האם פסיכולוגיה היא מדע? (טור 405)

בס”ד

הטור הזה מוקדש בהוקרה לחברים בבית המדרש בוואטסאפ

שביקשו ממני כבר לפני שנים את הדיון הזה (שי, אברמי ועוד).

 

בשני הטורים הקודמים עסקתי בקריטריון של פופר למדעיות של תיאוריה. בטור 403 הזכרתי את הפסיכולוגיה כדוגמה לתחום שמעמדו המדעי מפוקפק, וכבר פופר עצמו עמד על כך. בעבר ביקשו ממני דיון בנושא הזה, והחלטתי שכאן המקום להיזקק לעניין, גם אם בקצרה.

סקירה מקדימה

על פי פופר, מדעיות של תיאוריה נקבעת על פי היותה ניתנת להפרכה אמפירית. ראינו שזהו קריטריון לא פשוט, אבל הוא מקובל כקריטריון מינימום (שאינו ממצה הכל). בין היתר, הזכרתי שתי בעיות בניסוח הפשטני הזה:

  1. כל טענה בת הפרכה על העולם נחשבת על פיו כמדעית. הטענה שבשכונה שלנו גרים מעל 100 איש למשל אמנם ניתנת להפרכה, אבל קשה להתייחס אליה כמדעית. אמנם זה לא נורא, שכן כבר עמדתי על כך שזהו רק קריטריון מינימום שאינו ממצה. מעבר להינתנות להפרכה, תיאוריה מדעיות אמורה גם להיות כללית (לא לשכונה מסוימת) ומעניינת במובן כלשהו.
  2. גם טענות מדעיות פר אקסלנס, אינן באמת בנות הפרכה במובן הלוגי הצרוף. תמיד ניתן להשלים את התיאוריה אד הוק וכך להסביר כל חריגה ממנה ולהצילה מהפרכה ניסויית. אפשר כמובן גם לתלות זאת בטעות בניסוי או השפעה צדדית לא צפויה. הליך ההפרכה אינו חד משמעי, כפי שהציג אותו פופר. תומס קון כבר עמד על כך שהפרכה של תיאוריה היא הליך סוציולוגי לא פחות מאשר לוגי. הפרכות בודדות לא מפילות תיאוריה מדעית מבוססת. קהילת המדענים אמורה להגיע למסקנה שהפרדיגמה הקיימת מאותגרת מהרבה מדיי כיוונים וכבר אין טעם להציל אותה אד הוק. רק במצב כזה המסקנה היא שיש להחליף פרדיגמה, כלומר לחפש תיאוריה חדשה.

מה לגבי הפסיכולוגיה? לכאורה מדובר בטענות עובדה על העולם, והן גם בנות הפרכה. לדוגמה, הטענה שתסכול מוביל לתוקפנות היא טענה עובדתית על בני אדם ולכאורה ניתן לבדוק אותה אמפירית. מאידך, ברור שיש לה המון יוצאי דופן, והתמונה המלאה לעולם לא מתוארת במסגרתה. לכן גם אם תהיה בפנינו התנהגות כלשהי שחורגת מהתיאוריה הזאת, בדרך כלל לא נוותר עליה. תמיד נוכל לטעון שיש עוד אספקטים שלא נלקחו בחשבון, ובדרך כלל גם לא נוכל להצביע עליהם. במקרים כאלו רבים יסתפקו בטענה שהאדם הוא יצור מורכב או שהיו השפעות נוספות שלא נלקחו בחשבון.

חשבו על אדם מאד מתוסכל שהתגרו בו והוא לא הגיב בתוקפנות. האם זה פרך את הקשר בין תסכול תוקפנות? בהחלט לא. אנחנו נאמר שהוא השתלט על הנטייה שלו להגיב בתוקפנות, ומה שגרם לו לזה הוא נסיבות סביבתיות, כמו חינוך, ערכים וכדומה. אני חושב שבמובן הזה שום חוק פסיכולוגי יסודי לא באמת ניתן להפרכה. איני מומחה, אבל קשה לי לחשוב על חוק פסיכולוגי שנדחה בגלל הפרכות אמפיריות. היו השערות שונות שנדחו, אבל לא חוק יסודי (כמו קשר בין תסכול לתוקפנות).

חשוב להבין שאני לא מתכוון כאן לטעון נגד צורת החשיבה הזאת. בהחלט ייתכן שיש קשר בין תסכול לתוקפנות ובו בזמן יש פרמטרים אחרים שיכולים גם הם להשפיע (חינוך, סביבה, ערכים).[1] הדיון לא עוסק בשאלה האם זה נכון, אלא בשאלה עד כמה ניתן להתייחס לקשר בין תסכול לתוקפנות כטענה מדעית? בסופו של דבר, גם אם הוא נכון הוא לא נותן לי ניבויים חד משמעיים לגבי מקרים ספציפיים אלא לכל היותר כיוון חשיבה כללי, ולכן גם לא ניתן להפרכה. טענה כזאת מזכירה את הדיון בניבוייו העמומים של האורקל מדלפי שערכתי בטור הראשון. ראינו שם שעמימות ורב משמעות מונעים ניבוי כמותי שניתן להפרכה, ולכן לא יכולים להיחשב טענות מדעיות.

חוקים סטטיסטיים

ניתן לעקוף את הקושי הזה ולומר שהחוק הפסיכולוגי עוסק בקבוצות של בני אדם ולא באדם הבודד. אכן לגבי אדם בודד ייתכנו חריגות, אבל האמירה היסודית עוסקת בסטטיסטיקה של התנהגות שתימדד על קבוצות של בני אדם. לדוגמה, אם נצליח לקבוע שבקבוצה של אלף בני אדם שרמת התסכול שלהם היא X (בהנחה שאפשר למדוד רמות תסכול. יש לזכור שאלו לא נקבעות רק על סמך גירויים אלא גם על סמך אישיות ואופי), יהיו Y אחוזים מביניהם שיגיבו ברמת תוקפנות Z. זו כבר טענה כמותית שעקרונית ניתן להעמיד אותה למבחן ניסויי. ניקח אלף בני אדם, נעמיד אותם במצב שמתסכל אותם, ונבחן כמה מהם יגיבו בתוקפנות (שתימדד גם היא). אם נמצא ש-Y אחוזים מתוכם הגיבו בתוקפנות איששנו את התיאוריה. אם נמצא שלא – כי אז פרכנו אותה. כדי לבדוק טוב יותר את התיאוריה, כדאי כמובן לקחת במקביל עוד קבוצת ביקורת של אלף אנשים שלא נמצאים במצב של תסכול ולראות האם הם לא מגיבים באותה צורה. או לשנות את רמות התסכול ולבדוק שינוי ברמות התוקפנות וכדומה. כך ניתן להגיע קרוב יותר לחוק כללי וכמותי, וחוק פסיכולוגי כזה לכאורה יהיה ניתן להפרכה.

במובן הזה, החוק הפסיכולוגי שונה מהחוק בפיזיקה, בכימיה, או בביולוגיה. במדעי הטבע החוק קובע מה יקרה בכל מצב, ואם יש חריגה בדרך כלל נוכל להצביע על הסיבה אליה. חוק טוב במדעי הטבע נותן לנו תחזית טובה גם לגבי מה שיקרה בניסוי פרטני ולא רק בניסוי על קבוצה גדולה של מקרים כמו בפסיכולוגיה. החוק הפסיכולוגי, לעומת זאת, הוא חוק סטטיסטי בלבד. אציין כי רפואה היא חריגה בעניין זה, למרות שהיא מבוססת על כימיה וביולוגיה. הרפואה עוסקת בגוף של בני אדם, וזו יישות מאד מורכבת שמושפעת בצורות שונות גם מהנפש האנושית. ברפואה ישנם חוקים רבים שהם סטטיסטיים, ולכן ניתן למצוא לא מעט חריגות מהחוקים (לפעמים מכנים אותם ניסים רפואיים). ועדיין יש שם מספיק מרכיבים של כימיה וביולוגיה כדי שנוכל לתת גם ניבויים כמותיים לא רעים. אם כן, הרפואה היא אמנם תחום שמאפייניו קרובים יותר לפסיכולוגיה אבל היא עדיין לא לגמרי שם.[2]

ועוד לא הזכרתי את הבחירה החופשית שיש לנו, שלכאורה מנטרלת עקרונית את האפשרות להגיע לחוקים דטרמיניסטיים לגבי התנהגות אנושית. תמיד יש לאדם אפשרות להתגבר ולבחור אחרת ממה שהחוק הפסיכולוגי מנבא.[3] לא נכנסתי לזה כאן מפני שניתן לנהל את הדיון שלנו גם בהנחה שהאדם הוא יצור דטרמיניסטי מורכב.[4] ברמה הפרקטית המורכבות הזאת מונעת מאיתנו להגיע לטענות בנות הפרכה בתחום הזה גם בלי להניח רצון חופשי.

טלו כדוגמה את התחום בפיזיקה שמכונה מכניקה סטטיסטית. גם שם מדובר בחוקים סטטיסטיים שעוסקים במערכת שמכילה חלקיקים רבים. אבל מי שמכיר את התחום הזה יודע שבשורה התחתונה הוא נותן ניבויים כמותיים חד משמעיים לגבי מה שיקרה במעבדה. חוק המספרים הגדולים קובע מה יקרה ומה גבולות המובהקות הסטטיסטית של הניבוי המדעי. בדרך כלל הסטיות הן אפקט זניח לגמרי, ולראיה התרמודינמיקה (תורת החום), שבצורתה המקרוסקופית המוכרת אף אחד לא היה מעלה בדעתו שיש בה מרכיבים סטטיסטיים, התבררה כתולדה של חישובים במכניקה סטטיסטית. זו דוגמה מובהקת להבדל בין אמירה שחוק כלשהו הוא בעל אופי סטטיסטי בפיזיקה, לבין אמירה דומה בפסיכולוגיה.

ועדיין, למרות כל ההבדלים, כפי שכתבתי למעלה ניסוח כמותי מדויק של חוק סטטיסטי יכול להיחשב טענה מדעית בת הפרכה. זהו חוק מדעי סטטיסטי, וגם אם לא ניתן להפריכו על ידי ניסוי על מקרה בודד, כן ניתן לפרוך אותו בניסוי סטטיסטי על קבוצה גדולה של נבדקים. הפסיכולוגיה המכונה ‘מדעית’ עוסקת בחוקים מהטיפוס הזה. היא עוסקת בטענות סטטיסטיות ממוצעות על בני אדם ולא בהתנהגות של אדם בודד.

