שמח על ההזדמנות בשירשור הזה לכתוב על כך.

    בשולי הדברים:
    קראתי גם את הדברים של עקיבא צימרמן ואחרים כאן בשרשור, וגם על כך ארצה להוסיף:

    יש כן הרגשה שמלווה אותי בקריאת הספרים (המאוד אנליטיים) והמאמרים ובכלל בהרהורים שאחרי:
    לפעמים יש הרגשה שהעיסוק האנליטי, כיוון שהוא מדבר על הכל וחודר לכל פינה, הוא הופך בעצם להיות חזות הכל. הוא לא משאיר מקום לרבדים אחרים בתפיסה של האדם.
    הדוגמה שחשבתי עליה היא על אנשים שמסתכלים על ים: מבחינה אנליטית יש כאן חומר מסויים שמקיים גרביטציה. הא ותו לא.
    האיש הראשון, האנליטי, אומר שזה מה שהוא רואה. והוא צודק. ולא רק שהוא צודק- הוא צודק לחלוטין בכך שאין כאן שום דבר נוסף מעבר לזה.
    אך האיש השני אומר שהוא רואה כאן ים. אנחנו יודעים שהוא גם צודק בלי לסתור לראשון.
    האיש השלישי אף חיבר שיר על הים שרואות עיניו ואף הוא צודק.

    אם כן, ההרגשה היא שהספרים הם "האיש הראשון" (ואולי אף החשוב ביותר כבסיס). האיש השני והשלישי שאין להם את הידיעה של הראשון הם חסרים ביותר. אך האם "האיש הראשון" לא ירצה לברר בנוסף על מדברים האיש השני והשלישי?

    לסיום אני רוצה להודות שוב לרב מיכאל אברהם,
    גיליתי את האתר בעקבות הראיון והריהו כאוצר של ידע.
    תודה על האפשרות לכתוב ישירות, לשאול לברר להתכווח.

    1. תודה רבה.
      אני מקבל את כל טענותיך. אני בהחלט מתכוון להיות האיש הראשון. את האיש השני והשלישי לדעתי כל אחד אמור לבנות לעצמו. אני לא שולל את כל הקומות הללו, אלא רק טוען שהן לא היסוד והן לא מחייבות את כולם (ומאיך יכולות להיות אוניברסליות ולאו דווקא יהודיות). נדמה לי שזה מה שכיניתי בכמה מקומות 'תורה בגברא' להבדיל מ'תורה בחפצא' (שהיא התשתית המינימלית בתיאולוגיה, וההלכה והעיון בה), תיארת את זה כאן יפה מאד.

      1. שלום הרב!
        גם אני התחברתי מאוד לדברי צימרמן הנ"ל, אני חב תודה עמוקה לרב על הרציונליות שהרב הכניס באמונתי הדתית. אני חש באמת שבשורתו של הרב היא הבשורה היחידה למחפשי האמת בדור שלנו, גם מניסיון בשיחות עם חברי שכבר איבדו את אמונתם.
        מתחילה רציתי לכתוב תגובה לטור זה, להמשיל את הדבר לאדם שאוהב את אשתו פעם יותר ופעם פחות, אבל לא מבין שברגע שהוא התחתן אתה יש לו גם מחויבות קבועה כלפיה שאינה תלויה בנסיבות וברגשות, ובא אדם ומסביר לו את עניין המחויבות והוא מקבל על את העניין, אבל עדיין הוא מחפש פתרון כיצד לעשות הכל בשמחה ובאהבה וכיצד לרתום את הרגש לטובת חיי זוגיות מלאים ושלמים.
        הרב דומה לזה שהסביר את המחויבות שבחיי הנישואין, שזה הבסיס, ובלעדי זה אין כלום. אבל כל המלינים על הרב שואלים מה עם האהבה עצמה? כיצד ניתן לבסס אותה?…
        הדבר שהרב כותב כאן לדעתי יכול להניח את דעתם של רבים מאוד. אכן הרב מסכים עם זה שאדם צריך למצוא את החיבור הרגשי שלו לדת, רק שהרב חושב שזה לא עניין שלו, זה לא מחייב את כולם, ושכל אדם יעשה כהבנתו.
        אני חושב שכדאי באיזו שהיא דרך להבליט את התגובה הזו של הרב כך שיראו אותה אנשים נוספים.
        שוב תודה על הכל!
        חג שמח!

