הקיטוב החברתי-פוליטי: א. הפלונטר (טור 450)

בס”ד

 

לפני כמה ימים חבר שלח לי מאמר של אליזבט קולברט מהניו יורקר, שעוסק בקיטוב החברתי-פוליטי בארה”ב. תופעות דומות קיימות גם אצלנו ובמקומות נוספים בעולם כמובן. אחרי שאתאר את המאמר, בכוונתי להציג שתי תובנות שעלו אצלי השבת בעת קריאת הדברים. בטור הזה אעמוד על פלונטר מובנה במצבים של קיטוב. עניין פשוט למדיי, אבל דומני שמאיר עיניים. התובנה השנייה לא פחות מאירת עיניים, אלא שלצערי היא בעלת אופי מתמטי משהו (אמנם המתמטיקה פשוטה למדיי ומתוארת רק מלמעלה). לכן החלטתי להפריד ולהשאיר אותה לטור הבא לטובת אלו מאיתנו שהם בעלי רגישות ו/או אלרגיה לז’אנר החביב והיקר הזה. הוא יעלה בקרוב מאד, אז הזדרזו לקרוא.

התופעה

אני מניח שכולנו מודעים לקיטוב הפוליטי שהולך ומתעצם בשנים האחרונות, בארה”ב כמו בישראל. הזהויות של אנשים מתמקדות יותר ויותר סביב מפלגות ואג’נדות פוליטיות, והיחסים בין הצדדים הפוליטיים נעשים מקוטבים יותר. התחושה בשני הצדדים היא של “הם” מול “אנחנו”. רבות נכתב על התופעה ועל ההסברים האפשריים לה. תולים זאת בעיקר בהשפעת הרשתות החברתיות ובבועות האידאולוגיות שהן יוצרות (גם אני כתבתי על זה בעבר, למשל בטור 335 ועוד).

קולברט מתארת את הקיטוב באמצעות נתונים שונים לגבי המצב בארה”ב, והתיאור שלה נראה לכאורה סימטרי לגמרי, כמתחייב מכללי הז’אנר. במקום לסכם, אביא כעת תרגום של קטעים נרחבים מדבריה:

לפי סקר YouGov, שישים אחוז מהדמוקרטים רואים במפלגה היריבה “איום רציני על ארצות הברית”. עבור הרפובליקנים, הנתון הזה מתקרב לשבעים אחוז. סקר של Pew מצא שיותר ממחצית מכלל הרפובליקנים וכמעט מחצית מכלל הדמוקרטים מאמינים שיריביהם הפוליטיים הם “לא מוסריים”. סקר נוסף של Pew, שנערך כמה חודשים לפני הבחירות ב-2020, מצא ששבעה מתוך עשרה דמוקרטים שחיפשו זוגיות לא ייצאו עם בוחר של דונלד טראמפ, וכמעט חמישה מכל עשרה רפובליקנים לא ייצאו עם מישהו שתמך בהילרי קלינטון.

אפילו היחס למחלות זיהומיות נתון כיום תחת המחלוקת המפלגתית. בסקר של בית הספר למשפטים באוניברסיטת Marquette מנובמבר, שבעים אחוז מהדמוקרטים אמרו שהם רואים בקורונה “בעיה חמורה” במדינתם, לעומת שלושים אחוז בלבד מהרפובליקנים. יום לאחר שארגון הבריאות העולמי הכריז על אומיקרון כ”וריאנט של דאגה”, תייג הנציג רוני ג’קסון, רפובליקני מטקסס, את הזן החדש שזוהה כטריק דמוקרטי כדי להצדיק אי הצבעה של נפקדים. “הנה מגיע ה-MEV – הווריאנט של בחירות האמצע”, צייץ ג’קסון, ששימש כרופא לנשיא תחת טראמפ וגם תחת ברק אובמה.

איך אמריקה הגיעה למצב הזה? לאנשי המפלגות יש תשובה פשוטה: הצד השני השתגע! היסטוריונים ומדענים פוליטיים נוטים לחפש הסברים עדינים וענייניים יותר. בשנים האחרונות, הם הפיקו ספרייה של ממש בנושא הזה. ספרים עם כותרים כמו “קווי שבר”, “פוליטיקה זועמת”, “חייבת פוליטיקה להיות מלחמה?” וכו’.

קל להתרשם שהמצב אצלנו די דומה, אם רק תחליפו את טראמפ בביבי. תראו שכל סוגיא שמנסרת בחלל שלנו מחולקת לפי פרו או אנטי ביבי (פעם זה לפחות היה על הציר ימין-שמאל. אמנם לפי הביביסטים כל מי שאנטי ביבי הוא שמאלן כידוע, ע”ע: סער, האוזר, ליברמן, בנט ושקד ועוד).

כעת היא עוברת לאפיונים יותר קונקרטיים:

ליליאנה מייסון היא אשת מדע (עאלק!!) המדינה בג’ונס הופקינס. בחיבורה “הסכם לא אזרחי: כיצד הפכה הפוליטיקה לזהות שלנו”, היא מציינת שלפני זמן לא רב היה קשה להבדיל בין שתי המפלגות, הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה אידיאולוגית. בתחילת שנות החמישים, השחורים חולקו פחות או יותר באופן שווה בין שתי המפלגות, וכך גם הלבנים. אותו הדבר התקיים עבור גברים, קתולים וחברי איגודים מקצועיים. המצעים של המפלגות, בינתיים, היו כל כך דומים, עד שהאגודה האמריקאית למדעי המדינה פרסמה בקשה לדמוקרטים ולרפובליקנים להתאמץ יותר להבחין ביניהם: “החלופות בין המפלגות מוגדרות בצורה כל כך גרועה שלעתים קרובות קשה לקבוע מה הבחירות הכריעו אפילו במונחים הרחבים ביותר”.

שנות החמישים, מציינת מייסון, ממש לא היו “זמן של שלום חברתי”. האמריקאים נלחמו, לעתים קרובות בדרכים מכוערות, בין היתר על הקומוניזם, ביטול ההפרדה בבתי הספר והגירה. עם זאת, הצדדים היו סבוכים זה בזה, כלומר הקרבות הללו לא התנהלו לאורך קווים מפלגתיים. אמריקאים, כותבת מייסון, יכלו “לעסוק בדעות קדומות חברתיות או בזנות, אבל זה היה מנותק מהבחירות הפוליטיות שלהם”.

ואז הגיעה מה שהיא מכנה ההתמיינות הגדולה. בעקבות תנועת זכויות האזרח, תנועת הנשים, אסטרטגיית הדרום של ריצ’רד ניקסון ועוד, ה-G.O.P. [=המפלגה הרפובליקנית] הפכה לבנה יותר, כנסייתית יותר וגברית יותר מאשר מקבילתה [=המפלגה הדמוקרטית]. ההבדלים הללו, שהיו משמעותיים כבר בתחילת שנות התשעים, התבלטו עוד יותר בשנות העשרה והעשרים.

“הפכנו משתי מפלגות שהן קצת שונות בהרבה מובנים לשתי מפלגות שונות מאוד בכמה דרכים חזקות”, אומרת מייסון. כששתי המפלגות התמיינו חברתית, הן גם התרחקו מבחינה אידיאולוגית זו מזו, והגשימו את תחזיתה של האגודה למדעי המדינה. במחזורי הבחירות האחרונים, לא היה מקום להתבלבל בין המצעים של שתי המפלגות.

בתקופתנו, הרגלי מסיבות, גזע, אמונה ואפילו צפייה בטלוויזיה נמצאים בקורלציה. (מחקר אחד, המבוסס על נתוני TiVo, מצא שעשרים תוכניות הטלוויזיה הפופולריות כיום בקרב הרפובליקנים היו שונות לחלוטין מאלה המועדפות על ידי הדמוקרטים.) כתוצאה מכך, טוענת מייסון, האמריקנים כבר לא מלהטטים בין מספר זהויות קבוצתיות שעלולות להיות סותרות; הם מתחברים לקבוצה אחת, חובקת הכל, המקנה להם את מה שהיא מכנה ‘מגה-זהות’.

כשאנשים מרגישים שה’מגה-זהות’ שלהם מאותגרת, הם כועסים. הפוליטיקה על כל מישוריה הצטמצמה ל”אנחנו” לעומת “הם”, תופעה בסיסית (ומסוכנת) בדינמיקה הפוליטית-אנושית. כפי שמנסחת זאת מייסון, “יש לנו יותר נכסי נדל”ן עם ערך עצמי להגן עליהם מכיוון שהזהויות שלנו מקושרות יחד”.