אלו אמנם טענות על העולם, והן גם ניתנות להפרכה  במובן הסטטיסטי, אבל אני חושב שמעט מאד, אם בכלל, מהחוקים בפסיכולוגיה ניתנים לניסוח כמותי ומדויק שניתן להפריכו אפילו ברמה הסטטיסטית. עקרונית זה אולי אפשרי, אבל בפועל להתרשמותי זה כמעט לא קיים. ניתן להצביע על תהליכים והשפעות של תופעה X (תסכול) על תופעה Y (תוקפנות), אבל בדרך כלל לא מדובר בניסוח כמותי שניתן להעמידו למבחן הפרכה סטטיסטי חד משמעי. ישנה כאן אמירה כללית שאצל אנשים במצב של תסכול תעלה במידה כלשהי מידת התוקפנות בתגובות. אתם מבינים שדי קשה לפרוך טענה כללית ואמורפית שכזאת. זה כמובן תלוי בסוג האנשים והסביבה, ותמיד יש תירוצים מדוע כאן זה לא עבד ואלו השפעות נוספות היו שהפריעו לניסוי וכדומה. אגב, הצלחה של ניסוי סטטיסטי יכולה בהחלט לאשש תיאוריה פסיכולוגית אמורפית שכזאת, אבל כישלון לא יכול לפרוך אותה. כבר עמדתי על האסימטריה הזאת בטור הראשון (בדיון על היחס לנבואות המקראיות, שניתנות לאישוש אבל לא להפרכה).

 

חשיבותה של מערכת מושגית: אבדוקציה

הפסיכולוגיה היא ניסיון שיטתי להבין את ההתנהגות האנושית. אם נדמה אותה לפיזיקה, זהו ניסיון להגיע לחוקים כלליים שמתארים את ההתנהגות שלנו במצבים שונים. התיאוריה הפסיכולוגית, בדומה לתיאוריה הפיזיקלית, בונה עולם מושגי תיאורטי שלא תמיד נגיש לניסוי ישיר אלא דרך השלכותיו המעשיות. בפיזיקה התיאוריה כוללת יישים תיאורטיים שאין לנו אפשרות לצפות בהם, והתיאוריה שעוסקת בהם נבחנת דרך הניבויים המעשיים שלה. ניתן לגזור מהתיאוריה תוצאות של ניסוי שייערך על עצמים או אירועים שכן נגישים לכלי המדידה שלנו, ודרך זה לבחון את אמיתותה. למערכת המושגים הזאת מגיעים בהליך שקרוי כיום ‘אבדוקציה’, שמתאר את המעבר מהמקרים שבהם צפינו למערכת המושגית והתיאורטית שמסבירה אותם (זהו סוג של אינדוקציה, אבל לא ממקרה אחד לקבוצת מקרים, אלא מהמקרים לתיאוריה שמסבירה אותם).

גם בפסיכולוגיה נעשית עבודה דומה. גם שם משתמשים באבדוקציה כדי לבנות מפות של הנפש וכוחות שונים בתוכה, שבחלקם אינם נגישים למדידה ישירה (פסיכואנליזה), והם אמורים להיבחן דרך ניבויים שהם נותנים על התנהגויות בנות תצפית ומדידה. המפות הללו מכילות מושגים וכוחות שאין להם בסיס אמפירי ישיר והם גם לא נגישים למדידה ישירה. ועדיין לכאורה ניתן לבחון אותם דרך ההשלכות ההתנהגותיות שלהם. לכן ההאשמה של פופר ואחרים שהפסיכואנליזה אינה מדעית כי היא יוצרת עולם מושגי שלם שלא נגיש לתצפית, אינה נכונה כשלעצמה.

הבעיה המשמעותית יותר של הפסיכואנליזה היא שקשה לגזור מהתיאוריה ניבוי קונקרטי שיכול להיבחן בניסוי ומדידה באופן מכריע. כלומר תוצאה שלא ניתן להסביר אותה ללא התיאוריה הפסיכואנליטית. הפסיכואנליזה נראית יותר כבנייה אד הוק של תיאוריה שתתאים לכל הניסויים שעשינו (או החוויות שחווינו) ותכניס אותם למסגרת מושגית אחת. כמעט שום דבר לא באמת יכול להפריך אותה, שכן קשה מאד לגזור מהתיאוריה הזאת ניבוי שניתן להעמידו למבחן אמפירי מכריע. מן המפורסמות הוא שיש ביקורות גדולות מאד על הפסיכואנליזה גם בין פסיכולוגים, ורבים מהם רואים בה סוג של מאגיה חסרת בסיס וערך. אבל כל זה לא מזיז כמעט אף פסיכואנליטיקאי מעמדתו ומאמונתו בתחום הזה.

דומני שערכה העיקרי של הפסיכואנליזה, עד כמה שיש כזה, הוא במתן מסגרת מושגית לדיון הפסיכולוגי, ולא בהבנת האופן שאנשים מתנהלים. הפסיכואנליזה תורמת להבנה שלנו לאו דווקא באמצעות טענותיה אלא בעיקר באמצעות המערכת המושגית שהיא יצרה. כבר כתבתי כאן בעבר שתרומתו העיקרית של פרויד (יש שיאמרו הגאוניות שלו) אינה בהבנת ההתנהגות האנושית, אלא בהמצאה יש מאין של מערכת מושגים חדשה, שאפשרה לנו לדון בהתנהגות הזאת. במסגרתה ניתן לנסח טענות וגם לחלוק על פרויד עצמו. חשבו על המצב לפני כמאתיים שנה, כשעוד לא היה לנו כלום וכעת אנחנו רוצים להתחיל לדון בפסיכולוגיה. כיצד ניתן לעשות זאת? איך ננסח את הטענות שלנו? תסכול ותוקפנות הם מושגים שהיו קיימים, אבל אם רצוננו להסביר את הקשר ביניהם עלינו להשתמש  במערכת מושגים תיאורטית (כמו בפיזיקה). לפני שפרויד יסד את המערכת המושגית שלו לא ניתן היה לערוך דיון אבדוקטיבי שכזה. נדמה לי שזו תרומתו העיקרית של פרויד. אציין כי ישנן גם כמה הנחות יסוד של פרויד שכן מקובלות על העוסקים בתחום עד ימינו (ראו כאן, בתחילת המאמר).

בין התיאוריה לפרקטיקה

מעבר לניסיון לתאר התנהגות אנושית, שיכול להיעשות גם באמצעות חוקים סטטיסטיים, ישנה גם יומרה לטפל בכלים פסיכולוגיים בבעיות של בני אדם ספציפיים. זהו ניסיון לעשות שימוש בידע התיאורטי בפסיכולוגיה כדי ליישמו בטיפול בבני אדם. לכאורה זה מקביל ליישום של ידע מדעי בפיזיקה למטרות טכנולוגיות, כמו ייצור או תיקון של מכשיר כלשהו, או הבנה של מסלול של חלקיק מסוים במצב מסוים. בעניין זה באים לידי ביטוי ההבדלים שתיארתי עד כאן. בגלל שהתיאוריה הפסיכולוגית היא סטטיסטית, קשה מאד, ואולי בלתי אפשרי, ליישם אותה ולהסיק ממנה  מסקנות לגבי מקרה מסוים. כאשר אנחנו רוצים להבין התנהגות והלך חשיבה של אדם מסוים, השימוש בטענות פסיכולוגיות כלליות נראה חסר תוקף. אין לנו דרך לדעת האם האדם הזה אכן מתנהג לפי החוק הסטטיסטי הכללי או לא (שהרי החוק לא תקף לגבי כלל בני האדם בכל המצבים). ושוב, הידע התיאורטי יכול לתת לנו כיווני חשיבה כלליים (מה צפוי סטטיסטית שיעשה אדם במצב כזה), אבל לא מדובר ביישום פשוט של ידע כללי על מקרה פרטי (דדוקציה) כמו שקורה במדעי הטבע למשל.

לכן עלינו להבחין כאן בין שתי שאלות שונות:

  • האם התיאוריה הפסיכולוגית היא מדעית? האם טענה תיאורטית בפסיכולוגיה ניתנת להפרכה?
  • האם האפקטיביות של דרכי הטיפול מבוססת מדעית.

בטור עד כאן עסקתי בשאלה א. אבל שאלה ב יכולה להישאל ולהיות מטופלת באופן בלתי תלוי. נניח שהתיאוריה הפסיכולוגית מניבה טענות שניתנות להפרכה (סטטיסטית). עדיין יש מקום לשאול האם האפקטיביות של השימוש בה כדי לטפל באנשים ולשפר את מצבם היא בעלת תוקף מדעי?

כדי לענות על השאלה הזאת חשוב לחדד אותה יותר. אני שואל כאן האם יש עדות מדעית תקפה ליעילות של סוג מסוים של טיפול פסיכולוגי, כלומר האם הוא מניב תוצאות טובות יותר באופן מובהק סטטיסטית מטיפולים אחרים. אני גם שואל האם הידע הדיסציפלינארי של המטפל הוא שעשה את ההבדל. ייתכן שהמטפל משתמש באינטואיציות טובות שיש לו ובניסיונו ולכן מצליח, אבל זה עוד לא אומר שמה שסייע לו לעשות זאת הוא הידע הפסיכולוגי שצבר בלימודיו ובהכשרתו. ייתכן שהניסיון והלימודים שלו הפגישו אותו עם דרכי חשיבה וממצאים שונים, וכל זה יצר אצלו אינטואיציה פסיכולוגית בריאה שמאפשרת לו להגיע להישגים טיפוליים, אבל עדיין לא מדובר ביישום של ידע במובנו המדעי (דדוקציה). ניתן לטעון שאדם נטול השכלה פסיכולוגית שיש לו אינטואיציות וניסיון דומה היה מגיע להישגים דומים.