  18. גם אני קראתי את הריאיון והרבה מחשבות עלו בי, וחשבתי לכתוב תגובה שם, או לשלוח ליאיר שלג אבל בסוף החלטתי לכתוב כאן. וסליחה אם זה יהיה קצת ארוך, רגשי, ולא כתוב בצורה מתודית ומסודרת, מאז ומתמיד אני לא טוב בכתיבה (לא מחוסר בהבנה. (ובתקווה שהרב יקרא את זה )

    גם בריאיון, וגם בתגובות הרבה מהטענות הן לא רק לגופן של טענות, אלא העמדת בעל השמועה לפנינו הלא הוא הרב מיכי, כל' טענות כמו האם הוא אדיש לרגש הדתי, או שמא הוא סובל מאוטיזם רציונלי, וכן אלו הטענות מכל מיני גוונים של אנשים.
    אבל אני חושב שכולם שם שכחו דבר אחד שהוא לדעתי שובר שוויון, וכולם שכחו אני גם מתכוון לרב מיכי עצמו וזה …התורה ולימודה ולומדיה.
    כמי שגדל וחי בחברה החרדית ליטאית, מאז שאני מכיר את עצמי כל הטפה הן בחיידר או בישיבות, היו הקשר של עבודת ה' בתורה ובלימודה. כל שאר הדברים היו פעוטים. כן על חשבון זה היו גם דברים בעלי ערך שפוספסו כמו תפילה או שיעורי אמונה, שכמעט לא קיימים בישיבות.
    אבל כל האתוס היה תורה ולימודה נפש החיים שע"ד היה נלמד בישיבה קטנה מיד כדי להחדיר שמבחינתנו זו עבודת השם האמיתית.
    בעקבות זאת אין מה לומר הרמה היתה גבוהה ביותר (למדתי בישיבות הכי טובות שם), הן מבחינת ההתמדה והן מהרמה הלימודית והידע.
    (במאמר מוסגר לא מזמן היה כאן באתר נידון לגבי ישיבות חרדיות אל מול ישיבות דתי"ל וניסו להשוות ,אני הייתי בישיבת הר עציון במשך ג' שבועות מתוך סקרנות, וכן אותו הדבר בהר המור, אמנם בהר המור המצב יותר טוב אבל כל מי שנסה להשוות אין לי מילה אחרת לומר חוץ מזה שהוא הוזה יש לאותם בחורים מהר עציון וההר השני המון מעלות,( אגב הם גם רובם פחות אינטילגינטים באישיותם אפילו בשאר דברים) אבל בלימוד זה פשוט עולמות אחרים גם בידע, בניתוח, במיומנות בקיצור כמעט בהכל. רוב העיסוק שם הוא במבואות, או בדמיונות, על הנבואה והגאולה כל זה היה סתם…דרך אגב).
    וכאן מגיעה נקודת הביקורת שלי, כבר 5 שנים שאני מכיר את הרב מיכי. הגעתי אליו דרך שאלות ובעיקר הרגשת הבושה שהיתה לי לצערי כל פעם במפגש עם איש אקדמי או סתם חילוני קצת יותר חכם ומבין בעניינים אלו.
    ופתאום דרכו נפתח לי עולם ענק של דברים שלולא הוא לא הייתי מצליח לחשוף ולגלות וגרם לי לא פעם הרגשת גאווה . כמו שכתב עקיבא צוקרמן.
    ובכ"ז מה שהכי גרם לי ללמוד ממנו זה אהבת התורה שיש בו, שמבחינתי עיקר עבודת השם תלויה בה (שלא כמו רוב המגיבים שאמנם טוב שהגיבו ולא נותרו אדישים כשפגעו בדברים שקדושים בעיניהם, אבל אצלם עיקר העבודה זה מחקר כזה או אחר, חשוב ככל שיהיה על השפעת החסידות על האקזסטנציאליזם בראשית המאה ה- 5000 ושאר ירקות)
    רוב ספריו של הרב מיכי עוסקים בעניינם לימודיים עיוניים מרחבי סוגיות הש"ס. באחד הטורים האחרונים הוא כתב שם משפט מסוים שהוא בערך כך" שהביוגרפיה של ראשי ישיבות ליטא שאותם הוא מעריץ הרבה יותר מעניינת אותו מאשר חייו של קאנט".
    זה גם אותו הרב מיכי שלפני כמה שנים בעקבות דבריו של איזשהו פרופ' למדעי רוח, שהספיד את ר' איתם הנקין הי"ד על זה שחבל שהוא גם עסק בתורה או משהו כזה כי אחרת היא היה יכול להיות חוקר הרבה יותר דגול, והרב מיכי תקף אותו שיש הרבה יותר ערך בלימוד התורה שלו. כל מי שראה את הרב מיכי מוסר שיעור בלימוד וראה כמה הוא חי את זה, או שהרב מיכי כתב פה כמה פעמים שיש ערך אדיר לאדם ששקוע ומצליח בלימודו גם אם הוא בסופו של דבר לא משפיע על הסביבה, או נהיה פוסק הלכה ,ולכן יש חובה לפטור אותו מחובת צבא (שלא כמו רוב המגיבים שלא היו מעיזים לומר שיכול להיות שיש הצדקה לאיזשהו אדם להיפטר).
    ועדיין הרבה מהדברים שהוא כותב מאוד קשה לי לקבל, הן את תכנן והן את סגנונן, כמו כל השיח על החרדים שהיה כאן לדעתי הוא מגזים ומנותק מהמציאות שמתקיימת שם. אבל זה לא ענייני עכשיו.
    אדם כמוהו שכ"כ נטוע בעולמה של הלכה ותורה א"א לומר עליו שהוא עם אוטם או עם אוטיזם דתי, כי בשבילי או בשביל רוב העולם הליטאי, אין יותר בעל רגש מאדם שהשיח שלו הוא לימודי אותנטי (לא מחקרי אקדמי) עיינו דבריו של החזו"א באיגרותיו על עדם הלומד תורה ובזה רוב עיסוקו.
    הביקורת כאן היא גם על הרב מיכי שבריאיון על אף שזה לא קשור לטרילוגיה, לא סיפר שבזה עיקר עולמו הרוחני, אם זה מה שהמראיין חיפש.
    יש לי עוד הרבה לומר על הנושא הזה אבל כמו שאמרתי למעלה אני לא טוב בכתיבה וכו