זוהי הנקודה החשובה לענייננו כאן: בשנים האחרונות נוצרות קורלציות בין החלוקה המפלגתית לבין הרבה חלוקות אחרות. בשנים אלו אפשר לנבא טוב יותר את השיוך המפלגתי שלך לפי מאפייני גזע, שייכות, דת וכדומה. זו משמעותה של ה’מגה זהות’, כלומר עסקת חבילה שבה אדם מוצא עצמו מזוהה עם הקבוצה שלו בכל הפרמטרים, עד הרגלי הצפייה בטלוויזיה (הנתון לגבי ההבדלים בסדרות הטלוויזיה הפופולריות הוא לא פחות ממדהים. נדמה לי שזה קיים הרבה פחות כאן בארץ) ועד בכלל. מה שנותר הכי חשוב הוא המאבק בין “אנו” ל”צרינו”, כשהמוקד הוא הניצחון (ראו למשל את הציטוט של טראמפ שיובא בהמשך). כעת כבר יותר חשוב ש”אנחנו” ננצח ושה”הם” יפסידו, מאשר קידום האג’נדה ושיפור המצב כשלעצמם.

הסברים פסיכולוגיים

ההסברים שהיא מביאה למצב הזה נוטים לכיוונים פסיכולוגיסטיים. היא פותחת את המאמר בתיאור ארוך של ניסוי בפסיכולוגיה חברתית שנערך באוקלהומה, וגם בהמשך היא מביאה מסקנות של פסיכולוג יהודי ממוצא פולני בשם הנרי טייפל (Tajfel), שעמד על כך שחלוקה לקבוצות, אפילו על בסיס סתמי ולא רלוונטי, מביאה להזדהות קבוצתית חזקה בכל המישורים, כלומר להעדפת בני הקבוצה שלך על חשבון הקבוצה האחרת, ולפעמים באופנים מאד מכוערים. היא מוסיפה לכך את תופעת הרשתות החברתיות. אלו, כידוע, מביאות לחלוקה של האנשים לקבוצות הזדהות שמסתגרות בחלל וירטואלי שמהדהד להן בעיקר את הקולות הדומים ואת העובדות שתומכות בהם ובו בזמן מציג את הקולות האחרים והעובדות הסותרות בצורה מעוותת ומגמתית, אם בכלל. כך הן מחזקות מאד את הקיטוב החברתי וההקצנה האידאולוגית (the echo-chamber effect).

הניסויים הללו נראים לי במקרים רבים מפוקפקים, והפרשנות אליהם היא בדרך כלל מגמתית ולפעמים ממש בנאלית. איכשהו תמיד ניתן להציג מסקנות (צפויות) בצורה די חד משמעית ופשטנית דרך ניסוי שמרשים בפשטנותו. אבל בנקודה הזאת כשלעצמה אין כל חדש, וכבר כתבו זאת רבים לפניה.

הצעות לפתרון

אז מה עושים? הצעת הפתרון היחידה שמצאתי אצלה היא המלצה לנסות להיכנס לנעליו של היריב ולהבין את עמדתו לשיטתו:

מספר ספרים שפורסמו לאחרונה על קיטוב טוענים שאם, כאומה, אנחנו רוצים להתגבר על הבעיה, עלינו להתחיל עם עצמנו. “הצעד הראשון הוא שאזרחים יזהו את הלקויות שלהם”, כותב טיילור דוטסון, פרופסור למדעי החברה במכון ניו מקסיקו לכרייה וטכנולוגיה. במאמרו “הדרך החוצה: כיצד להתגבר על קיטוב רעיל”, פיטר ט. קולמן, פרופסור לפסיכולוגיה וחינוך בקולומביה, מייעץ: “תחשוב ותשקיף בביקורתיות על החשיבה שלך”. “אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו”, מאיץ רוברט ב’ טאליס, פרופסור לפילוסופיה בוונדרבילט. “אנחנו צריכים למצוא דרכים לנהל קיטוב אמונות בתוכנו ובבריתות שלנו”, הוא כותב.

ברור שאם נאמץ כולנו את הדרך הזאת, ייסדקו חלליהן של תיבות התהודה הבעייתיות שאנחנו חיים בתוכן. זו הצעה טובה (באמת!) במישור האישי, אבל קשה לראות בה פתרון לבעיית הקיטוב. הבעיה היא בדיוק זה שרובנו לא נוטים לעשות זאת. זה מזכיר לי את הפתרון האולטימטיבי לסכסוך הישראלי פלסטינאי: טוב, תפסיקו לריב כמו ילדים ותבינו שהמלחמות הללו רעות לשני הצדדים. אם כולכם תתנהגו באופן בוגר ומתון הכל יסתדר והחיים יהיו תותים.

המחברת עצמה מודעת היטב למגבלותיו של ה”פתרון” הזה (ראו שתי בעיות שיובאו בהמשך). אין פלא שלקראת הסוף היא מביאה נבואות שחורות על עתידה של ארה”ב. אחד ממשפטי הסיכום מובא בשם סטיבן מארץ’ (סופר ועיתונאי קנדי):

Marche אוהב טענות גורפות. “אף נשיא אמריקאי של אף מפלגה, עכשיו ובעתיד הנראה לעין, לא יכול להיות סמל של אחדות, רק של פילוג”, הוא כותב. “ברגע שהמטרה המשותפת נעלמת, זה נעלם”, הוא מצהיר בהמשך אותו פרק. לרוע המזל, יותר מדי מההצהרות שלו נשמעות נכונות, כמו “כשהמשבר יגיע, המוסדות לא יהיו שם”.

איני בטוח שהבנתי את השורה התחתונה של המאמר הזה: מהי הטענה המרכזית שלה? כיצד היא מסבירה את הקיטוב ומה היא מציעה בכדי לפתור אותו? ייתכן שהיא באה רק להצביע על הפלונטר (שאחדד עוד מעט) ולומר שאין לו פתרון. בכל אופן, מכאן והלאה (כולל בטור ההמשך) ברצוני להעיר על שתי נקודות מעניינות שעלו לי תוך כדי קריאה: הראשונה היא פלונטר שמקשה על יציאה ממצב של קיטוב, והשנייה היא הצעת הסבר אחרת (לא במישור הפסיכולוגי) לתופעת הקיטוב. כעת אתמקד בנקודה הראשונה.

חוסר המודעות של המחברת

אני חייב לומר שדי נדהמתי בעת הקריאה, שכן אחרי שהיא מציגה את הבעיה בצורה סימטרית ומאוזנת, היא עוברת להדגים ולהסביר לנו כיצד טראמפ אשם בכל. הנה דוגמה ראשונה:

טראמפ, ניתן לומר בביטחון, מעולם לא קרא את עבודתו של טייפל, אך נראה שהוא הבין זאת באופן אינטואיטיבי. במהלך הקמפיין של 2016, מציינת מייסון, הוא שינה לעתים קרובות את עמדתו בנושאי מדיניות. הדבר היחיד שהוא מעולם לא היסס עליו היה חשיבות הניצחון. “אנחנו הולכים לנצח בכל רמה”, אמר לקהל באולבני. “אנחנו הולכים לנצח כל כך הרבה, אולי אפילו יימאס לכם לנצח”.

או יותר ברור בקטע הזה:

הצרה בגישת הריפוי המפלגתי העצמי המוצעת כאן [שכל אחד ינסה להיכנס לנעליו של יריבו. ראו למעלה] היא כפולה. ראשית, אלה שעשו הכי הרבה כדי לקטב את אמריקה נראים הכי פחות נוטים לזהות את ה”פגמים” והלקויות של עצמם. נסו לדמיין את דונלד טראמפ יושב במאר-א-לאגו, לועס ביג מק ומהרהר בביקורתיות על “החשיבה שלו”. [לא, הילארי קלינטון, או המחברת עצמה ודאי עושות זאת כל הזמן.]

שנית, העובדה שכל אחד מהצדדים מתייחס לשני כאל “איום רציני” לא אומר שהם מאיימים באותה מידה. ההתקפה על הקפיטול ב-6 בינואר, הניסיונות המתמשכים להכפיש את בחירות 2020, חוקי המדינה החדשים שיקשו על מיליוני אנשים להצביע, במיוחד בקהילות צבעוניות – רק מפלגה אחת אחראית לכך. בנובמבר, המכון הבינלאומי לדמוקרטיה וסיוע בבחירות, קבוצת ‘כלב שמירה’, הוסיף את ארה”ב לרשימת “הדמוקרטיות שנמצאות בנסיגה”. למרות שהדו”ח של הקבוצה לא האשים במפורש את הרפובליקנים, הוא התקרב לכך למדיי: “נקודת מפנה היסטורית הגיעה בשנים 2020–2021 כאשר הנשיא לשעבר דונלד טראמפ הטיל ספק בלגיטימיות של תוצאות הבחירות ב-2020 בארה”ב. האשמות חסרות בסיס על הונאה בבחירות והפצת דיסאינפורמציה קשורה ערערו את האמון הבסיסי בתהליך הבחירות”.