מה שיפה הוא שבלי קשר לדעתנו על המדעיות של הפסיכולוגיה (שאלה א) השאלות הללו (מסוג ב) הן שאלות מדעיות שעקרונית ניתן לבחון אותן בניסוי. לשם כך עלינו לערוך השוואה לגבי שיטת טיפול מסוימת שהופעלה על מאה אנשים במצב נתון, לעומת קבוצת ביקורת נוספת של מאה אנשים במצב דומה שלא עברו טיפול, ורצוי גם עוד קבוצת ביקורת של מאה אנשים באותו מצב שעברו טיפול בשיטות אחרות (או בשיטות לא פסיכולוגיות, על ידי מטפלים שאינם פסיכולוגים: קואצ’רים, מכשפים או אדמו”רים). ניסוי מדעי כזה ינטרל גם את אפקט הפלצבו (התרומה לריפוי מהאמון שנותנים במטפל ובשיטות שלו) שצפוי במצבים כאלה.[5]

אני מניח שזה לא ממש מפתיע אתכם, אבל מתברר שלפחות עד העת האחרונה כמעט לא נערכו ניסויים כאלה. השאלה לגבי יעילותו של טיפול כלשהו נחשבת לפעמים כמעט כשאלת כפירה בעיקר (כמו בכל תחום שבו אין דרך לתקף משהו מדעית, עוברים לדון בכופרים ומאמינים, ברשעים וצדיקים, להטיח האשמות וכדומה). למיטב שיפוטי, הסיבה לכך היא כפולה: א. החשש שהתוצאות של בדיקה כזאת לא יתנו את התוצאות המקוות (בכל זאת, לא מעט אנשים מתפרנסים מהמאגיה המודרנית הזאת). מסיבה דומה לא מצאנו (בטח אצל יהודים) ניסויים מדעיים שבודקים את השפעת התפילות או הצידקות של האדם על מצבו הבריאותי ועל סיכויי ההחלמה שלו. ב. פרקטית קשה מאד לערוך ניסוי כזה. אתה צריך 300 בני אדם שכולם במצב פסיכולוגי דומה וכולם מסכימים לניסוי, וצריך מדדים מדויקים למצבם הנפשי לפני ואחרי הטיפול (מדדים למידת היעילות שלו). וכמובן צריך אישור לערוך ניסוי ולתת טיפול על ידי גורמים לא מורשים ולא מוסמכים, והסיכוי לקבל אותו לא באמת קיים.[6]

אפשר להתגבר במידת מה על הקושי השני אם לוקחים קבוצות גדולות מספיק של נבדקים. ההנחה היא שמבחינה סטטיסטית ההבדלים בין הקבוצות יהיו קטנים ויתקזזו. אמנם כל אדם שונה מחברו, אבל מבין אלף בני אדם סביר תהיה התפלגות דומה של אנשים עם בעיות ונסיבות מסוימות, כך שבסך הכל התוצאה הממוצעת על כולם אמורה לתת אינדיקציות די מובהקות ליעילות הטיפול. כך, לדוגמה, אם לוקחים מאה אנשים שלוקים בסכיזופרניה פרנואידית ונותנים להם טיפול X, ובמקביל עוד מאה שמקבלים טיפול Y ועוד מאה שמקבלים טיפול אצל אורן זריף או האדמו”ר מווייסכווס, אזי ברור שמעבר לסכיזופרניה יש לכל אחד מהם עוד תיקים ונסיבות מיוחדים משלו, אבל למרות זאת אם יהיה הבדל משמעותי בתוצאות בין שלוש הקבוצות זה ייתן אינדיקציה משמעותית ליעילות הטיפול. לכן עקרונית ניתן לערוך ניסויים כאלה, למרות שתמיד צריך לזכור שהיחס לתוצאות אמור להיות בגדר כבדהו וחשדהו.

לפני זמן מה שלחו לי צמד מאמרים של אייל פוזניאק (כאן וכאן. הלינקים הופיעו גם בהערה 1 בטור 403) שעוסק בדיוק בשאלות הללו, ומכאן והלאה אנסה לדון בקצרה בדבריו.

פסיכואנליזה במבחן I

בצמד מאמריו פוזניאק בוחן את היעילות של טיפול פסיכודינמי, קרי אוסף טכניקות תרפיה שהתפתחו מתוך הפסיכואנליזה. הוא מבחין היטב בין השאלה האם הפסיכואנליזה היא מדעית לבין השאלה האם ניתן לבחון מדעית את יעילותם של טיפולים פסיכודינמיים, בדיוק כפי שהסברתי כאן. במאמר הראשון הוא בוחן את הפסיכואנליזה מול הגישה האמפירית בפסיכולוגיה, ובשני הוא עובר לבחינה מדעית של יעילות הטיפולים.

במאמר הראשון הוא עומד על הבעייתיות של תחום הפסיכואנליזה שלא מאפשרת בחינה אמפירית של טענות והפרכתן במובן הפופריאני. המסקנה שעולה מדבריו היא שמדעיות במובן של מדעי הטבע לא תמצאו שם. יש אישושים שונים לטענות כלליות (כמו השפעת השלב המוקדם של החיים על המשכם, חשיבות העלאת הלא מודע למודעות וכדומה), אבל גם היסודות הללו לא עומדים במבחן הפרכה חד משמעי.

בסוף המאמר הראשון הוא מתאר מעבר של המטפלים מגישה שנותנת אמון מלא בתיאוריה פסיכואנליטית מסוימת לגישה פוסטמודרנית שרואה בגישות ובתיאוריות השונות פרספקטיבות ודרכי התבוננות שיכולות להועיל בטיפול. לא בכדי הוא עובר מהר מאד למדעיות של דרכי הטיפול ולא עוסק יותר מדיי במדעיותה של התיאוריה עצמה. הוא מסיים את דבריו בכך שהיעילות של דרכי הטיפול, שהיא בהחלט מדידה, חוזרת ומאששת את תקפותן של התיאוריות. גם אם לא תמצאו אישוש לתקפותה של תיאוריה אחת מסוימת, יש כאן אישוש לפסיכואנליזה בכללותה.

פסיכואנליזה במבחן II

במאמר השני עובר פוזניאק לדון ביעילות הטיפול הפסיכודינמי. הוא פותח בכך שטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) נחשב כשיטה הכי מדעית ומבוססת ראיות בפסיכולוגיה. לכן הדרך שלו לבחון את הטיפולים הפסיכודינמיים היא להשוות את יעילותם עם יעילותו של CBT. כבר כאן אעיר שמחקר מדעי מלא של האפקטיביות של טיפול פסיכודינמי דורשת גם להשוות זאת לתוצאות של טיפול מדומה או סתם שרלטנות כדי לנטרל את אפקט הפלצבו (למעלה הפניתי להערתו של אריק כאן בעניין זה).

לאחר מכן הוא ממשיך בהערה על הקושי בבחינת יעילותו של טיפול פסיכולוגי בכלל. הוא עומד על כך שהדרך המקובלת לבחון יעילות של טיפול (כמו ברפואה פיזית) הא השוואה לקבוצת ביקורת, ורצוי שגם היא תקבל טיפול כלשהו (אציין כי כדי לנטרל פלצבו דרוש גם כפל סמיות, מה שלא מתקיים בפסיכולוגיה). אם יש הבדל מובהק בין הקבוצות, זהו אישוש ליעילותו של הטיפול הנבדק. אבל עדיין יש שאלה כיצד נדע האם מצבו של המטופל השתפר? נראה שאין מנוס מלשאול אותו. אבל זה עצמו כבר מעלה סימני שאלה לגבי מובהקות המדידה. עד כמה השיפור שהוא חש בו הוא אמיתי? האם וכיצד ניתן לכמת את השיפור הזה? לשאול נבדק כיצד הוא מכמת זאת (בסקלה של 1-10) זו שיטה מאד לא מדויקת גם אם מאמינים לנבדק. קשה לאדם לכמת תחושות ומצוקות. אבל לצורך הדיון כאן נניח שאם אדם מדווח על שיפור אז הטיפול השיג את מטרתו, גם אם השיפור עצמו מדומה או לא נאמד כראוי. נאמר זאת כך: הטענה המדעית שאותה אנחנו בוחנים אינה האם נוצר שיפור אלא האם המטופל חש בשיפור (או מדווח על שיפור).

הוא מתאר שלאורך עשרות שנים שהפסיכותרפיה נבדקת אמפירית, מתקבלות תוצאות מובהקות של שיפור גדול יותר מאשר מה שקורה בקבוצות הביקורת. לא מדובר על טיפול פסיכודינמי אלא על פסיכותרפיה בכלל (אם הבנתי נכון, בעיקר CBT). כאמור, זה יכול לנבוע מאמון של המטופלים בשיטה או במטפל. ייתכן שטיפול תרופתי או הטיפולים שניתנו לקבוצות הביקורת עוררו במטופלים פחות אמון. יתר על כן, הטיפול הפסיכותרפי והפסיכודינמי הוא יחידני בעוד שטיפולים קבוצתיים לא כוללים הקשבה מתמשכת ואישית למטופל, וזה כשלעצמו יכול ליצור הבדלים מאד משמעותיים. ככל שהבנתי לא נבדקו שם קבוצות ביקורת שטופלו על ידי קואצ’רים, אדמו”רים, או מתקשרים עם חייזרים. השאלה עד כמה האמון שנותן המטופל במטפל ובשיטה שלו אחראי להבדלים הללו (מטופל שבוחר מטפל כנראה נותן בו אמון), ועד כמה תשומת הלב והיחידנות משפיעות על התוצאות. לכן ספק רב בעיניי עד כמה ההשוואות הללו הן אינדיקטיביות.

לגבי יעילות הטיפולים הפסיכודינמיים, המחקר פחות בהיקפו. אבל הוא טוען שישנם כבר כמה מחקרים שבוחנים את יעילותם, והתוצאות די שנויות במחלוקת. ראשית, מדובר על מספר קטן של נבדקים (מטבע הדברים, שהרי מדובר על טיפול יחידני). זה משנה את משמעותם הסטטיסטית של הממצאים, אבל גם גורם לניפוח מלאכותי של התוצאות (ראו את ההסבר שם). יש גם הטיית פרסום (מדובר רק על תוצאות שפורסמו, וזה מיעוט מבוטל מבין הטיפולים, וכנראה מה שמתפרסם שייך דווקא לחלק המוצלח שביניהם). מעבר לזה, יש טענה שבחנו אוסף הפרעות נפשיות ולא התמקדו באחת. השוואה מדעית אמורה לבחון יעילות של טיפול מסוים להפרעה מסוימת. ישנה גם חפיפה לא מבוטלת בין המחקרים שנסקרו ולכן האפקט קטן עוד יותר (מחקרים שונים מתייחסים לאותם מקרים). ישנן גם טענות שמטפלים פסיכודינמיים עושים שימוש גם בטכניקות של CBT ולכן ההשוואה בין שני סוגי הטיפול היא בעייתית.

הוא מסכם שבמחקרים רבים לא נמצא הבדל משמעותי בין תוצאות של טיפול פסיכודינמי לתוצאות של CBT (ביחס לחוסר טיפול). אמנם לגבי CBT נערכו הרבה יותר מחקרים, ולכן הממצאים בדבר יעילותו תקפים יותר. הוא עצמו כותב לקראת הסיום:

‘אפקט השוויון’ הוא מושג המתייחס לכך שהשוואה בין סוגים שונים של טיפול פסיכולוגי נוטה להצביע על יעילות דומה של סוגי הטיפול השונים. האפקט זוהה עוד בשנות השלושים של המאה הקודמת וכונה אפקט “ציפור הדודו” (The Dodo bird verdict), על שם הדמות באליס בארץ הפלאות המכריזה בסופו של מרוץ כי כולם זכו, ולכן כולם זכאים לפרסים. על אף הזמן הרב שעבר מאז וטכניקות הטיפול השונות שהתפתחו והשתכללו מאז, מטא אנליזות בתחום ממשיכות להצביע על כך שממצא השוויון הזה נכון במידה רבה גם כיום. כלומר, אין שיטת טיפול המצליחה להדגים עדיפות על פני שיטות אחרות באופן מובהק ועקבי לאורך זמן.