  19. אני מתחבר לביקורת האחרונה בטור. וארחיב עליה.

    ליתר דיוק אני חושב שזו בעיקר תחושת תסכול, יותר מאשר ביקורת.

    אמנם אתה עונה בטוב טעם לאלו שאינם מאמינים באלוהים ולאמונה שלך יש בסיס רציונלי מוצק, אך יחד עם זאת אתה די מרוקן אותה מכל תוכן של עניין, חוויה ורגש.
    תפילות – כנראה לא עוזרות. שכר ועונש – אולי. רוח הקודש – פחחח
    וכן הלאה…
    מה נותר לנו? קיום הלכות מתוקף סמכות ולא מתוך הבנה שזו האמת בהכרח, נו שוין… לא מזמין במיוחד…

    יש כאן עניין גדול של פיתוי. אכן, זו האמת לדעתך. האמת היא גם שסיגריות מזיקות, אז למה לצבוע אותן בשחור? כל אדם מודע לסכנות. בכל זאת יש פיתוי רגשני שגובר הרבה פעמים על כל רציונל הגיוני.
    השיטה הזו באמונה מביאה הרבה אנשים לפיתוי עצום – פשוט לא לשמור כלום. היא מקשה.
    כאשר לא בטוח מהי מידת המעורבות של אלוהים בעולם הזה (וגם בעולם הבא) הקושי לשמור מצוות גדול בהרבה.

    חשוב גם להוסיף שיש כאן הסתמכות יתירה על דעתם של אנשים. מרבית הגולשים כאן לא קראו כמוך, חשבו כמוך והעמיקו כמוך (בייחוד בנושאים אלו). ואם הצבת טיעונים הגיוניים לגבי בסיס האמונה, הם ממשיכים אתך עוד צעד נוסף (כמעט בעיניים עצומות אפשר לקרוא לזה) ואז.. נופלים לבור…
    לא תמיד יש בנו את הכלים להתמודד עם כל הטיעונים ולו רק בגלל שעדיין לא הספקנו לרכוש אותם. הציפייה שלך היא שכל אדם יגבש דעה לעצמו, אבל היכולת הזו מצומצמת לעומת אנשים שגיבשו זאת במשך עשרות שנים, עם אלפי נתונים ומאות התלמדנויות.
    ניתן בקלות להשתכנע בצורה הזו, כך שהאחריות שלך היא מאוד גדולה לטעמי.

  20. שלום וברכה,

    נראה לי שהנקודה המרכזית שמבדילה אותך מרוב אנשי התורה, כולל רבים מ"חסידיך", היא מה שכתבת כאן –

    "בעיניי המסורת לא נותנת תוקף לשום דבר, ולי אישית גם אין שום חיבה אליה וגם לא אמון רב בה".

    בעניין ה"חיבה" אין כ"כ מה לכתוב, כי בעיניך ממילא אין כ"כ חשיבות לעולם הרגש הדתי, ולכן לא חשוב אם פלוני מרגיש חיבה או לא. אמנם אצל אלו שלדעתם הרגש הדתי הוא חשוב, גם חיבה למסורת היא חלק מהעניין, וחסרונה הוא חיסרון משמעותי.

    נקודה מרכזית יותר היא עניין ה"אמון" (שממילא גם נותן "תוקף"). אצל רוב אנשי התורה יש אמון רב בדברי חז"ל וחכמי ישראל לדורותיהם, שמכוח חכמתם ודבקותם בה' הם הבינו הרבה יותר טוב מאיתנו בכל העניינים הרוחניים, ושלפחות לחלקם היתה מידה זו או אחרת של רוח הקודש. ואכמ"ל בראיות לזה. לכן יש להם סמכות מהותית ולא רק סמכות פורמלית (מעין ה"סמכות" של פרופסור לפיזיקה לעומת סטודנט שנה א'). והמשמעות של זה היא, שבאופן בסיסי יש להניח שהם צודקים בדבריהם, בוודאי לגבי נושאים שאין לנו מידע סותר (כמו לגבי העולם הבא או קביעות רוחניות שונות). וגם אם יש לנו קושיות על דבריהם, יש להניח תחילה ש"אם ריק הוא – מכם", ולהשתדל ליישב, ורק בקושי גדול ומכוח ראיות גדולות ומוכרחות נאמר שהם טעו (למשל בנושאים מדעיים, שיש לומר שלקחו אותם מהידע שבזמנם).