יש שתי בעיות בגישה שמציעה לבחון את הלקויות שלך ולא של הזולת. שתיהן בעצם נובעות מזה שכל הבעיות הן אצל הזולת. הרי לכם גישה מאוזנת שבה כל אחד בוחן את עצמו ומוצא את הלקויות והפגמים שלו במקום להכות על חזהו של יריבו.

ושוב, איני בטוח שלא זו עצמה הנקודה שלה (חברי טוען בתוקף שכן). אכן יש מידה של אבסורדיות בציפייה שאדם שבטוח שיריבו רשע יטרח לבדוק ברפלקטיביות את עמדתו שלו ולפרגן לאחר. זהו מצב ללא פתרון. אבל בסופו של דבר, אחרי שקראתי שוב, ניכר בעליל שהיא לא יושבת על כסאו של מזכ”ל האו”ם אלא בהחלט לוקחת צד. לכן דומני שהיא עצמה מגלה כאן חוסר מודעות עצמית משווע. אני חושב שהרקע לכך הוא חוסר המודעות השמאלני-ליברלי האופייני שמוכר לנו היטב גם בארץ. לכן אומר עליו כאן כמה מילים.

חוסר המודעות הליברלי

לא פעם יצא לי לשמוע ולקרוא אנשי שמאל שממש לא מבינים מה בכלל רוצים מהם. הם רק רודפי שלום ולא דוחפים שום אג’נדה מצד עצמם (להם אין ‘עדה’, ו’נכבדים’ כפי שתיארתי בטור הקודם. הם גם לא מגזר, כמו ערבים, חרדים, ציונים-דתיים וכדומה. הם המסגרת שבתוכה מתנהל הכל. המדינה זה אני, ואם בפועל לא – אז כנראה שדדו לי אותה). איני יכול להימנע מלהזכיר כאן את אהרון ברק שלא הבין מה הימין רוצה ממנו הרי הוא רק מארגן את הוויכוח הציבורי ומאפשר אותו ודואג לזכויות של כולנו. הוא היה משוכנע שלו עצמו אין בכלל אג’נדה משלו (שלא כמו רות גביזון למשל. ראו כאן ובפרט בהסברים שלו שמנסים לחפות על חוסר המודעות שמשתקף בדבריו).[1]

אני מתרשם שאיש שמאל ליברלי חש במקרים רבים שהוא שקוף, וערכיו משותפים לכל היקום כולו. אין לו מטען ערכי מסוים שניתן לחלוק עליו (אבל נסו רק לומר לו שהוא עגלה ריקה). הרי כולם מסכימים שצריך צדק וצריך לעזור  לחלש, וכולם מסכימים ששלום הוא ערך עליון ויש להימנע ממלחמה. אז על מה בכלל הוויכוח? מכאן נגזרת התפיסה חסרת המודעות שלו שלפיה מי שלא פועל עמו ומסכים עמו (לא דואג לחלש או לא מונע  מלחמה בכל מחיר) אינו בעל עמדה שונה אלא פשוט רשע.

זה דומה לילד שלא מבין שגם הוא עצמו אדם בעל מבנה מסוים ולא אובייקט ניטרלי שכל האחרים נמדדים ביחס אליו. ואולי דוגמה טובה יותר היא אותם ישראלים דוברי עברית (כמוני למשל) שבטוחים שלהם אין מבטא. הם ניטרליים. מבטא זה עניין שקיים רק אצל דוברי השפות האחרות. האם זה לא מדהים שבדיוק העברית שלנו היא שפה נטולת מבטא?! האם לא יד ה’ עשתה זאת?!

כך אנשי שמאל מסבירים בטוב טעם את הסכנה בסירוב פקודה מימין אבל מצדיקים לגמרי את סירובי הפקודה מהצד שלהם (ראו למשל בהקדמה של חיים גנז לספרו ציות וסירוב. חוסר מודעות שמאלני מרהיב ממש). אני, אגב, תומך נלהב בסירובים משני הצדדים. כך גם ערכי הסובלנות והפתיחות שתמיד מסויגים במצבים של דמוקרטיה מתגוננת, מה שמשאיר אותם רלוונטיים רק כלפי מי שבעצמו דוגל בערכי הסובלנות. אבל אם זהו הקריטריון, אז אדם או קבוצה שאוחזים רק בערך הסובלנות לבדו בעצם לא יכולים להיות סובלניים כלפי אף אחד שחושב אחרת מהם. זוהי הדגמה לא רעה לכך שכשהשקפתך ומגבלותיך שקופים לך עצמך, ערכיך מתרוקנים מתוכן.

תחושת הצדק האבסולוטי של קבוצות שמאל, וכנגזרת מכך דעתם המקובעת על הרשעות של הימין, מוזרה במיוחד על רקע מדיניותם המוצהרת לבדוק את עצמם ולהיות פתוחים לעמדות אחרות (השחורים, הפלסטינאים, השכבות החלשות, הנשים, הלהט”בים וכו’ וכו’. כל תומכיהם הטבעיים כמובן). אבל נסו למצוא שם האזנה לעמדות לא ליברליות ולא שמאלניות. יהיה לכם די קשה למצוא. רק למען הסר ספק, זה לא שהימין פתוח יותר, אבל לפחות הוא לא מצהיר על עצמו שהוא כזה. אנשי ימין בדרך כלל לא מתיימרים לנסות ולהיכנס לנעליו של הזולת. זה חסרונם הגדול אבל זה גם יתרונם (הקטן). במובן הזה, נראה לי שהם לפחות מודעים יותר לסמיות העיניים ולתיבת התהודה שלהם עצמם. טלו את פמפלט התעמולה המכונה עיתון “הארץ” (שאמנם יש בו גם דברים טובים ומועילים כמובן. ואפילו בתחום של חשיפת עוולות הכיבוש), לדוגמה, שמשכנע את קוראיו כל העת בכך שהוא עיתון פתוח, מגוון וטולרנטי שפונה לאנשים חושבים. אני זוכר את השנים שהייתי מנוי עליו, ואי אפשר היה לקרוא את מוסף הספרות שלו. סקירות של ספר ילדים כמו צ’יפופו היו מגיעות מהר מאד להשחתה שבכיבוש ולאשמת הימין. כל הערות האגב והאוביטרים הלכו לאותו כיוון והיו צפויים להחריד. מה שיותר מדהים הוא שאותם “אנשים חושבים” גם בטוחים שזה אכן המצב ושבאמת יש שם מגוון דעות מכל הכיוונים (טוב, הזכרתי כבר את הecho-chamber effect-).

מנקודת מוצא כזאת יכולה אליזבט דנן לדבר על הסתכלות מאוזנת ועל ביקורת עצמית כתנאי לפתרון בעיית הקיטוב, ובאותו מאמר ממש להסביר שטראמפ ותומכיו הם שורש כל רע ולכן אין פתרון ואין עתיד. חוסר המודעות כאן הוא מביך במיוחד, אפילו ביחס לחוסר המודעות האופייני של אנשי שמאל. ההאשמות שלה מופיעות באותו מאמר שמנסה לשכנע אותנו לבדוק בעיקר את עצמנו, לנסות להיכנס לנעליו של האחר ולא לראות בו רשע. החיסרון בגישה הזאת, כפי שהמחברת מסבירה מיד אחר כך, הוא שאם תעשה כך אתה עלול באמת לא לראות באחר (=טראמפ ואוהדיו) את הרשע האולטימטיבי. הוי, חוסר מודעות קדושה…

הפלונטר

אבל ייתכן שהאחר הוא באמת רשע, לא? האם נכון להניח שבכל מקרה שני הצדדים במחלוקת הם בני פלוגתא ענייניים? בהחלט אין הכרח לכך. אז מה עושים כשיש לנו עסק עם רשע אמיתי? האם בכל זאת עלינו לפרגן לו? כאן אין תשובה במאמר. אני משער שאם תשאלו את הכותבת לגבי טראמפ, היא ודאי תאמר לכם: מה אתם רוצים? בדקתי את עמדותיהם של הטראמפיסטים וזו המסקנה שלי. הם באמת רשעים, שוטים פרימיטיביים ומזיקים. אי אפשר לשלול אפריורי את האפשרות שיש על המפה צד שהוא מרושע ומזיק.