אם כן, התוצאה הדומה לגבי יעילותו של טיפול פסיכודינמי ושל CBT, יכולה להיות חלק מ’אפקט השוויון’. אם כך, נקבל תוצאות דומות גם לגבי כל שיטת טיפול אחרת. אלא שהמסקנה היא שכך ניתן גם לאשש את ההנחה שכל טיפול מועיל באותה מידה (פלצבו), ואולי הצלחות דומות היו מתקבלות גם בטיפולים שרלטניים ואחרים, בלי קשר לדיסציפלינה פסיכולוגית כלשהי. חזרנו לנקודת המוצא: כמעט אין אפשרות לתקף ברצינות את הטענה בדבר יעילותו של טיפול פסיכולוגי כלשהו או פסיכותרפיה בכלל.

מעניין שפוזניאק דווקא כן מסיק מסקנות מהממצאים שהוא תיאר:

להבדיל ממגוון הטיפולים הפסאודו מדעיים המוצגים בבלוג הזה, פסיכותרפיה ככלל עומדת כבר עשרות שנים, פעם אחר פעם, במבחן התוצאה; מחקרים מראים שיפור משמעותי במצב המטופלים, עבור אבחנות שונות ועבור סוגי פסיכותרפיה שונים.

איני יודע על מה מבוססת הערתו לגבי טיפולים פסאודו-מדעים אחרים, אלא אם כוונתו ל-CBT. לא ראיתי בדבריו בדל ראיה ליתרון של טיפול פסיכולוגי על פגישות עם קואצ’ר או שמאן. מחבר בקבוצת “חשיבה חדה” הייתי מצפה להדגיש את הנקודה הזאת. נכון שאין תוצאות לגבי האפקטיביות של שמאניזם או של פגישות עם אדמו”רים, אבל זה פשוט מפני שלא נערכו מחקרים כאלה. קשה לראות כיצד ניתן להסיק מסקנות מההיעדר הזה. פוזניאק מניח ש-CBT הוא ודאי אפקטיבי, והדיון שלו הוא האם פסיכודינמיקה טובה באותה מידה. אבל מבחינתי השוואה בין טיפול פסיכודינמי לטיפול CBT משולה להשוואה בין אורן זריף לשמאן אינדיאני. השאלה המעניינת יותר היא על המסגרת הפסיכולוגית בכללותה ולא רק על בחירת טכניקת פסיכותרפיה כזאת או אחרת.

עוד הערה לגבי המסקנות על המדעיות של התיאוריה הפסיכולוגית. ישנה אצל פוזניאק ואחרים הנחה שאפקטיביות של טיפול מעידה על תקפות של התיאוריה שהוא מתבסס עליו. אבל זו טענה מאד לא הכרחית. רק שימו לב כמה מטפלים וכמה שיטות טיפול מצויים בתחום הפסיכותרפיה. כולם טוענים להצלחות, לא סוגרים שום בסטה בשוק הזה עקב חוסר הצלחה. אם אפקטיביות של טיפול מעידה על תקפות של תיאוריה, אזי מעקרון השוויון יוצא שיש כמה וכמה תיאוריות שונות שכולן תקפות באותה מידה, וחלקן גם סותרות זו את זו. דומני שזה מחזק עוד יותר את השערת הפלצבו שלי.

אסיים בדיון קצר בשתי דוגמאות.

דוגמה א: זיכרונות מודחקים

לפני כמה שבועות קראתי מאמר של השופט יצחק עמית, על סוגיית הזיכרונות המודחקים.[7] סוגיא זו עולה לא מעט באולמות בתי המשפט בשנים האחרונות, ומעוררת ויכוחים סוערים. מדובר בקטין או קטינה שאחרי שנים רבות מתלוננים על הטרדה או תקיפה מינית, וכששואלים אותם מדוע לא התלוננו עד כה הם עונים שלא זכרו זאת. יש פסיכולוגים שטוענים לקיומה של תופעה של זיכרונות מודחקים, ואם אכן זהו המצב אזי העדות הזאת יכולה להרשיע את התוקף. מאידך, תמיד קיימת האפשרות שמדובר בדמיון, או אפילו בשקר. מטבע הדברים, אין לנו דרך לבדוק את מה שה’נפגע’ זוכר בכלים בלתי תלויים (אם היו לנו ראיות מספיקות אחרות אזי היינו משתמשים בהן ולא נזקקים לטיעון של זיכרונות מודחקים). בנוסף לכך, כיצד נמנע מאנשים להזיק למי שאינם חפצים ביקרו בטענה שיש להם זיכרונות מודחקים שהוא פגע בהם בילדותם? במישור המשפטי זה פותח פתח בעייתי מאד בפני האשמות שווא.

תזה של זיכרונות  מודחקים היא תזה לא מדעית, שכן היא אינה ניתנת להפרכה ולאישוש. הקושי העיקרי לבחון את התופעה הזאת הוא שאין לנו יכולת לבדוק אמפירית האם הזיכרונות הללו הם אמיתיים או שהם תוצר של דמיון או שקר. המשפט מתלבט במצבים שבהם אין לנו ראיות בלתי תלויות למה שהיה, ובמצבים כאלה אין לנו אלא זיכרונותיו של הנפגע. השופט צריך להחליט האם אלו זיכרונות מודחקים או דמיון (או אולי שקר). מטבע הדברים, במקרים כאלו הוא פונה לסיוע של “איש המקצוע”, הפסיכולוג. אלא שגם הברנש ההוא לא מצויד בכלים מדעיים טובים יותר לבדוק את התופעה. הוא בוודאי לא יכול לבדוק את האדם הספציפי שלפניו, אבל קשה גם לחשוב על דרך לבחון את התופעה הזאת באופן מדעי כללי יותר. כדי לעשות זאת, עלינו לקחת אנשים שמעלים זיכרונות שלטענתם הודחקו זמן רב, ולבדוק האם אכן הם אמיתיים או לא. אבל איך ניתן לבדוק זאת? איך בכלל נוכל לקבץ קבוצה משמעותית של אנשים כאלה, שלגבי כל אחד מהם נוכל לבחון באופן בלתי תלוי האם הזיכרונות שלו אמיתיים או לא? לא ניתן גם להטמיע זיכרונות טראומטיים באנשים לצורך הניסוי. לשופט אולי נוח לזרוק את תפוח האדמה הלוהט לחיקו של הפסיכולוג, אבל אין לפסיכולוג יתרון אמיתי עליו ביחס לתופעות הללו.

עמית במאמרו עומד על מחלוקת שקיימת בעניין זה בין מטפלים לבין חוקרים אקדמיים. זהו ביטוי להבחנה בין המישורים שעליה עמדתי למעלה. מטפל יכול להתרשם ממטופלים שעברו דרכו שתיתכן תופעה של זיכרון מודחק, אבל במישור התיאורטי אין לכך עדות מדעית בת הפרכה. צריך לזכור שהרשעה במשפט פלילי דורשת שלא יהיה ספק סביר באשמתו של הנאשם. לכן גם אם נקבל עקרונית את אפשרותם של זיכרונות מודחקים, הדרך להרשעה על פיהם ארוכה מאד. מאידך גיסא, מדובר בתופעה שלא ניתן לבחון אותה מדעית, ולכן יש מקום להתייחס לתופעה בצורה מקבלת יותר. לא סביר להרשיע אדם רק על סמך זיכרונות מודחקים, אבל ניתן להסתייע בהם כשיש ראיות חיצוניות אחרות שתומכות בהרשעה. כך באמת כותב עמית בפסק דין אחר שלו שמצוטט שם:

באותם מקרים ייחודיים, הנובעים מחוסר וודאות מדעית או מגבלות המדע, ההכרעה יכול ותתבסס על המודל האינדוקטיבי המבטא את ניסיון החיים והשכל הישר, אך על בית המשפט לנהוג בזהירות יתירה במקרים אלו, ולהתבסס על חוות דעת מומחים ועל המארג הראייתי הכללי. ודוק: כאשר המדע אינו יכול לשלול תופעה מסוימת, אין לפרש את הדברים כחוסר וודאות מדעית, כאשר האמירה “לא ניתן לשלול” נכונה כמעט לכל תופעה.

היעדר המדעיות של טענה שבאופן עקרוני אינה נגישה למדע הוא אולי מגרעת, אבל אין בכך כדי לדחות את הטענות הללו לחלוטין.

דוגמה ב: תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח

בטור 144 עסקתי בתסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, כדוגמה לטעות סטטיסטית בבית המשפט. שם ניתחתי את הסוגיא ולכן כאן רק אעמוד על האספקט של ההינתנות להפרכה.

מדובר בטענה פסיכולוגית שלפיה אדם לעתים מנסה למשוך תשומת לב באמצעות פגיעה בעצמו (תסמונת מינכהאוזן) או באחרים שקרובים אליו (מינכהאוזן על ידי שליח). כך למשל אם הוא פוגע בילדו, אנשים מסביב מרחמים על המשפחה וכך הוא זוכה לתשומת ליבם. התסמונת הזאת (בעיקר כשמדובר בפגיעה באחר) שנויה במחלוקת בין פסיכולוגים, ועיקר הסיבה לכך היא היעדר היכולת לבדוק את הטענה באופן מדעי. איך תדע אם האדם עושה את מה שעשה כדי לזכות בתשומת לב או מסיבה אחרת? מדובר בהצעה פרשנית למעשים של אנשים (וראו בטורי הנ”ל את הכשל הסטטיסטי שהופיע בהנמקה שניתנה לפרשנות הזאת), אבל קשה לחשוב על ניסוי שיעמיד אותה למבחן הפרכה.

במקרה הידוע שהתרחש בבריטניה אישה הוכנסה לכלא על הריגת שני תינוקות שלה, כשההנחה הייתה שהם לא מתו מות עריסה אלא הומתו על ידה. התימוכין המדעיים לקביעה הזאת הייתה עדות של רופא בריטי שהעיד בבית המשפט על תיאוריה פסיכולוגית של תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, תסמונת שאין לה תימוכין מדעיים והיא לא ניתנת להפרכה. השופט קיבל את טענת ה”מומחה”, וזה יכול היה לקרות רק בגלל שתיאוריה פסיכולוגית מוצגת בבית המשפט כממצא מדעי וכעדות של מומחה, כאשר הבסיס שלה במקרים רבים מאד הוא מעורער וסובייקטיבי. המודעות לסובייקטיביות וחוסר המדעיות של הפסיכולוגיה חשובה מאד לשופט בבואו לתת משקל לעדותו של “מומחה” כזה. השופט חייב לדעת שבמקרים לא מעטים עדותו של הפסיכולוג לא שווה הרבה יותר מדעתו האישית ומניסיון חייו של השופט עצמו.[8]

[1] עמדתי על כך בהרחבה במאמרי על האוקימתות.