    אמנם אתה לא מקבל את כל זה, וכדבריך במקו"א, "חז"ל היו אנשים כמוני וכמוך". ולכן אתה לא נותן כמעט שום משקל לאמירות עובדתיות/רוחניות שהם אמרו. ובעיני רבים (וגם בעיני) חוסר האמון הזה נובע מאיזשהו פגם באינטואיציה, וכאילו מרוב "רציונליסטיות" כבר אין כאן "רציונליות". ובאמת קצת תמוה שה"מרא דשמעתא" בעניין חשיבות האינטואיציה לקוי בזה בעצמו, ויש ליישב ואכ"מ.

    אסיים בסיפור: לחסיד אחד של רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל, היה ידיד שהיה "מתנגד" גדול. החסיד ניסה פעמים רבות לשכנע את ידידו לנסוע עמו לליז'נסק, ולאחר הפצרות רבות הידיד הסכים. כשהגיעו לחצרו של הרבי הם ראו כפרי אחד שמתלונן בפני הרבי שהסוסים שלו נגנבו. רבי אלימלך עצם את עיניו, ואחר כך אמר: "לך לעיר הסמוכה לרחוב פלוני, ושם בחצר פלונית תמצא את הסוסים שלך". הכפרי יצא, ולאחר כמה שעות חזר ואמר שהסוסים נמצאו בדיוק במקום שאמר הרבי.
    "נו, מה אתה אומר עכשיו?" שאל החסיד את ידידו.
    "מה אומר לך", אמר ה"מתנגד". "לא נעים לי לומר שהרבי *בעצמו* גנב את הסוסים. אבל אחד השותפים הוא בוודאי היה…"

  21. תניא: התורה, התורה שבעל פה, ראשונים ואחרונים ואחרון האחרונים – מיכי אברהם ,-
    הכול ריפוי בעיסוק
    המצאה גאונית של היהודים
    שהרי תורה עם דרך יגיעתם מסרת עוון.
    מעמד הר סיני, נשמותינו, מתן תורה, משה וכו – בנו מהמיתוסים האלה – את ה האתוס התנכ"י.
    וקר נשמע לאן –
    אלוהים הוא שיא היצירתיות
    זוהי הקונספירצי–ה
    האולטימטיבית.

    קראת תיגר על
    הטרילוגיה ושובל מעריציו

  22. מה שתפס את תשומת ליבי בראיון היא דווקא העובדה שמבין ששת ילדיו של הרב, שניים אינם דתיים. עד לרגע זה, בהיעדר מידע אחר, ניחשתי שכולם דתיים. מעבר לטריוויאלי, יש כאן נתון מאוד מעניין. אני יוצא מנקודת הנחה (יש סימוכין לכך מדברי הרב בראיון) שילדיו לא השליכו את אלוהים אחר גבם, אלא עשו זאת לאחר מחשבה. כלומר, הם מכירים את משנתו של הרב, נתנו לה צ'אנס, הפכו בה והפכו בה, ובכל זאת לא השתכנעו. הם שקלו את הטענות בעד ונגד, והכריעו לשלילה. אמנם מדובר במרחב מדגם די קטן, אבל עדיין, שני "כשלונות" (או שמא הצלחות?) מתוך שש, זה לא ענין של מה בכך.
    לדעת הרב, מדובר בהצלחה כמובן. וכדבריו בפוסט 'האם אני אפיקורוס': "בעיניי מי שבחן והגיע למסקנות אחרות, גם אם שגויות לדעתי, הוא לא כישלון אלא הצלחה".
    ואני תוהה (ועם לא מעט דאגה), מה דינם של ילדי הרב מבחינתו של אלוהים? ובאופן כללי, כיצד אלוהים מתייחס למי שחקר ובדק ולא השתכנע? הרי הוא ישפוט אותנו לבסוף, ולא הרב מיכי. מה דינם של אלו, לצורך הענין, שקראו את "המצוי הראשון" של הרב בעיון ובתשומת לב, ובשורה התחתונה, לא קיבלו מינה? האם קודשא בריך הוא יטפח על שכמם על ההשקעה והכנות, או יבוא עמם בטרוניה על חטאיהם אע"פ שלא עשו שקר בנפשם?
    אני אישית, מאוד מודאג. בלשון המעטה, אני לא ממליץ לכם לסמוך על יכולת ההבנה וההכלה של אלוהים, הוא לא מצטיין בזה כמו הרב מיכי. לא ברור מי בתלמוד חתום על 'אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו', אבל מי שזה לא יהיה, מה שבטוח שהוא היה מנותק לגמרי מהמציאות. בתחרות הטרוניה, הקב"ה לוקח מקום ראשון בהליכה, הוא אלוף בזה, זה התחביב מספר אחד שלו. שאפו לרב מיכי שהיה מוותר לסטפן הפולני, שהרי סביר שיהיה קתולי ואין לבוא אליו בטרוניה על כך. הקב"ה לעומת זאת, לא וויתר לסטפן הגירגשי או סטפן היבוסי, ואע"פ שסביר שיעבדו עבודה זרה כמנהג הכנענים הקדמונים, מכל מקום הקב"ה צווה את יהושע להחרימם עד מוות ולהרוג את כולם, נשים זקנים ילדים ותינוקות.
    ואם כך הוא גורלם של יבוסים-נבערים, מה יהא גורלינו, משכילים-אפיקורסים? ה' ישמור …