ניתן אולי לטעון שאם מדובר בעשרות אחוזים מאזרחי ארה”ב אז לא סביר לחשוב כך. אדם אחד יכול להיות מניפולטור, רשע ומזיק, אבל להאשים בזה את כל תומכיו זה בעייתי. אבל האם אפשר לשלול תופעות שבמסגרתן ציבור רחב הולך אחרי מניפולטור כריזמטי מרושע? זוהי אפשרות קיימת. מאידך, גם הצד השני משוכנע בזה לגביך, אז תכל’ס מה ניתן לעשות? המחברת באמת לא מציעה. אלא שזהו המצב משני הצדדים של המתרס, וכך בדרך כלל המצב סביב כל המתרסים הפוליטיים בימינו. שני הצדדים באמת ובתמים לא מודעים להטיות שלהם, ולכן כל אחד באמת משוכנע שהשני רשע ומזיק. אז העצה להיכנס לנעליו של השני היא בעצם ריקה. היא עוסקת במקרים שבהם אני לא תופס את יריביי כמרושעים, אלא שאז בין כה וכה כנראה אעשה זאת. הבעיה אינה במקרים כאלה.

הדבר מזכיר לי חוויה שהייתה בדידי. לפני כמעט עשרים שנה נהגתי להגיע מירוחם לבני ברק פעם בשבועיים כדי לתת שיעור לבחורים ואברכים שהיו מעוניינים בכך.[2] באותה תקופה החלו מאבקי השונאים-מחבלים בישיבת פוניבז’, וחשתי שהמשתתפים בשיעור מעורבים חזק בנושא. שאלתי אותם איך הם מסבירים את התופעה המדהימה הזאת, שרבנים מגדולי הדור ותלמידי ישיבה מהטובות ביקום, שקדנים ולמדנים לעילא, עוסקים בהשלכת גביעי לבן ומאבקי כוח כאחרוני הריקים והפוחזים. איך זה קורה אצל התלמידים, ואיך הרבנים לא עוצרים זאת (או למה לא שומעים להם)?

לתדהמתי, התשובה שלהם הייתה: כי ההם רשעים ומנצלים את שאיפת השלום ויראת השמים שלנו כדי להשתלט על הרכוש ועל עמדות הכוח, ולכן אסור לנו לוותר שחוטא ייצא נשכר. אני לא זוכר האם השתתפו בשיעור חברים משתי המפלגות או רק מאחת מהן, ומאיזו משתיהן (אני אף פעם לא מצליח להבין ולעקוב אחרי ההבלים הללו), אבל גם אם שמעתי שם רק את אחד מהצדדים, ברור לי שזה מה שטוענים גם מהצד השני במריבה המצחיקה/עצובה הזאת.

המסקנה שלי הייתה שמדובר בפלונטר שאין לו פתרון. אתה לא יכול לדרוש מהם תבינו את הצד השני ותנסו להיכנס לנעליו ולהבין את עמדותיו, ואז ישרור שלום עולמי. כל אחד מהם מסביר לך שהם כבר ניסו ובדקו וגילו שאין ממש בטענות של האחרים, שכן הם ציניים, מרושעים, טיפשים ומזיקים, והם ינצלו את שאיפת השלום והוותרנות שלנו, ולכן אסור לנו להיכנע לכוחניות שלהם. אתה אפילו לא יכול לומר להם בבירור שלדעתך זה לא המצב, שכן כפי שהסברתי למעלה בהחלט ייתכן מצב שבו אחד הצדדים במריבה הוא מרושע ומזיק, ואז אולי באמת לא נכון להיכנע לו. זהו בדיוק הפלונטר הפוליטי שתיארתי בזעיר אנפין.

הערה פרשנית

בקריאה אחרת של המאמר ניתן היה לפרש אותו בדיוק בקווים שתיארתי כאן. היא עצמה מבינה שברוב הוויכוחים יש שני צדדים צודקים ואין רשעים וצדיקים, ולכן היא מציעה שכל אחד יבדוק את עצמו לא את האחר. הבעיה נוצרת במצבים שבהם באמת צד אחד נראה רשע ולא צודק. חברי טען שזו גופא הטענה היסודית של המאמר. לפי פרשנותו, טענתה העיקרית של הכותבת היא שזה שורש הבעייתיות במצב העכשווי. ואכן, היא לא מציעה פתרון למצב כזה, שכן אולי באמת אין לו פתרון. לפי פרשנותו, הנושא שלה הוא בדיוק הפלונטר שתיארתי כאן.

אלא שלדעתי המאמר הזה אינו רק מצביע על הפלונטר אלא לוקה בו (כמו שחיבורי הרב שג”ר אינם חיבורים על פוסטמודרניות אלא חיבורים פוסטמודרניים). בעיניי זה אותו חוסר מודעות שמאלני שתיארתי למעלה. עלינו לזכור שמדובר כאן בתסכול ומרמור של כמעט חצי ממצביעי ארה”ב (וישראל). לא סביר שכולם סתם רשעים ללא כל טעם והנמקה. אם יש כל כך הרבה תמיכה ברשע ומניפולטור כזה (הציבו כאן את ביבי או טראמפ), כנראה יש שם תסכול עמוק ואמיתי (בלי קשר לזה שאותו אדם אישית אכן מניפולטור, ובין אוהדיו באמת יש לא מעט שוטים). לכן, אם אכן עומדים אחרי הצעה הזאת, אזי בהחלט היא הייתה צריכה גם במקרה זה לנסות ולהיכנס לנעליו של האחר (הטראמפיסט). אבל אני לא מצאתי במאמר שלה קטע כזה.

כמעט בכל ויכוח עז כל צד בטוח שהאמת איתו והשני מדבר שטויות. ומכאן גם נולדת ראיית השני כרשע שאין מה לדבר איתו. אם במצבים כאלה היא לא ממליצה לנו לאמץ את הצעתה לבדוק את עצמנו ולא לראות בשני רשע, אז על אלו מצבים היא כן מדברת?! המצבים הקשים הם כשברור לנו שהשני רשע ושאין מה לבדוק בעמדותיו. שם המשימה היא לראות אולי בכל זאת אנחנו טועים. לכן אני מתעקש לראות במאמר הזה ביטוי לחוסר מודעות שמאלני טיפוסי ולא טענה אקדמית ניטרלית.

אז מה בכל זאת האלטרנטיבה? האם באמת מצב שבו אני רואה את יריבי כרשע/טיפש/מזיק הוא ללא מוצא?

האם על אף הכל יש מה לעשות?

נדמה לי שניתן לטעון טענה כלשהי אפילו לגבי מצב כזה: האם אתה בטוח שבדקת? האם לא קבעת את זה בתוך חלל התהודה שלך בלי לנסות ולהיכנס באמת לנקודת המבט של האחר? במקרים רבים אנחנו מחליטים אפריורי שאין מה לבדוק ואין עמדה נגדית. אני נוטה לשמאלנות (האמיתית) במובן הזה, שכן יש לי תקווה שלפחות ברוב המקרים אם בודקים ברצינות עשויים לגלות שבכל זאת יש ממש גם בטענות של הצד השני, ולא כולם שם רשעים מזיקים וטיפשים. אבל אם מישהו ממאן לבדוק ומתבצר בטענה שהוא בדק ולדעתו אין צד שני ממשי, אז באמת אין מה לעשות. זו תמצית הפלונטר שתיארתי.

מדוע לבדוק גם את מי שנראה לנו רשע? ניתן להציע לכך שתי סיבות:

  • פרקטית. ייתכן שהשני רשע וטיפש וממש לא צודק, אבל אין לנו דרך אחרת להתקדם. אלא אם יש אפשרות לפתרון בכוח, מה שלא קיים במקרים רבים. כך לדוגמה אני תופס את העמדה הפלסטינאית. ברור שהם הרשעים והם האשמים העיקריים במצבם ואין לי שום סימפתיה אליהם (כקבוצה), אבל כרגע איני רואה דרך להתקדם בלי לקבל שזוהי נקודת מבטם ולנסות להגיע להסדר (אם זה בכלל אפשרי. כרגע נראה שלא).
  • מוסרית. לא תמיד אני רואה נכון, וייתכן שאני טועה בשיפוט הראשוני שלי. כאן עולים לפעמים הטיעונים על האחדות והערבות ההדדית, אבל לדעתי אין להם רלוונטיות לדיון. אם אני טועה אז זו חובתי גם אם היריב אינו מבני עמי ואיני חש שותפות גורל איתו או מחויבות מיוחדת אליו. פשוט צריך לבדוק אם לא טעיתי.