[2] נדמה לי שככלל נכון יותר לראות את הרפואה כטכנולוגיה ולא כמדע (זהו סוג של מכונאות שעוסקת במכונה מורכבת מאד).

[3] בספרי מדעי החופש (ראו גם במאמר כאן) הסברתי שבתמונה הליברטאנית (שמאמינה ברצון חופשי), גם אם נגיע אי פעם לידע פסיכולוגי מושלם שייתן לנו את מלוא חוקי הפסיכולוגיה באופן מדויק, זה יהווה תיאור של המפה של הלחצים והדחפים שבתוכם פועל האדם. אבל בגלל הרצון החופשי שלו, תמיד יש לאדם אפשרות להחליט (לבחור) לפעול שלא על פי הלחצים הללו. בתמונה הזאת, הפסיכולוגיה לא מתארת את ההתנהגות של האדם אלא את המוטיבציות והלחצים שמנסים לדחוף אותו להתנהגות מסוימת. דימיתי זאת למתווה טופוגרפי שיש בו הרים, גאיות, אוכפים ועמקים, שאדם הולך עליו. המתווה מפעיל עליו כוחות שמנסים לדחוף אותו (לכיוון העמקים) או לעצור אותו (מעלייה להרים), אבל האדם תמיד יכול להחליט בכל זאת לטפס על ההר או לא לרדת לעמק. הפסיכולוגיה פועלת לחשיפה מלאה ככל האפשר של המפה הטופוגרפית של האדם, אבל לעולם זה לא ייתן לנו ניבוי מדויק של ההתנהגות בפועל. אחדד שאיני מדבר כאן על העובדה שיש הבדלים בין המפה של ראובן למפה של שמעון. זהו הבדל שקיים גם בתמונת העולם הדטרמיניסטית, והוא מייצג מורכבות וסיבוכיות ולא רצון חופשי. אני מדבר כאן על מצב שבו חשפנו לגמרי את המפה הספציפית של ראובן, וטענתי היא שעדיין אין אפשרות לגזור ממנה התנהגויות קונקרטיות שלו אלא לכל היותר כיוונים אפשריים. זהו הבעיה של רצון חופשי.

[4] ראו על כך בהערה הקודמת (ההבדלים בין המפות של אנשים שונים).

[5] ראו את ההערה של אריק כאן ואת הדיון בעקבותיה.

[6] מסיבות שבחלקן מוצדקות, אבל יש גם השפעה לרצונה של גילדת הפסיכולוגים להגן בקנאות על מעמדה והמונופול שלה. ככל שהכלים שבידה בדוקים ותקפים פחות, כך הקנאות והשתלטנות שלה גוברת. בדיוק כמו בעולם הדתי. חשבתם פעם למה כשאומרים “כדאי לך ללכת לאיש מקצוע” תמיד מתכוונים לפסיכולוג? (לא לאינסטלטור, מכונאי רכב, או פיזיקאי.) משום מה לא שמעתי שפיזיקאי מקבל את התואר “איש מקצוע”. סתם “איש מקצוע” זה פסיכולוג. כך גם לא שמעתי מעודי על גילדת פיזיקאים שיוצאת נגד “שרלטנים” בתחום. כבר כתבתי כאן בעבר את מה ששמעתי מאחותי שלמדה קרימינולוגיה וסיפרה לי שבתחילת כל קורס הקדישו זמן כלשהו להקדמה שעסקה בהגדרת מדע. אמרתי לה שאצלנו בפיזיקה לא שמעתי מעודי הרצאות על הנושא הזה.

[7] “זיכרונות מודחקים במשפט הפלילי”, ספר מנחם פינקלשטיין עמ’ 483.

[8] כאמור, לשופט נוח לתלות את הכרעתו בעדות מומחה, וכך הוא נפתר מהאחריות לקבוע את האמת הפסיכולוגית. אבל זה שזה נוח לא אומר שיש לעדותו של המומחה ערך אמיתי. במקרים רבים, הוא מעיד על בסיס ניסיון אישי שלו, וכמו פרויד הוא טועה במתן משקל מדעי לניסיון הסובייקטיבי הזה.

31 מחשבות על “האם פסיכולוגיה היא מדע? (טור 405)”

  1. ארצה ברשותך לעסוק בשאלתך הראשונה (האם תאוריה פסיכולוגית היא מדעית והאם היא ניתנת להפרכה) ולא בשנייה (האם האפקטיביות של דרכי טיפול מבוססות מדעית), שכן כל מה שכתבת אודות השאלה השנייה אני מסכים.

    לעניות דעתי אתה עושה עוול שלא לצורך לתחום הפסיכולוגיה. כלומר, אני אכן מסכים שישנם תחומים (פסיכואנליזה למשל) שלא שווים יותר מידי. אך לקחת תחום אחד ולהעמיד אותו כמייצג של הדיסציפלינה ככלל, זהו מעשה שגוי בעיניי ובוודאי שלא אומר כלום על שאר התחומים הנחשבים ליותר “מדעיים”. הביהביוריזם והפסיכולוגיה החברתית, למשל, אלו תחומים מרכזיים בפסיכולוגיה ואיני רואה כיצד מסקנות הנובעות מן התחומים הללו עולות בקנה אחד עם המסקנות הפסיכואנליטיות. בנוסף, השאלה שצריכה להישאל היא האם המסקנות שנגזרות מן התחומים הללו מסבירות את המציאות, בלי קשר לטענה שאינך יכול לחשוב על חוק פסיכולוגי שנדחה כתוצאה מהפרכות אמפיריות. אם הנך מכיר או לא חוק שנדחה לא אומר שום דבר על אמיתות המסקנה.

    ניקח את ניסוי החשמל של מיליגרם כמקרה בוחן. המסקנה הנובעת מן הניסוי היא שבני אדם במצבי לחץ עמומים נוטים לציית לבעל סמכות בקרבתם (מה שנקרא “קונפורמיות אינפורמטיבית”). יתרה מכך, כאשר חוזרים על הניסוי ושמים במקום הנסיין המומחה סתם מורה לא מומחה וללא סמכות, רואים שאכן יש הרבה פחות ציות. אם כך, איני רואה איך המסקנה אינה סבירה, ואגב ישנם לא מעט ניסויים דומים המאששים זאת. אמנם לא טענת שהפסיכולוגיה לא ניתנת למבחן אמפירי, אך הטענה שאינך מכיר “חוקים” פסיכולוגיים שהופרכו (בכלל איני מבין מה זה חוקים פסיכולוגיים. בני אדם הם יצורים מורכבים ואין חוק אחד שפועל על כולם תמיד, אלא סבירויות שונות להתנהגות בסיטואציות שונות) מזיזים באיזשהו אופן למסקנה, שבעיניי סבירה לגמרי. אין צורך בפסיכולוגיה לחפש חוקים התקפים תמיד ובכל מצב. אני בוודאי לא מחדש לך כלום, אך גם בפיסיקה אין לנו דרך לדעת האם החוקים הללו נכונים במאה אחוז. קל וחומר בפסיכולוגיה. יש מסקנות סבירות יותר ויש מסקנות סבירות פחות.

    כפי שטענת, פסיכולוגיה היא תחום סטטיסטי, וכאשר לוקחים מסקנה מסוימת, מעמידים אותה למבחן אמפירי ורואים תוצאות דומות, אנו מניחים שהמסקנה נכונה עד שיוכח אחרת. במובן זה אין שונות בינה לבין פיסיקה, ביולוגיה או כל תחום מדעי אחר. כאמור, זה שאינך מכיר חוקים פסיכולוגים שהופרכו (ואיני לא בטוח שאין) לא אומר מאומה, אלא שפשוט אלו עדיין לא הופרכו. גם גרביטציה לא הופרכה, אז מה? בנוסף, אני חושב שלאורך כל המאמר לקחת דוגמא שאכן מאוד אמורפית (הקשר בין תסכול לתוקפנות), כמקרה מייצג, אך לדעתי דוגמא זו אינה מייצגת כלל.

    טענתי בסה”כ שראוי לעשות הפרדה בין הפסיכואנליזה (ועוד תחומים שאינם מדעיים) לשאר התחומים, שכן הפסיכולוגיה היא ענף עשיר מאוד המורכב מלא מעט תחומי מחקר. לקחת תחום מסוים כמדגם מייצג (פסיכואנליזה לצורך העניין, שכאמור אני מסכים לכל טענותיך אודותיו, גם כאוסף של תיאוריות וגם כשיטת טיפול), לשאול “האם הפסיכולוגיה היא מדע” ולחשוב שאם הפרכת את הפסיכואנליזה אז שללת גם כן את שאר התחומים בפסיכולוגיה, זו טעות בעיניי.

    1. התמקדתי בפסיכואנליזה משום שיש בה משהו מהותי לדיון, דווקא משום שאינה אמפירית. הענפים שמקפידים על אמפיריות עשויים בשל כך לאבד את מעמדם המדעי, כפי שאסביר כעת.
      כאשר אני מדבר על מדע איני מדבר על איסוף עובדות בעלמא. בניסוי מילגרום אתה בודק טענה עובדתית ישירה (האם יש ציות לבעלי סמכות), אבל, כפי שהסברתי בטור, במדע גם בונים תיאוריה שכוללת מושגים מופשטים שלא נגישים ישירות לניסוי כדי להסביר את העובדות הללו (זוהי האבדוקציה). כך כשאשאל מדוע יש נטייה לציית לבעלי סמכות, אני מחפש הסבר לתוצאות של מילגרום, ועל ההסבר התיאורטי שאני מציע להיות מדעי ולעמוד למבחן הפרכה. אחרת גם טענות כמו: “אנשים גבוהים בד”כ נועלים נעליים גדולות” הן מדע. כאשר נכנסים לעולם התיאורטי ובונים עולם מושגי שמסביר את העובדות הישירות, מגיעים מטבע הדברים לפסיכואנליזה. ביהייביוריזם במובנו הישיר אינו מדע בהגדרה הזאת, דווקא בגלל העובדה שהוא מתמקד בעובדות תצפיתיות ישירות. זהו איסוף עובדות, שהוא רק הצעד הראשון בהליך המדעי.