  23. כמעט כול המגיבים חדורי אמונה לוהטת ויודעים
    ומכריזים מהו הרצון מלמעלה (כאילו קיבלו ווטסאפ מהשוכן במרומים)
    האם ילדי מיכי (והם רק דוגמה) הם אתאיסטים א ודלמא ולמצער אגנוסטים?!

  24. אני מאמין יותר בסיפורים מאשר ברעיונות.
    בישיבה בה למדתי אמר אחד הרבנים שהיה רמב"מיסט בתפיסתו שהוא מתקשה להתפלל על צרכיו האישיים, זה לא נראה לו מתאים וראוי לפנות אל הקב"ה בזוטות.
    במשך שנים התפילה היתה ערוץ חסום מבחינתי.
    לפני 8 שנים עברתי דירה ורציתי לקנות מטבח יד שנייה שהיה ספק אם יהיה פנוי.
    החלטתי להתפלל ובתפילתי אמרתי שאכן מדובר בזוטות אבל יש לי רצון במבטח ודרכו אני רוצה לגלות שיש לקב"ה יחס לרצונותיי ולעולמי באשר הוא.
    את המטבח קניתי.
    אם הבנתי נכון מדברי הרב בראיון נשמע זלזול במי שמבקשים קשר חי עם אלוהים. (רליגיוזיות וחסידות) הזדהיתי עם דבריו של יהודה יפרח שראה בחוסר יכולת להתחבר לאלוהים להתקשר לאלוהים ולחוות אותו כנוכח בחיים סוג של נכות. אגב, מבלי להתנשא, אני חווה את הנכות הזו לגבי עצמי. העוגנים היציבים של משנתך באמונה היוו במשך שנים את העוגנים שלי באמונה. הקשר בין אמונה בשכל ובמוסר לבין האמונה באלוהים היתה יסוד בתפיסתי ששום רוח של אפיקורסות לא יכולה לערער אבל כשהאמונה נשארת שם, בקומה הראשונה של האיש הראשון (מבין השלושה שהוזכרו בתגובה קודמת) האלוהים לא חי, לא נוכח ואז במקרה הטוב שומרים על נאמנות למסורת עושים התאמות כדי לצמצם קונפליקטים בין הלכה למוסר ועוד דברים שאני שומע להם הד בדבריך.

    עקדת יצחק לא יכולה לצאת ממקום כזה וגם הרבה פחות מכך.
    יש לי לקות מסוג א-פנטזיה. חוסר יכולת לדמיון חזותי. הכח המדמה נמצא בבסיס האמונה הנבואה ואפילו המוסר.
    הוא הכח המנביע רצונות, הוא הכח המנביע אמפתיות כלפי הזולת.
    היעדרו מחליש את הרצון ואת התפילה הנובעת ממנו.

    בהיעדרו מתגברת היכולת השכלית ומפצה עד מקום שידה מגעת, אך עדיין גם המחשבה הכי מלוטשת חסרה את החיות והבהירות שמעניק הדמיון.

    אני מזהה בדבריך שיקוף לתחלואיי.
    מעניין אם תזדהה.

    1. ברור שעקידת יצחק לא אפשרית ברמה כזו של אמונה רציונלית(אגב לא בטוח כול אחד בחוויה הדתית חווה איזה סוג מסיום של עקידה )אבל בכ"מ אז במקרה של העקידה ובכללי כול סיפורי התנ"למלא הייתה להם אמונה כי אם ידיעה.ונבואה .דברים שלא קיימים היום

    2. מי שרוצה קשר חי עם אלוקים שיבושם לו. אני נוטה לחשוב שאי אפשר ליצור קשר כזה והוא גם לא נחוץ. אבל אולי אנשים אחרים יכולים. כך או כך, איני רואה בזה שום נכות. אם בכלל, אז ההיפך: אלו שמצליחים ליצור קשר יש להם סוג של פנטזיה. אבל כאמור אני מבין שהם יאשימו אותי בהיפך מזה.
      השאלה האם ניתן לבצע עקידה מתוך תפיסה כזאת לא חשובה. גם אם אי אפשר, עדיין בעיניי זו האמת. אם יש השלכות בעייתיות לאמת יש להתמודד עמן, אבל זה לא משנה את האמת.
      ראה דבריי בטור 62 (וגם 27 ו-264) על מיתוס החסיד יעבץ:

      1. מי שלא מחפש קשר חי עם אלוהים שיבושם לו.
        אנשים כאלו יצטרכו לעגן את חוויית הערך של קיומם במשיכת תשומת לב ופרובוקציות.