אגב, בדיוק זה מה שלא מצאתי אצל הכותבת. לא מצאתי אצלה ניתוח של הסיבות לכך שציבור כל כך גדול נוהה אחרי רשע ומניפולטור כמו טראמפ. כפי שהסברתי, אם אינך מפעיל את ההמלצה הזאת כלפי מי שנראה לך רשע (לא סובלן, לא שמאלן וכדומה), אז היא בעצם ריקה מתוכן. דמוקרטיה  מתגוננת, לפחות כאשר לוקחים אותה עד הסוף, היא דמוקרטיה ריקה. לכן איני מקבל את הפרשנות שהציע חברי לדבריה, ולדעתי זה מאמר שמבטא חוסר מודעות שמאלני טיפוסי.

הערה אישית

אולי חלק מכם יופתע, אבל למרות הנחרצות שבה אני מתבטא, אני בהחלט משתדל לפעול על פי ההמלצה ה”שמאלנית” הזאת (אני בטוח שרבים יאמרו שהם לא מופתעים בכלל, שהרי אני שמאלן ידוע). אני באמת מנסה לבדוק האם אצל יריבי, גם אם הוא נראה לי שוטה ורשע (עד היטלר ועד בכלל), יש נקודות אמיתיות ששוות מחשבה או לימוד זכות. במקרים רבים אני אפילו מוצא כאלה. זה לא מונע ממני לגבש עמדה הן תוכנית (לעצם עמדותיו ומעשיו) והן אישיותית (לגביו עצמו, רשע או צדיק, טיפש או חכם).

כפי שתוכלו לראות אפילו כאן באתר ובכלל, מאשימים אותי לא מעט בפנאטיות מחד, אבל גם בפתיחות יתר מאידך. אחדים מאשימים אותי בשמאלנות חמורה, ואחרים בימניות קיצונית. תמצאו כאן האשמות בליברליות מוגזמת (רפורמיות, אפיקורסות) אך גם בשמרנות וחרדיות (סמויה, יותר או פחות). שנאת חרדים פתולוגית ובוז לציונים-דתיים. רפורמיות מחד, אבל גם ביקורת חריפה ולא הוגנת כלפי רפורמים. לגלוג על מחב”תים והיותי מחב”ת בזוי בעצמי (הוכחות לקיומו של אלוהים, עאלק. הברנש חי במאה ה-12). הצד השווה לכל ההאשמות הללו הוא שקשה להגדיר את ה’מגה-זהות’ שלי. אני חושב שאין לי, או לפחות מאד משתדל לברוח ממנה. רבות מהמלחמות שאני מנהל כאן באתר הן כנגד קורלציות מדומות וחשיבה תבניתית. אני טוען שגם אם חלילה מתנוססת מעל ראשך כותרת מסוימת (‘מדה-זהות’) זה לא מחייב אותך לעסקת חבילה ובה אימוץ סל שלם של עמדות. אני קורא שוב ושוב בגרון ניחר לבחינה של כל שאלה לעצמה, וגיבוש עמדה עצמאית ביחס לכל שאלה כזאת. צאו מהמגירות ומה’מגה-זהויות’ שכמעט מכריחים אותנו להיכנס אליהן.

אני אמנם נוכח שוב ושוב במה שכתבתי למעלה, שהמלצה כזאת אינה פתרון לקיטוב החברתי, שכן אנשים לא נוטים לעשות זאת. הם פועלים ושופטים לפי סטראוטיפים וכותרות ולא מגבשים עמדה עצמאית בכל שאלה לחוד. אבל איני מתייאש. כמה שיותר אנשים שיתרגלו לחשוב עצמאית ולא להיכנס לעסקאות חבילה, מצבנו ישתפר. אין צורך לומר שאני מאד בעד קיטוב וקיצוניות במובנם המקובל, הן בתפיסות עצמן והן בדרכי הביטוי שלהן. ניתן לראות זאת היטב באתר. החזו”א באיגרתו הידועה כותב שהקיצוניות היא ביטוי לאהבת האמת ולאמונה שלך בצדקת הדרך, ופשרנות היא במקרים רבים ביטוי לבינוניות וחוסר עמוד שדרה. “רק חמורים הולכים באמצע”, כפי שאמר משה דיין. אבל בו בזמן אני מאד מתנגד לקיטוב במובן שתואר כאן, כלומר לעסקאות חבילה של ‘מגה-זהויות’, ולחלוקה בין “אנחנו” ו”הם”, או בין “לנו” ל”לצרינו”. לכן אני לפעמים מגן על רשעים ומאשים צדיקים, ובהחלט נראה קיצוני בעמדותיי הליברליות (בתחומים אלה) או השמרניות (בתחומים אחרים). עצם הערבוב של העמדות הללו הוא מרגיע מבחינתי (בדקו בכמה טורים מופיע כאן באתר הביטוי “קורלציות מדומות”). זוהי אינדיקציה לא רעה לכך שלא נפלתי לתוך בור ה’מגה-זהות’ רחמנא ליצלן, ואני שמח על כך.

אין צורך לומר שזהו האופן שבו אני תופס את עצמי ואת עמדותיי, אבל אני בטוח שיש רבים שיחלקו עליי ויאשימו גם אותי בחוסר מודעות, בראייה חד צדדית ובהאשמות פזיזות של עמדות ואישים אחרים. טוב, יש לנו עוד עבודה לעשות…

סיכום

המסקנה היא שבמצבים שבהם יש צד מרושע אין פתרון. אולי המחברת עצמה התכוונה לזה ואולי לא, אבל זו תובנה עגומה למדיי ואפילו מייאשת. כהמלצה כללית מנקודת מבט מודעת יותר, אני מציע הצעה מעט שונה. תופעה רחבה בדרך כלל לא מבטאת רשעות צרופה. לכן גם במקום שזה נראה לך כך, חשוב שוב על הצד האחר ונסה להבין כיצד הוא רואה את התמונה. וגם אם יש בה רשעות, לא תמיד דרך המלחמה היא שתביא אותך לפתרון.

זו אינה אמירה פוסטמודרנית שמאמינה בריבוי אמיתות, אלא אמירה מפרגנת שיוצאת מנקודת מוצא שבדרך כלל אנשים אינם רשעים או לפחות לא רשעים צרופים. יש בעמדתם משהו אמיתי מעבר לרשע שאולי ישנו שם ואולי לא. ולכן לא מומלץ להסתפק בהסתכלות מיואשת על האחר כרשע שאין ממנו תוחלת. נסו להבין מה מניע אותו ומה הביא אותו לחשוב ולנהוג כפי שהוא נוהג. לאחר מכן כל אחד יכול לגבש את עמדתו ולהחליט האם השני צודק או לא, ואפילו להגיע למסקנה שהוא רשע.

בטור הבא אעבור לתובנה השנייה, שאולי אינה פחות עגומה, אבל הגילוי שלה שימח אותי מאד אינטלקטואלית. מדובר בהסבר לתופעת הקיטוב במונחי אלגוריתם מתמטי. אתם תיווכחו לראות שמדובר בהסבר שאינו קשור לפסיכולוגיה, ובסוף אצביע על יתרון ועל מידה של אופטימיות שעולה מן ההסבר הזה.

[1] אגב, המדייקים בדבריו יראו שהוא לא באמת אמר שלה יש אג’נדה אלא שהאג’נדה שלה לא מתאימה לבית המשפט (כלומר לו עצמו). הלגלוג והבדיחות שהשמיעו אז על חשבונו כאילו הוא פסל את גביזון בגלל שיש לה אג’נדה לא דייקו, אבל לעצם העניין ברור שזה בדיוק מה שהוא חשב.

[2] אין צורך לומר שהשיעור היה מחתרתי, ואפילו היו משתתפים שסבלו מכך שהתגלה כי השתתפו בו. וזה עוד לפני האפיקורסויות העכשוויות שלי. באותה עת הבעיה הייתה רק שבדפי מידה טובה לפרשיות השבוע הופיעו פה ושם מילים לועזיות רחמנא ליצלן (כך נאמר לבני בישיבת גרודנא כשביקשו ממנו שלא אופיע שם ללמוד איתו, וכך נולד השיעור הנ”ל בבני ברק).