      בני אדם הם יצורים מורכבים, אבל זה לא אומר שהחוקים שמתארים אותם אינם דטרמיניסטיים במובן המדעי של הפיזיקה. גם הפיזיקה מאד מורכבת. הפניתי למאמרי על האוקימתות ששם הסברתי שמורכבות אינה משנה מהותית את המצב. זה רק אומר שיש יותר מחוק אחד ששולט במצב, אבל כל חוק כזה לבדו אמור להיות מדעי במובן הרגיל.
      בפסיכולוגיה החוקים אינם כאלה, אם כי הזכרתי שזה עשוי להיות תלוי בשאלה האם אתה ליברטאן או דטרמיניסט.

      אם אכן אני צודק ששום תיאוריה פסיכולוגית משמעותית לא הופרכה, זה בהחלט משמעותי. זו אינדיקציה (מדעית) לכך שמדובר בתחום שלא באמת ניתן להפרכה. האלטרנטיבה היא שמשום מה ובמקרה לגמרי בתחום המדעי הזה אנחנו תמיד קולעים לאמת. לא סביר.

      אגב, לא שללתי כאן שום תחום בפסיכולוגיה. דנתי רק במדעיות שלהם ולא בערך שבהם או באמת שבהם. זו שאלה אחרת שבה לא עסקתי בטור הזה. אוסיף כאן שאכן אני מאד ספקטי גם לגביו.

      1. כמה נקודות ברשותך:

        1. שלל הניסויים על קונפורמיות מוסברים באמצעות הדחפים הפסיכולוגיים הבסיסיים אשר טמונים באדם, כגון: הימנעות ממבוכה, דחייה ושיפוט והרצון להיות אהובים ומקובלים. כלומר, כפי שהנך טוען, ניסוי החשמל של מיליגרם, הניסוי של סלמון אש ועוד מגוון רחב של ניסויים הבוחנים קונפורמיות אלו בסה”כ עובדות ישירות, אך הן מוסברות על-ידי המוטיבציות הבסיסיות הקיימות בתוכנו, שזוהי האבדוקציה בעצם. העובדה שישנם אנשים הפועלים בצורות שונות, כפי שכבר טענת, רק אומרת שקיימים עוד לא מעט משתנים, כגון, חינוך, אישיות וכן הלאה. אך, לעניות דעתי, כאשר ישנם אחוזים גבוהים של אנשים הפועלים בצורה מסוימת (בניסוי של סלמון אש, למשל, מתוך 123 אנשים רק 1 המשיך לתת תשובה נכונה), לדעתי המושגים המופשטים מסבירים זאת היטב ואיני רואה צורך לחפש תשובות אחרות. מאידך, זה לא אומר שאנו לא צריכים לחפש תשובות אחרות ובוודאי שיש לקיים עוד ועוד ניסויים על מנת לנסות להפריך זאת. אך ניסויים כאלו אכן קורים ואנו מפעם לפעם עדים לאותם תוצאות של קונפורמיות. בנוסף, אני חושב שהטריגר לחפש תשובה אחרת דווקא צריכה להגיע כאשר נהיה עדים למספרים הפוכים, כלומר שבמצבים עמומים אנשים יטו להסתמך על עצמם ולא על אנשי סמכות. העניין הוא שזה לא קורה במספרים מספיק גבוהים כדי לעשות זאת, לכן אני לא רואה למה צריך לרוץ לחפש הסברים אחרים. אני נשאר עם המסקנה הסבירה בעיניי שאנשים במצבים של עמימות ייטו להיות קונפורמיים. האם כולם ובמאה אחוז? וודאי שלא. אך הסבירות מספיקה כדי לנבא כיצד אנשים התנהגו בסיטואציות דומות. מה הבעיה כאן?

        2. אני חוזר ואומר שלדעתי אין טעם לחפש חוקים קשיחים בכל הקשור לנפש האדם. כפי שכבר הוזכר, הפסיכולוגיה היא תחום סטטיסטי, ואם אנו רואים 80% מקבוצה מסוימת של אנשים אשר מתנהגים בקונפורמיות במצבים של עמימות על מנת להימנע ממבוכה ושיפוט, אז זוהי המסקנה וזהו. כמובן שישנם עוד 20% שלא יתנהגו ככה, אך זה לא אומר שצריך לזנוח את התיאוריה, אלא לחפש מהם המשתנים שמסבירים את האחוז הזה ולהעמיד ניסוי כדי לבחון זאת. כאמור, נפש האדם היא מורכבת, ובמובן זה קשה הרבה יותר מאשר כל תחום אחר לבודד משתנים ולחקור אותם בנפרד. אך אנו עובדים עם הכלים שברשותנו. זה לא אידיאלי אני מסכים, אך אלו מניבים תוצאות לא רעות בכל הנוגע להתנהגות האדם.

        3. ניקח דוגמא של דיסוננס. ניתן לומר שהאדם חווה דיסוננס בלא מעט מצבים וכמעט כל הזמן. המוטיבציה העיקרית היא לצמצם אותה והוא עושה זאת בכל מיני דרכים. נציג מחקר קטן: בניסוי (Aronson and Mills, 1959) הציעו לסטודנטים להצטרף למועדון בו מתנהלים דיונים על מיניות (בשנים הללו הנושא לא נידון כל כך), אך יש צורך לעבור מבחנים על מנת להתקבל. קבוצה אחת התבקשה לעבור מבחן קבלה מאוד נוקשה שדורש מאמץ (חשיפה וקריאת טקסטים מאוד מביכים בנוגע למיניות), וקבוצה שניה נדרשת לעבור מבחן קבלה קל (לקרוא טקסט מיני קליל על מנת לבחון את רמת הנבוכה שלהם), וקבוצה שלישית ללא מבחן קבלה (ביקורת). לאחר שהתקבלו נכנסו הקבוצות השונות להרצאה (הדיון) הראשון שהנושא שלו היה רבייה בקרב חרקים (לא ממש כפי שציפו). לאחר מכן התבקשו הסטודנטים למלא שאלונים בנוגע לשביעות הרצון שלהם
        תוצאות: אלו שהתקבלו ללא מאמץ, בנוסף לאלו שהתקבלו על בסיס מאמץ קל, הציגו דירוגים נמוכים של שביעות רצון וצער על ההשתתפות. מאידך, אלא שעברו מבחן קבלה נוקשה דיווחו על עניין וחוויה חיובית בשיחה
        המסקנה: כאשר אדם מסכים לעבור חוויה קשה על מנת להשיג את מטרתו, הוא יקדש ויצדיק את המטרה, כאמור, על מנת לפתור את עצמו מן הדיסוננס שהוא יתאמץ לחינם. במצב זה תפיסתו תהיה חיובית יותר ומידת ההנאה שלו תגבר

        יש לא מעט מחקרים על דיסוננס ואני חושב שהם רובם ככולם מעידים על עובדות המסבירות היטב את התיאוריה המופשטת – דחף האדם לצמצם תחושות אי נוחות של דיסוננס, דהיינו פער בין אמונות, התנהגויות ועמדות. ודיסוננס זהו רק דוגמא אחת מיני רבות שניתן להסביר באמצעות מערכות מושגים שונות.

        שוב, אני שם את הפסיכואנליזה כשיטת טיפול בצד, שכן גם אני לא רואה בה כל כך ערך. אך איני חושב שהתחומים השונים בפסיכולוגיה כתחומי מחקר נופלים לגמרי מן התנאים המדעיים שהנך מציג. אם טענתך כנגד הפסיכולוגיה היא אך ורק על בסיס הנימוק שאינך נחשפת עדיין למצב בו תיאוריה נפלה, אני יכול להבין זאת. אך עם זאת, אני לגמרי יכול לדמיין מצב בו זה יכול לקרות (ושוב, אני לא בטוח שזה לא קרה. לא בדקתי).

        1. 1. האבדוקציה לא נותנת תיאוריה שבעצמה עומדת למבחני הפרכה. אלו הסברים פשוטים שכל אחד יכול לתת ואף אחד לא יכול להפריך. כפי שכתבתי, מה שעומד להפרכה הוא העובדות הישירות ולא התיאוריה. זה לא מדע. כשהתיאוריה היא סבירה זה לא הופך אותה למדע. ושוב, היא אולי נכונה אבל עדיין לא מדעית.
          2. אין לי שום בעיה עם חוקים סטטיסטיים, וגם אני רואה בהם מדע. הסברתי זאת בטור, וגם עמדתי על ההבדל בינם לבין חוקים סטטיסטיים במדעי הטבע.
          3. גם כאן אענה כמו ב-1. אין כאן אבדוקציה אמיתית. אתה רק מתאר את העובדות הישירות בצורה כללית יותר. אין כאן מושגים מופשטים ומטא עקרונות.
          לסיום, איני שולל את קיומם של אלמנטים מדעיים בתיאוריה הפסיכולוגית. אני רק טוען שבדרך כלל זה לא המצב.

          1. תרשה לי לשאול שאלה מתוך סקרנות, בתור אחד שלומד פסיכולוגיה, חובב מאוד פילוסופיה, אך בור לגמרי בפיסיקה.
            מדוע, אם כך, האבדוקציה כל כך רלוונטית למדע? הרי לא יותר נכון להעמיד מערכת מושגים שכן ניתנת להפרכה מאשר מערכת מושגים שלא ניתנת להפרכה? מה הטעם לפרוס תיאוריה מופשטת אם היא לא עומדת אפילו בקריטריון הבסיסי ביותר, כפי שטענת, של פופר? לא יותר הגיוני להסביר את העובדות באמצעות תיאוריות שבעצמן ניתנות למבחן, ומתוך כך לחפש את התיאוריה אשר מסבירה את העובדות בצורה הטובה יותר? אדרבא, כאשר מערכת המושגים כשלעצמה ניתנת למבחן אמפירי, זה הופך את העובדות להרבה יותר תקפות, לא כך?
            האם באמת דווקא האבדוקציה היא היא זו שהופכת תיאוריה ל”מדעית”? זאת אומרת, זהו באמת העיקרון המכריע בין תיאוריה מדעית לתיאוריה לא מדעית?
            באמת איני מצליח להבין מדוע דווקא מושגים מופשטים שלא ניתן להוכיח אלו הם דווקא שהופכים תיאוריה למדעית, מאשר מערכת מושגים כללית יותר שלעצמה ניתנת למבחן. זוהי באמת הדרך הטובה ביותר לעשות מדע?
            זוהי שאלה שנובעת לגמרי מתוך רצון להבין. אם יש לך מאמר שמסביר זאת בצורה נרחבת אשמח לעיין.

            תודה.