        מסקנותיך הן כנראה השיא אליו ניתן להגיע בכח החשיבה אבל התורה היא מעל השכל ולכן היא גם נותנת יותר ודורשת יותר.
        אגב, גם המוסר אינו מחוייב מצד השכל אך נמצא בבסיס משנתך והוא הבסיס להכרתך לא באלוהים אלא בהיותו שדל האדם מאמין באלוהים מטבעו.
        נראה לי שהחיפוש אחר קשר חי עם אלוהים לא שונה מהאמונה בקיומה של תביעה מוסרית.
        הצורך בקשר הוא כנראה אף יותר יסודי ויותר אוניברסלי מאשר המוסר, וכנראה עומד בבסיסו.

        מה שבטוח זה שנראה אברהם אבינו לא היה קשור לאמונה הרציונלית שלך.
        גם לא דוד האומר, 'נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו לא-ל חי'
        ולא משה האומר "ומי לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קוראינו אליו.'

        מי שחושב שהוא לא צריך קשר חי עם אלוהים, שיבושם לו. אני חושב שהוא חי בהכחשה.

        1. תמהיל מעניין של הנחות המבוקש והצהרות לא מנומקות, כמה כשלי פנייה לסמכות, ומעל הכל קשר לא ברור (בלשון המעטה) בין כל הפריטים הללו. זו נראית לי הדגמה טובה לאנשים שאמונתם יוצאת מכרסם וליבם במקום ממוחם.

        2. השאלה זה לא אם צריך או לא
          השאלה אם זה אפשרי
          אברהם אבינו משה רבינו ודוד המלך חיו בתקופה שבה הייתה להם אפשרות לערוץ תקשורת ישיר עם הקב"ה הקב"ה .הדבר שהיה שם היה נקרא ידיעהתכשם שאנחנו יודעים שהשמש זורחת בבוקר הם ידעו מי הוא הקב"ה ומה הוא רוצה מהם
          וזה כבר לא קיים.כך שאין דרך לבסס אמונה אלא על רציונליות והשכל הישר.כי אם אני בעל בתים פשוט שבעוונתי הרבים לא זכה לנבואה ורוח הקודש.על איזה חוויה אסמוך בדיוק?על החוויה התיאולגית-משיחיסטית של הרבי מליבוביץ וחב"ד?על החוויה המיסטית של הרא"ה קוק זצ"ל ואנשי הר מור שמספרים לי שהצבא ומוסדות המדינה הם קודש קודשים ושיתכף כול הגוים יבואו להשתחוות בירושלים .אומרים לי שהדרך הטובה ביותר לתקשר עם הקב"ה זה דרך קצונה קרבית בצה"ל.או אולי אלך לי למרוח ברחובות תוך כדאי שאני משתכר עם כמה כוסות וודקה רבי נחמן חי וקיים ואשתטח פעם בשנה על קברי צדיקים?

      2. זו הנקודה המרכזית – אם אכן לא ניתן להגיע לנבואה ולקשר בלתי אמצעי עם הקב"ה עם "אמת" כזו (ואני לא טוען כאן שום טענה פוזיטיבית, רק מניח לצורך הדיון) – אז אולי זו גופא הראיה שזו לא ממש ה"אמת" (או לפחות רק חלק מהאמת)?

        1. אולי הייתי לקוני מדי, אז ארחיב (אבל רק קצת).

          כשאני מחפש במפה את דרכי לירושלים ומסמן עליה נתיב, ובסופה של הנסיעה מוצא את עצמי בתל-אביב, ברור שאיפושהו טעיתי בדרך כנאמר "לא זו הדרך ולא זו העיר".

          ברור שלא כל אדם יזכה לנבואה ולרוה"ק גם אם ידקדק במצוות ויגרוס באורייתא תדירא. זה לא מובטח לאף אחד. גם כשסימנת את הנתיב הנכון על המפה אתה עלול לטעות בניווט וכיו"ב. אבל אם הנתיב מראש מוביל למקום אחר, כלומר אם מראש הדרך שאתה מציע חוסמת כל אפשרות לנבואה ולקשר בלתי אמצעי עם הקב"ה (ואתה עוד מוסיף מלות זלזול בעצם השאיפה הזו), סופו מעיד על תחילתו שמשהו בניתוח הלוגי-פילוסופי וב"תיאולוגיה הרזה" שלך פגום, אפילו אם לא הייתי מסוגל להצביע על הכשל. (ונדמה לי אחרי שקראתי את רוב הטרילוגיה שאני יודע להצביע על כמה וכמה כשלים ואכמ"ל).