63 תגובות

  1. המצב פה בארץ . (ולמעשה גם בארה”ב אם כי בעוצמה שונה יותר ) שונה מקיטוב ומלחמה רגילה כמו זו של המחבלים והשונאים. פה הצד השני – כמו שהרב ציין – הוא אוטיסט. וזו בעייה. אוטיזם ( אטימות) מובילה לאווילות וזו לכסילות וזו בסופו של דבר לרשע. המחלוקת היום של ימין ושמאל ( שבאמת משתקפת במלחמה רק ביבי – רק לא ביבי) היא לא על שטחים תמורת שלום או על יחסי דת ומדינה (וגם לא שמרנות מול ליברליות)

    היום המלחמה היא של השמרנות (וגם הליברליזם) נגד הפרוגרסיביזם (מה שהרב מיכי קורא לו פה ליברליזם שמאלני אבל זה שם לא מוצלח. זו ממש דת עם כפייה וליברליזם זה חופש) . כלומר המלחמה פה היא בין מושג ה”כלל” נגד מושג ה”פרט”. הפרוגרסיביזם הוא נגזרת של דת האינדבידואליזם הקיצוני שבו אין כללים והם פיקטיביים ( הפוסטמודרניזם) . לפי הפרוגרסיביזם אין כזה דבר עם ישראל ויהודיות והם מושגים גזעניים בעיניהם .יש רק מדינה ואזרחות ישראלית פורמלית וריקה. לכן מבחינתם יהודים שווים לערבים לכל דבריהם. זה מצב בלתי נסבל מצד מי שמאמין בשיתוף הגורל של יהודים ועוד פה במדינה שנבנתה על הדם שנשפך מצד אלו שהאמינו בקולקטיב הזה. וגם גורם לפרדוכסים בלתי נסבלים כמו העדפה מתקנת לערבים על חשבון יהודים בקבלה לאוניברסיטאות וכו’ וביטוח לאומי (?!) לערבים והיום זה כבר הגיע לשיא עם הכשרת יישובים לא חוקיים לערבים ואי הכשרה של יישובים כאלו אצל יהודים ( למרות שהיה מצד האמת להיות להיפך. אבל אפילו שוויון אין ) . שינוי איזור העדפה לאומית (?!) לטובת יישובים ערביים וכו’

    יש וויכוח בתוך החברה הישראלית האם החברה הזו ( עם ישראל) באמת קיימת או שלא. קיימת קורלציה כמובן בין חוסר הסימטריה הזה לבין חוסר הסימטריה של חוסר המודעות העצמית של השמאל שחושב שהוא רק מארגן את חוקי המשחק ולא מבין שגם הוא שחקן במגרש. איך הרב רוצה שיהי שלום בתוך חברה ? כשצד אחד במחלוקת חושב שעצם החברה הזו היא דבר רע? לשיטתו הוא צריך להיפרד ממנה וזהו. לא שייך שיכפה את דעתו ודתו על הצד השני שכן מאמין בה. בקיצור עומק המלחמה בין ימין לשמאל היום היא האם מדינת ישראל תהיה מדינת היהודים ( לא מדינה יהודית !!) או מדינת כל אזרחיה . כלומר האם לעם היהודי מגיעה מדינה משל עצמו או לא. האם יהודים יכולים להעדיף יהודים על פני זרים ( ובוודאי עלפ ניערבים שהם גיס חמישי) כמו במשפחה או לא. גם מושג המשפחה מותקף ע”י הפרוגרסיביזם מאותן סיבות.

    וכמובן ההתקפה על ביבי לא באמת נובעת בגלל ענייני שחיתות (כפי שכבר מוסכם על הרוב. אפילו גדעון לוי מהארץ כבר כתב שהפרקליטות ובכירי הממסד הבטחוני רודפים את ביבי) אלא בגלל שהוא מייצג את ההנהגה של הימין – של עם ישראל. ושקד ובנט וסער – שלא מבינים שזאת המלחמה באמת – אכן משתפים פעולה עם השמאל ורואים שבממשלה הם אלו שנכנעים לשמאל בענייני מינוי שופטים והיועמש ולא להיפך . למה שלשמאל יהיה אכפת מהכשרת איזה יישוב ביו”ש או התיישבות ברמת הגולן? זה כסף קטן וגם חסר משמעות ביחס לשאלה מי מאייש את מוסדות המדינה שכיום במקומות הבכירים מאוישים ע”י פרוגרסיביים ( לא ליברלים) או כאלו שמנסים למצוא חן בעיניהם ( מצטטים את הדעות הנכונות. כמו מפכל המשטרה שאמר שהפרעות נבעו מחוסר שוויון למרות שכבר עכשיו הערבים קבלו פי כמה מתרומתם לקופה הציבורית. ובסוף גם נפתלי בנט ( !) חזר על דבריו באיזה ראיון. ואפילו הרב מיכי (!!!) הזכיר משהוא בנידון). זה לא מקרה . מה אכפת להם איפה ממתיישבים אם המדינה בכל מקרה לא תהיה מדינת היהודים ?

    עכשיו אנשים יאמרו שאלו רק מרצ והעבודה. אבל הן מובילות את השיח והשפה שבה כל השמאל והתקשורת משתמשת בה. ולכן גם לפיד ושאר חברי מפלגתו ( רם בן ברק) מראים – מבלי שהם מודעים לזה – שגם הם פרוגרסיביים ( לא מאמינים בעם ישראל). ואפילו גנץ מדבר על חוק השוויון כתיקון לחוק הלאום ( ומעדיף חיי פלשתינאים אזרחים אויבים על פני חיילים יהודיים – עוד פעם הוא לא מאמין בקולקטיב ( בכלל) הפלשתינאי שנושא באחריות לפעולות הצבא שלו)

    ורואים שגם בנט פתאום מדבר בטקס על הממלכתיות של בן גוריון ובלי לשים לב כולל בממלכה הזו גם ערבים (?!!!) וסער שמשום מה לא נלחם למנות שומרים שמרנים מבחינה משפטית אלא כורת בריתות עם חיות…. וכניעה מסתמנת של שקד בנושא הזה… הם לא שמאלנים. הם ימנים טיפשים שהשררה מעוורת את עיניהם ( ובנט עצמו גם נוכל) . “אידיוטים שימושיים” במושגי הבולשביקים.

    כמובן כל הפרדוכס ההזה של השמאל נובע מהפרדוכס הרגיל של ראסל. קיומה של קבוצת כל הקבוצות הלא מוזרות ( אין לי כבר כוח וזמן להראות את זה פה. אולי זה מהשהרב מיכי ידבר עליו בטור הבא). הרב מיכי כתב את הספר על זה כבר לפני 20 שנה ( בסיוון יהיה 20 שנה בדיוק)

    אז יש רשעים בסיפור שלנו- השמאל הם הרשעים ( וכל מי שחובר אליהם)

    מ.ש.ל

    1. כמובן הממלכתיות שבנט מדבר עליה היא של “מדינת ישראל” ולא של “עם ישראל”. לכן הוא כולל ערבים בתוכה ( איזה טיפש חסר מודעות עצמית הבנאדם הזה) . הוא דיבר על צורך למנוע בחירות בשביל להציל עוד פעם את ה”מדינה” ולא משנה שזה פוגע ב”עם ישראל” ( במונחים של השמאל “לאום ו “עם” הם אוסף האזרחים. קבוצה פורמלית חסרת זהות) . העובדה שהוא כל כך מנסה למצוא חן בעיני התקשורת ושהוא מאמץ את השפה שבה המוסד הפורמלי – האמצעי – האינסטרומנט – הוא זה שחשוב -“מדינת ישראל” , ולא המהות – המטרה – מה שבשבילו המדינה הזו נוצרה – “עם ישראל” – מספרת את כל הסיפור שלנו.
      אם בנט באמת היה מאמין בימין אז הוא היה עומד לצידו של ביבי ( למרות כל מה שביבי עשה לו) כי היה מבין שהמלחמה בביבי מטרתה לפלג את הימין בדרך לשלטון ( הפרד ומשול) ובסופו של דבר גם למחוק את עם ישראל (זו האמונה העמוקה הלא מודעת של כל השמאל היום) . ואכן זה הצליח להם. אפילו את הרב מיכי הם הצליחו להסית נגד ביבי. וזה למה אני כל כך כועס עליו בתגובות שלי.

      אני מניח שכל הקוראים קראו את שתי עגלות וכדור פורח בשביל להבין איך כל הדברים שכתבתי מכריעים לצד הימין בסיפור הזה. בצד שמאל קיים פרדוכס שאמונתם בו (זה הדבר שמבואר בספר שתי עגלות) מובילה לשיגעון עוורון אטימות אווילות כסילות ובסוף גם רשע מצידו.

      יש גבול כמה הרב מיכי יכול לנסות להבין את שני הצדדים ולהיות באמצע. זה הגבול. הגבול של הלוגיקה שכולם מחויבים לו.

      בברכת “יתמו חטאים מן הארץ”

      1. נדמה לי שאם הטור עצמו הוא ההרצאה, שתי ההודעות האחרונות (כמו גם רוב ככל הודעותיו הנחרצות של עמנואל) הן בבחינת תרגול. חן חן על השירות.