            1. יש לך טעות יסודית. כשאני מדבר על יישים מופשטים כוונתי למושגים שלא ניתנים לתצפית ישירה אבל יש להם ניבויים וניתן להפריכם. אחרת זה לא מדע. טענתי היא שטענות עובדה ישירות אינן מדע במובנו המלא. מדע הוא ניסיון להבין מה עומד מאחורי העובדות (ולא סתם לאסוף את העובדות עצמן), אבל ההבנות הללו עצמן עומדות למבחני הפרכה. זו כל החכמה המדעית.

      1. אני לא עוסק בתחום ולא מבין בו, אבל לפי מה שאני מבין אחרי מלחמת העולם השניה היו הרבה בתי יתומים באירופה עם תינוקות. התינוקות זכו לאוכל מסודר ולטיפול רפואי ועדיין חלה אצל חלקם נסיגה התפתחותית שהביאה אף למוות. רנה שפיץ חקר את העניין והגיע למסקנה שלתינוקות חסר קשר רגשי יציב עם המטפלות. הוא הציע שחלק משגרת הטיפול של התינוקות צריכה לכלול שעות קבועות עם מטפלת קבועה אשר שרה לתינוק ומטפלת בו כדי שלא ירגיש לבד ויהיה לו דמות קבועה להיות איתה בקשר. המסקנות שלו התקבלו והביאו להפסקת הנסיגה ההתפתחותית של תינוקות.
        דומני שזה מחקר מדעי לפי כללי הספר (ניסוי טבעי, השערת מחקר, ניסוי, אישוש).

        1. אם הייתה השוואה לקבוצה אחרת שלא קיבלה טיפול (לשלול ריפוי ספונטני) ולעוד קבוצה שקיבלה טיפול מדומה (לשלול פלצבו), ואם הקבוצות גדולות דיין ואם מדדי השיפור הוגדרו בצורה חדה וברורה, אז אולי כן.

    1. ולכן? כתבתי שביהייביוריזם הוא יותר מדי תצפיתי ולכן אינו מדעי במובן ההפוך מהפסיכואנליזה. זה לא אומר שלא ניתן להפריכו. גם הטענה שיש בשכונה שלי מעל מאה אנשים ניתנת להפרכה. האם זה הופך אותה למדעית?

      1. הביהביוריזם מנסה לתת תשובה רדוקטיבית להתנהגויות מורכבות, הטענה הבסיסית של הגישה ההתנהגותית היא שככל שההתנהגות היא מורכבת אני עדיין יכול לפרק אותה למרכיביה ולהסבירה על פי העקרונות הפשוטים של חיזוק, אם נתייחס לקשת ההתנהגות האנושית הנורמלית והאבנורמלית שהבהיביוריזם מנסה להסביר קשה לי לראות איך זה לא מדע,
        נ.ב. אחד המרכיבים של תאוריה טובה היא נתינת הסבר תמציתי למנעד של תופעות

  2. האם דיכאון והפרעת קשב וריכוז הן בעיות מוסריות, פסיכולוגיות או גופניות או שאולי הן סתם משקפות את השונות האנושית (מי אמר שכולנו חייבים להיות מרוכזים או שמחים כל היום)?
    האם ריטלין ותרופות נגד דיכאן הן מדעיות?
    האם התנהגות לא מוסרית היא מחלת נפש (האדם יודע מה נכון לעשות והוא לא עושה אותה)?
    האם מאפיונר שרוצח יריבים עסקיים הוא חולה נפש או אדם רציונאלי שרוצה להרוויח בשוק שאיננו מוסדר על ידי המדינה?
    האם ג’ינגס חאן היה חולה נפש?
    האם טיפול פסיכולוגי היה מרפא את ג’ינגס חאן או שפשוט סולם הערכים שלו היה מעוות? ואולי היו צריכים לתת לו תרופות?
    האם חינוך של ילדים מועיל (למשל שיהיו מסודרים, שקדנים וכו’)? אם התשובה היא כן האם זה מראה שפסיכולוגיה היא אמיתית? אם התשובה היא לא האם זה מראה שפסיכולוגיה איננה אמיתית?

    1. השאלות הללו אינן קשורות לטור שלי.

      הגדרת מחלה היא נורמטיבית ולא מדעית, ולכן אלו שאלות סמנטיות בלבד. השאלות החשובות הן האם הוא פושע והאם מגיע לו עונש.

      שאלות על אדם ספציפי, כמו ג’ינגיס חאן אינן חשובות וגם איני רואה איך עונים עליהן.

      לגבי החינוך ואמיתותה של הפסיכולוגיה, לא הבנתי את הקשר.

      1. עד שאתה דן האם פסיכולוגיה היא מדעית כדאי לדון האם יש בכלל פסיכה שאותה ניתן לחקור באופן מדעי. השאלות הללו מציפות את העובדה שיש כאלו הכופרים בטענת קיומה של הפסיכה וטוענים כי הבעיות של אנשים הן או פיזיות או מוסריות. שאלת החינוך מצביעה על כך שאכן יש פסיכה שאיתה ניתן לעבוד. אם אנחנו משוכנעים שיש פסיכה אז ניתן גם לשאול כיצד לחקור את הלוגיקה שלה ולהציע כיצד לשנות אותה..

  3. רוב הטיפולים הם שרלטנות נטו. לא שמעתי שמטפלים חותמים על חוזה עם מטופל שבו הם מתחייבים להגיע לתוצאה מסויימת תוך מספר פגישות.

    אבל מצד שני מטפלים חכמים ומנוסים יכולים לזהות את הבעיה ולתת את הכלים שאין למטופל. אבל זה כבר פחות קשור לתאוריות אלא יותר לאינטואיציה ניסיון וחכמת חיים.

    גם פרויד הביע ייאוש מסויים מהטיפולים.

    מה עוד שהתאוריות מדברות על כך שהאישיות מתגבשת בגילאים מוקדמים מואד ולכן קשה עד בלתי אפשרי לשנות.

  4. לגבי המדעיות, ניתן לדמיין שבעתיד הקרוב אם מכשור המדידה של מדעי המוח יתפתחו ניתן יהיה לאשש או להפריך כל מיני רעיונות ומושגים שנוסחו בעבר ויחסי הגומלין ביניהן. בינתיים זה בעיקר אינטואיציה ניסיון וחכמת חיים.

  5. שתי הערות: ראשית, זו לא הפעם הראשונה שאני שומע ממך את העניין של “איש מקצוע” שזה כביכול רק פסיכולוגים. זה סתם לא נכון. אם יש לי תקלה בחשמל או באינסטלציה בדירה, לגמרי אוכל לשמוע אנשים שיגידו לי לא לטפל בזה בעצמי אלא להזמין איש מקצוע. אתה לא צריך להאמין לי – תגגל “איש מקצוע” ותראה לצד התייחסויות לאנשי טיפול גם התייחסויות לתחומים אחרים (חשמל או אינסטלציה למשל, אני מניח שיש עוד). הנקודה היא שיש תחומים שבהם יש לכל אדם נגיעה כלשהי – לא צריך להיות אינסטלטור מוסמך כדי להחליף סיפון, אבל אם תנסה להתעסק עם דברים יותר מסובכים אתה הולך לשבור משהו. גם בתחום הנפש יש המון אנשים שמציעים טיפול, ויש המון אנשים שבטוחים שהם מסוגלים לטפל, אבל הם לא. גם “אנשי מקצוע” מתחום הטיפול לא יכולים להבטיח תוצאות (והאמת שככל שאדם מקצועי יותר כך הוא ייזהר יותר בהבטחות שלו, לפחות מהניסיון שלי), אבל השימוש במונח הזה בא להבדיל בין מישהו שההכשרה שעבר היא מוסמכת ומשמעותית לבין מישהו שלמד קורס קואוצ’ינג של שלושה חודשים, ושוב, מהניסיון שלי – בצדק גמור. יצא לי כמה פעמים לשמוע מאמנים מדברים על השיטות שלהם, ובפעמים היחידות שלא יצא לי עשן מהאוזניים התברר שמדובר על מאמן עם רקע טיפולי רחב הרבה יותר (פסיכולוג או עו”ס למשל שהחליט להתמקצע דווקא באימון).

    שנית, אני מסכים במידה רבה לגבי עניין המדעיות של פסיכולוגיה, שבמקרים רבים זה ממש לא תחום מדעי וגם היכולת לבחון אותו בכלים מדעיים היא מפוקפקת. אבל אני מאד לא אוהב את הנטיה לזלזל או לבטל את כל התחום של טיפול נפשי כי הוא “אינו מדעי”. פרויד הביא לעולם הרבה מעבר למילון מושגים – הוא גם הביא עולם שלם של פרקטיקה טיפולית, של הבנה לגבי הדינמיקה בין מטפל ומטופל, לגבי תהליכים נפשיים שכשמתארים אותם הם נשמעים מיסטיים לחלוטין עד שאתה מתנסה בהם בעצמך ורואה כמה הם ממשיים (תהליכים כמו העברה והשלכה וכדומה), ובעיני עצם זה שגם אחרי שאין שום חלק בתיאוריות שלו שלא נותח מכל הצדדים ועבר ביקורת והתקפות ושלילות, עדיין הוא נחשב אבי התחום וגם מי שחולק עליו נוטה להתייחס אליו בכבוד בד”כ – אומר משהו על ההישג שלו, שהוא מעבר לבניית מילון מושגים יעיל. פסיכותרפיה היא לא דבר שלומדים מספרים, למרות שספרים נותנים ידע לא רע ומסגרת התייחסות משמעותית וטובה. זה דבר שלומדים בהתנסות עצמה, ורק אם המטפל עצמו חווה גם איך זה להיות מטופל וגם מקבל הדרכה ממישהו מנוסה יותר ומסוגל כל הזמן להתבונן בתהליכים הפנימיים שלו. במילים אחרות, מדובר כאן על אומנות (במובן של מיומנות מדוייקת שיש לתרגל וללמוד תוך כדי עשיה) ואמנות (במובן של כללים שאינם כתובים אלא דורשים פיתוח אינטואיציה והבנה פנימית רגישה, וכמובן גם יצירתיות ותעוזה). גם באמנות יש המון משמעות ללמידת טכניקות, להיכרות עם ההיסטוריה ועם גישות שונות ועם החומרים שאתה עובד איתם, אבל בסופו של דבר תהליך היצירה עצמו הוא לא יישום של דברים שאחרים עשו, לפעמים אפילו ההפך הגמור. ופסיכותרפיה שייכת לעולם הזה. אז כן, אני לגמרי מסכים שהיא לא מדעית. גם המחזות של שייקספיר והמוסיקה של מוצרט והציורים של דה-וינצ’י הם לא מדעיים. אבל יש שם גם עולם תוכן שלם של למידה והתנסות ואימון ויצירה. לדעתי זה מאד בעייתי לבוא מבחוץ ולהתייחס לעולם שלם של מחשבה ופרקטיקה, שאנשים עוסקים בו כבר למעלה ממאה שנה באופן שיטתי, דנים בו, מתווכחים עליו, משנים אותו, מחדשים בו – שלא לדבר על המחיר הנפשי הכבד והעומס הרגשי שהם משלמים כדי לעסוק בו – ולטעון שהכל שטויות או שכוווולם משוחדים ולא רוצים לאבד את הפרנסה שלהם. כי אם אחרי יותר ממאה שנה של התבוננות והתנסות אנשי טיפול עדיין מאמינים בעקרונות יסוד כלשהם (ובגדול – הם כן, עם כל המחלוקות), כנראה אולי שווה לשמוע מה יש להם להגיד ולא לבטל את זה, בטח כשאתה מגיע לחלוטין מבחוץ ולא חווית אף פעם את עמדת המטפל (או המטופל, אני לא יודע לגבי זה).