          1. לצערי ההרחבה לא מועילה במאום. אני עדיין מחפש פשר לטענה שלך, והאנלוגיה המוזרה שהעלית כאן לא מועילה לי בכך.

          2. אדרבה מרדכי, אם מצאת כמה כשלים תעלה אותם בצורה מסודרת. נראה לי יהיה מעניין.

        2. מיכאל מכיר בהופעה בשם אלוהים אך כופר בהופעה בשם י-הוה.
          אני יכול לקבל חוסר אמונה בנוכחות א-לוהית במציאות, חוסר אינטימיות וחוסר אכפתיות מגורלו של הנברא אבל לא כגישה יהודית.
          גישתו ודאי לא תואמת את היהדות לא זו שבתנ"ך לא זו שבחז"ל ולא זו שבתקומת ישראל שבדורנו.
          מהר מדי הצלחתי לאבד עניין בתפיסתו הרציונלית שמוכיחה באופן חזק את קיומו של אלוהים אך מעקרת את המשמעות של זה עבור האדם.

          היעדר נבואה בימינו הוא נתון אך השאלה היא אם הוא נתון כואב או משמים.
          לשיטתו של מיכאל ספק אם נבואה היתה אי פעם מציאות.
          אם היתה מדוע הוא מזלזל במי שמחפש קשר חי עם אלוהים.
          ואם לא היתה, כל אמונתו היא לא יותר מאשר נאמנות למסורת המבוססת על סוג של פנטזיה כלשונו.

          מודה שציפיתי ליותר.

  25. הרב מיכי אני רק רוצה לספר לך מה עשיתי בליל שבועות והוא מה שעשיתי כל החודשיים האלו של הקורונה וזה להמשיך לקרוא את הטרילוגיה באמצע הלילה בני הגיע ורואה אותי עם הספר שאלתי אותו אם יוצאים בזה ידי חובת לימוד ליל שבועות ( אני יודע שעל תיקון ליל שבועות יש פולמוס בין הליטאים) לפנות בוקר קרוב לחמש הלכתי לתפוס תנומה אחר כך בליל שבת כיוון שוירא כי טוב בלילה הקודם אמרתי מה היה אילו הייתי כעת בחו"ל שחוגגים יומיים קמתי והמשכתי בספר השלישי מהיכן שגמרתי בלילה הקודם מצאתי את עצמי ב600 בבוקר עומד עם הספר על שתי ידי סיימתי אותו אני בא לסגור ומגלה שהיד הימנית שלי כואבת עד כדי שיתוק ללא יכולת לפשוט אותה התקיים בי מה שנאמר בגמרא על רבא עמא פזיזא אשר על כן ברצוני לשאול מה אני יעשה כעת לקראת הגל השני יש לי למה לצפות? כדי שלא אשתעמם?

  26. רק אומר שבניגוד להרבה אנשים שתקפו בצדק או בטעות את הרב ולדעתי יצרו אולי תחושה שהרב בעיקר מעורר התנגדות, אני אחד מאלה שהרב הוביל לארץ המובטחת, ובלעדיו הייתי לבטח רחוק מאד מתורה ומצוות ומהקב"ה. ועל כך אני חייב לו תודה בכל יום ויום. ואני יודע שיש עוד רבים כאלה שחייבים את עולמם הרוחני לרב. אז הרב-תודה מקרב לב, ומעבר לעדת התוקפים, יש עוד רוב דומם שלא תמיד נשמע ומורגש שמעריך אותך ושבשבילו אתה דמות לחיקוי.

  27. אני חייב לציין שאני ממש נגד הדברים שנכתבו נגד מיכי. אני בעצמי שמעתי לראשונה שיעורים של מיכי וכ"כ התררשמתי מצורת ההנגשה, הרציונליות, הכנות, היהדות הנקיה מהעודפים שהוא מציע. דע לך הרב מיכי שבזכותך אני זכיתי להיות אדם דתי – דבר שלא הייתי בצורה שלימה כלל וכלל אילולא היחשפות לתכנים ולדברים שאתה כותב ומעביר בשיעורים שלך! ולא רק אני, מכרים וחברים רבים שלי הם באים מעולמות שונים: הסדרניקים, ישיבות חרדיות, כוללים, אנשי צבא – הרבה מהם (אני מדבר על יותר מ15 – 20 איש) יכולים לומר לך כפי שאני מכיר אותם שהם חייבים להגות שאתה מייצר, המון המון המון!
    באופן כללי אני חייב לומר שמה לעשות – היהדות קיימת אלפי שנים והתווספו אליה המון המון תוספים של אנשים שהגו סביבה או בתוכה רעיונות שונים חלקם יפים, חלקם מוזרים, השאל האם הם מחייבים? השאלה האם לכך התכוונה תורה או האם רעיונות אלו הם חלק מדבר ה'? מיכי מציע גישה שגם אם אין מסכימים עם כל הרעיונות שלו אפשר בהחלט לאמץ את הגישה – חשיבה ישרה וכנה, רציונלית שבוחנת את הרעיונות שאיכשהו התגנבו ליהדות, האם הן ראויות לאימוץ או לא… בקיצור – כל הטרילוגיה הזאת והספרים והרעיונות של מיכי הם בהחלט ראויים להערצה והם בהחלט נותנים גישה ופתח לדיון מוצדק! אני פשוט לא מצליח להבין את האחרים – זה הזוי בעיני מה שהם כותבים.