        1. אני שמח.אם כי הייתי מעדיף להיות המתרגל ולא התרגיל

        2. גם אף פעם לא הבנתי את עניין ה”נחרצות” בתגובותיי. כשחושבים על עניין או עקרון מחשבתי יש לחדד ולהבהיר אותו. זה מתבצע באמצעות הקצנה של העקרון ( הפעלתו במקרי קצה). חלק מזה למשל כשעוסקים בתופעות סוציולוגיות הוא הכללה. זה משרת כמובן כמה מטרות :

          1. הבהרת העניין. למשל אני טוען שכל המלחמה בין ימין ושמאל במערב והמלחמה בין המערב למזרח בכלל בעולם זו תוצאה מהתנגשות בין קו הימין לקו השמאל בעולמות העליונים (מושגים מתורת הקבלה. ושני הקווים הללו מחכים שיבוא הקו השלישי – הקו האמצעי – ויכריע ביניהם)

          2. חזיית או צפיית העתיד. בהנחה שרוב האנשים פועלים כמו עדר אזי מה שטמון וחבוי היום באנשי רוח של צבור כלשהוא מתישהוא בעתיד יהיה נחלת כלל אותו הציבור. אם למשל הפוסטמודרניזם צמח בשנות ה60′ של המאה הקודמת והיה נחלת בודדים היום הוא נחלת רוב הציבור השמאלי במערב. כל מה שכתבתי היה יכול להחזות כבר מאז. כולם אומרים לעצמם שאני מגזים : “השמאל לא כאלה. הם אנשים טובים .הם מאמינים באמת אובייקטיבית . הם ציונים וכו'” . אבל לאט ולאט זה כבר לא כך . יש לי קרוב משפחה מדרגה ראשונה שהוא איש שמאל מטורלל כזה שטוען שהוא ימני (אכן הצביע ליכוד ב 2015) אבל נהיה אנטיביביסט ( משפחתו היא קיבוצניקית. זה משפיע בסופו של דבר) וברוב הטירוף האנטיביביסטי הצביע למרצ בבחירות האחרונות כדי שתעבור את אחוז החסימה. טוב שלא הצביע לרע”מ . חוץ מזה נשמעות לאט לאט מילים ותבניות מחשבה שאתמול לא נשמעו ע”י אנשי שמאל מתונים . כשאני מדבר בנחרצות על השמאל אני צופה את העתיד כבר מהיום ( בהנחה שלא ייעשה דבר למנוע או להפסיק את התהליך) . הרי השמאל של בן גוריון הוא לא השמאל של רבין וזה לא השמאל של מירב מיכאלי. מה יהיה השמאל של מחר ? אני כבר ציינתי שפתאום שמעתי מאותו קרוב משפחה, בתגובה לטענותיי על צביעות השמאל, את טענת ה”וואטאבאוטיביזם”. למד מילה מהחבר’ה. אח”כ התחיל לדבר על הנראטיב של הפלשתינאים. התלהב כאילו למד מילה חדשה מגניבה מהחבר’ה. אח”כ הצלחתי לגרום לו לומר שאין אמת אובייקטיבית . בשלב הבא אמרתי לו אם כך שלדבריו אין שום משמעות כי אז שום מילה בשפה שלו לא מצביעה על משהוא משמעותי. הוא פשוט פולט הברות חסרות משמעות (אובייקטיבית. אבל משמעות לא אובייקטיבית היא חסרת משמעות .אין טעם לפתח שפה בין בני אדם אם היא לא מצביעה על משהוא שמשותף לכולם)

          או למשל באחדות המופלאה שהתגלתה אתמול בהצבעה על חוקי האזרחות. רק משום מה גנץ ולפיד החליטו להסביר את עצמם מדוע הם תומכים בהם : “זה חוק שחשוב לביטחון המדינה ובמה שקשור לביטחון אנחנו תומכים”. מה קרה? רוב יהודי זה כבר לא מטרה ראויה בפני עצמה ? מצד אחד הם מדברים כל הזמן על מדינה לעם היהודי וציונות ומצד שני בפועל מפחדים לחוקק או לעשות משהוא בפועל שיביא את זה לידי ביטוי. זו ( הציונות) סוג מנטרה שהם חוזרים עליה בפני עצמה .

          זכור הסיפור שהרב ש”ך שאל בפני קהל רב ” במה השמאל יהודי? מה יהודי בהם? ” הרב מילובביץ’ בזמנו מחה על דבריו. זו דרכו של הרבי מליובביץ’ שמאמין בכל יהודי ובנקודה היהודית שלו. ובמחלוקות בינו לרב ש”ך אני הייתי הולך אחריו. אבל גם בשיטת הרב ש”ך יש נקודת אמת ( איזה יופי ? הרי על זה המאמר, לא?) אז יש לשאול באיזה מקרה הוא כן יהיה צודק.השמאל בזמנו היה של רבין שכבר לא האמין בארץ ישראל אבל כן האמין בעם ישראל. האם הרבי מלובביץ’ דיבר גם על השמאל של היום ? אולי ( הוא ניסה אפילו להגיע ללב של בובי פישר שהיה אנטישמי מוצהר) . אני לא בטוח. וגם אם כן באיזה צורה זה מתבטא ? אני אמור לשתף פעולה עם מישהוא רק בגלל שלשנינו יש אותה אזרחות מבחינתו ?

          3. נחרצות מגרה אנשים ( במיוחד כאלו שלא מורגלים בחשיבה) להקדיש מחשבה לנושא בו התבטאו בחריפות או בנחרצות. כמו שחריף באוכל גורם לאנשים מסוימים לפתח תאבון. מחשבות שהן פרווה לא מובילות לאיזשהיא התפתחות מחשבתית .

          אני באמת לא מבין את הצורך במתינות (אי נחרצות) בענייני מחשבות . מתינות היא בענייני מעשה והנהגת הציבור. לא בענייני מחשבה. שם מתינות זו פוזה של אנשים שלא חושבים. מה הטעם להיות זהיר בענייני מחשבה ? מישהוא ימות מזה ? אולי חס ושלום תטעה ? טוב מאוד. ככה תגיע לאמת יותר מהר. אנשים שנזהרים ומפחדים לחשוב ולהציג עמדות קיצוניות ( שהגיעו אליהן אחרי שהקדישו לכך מחשבה ) בגלל ביקורת של “נחרצות” לא יגיעו לשום מקום . רק פוזה ריקה תהיה להם בידיים

          בקיצור אני מקווה שיגיע הזמן בו הרב יפסיק עם ההערות שלו על ה”נחרצות” שלי . אני לא אפסיק להיות “נחרץ” בגלל זה. גם אף אחד פה באתר לא ייקח רובה וייצא החוצה להרוג שמאלנים בעקבות התגובות שלי. אני מקווה . זו מלחמה על התודעה. לא על הגוף. אם תהיה מלחמה על הגוף ( התקוממות אזרחית עממית) זה לא יהיה בגלל עמדותיי הנחרצות. זה יהיה מתי שהשמאל באמת יחצה קווים אדומים של אטימות וזה יקרה מעצמו. לא בגללי.

          1. אם שורש הימין והשמאל בספירות - הרי יש להם שורש בקדושה (לעמנואל) הגיב:

            בס”ד יום ד’ לס’ על שתי כתפיו לזכרון פ”ב

            לעמנואל – שלום רב,

            לדבריך ששורשם של הימין והשמאל במובנם הפוליטי ב’קו ימין’ וב’קו שמאל’ של הספירות – הרי שיש להם שורש בקדושה, ואם כן מגיע להם קצת ‘רספקט’ 🙂

            בברכה, צבי תפארה

            1. כן. קו ימין מושך אור חסדים וקו שמאל מושך אור חכמה. והקו האמצעי מפשר ביניהם . אבל צד שמאל זה גם הסטרא אחרא. והקדושה היא צד הימין והסטרא אחרא יונקת מהחסרונות שבקדושה ואין לה מגרמא כלום ( והיא עזר כנגד לקדושה) . בוודאי שגם לרוע יש תפקיד בעולם. אבל צריך לדעת מה הוא הרוע ומהו הטאוב ומהו חסרונותיו שהרע נוצר כדי לגרום לטוב לתקן את עצמו ואח”כ ייעלם מהעולם. “בילע המוות לנצח. ומחה ה’ אלוהים דמעה מעל כל פנים”

              1. בקיצור אני אומר שהימין הוא ראשון במעלה והוא צריך להפנים את זה והתחיל לקחת אחריות על עם ישראל אחרת השמאל יפרק את עם ישראל . אין שוויון. הימין הוא זה שצריך להוביל את העם. השמאל הוא רק חוש הביקורת אבל הוא לא ראוי להנהגה. אין שוויון. יש הררכיה. השמאל נברא בשביל להעניש את הימין על חטאיו ולהביאו לתיקון . כמו הגויים ביחס לעם ישראל. וכגם להם יהי שכר על זה

            2. בעולמו נראה ש’חלוקת התפקידים’ הפוכה: ה’שמאל’ תומך בחסד ללא גבול בין לראויים ובין לשאינם, בעוד ה’ימין’ אוחז במידת הדין הקפדנית כלפי אומות העולם ואוייבי ישראל.