    1. על העניין הראשון קשה להתווכח. זו התרשמותי. כשאומרים סתם איש מקצוע מתכוונים לזה.
      לגבי ערכה של הפסיכולוגיה, הוא אינו עניין להכא. כאן דנתי רק במדעיות שלה. בהחלט יכול להיות לה ערך, אבל זה דיון אחר.

      1. זהו, שגם על העניין הראשון אפשר להתווכח. זו לא בעיה – הצעתי לך ניסוי פשוט. לך לגוגל וחפש את המופעים של “איש מקצוע” ותראה שהאבחנה שלך פשוט לא תואמת את העובדות. לגוגל אין אינטרס. לדעתי, הנקודה היא לא רגשי הנחיתות של אנשי הטיפול, אלא העובדה שהתחום פרוץ מאד ושיש לאנשים אשליה שאין כאן מה ללמוד.

        ולגבי ערכה של הפסיכולוגיה – אני מסכים שזה עניין אחר, אבל הוא קשור הדוקות לשאלת המדעיות שלה. כאן אני דווקא כן מסכים שיש לאנשי טיפול רגשי נחיתות מול “מדע אמיתי” (להתרשמותי לפחות) ושהם מסרבים לעיתים להכיר בכך שהתחום שלהם הוא אמנות ולא מדע. וזה יכול להזיק מאד, בעיקר בגלל שזה אומר שהמון המון מהלימודים בתחום הם בזבוז זמן נוראי. ועל זה יש הסכמה די רחבה בקרב המון אנשי טיפול שאני מכיר, גם פסיכולוגים וגם עוסים – המון מהקורסים הם קשקשת מיותרת, והלימוד האמיתי והמשמעותי נעשה בשטח. יש מה ללמוד – המון, זה לימוד לא נגמר, מורכב ומסובך מאד. אבל הוא לא נעשה באקדמיה.

        1. דוד,
          זה עדיין לא יכריע. איני יודע איך לספור את המופעים. לדעתי מה שקובע הוא האחוז מתוך השימוש במונח המקצועי המדויק (איש מקצוע מול אינסטלטור או חשמלאי, ואיש מקצוע מול פסיכולוג/עו”ס).

          לתחושתי השימוש במונח הזה מבטא רצון להדגיש שגם זה מקצוע במובן הדיסציפלינרי (נגד הזלזול בו. זה אותו רגש נחיתות שגם אתה תיארת), ואולי בגלל זה אני רגיש דווקא לשימושים הללו ונוצרת אצלי ‘הטיית האישוש’.

  6. לא התווכחת על המדעיות של הפסיכיאטריה כלומר כדורים לטיפול בדיכאון ובבעיות קשב ובהזיות וביצר מיני מוגבר וכדומה. מה ההבדל הקטגורי בין טיפול תרופתי לטיפול שיחתי? אם את האחד ניתן לבסס אז ניתן לבסס גם את השני.

    1. אין הבדל ברמה העקרונית, אני מניח, אבל יש הבדלים משמעותיים מבחינת המתודה הטיפולית והניסויית ומבחינת התחומים שבהם השיטה מטפלת. מבחינת המתודה – הרבה הרבה יותר קל לבחון מדעית כדור פסיכיאטרי מאשר טיפול בשיחות. קל מאד למצוא קבוצת ביקורת, אפשר ליצור פלצבו בקלות, ובאופן כללי יותר קל לערוך ניסוי, גם פרקטית וגם אתית. שנית – הפסיכיאטריה הרבה פעמים תטפל בתחומים שגם טובי הפסיכולוגים יגידו שהם מחוץ לתחום שלהם. קשה עד בלתי אפשרי לערוך שיחה טיפולית עם אדם שסובל מפסיכוזה פעילה. פשוט אין פרטנר לשיחה. ואנחנו יודעים בבירור שטיפול תרופתי יכול להקל מאד על סימפטומים חיוביים של סכיזופרניה. פסיכולוג שיגיד לך שהוא יכול לעשות את זה בשיחות יהיה בד”כ חשוד מאד, גם ע”י עמיתיו.

  7. דוד,
    המצב אצל הפסיכיאטריה רחוק מלהיות ורוד כמו שמתואר כאן. אני עובד בתחום של שיקום חולי נפש כמה שנים טובות ואני רואה עד כמה שגם להם לא ברור איך מטפלים בכל מקרה. הם יודעים שבאופן כללי יש כדורים או טיפולים מסויימים שעוזרים למצבי פסיכוזה, אחרים נוגדי חרדה ודיכאון אבל זה מאוד כללי. בדרך כלל על מנת למצוא את הטיפול התרופתי הטוב צריך כמה שנים טובות של ניסוי ותהיה בהם מחליפים מדי כמה חודשים את הטיפול כדי לנסות כיוונים אחרים. שאלתי פסיכיאטרים כמה פעמים שאלות על החולים ורובם ענו לי אותה תשובה “אין לי מושג”. אחד ענה “פסיכיאטריה זה כמו תיבול. אתה שם קצת מלח, קצת פפריקה עד שיוצא משהו טוב”, פסיכיאטר אחר ענה לי “אל תשאל אותי למה אלא כמה – כמה מ”ג להוסיף”, השלישי אמר “סכיזופרניה זו המחלה הלא ידועה. אין לנו מושג לגבי כמעט כלום מרוב הסביכות של מערכת העצבים”.
    ובכלל, אומדן הטיפול לא מבוסס על תצפיות אובייקטיביות, כמו בדיקות דם, אלא על פי דיווחי המטופל והתרשמות אישית של הפסיכיאטר.
    בקיצור: התחום הזה ממש רחוק ממדע.

    1. גם אני עובד בשיקום בריאות הנפש כמה שנים, ולא אמרתי בשום מקום שפסיכיאטריה היא “מדע מדויק”. היא ממש לא. עניתי על השאלה מדוע יש הבדל בין פסיכיאטריה לפסיכולוגיה בשאלת מידת המדעיות של הטענות. התשובה: יש הבדל כי בפסיכיאטריה הרבה יותר קל לערוך ניסויים. אנחנו גם יודעים שלכל הפחות בתחום התסמינים החיוביים יש תרופות שעוזרות בוודאות (סטטיסטית, כן?), ואלו דברים ששוב, נבדקו במחקרים שבעיני עומדים בסטנדרטים של מחקר מדעי, וגם עינינו רואות שכך. זה לא הופך את תחום ה*טיפול הפסיכיאטרי* לתחום של רפואה רגילה (שגם בה יש מידה רבה מאד של ניחושים מושכלים והנחות סטטיסטיות) אבל מבחינת דיסציפלינה מדעית – כן, זה הרבה יותר קרוב למדע אמיתי מאשר פסיכולוגיה.

      1. הופה !!! קולגה 🙂

        יצא ספר לא מזמן של אחד מעורכי הdsm (מדריך האבחון הפסיכיאטרי), אלן פרנסיס, בשם “לא נורמליים”. שם הוא כותב בגילוי לב עד כמה שהאבחונים בכלל לא באים ממקום של “מדע” או “מקצועיות פסיכיאטרית” אלא מהרבה שיקולים כלכליים, כמו חברות ביטוח או ערכים תרבותיים. מעניין שבמאה הקודמת היו 6 אבחונים פסיכיאטרים, היום יש מעל 200 … לא כי הספרות המדעית התפתחה כל כך אלא כי התרבות עודדה לנסח כל מיני סוגי התנהגות כ”הפרעות”.
        לגבי ניסוי אמפירי – מסכים שיש בדיקה רצינית, אבל זה ממש לא בקריטריונים של מדע אובייקטיבי. למדוד דיכאון על פי דיווח של המטופל זה יעיל. מדעי ? נו שוין

        אבל מסכים שהמדדים שם הרבה יותר ברורים וניתנים לבדיקה אמפירית מאשר בספרות האנליטית שהיא יותר מטאפורות וסיפורים מועילים.

        1. אבחונים פסיכיאטריים זו שאלה אחרת לגמרי, זה תחום מאד בעייתי ואני חושב שרוב מי שעוסק בתחום מודה בכך בפה מלא. אפילו בלי העניינים התרבותיים והפוליטיים, עצם האבחנה הוא בעייתי כי אתה לא יודע אם מה שאתה מאבחן קיים בכלל, ומה הגבולות וכו’. ועדיין, סימפטומים (בניגוד לאבחנות) זה דבר יותר מדיד – בוודאי כשמדובר על סימפטומים חריפים כמו הלוצינציות. ושוב, פה הפסיכיאטריה המודרנית מראה תוצאות, חד משמעית. היא לא תמיד עוזרת, לא לכולם, אבל כן יש תוצאות. לכן ציינתי במפורש “תסמינים חיוביים של סכיזופרניה”. זה דבר שיחסית קל לזהות ולא צריך להסתמך רק על דיווח של המטופל (או לפחות, הדיווח פה הוא לא מעורפל ובד”כ לא נתון לפרשנות. אם הוא שומע קולות, הוא שומע קולות. זה לא “דיכאון”).

          1. השאלה שלי היא האם קטלוג של הפרעות נפשיות הופך את הפסיכיאטריה למדע. אם הפרוייקט המדעי מאופיין במציאת חוקים כלליים והכרחיים מתוך מקבץ התופעות לא ברור בכלל שהפסיכיאטריה היא כזו. איזה חוק היא מגלה באדם ? בוא ניקח לדוגמא את הסכיזופרניה. מדובר על מקבץ רחב של הפרעות (נניח – אמונות שווא והזיות שמיעה) שהמאפיין המשותף שלהם הוא “קרע בנפש” (סכיזו-פרניה = נפש שסועה). איפה נכנס פה “מדע” ? זה תיאור וקטלוג של תפקוד נפשי לקוי. איזו תיאוריה ניתן להסיק ממנה ?

השאר תגובה