  28. טור מעולה. נהניתי מאוד. לא הספקתי עדיין לקנות את הספרים החדשים ובהחלט יכול מאוד להיות ששאלתי נענית שם בהרחבה. אשמח אם בכל זאת תוכל להרחיב:
    מה האינדיקציה שלנו איפוא למה מוסרי? האם חכמת ההמונים ואינטואיציות הן אלו שקובעות מה מוסרי?
    לכאורה אפשר (צריך) להגיד גם על הנאצי שהיה מוסרי. המעשים שלו בהחלט היו נראים לו כתורמים לאנושות ומוסריים.

    1. זה לא נענה שם כי איני יודע לתת קריטריונים. כל אדם מבין מה מוסרי. יש תיאוריות שונות, אבל בסוף יש שכל ישר. יש ויכוחים אבל הם בד"כ בשוליים. ואם יש פראי אדם אז הם לא נחשבים. זה הכל. מבחינתך, מה שאתה חושב שהוא מוסרי זה המוסר.

      1. תודה רבה. בהחלט עלו לי עוד כמה שאלות, אבל נראה לי שיהיה פייר לשאול אותן רק אחרי קריאת הספרים.

  29. לגבי האצבע בעין שיהודה יפרח הזכיר בהקשר של חסידות, אתה אמרת שחסידות בעיניך זה שטויות. לטעמי זה אכן אצבע בעינם של כל החסידים וחובבי החסידות. (התייחסת בפסקה הזאת רק לשאר דבריו שאכן תמוהים)

  30. מה שאני קורא זה הרבה מילים שמגיעות מהשכל. וזה בסדר בשביל זה יש לנו שכל. אבל יש לנו גם את התורה וחז"ל שהם מעל השכל.
    אז לפני שאני קונה את הטרילוגיה.
    שתי שאלות פשוטות:
    1. האם אתה מאמין שיש בורא לעולם?
    2. שהוא נתן לנו את התורה ואת התורה שבעל פה שנמסרה לנו ע"י חזל?

    פשוט אם אתה לא מאמין, מסכים, חושב כך… תבחר מה שמתאים לך.
    זה עשוי להיות דיון מעניין אבל עקר. זה שיש אנשים חכמים בעולם שכותבים דברים חכמים זה דבר פשוט.
    דברים חכמים זה לא חכמה. חכמ-ה – זה חכם מד'. זה אדם שמקבל את החכמה שלו מד' ולא מאדם, יהיה חכם כמה שיהיה.
    פשוט זה לא מה שאני מחפש.

    האם אתה מסוגל לעשות לאלות הללו בפשטות בלי להתחכם?

    1. לבקשתך, אענה לך עניינית (למרות שהודעתך מגוחכת למדיי והיא בהחלט מזמינה תשובות אחרות).
      1. אני בהחלט מאמין שיש בורא לעולם. הלוא הוא חתום עמדי כמוס באוצרותיי. נדמה לי שיש מעט אנשים בעולם, ובטח הארץ, שכתבו כל כך הרבה על כך, ולכן קצת מוזר בעיניי שאתה שואל לתפיסתי בזה.
      2. לא. התושבע"פ שנמסרה לנו על ידי חז"ל פותחה על ידי אנשים לאורך ההיסטוריה, כשחלק מהתשתית שלה נמסר אולי בסיני. אבל זו לא השקפה אישית שלי. מי שחולק על כך הוא סתם מבולבל או עם הארץ. האמירות של חז"ל שהכל נמסר בדיני הן אמירות נורמטיביות ולא היסטוריות (זה מחייב כמו שנמסר מסיני, אבל לא שהיסטורית זה נמסר שם). הרי מקורותינו מלאים בהלכות שנוצרו על ידי חכמים לאורך הדורות, ומי שטוען שהכל נמסר היסטורית מסיני הוא פשוט עם הארץ.
      מקווה שתשובותיי מספקות.

  31. שאלות כמו זו הן נדירות פה באתר והן יקרות ערך מאין כמוהן. אני למשל פיתחתי מחמת הריגוש כתגובה לשאלה הזו תסמונות גופניות המערבות נוזלי גוף מכמה וכמה מערכות שאפילו לא קשורות זו לזו. כמה ארוס יכולה הכסילות לעורר באדם? מדהים!

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button