              בברכה, צבי תפארה

              אמנם, ביחס לי’אנשי הימין’, דתיים ומתנחלים – ה’שמאל’ אכןן אוחז במידת הדין, בהתאם לסדר הספירות 🙂

  2. אין ספק שכל עוד הנחות היסוד של השמאל/ימין ליברלי/שמרני , חרדי /דתי /חילוני – לגבי הזולת ישארו כפי שהם כיום – הקיטוב רק ילך ויגבר .

    הערה : נדמה לי שלא עמדת מספיק על אחד הגורמים המובילים לתהליך זה : השפעת הרשתות החברתיות , שהנדסת האנוש שבהם מובילה כמעט באופן הרמטי – לבועות התודעה/זהות שתארת לעיל

    אם אני מבין נכון , הפתרון שאתה מציע הוא סוג של חינוך לתובנה חלופית לגבי הזולת . ואין לי ספק שברמה העקרונית אתה צודק .

    הבעיה היא , שכמו שטענת כלפי בעלת המאמר – יש כאן בעיה מובנת מעגלית , שלכאורה תמנע את הנכונות להפתח , גם למודל היותר משוכלל שאתה מציע

    נדמה לי שניתן לדייק יותר את הכיוון הפדגוגי של הצעתך .
    צריך לחנך , מגיל צעיר , לחשיבה מורכבת ודיאלקטית יותר . ניתן להתחיל דווקא בדילמות (מוסריות ואחרות) – שאינן נחצות על פי קווי הקיטוב/זהות שלעיל. למשל דילמות הקשורות בשיימינג (לא של תוקפים מיניים שכן גם כאן כבר חדרו במידה רבה ההטיות שלעיל) . או למשל : דילמות הקשורות ל”הלשנה” על התנהגות בעייתית של חברים (דילמה שילדים רבים נתקלים בה) .

    המורים ידרשו מהתלמידים לנמק לא רק את עמדתם (הלגיטימית) אלא גם את העמדה הנגדית ולנהל דיאלוג מפרה בין שתי העמדות .

    בשפתנו היהודית : מדובר בחינוך למחלוקת לשם שמים (בין אם בפרשנותה הסובלנית ובין אם בפרשנותה היחסית /פוסטמודרנית) .

    מתוך החינוך לדגם חשיבה זה – ניתן יהיה בהדרגה לעלות בסרגלי הקיטוב , ולפתח את היכולת הזו הלאה.
    כך למשל בקורס אקדמי שלימדתי , שהיה סמוך לבחירות – דרשתי מהתלמידים לנמק בעל פה ובכתב (יש משהו בהשהייה שהכתב נותן שמאפשר רפלקציה מעמיקה יותר) לנמק את העמדה הנגדית לעמדתם – ולנסות לשכנע את חבריהם בה .

    1. מסכים לכל מילה. לגי הרשתות, הזכרתי זאת והפניתי לטור שעסק בזה. לא נכנסתי כאן לפרטים.

    2. אודי, כאיש קולנוע בטח תסכים איתי שכלי חינוכי ראשון במעלה לכיוונים האלה היא הספרות והקולנוע. אין כמוהם להעניק נקודת מבט כוללת הזדהות רגשית והבנה עמוקה של הצד שכנגד – גם אם לא בהכרח הסכמה. בדיוק סיפרתי אתמול למאן דהוא על האפקט שהיה ל’סרט לילה’ של גור הלר על הבנתי את העמדה הפלסטינית. ודוק: הבנה ואמפטיה, ולא בהכרח הסכמה רעיונית. אבל זה משנה את כל המבט ומנטרל את האלימות המובנית.

      1. חיותה יקרה,
        ברמה העקרונית אני מסכים . אבל לצערי יש כאן שתי בעיות עיקריות :
        א. הצרכנים של ספרות וקולנוע משמעותי (לאפוקי ספרות וקולנוע בידוריים שהאפקט שלהם מחזק דווקא את ההיפך המוחלט) הם מעטים מאוד יחסית – ולכן לבנות על מהלך שמבוסס על כך מאוד קשה .

        לניסיון להגיע לקהל צרכני רחב , הקדשתי את מרבית חיי המקצועיים : ולשם כך הסכמתי לשרת “מאחורי קווי האויב” (10 שנים בשידורי קשת ערוץ 2 המסחרי ביותר ) וליצור סדרות פריים טיים כמו “מעורב ירושלמי (משפחה מרובת מחלוקות) ועבודה ערבית (אתגור הסטריאוטיפים והעוינות האוטומטית לערבי הישראלי) .

        אבל תמיד הרגשתי שמדובר בטיפה בים , שאי אפשר להתבסס עליה .

        ב. גם בספרות וקולנוע מסוג זה – ללא התיווך ל”צרכנות” אקטיבית של הקוראים/צופים – ההשפעה מאוד מוגבלת . ולך יש צורך במהפיכה דרמטית של מערכת החינוך כולה . כזו שתחשוף את היצירות הללו , ובעיקר את משמעותן לקהל הרחב .

        1. איך אומרים ההיפך מ’ניחמתני’? ‘ייאשתני’?
          אני סבורה שההבחנה בין הגבוה לנמוך לא חדה. עבודה ערבית אכן עשתה עבודה נהדרת בעניין הזה. כמדומני שהדרמה אפקטיבית מעט יותר מקומדיה, כי היא מכוונת לעולם הרגשי חזק יותר, ושם מסתתרת האמפתיה המבוקשת.

  3. ברם, מובטחים אנו שנקיטוב הפוליטי חברתי לא ידרדר לאלימות קשה, שכן על כל נסיון התנקשות יצוו אותה: ‘גלי בהרב מי ירה?’ והמתנקש ייתפס מיד.

    בברכה, פייגה סוס

    1. בס”ד ח’ באד”ר פ”ב

      הניסיון להבין את שיקוליו של החולק, היא שימוש ב’עיקרון החסד’ המניח שיש לדברי החולק גם צד של היגיון ואין לראותם רק כדברי טיפשות ורשע.

      יתירה מזו, העובדה שדמגוגים טיפשים ורשעים מצליח ‘לצוד ברשתם’ גם אנשים תמימים והגונים – מצביע שבכל זאת יש גם שיקולים של טעם ביסוד שיטתם, אלא ש’ניצוץ האמת’ נבלע בסיגים והבלים המעוותים אותו.

      דרכם של בית הלל שהיו מבארים תחילה את טעמם של החולקים ובכך הוכיחו לשומע הניטרלי שהם ירדוצ לסוף דעת החולק ועם זאת מצאו יסוד מוצק לחלוק. גישה הסברתית כזו עוזרת מאד לשכנוע. התלהמות ודברי גנאי – נותנת תחושה נפלאה לאומר, אבל פחות מרשימות את השומע. דברי חכמים בנחת – נשמעים!

      בברכה, ד”י בייט

      גם שימוש בתוכנת NSO הנותנת מידע מפורט על שיחותיו של בר הפלוגתא – מסייעת מאד לירד לסוף דעתו 🙂

      בברכה, פייגה סוס

      1. פייגה סוס, אהבתי מאד את המלצתך על התוכנה כדרך ליישוב הקיטובים החברתיים. זה באמת לימוד זכות מהסוג היותר נעלה. 🙂

      2. אבל זה בדיוק העניין. המחלוקת פה היא צד אחד (הימין) אומר : יש אמת אובייקטיבית . צד שני (השמאל) אומר: אין אמת טוביחיקטיבית -שזה אומר שאין אמת בכלל (הפוסטמודרניזם שעומד בעומק אידאולוגיית השמאל) . חידה לקוראים : מהי נקודת האמת שבצד השני (צד השמאל) ?

        צד אחד ( הימין) אומר :אני רוצה באחדות בעם ישראל . צד שני (השמאל) אומר : לא רוצה אחדות בעם ישראל כי זו גזענות ( רוצה אחדות בין אזרחי המדינה שזו פיקציה פורמלית ריקה). חידה : איך נגרום לאחדות בין שני הצדדים שבעם ישראל ?

        1. ושני הצדדים מסכימים שכל הבעיות של החברה והמדינה – נובעןת מהצד השני 🙂 אז איפה הקיטוב?

          בברכה, דוב קוטב

  4. בכבוד כבוד הרב! תתחיל אתה תספר לנו מה טוב/נכון/מוצדק בראש של הר המור?

    1. ליהושע – שלום רב,

      כבר נחלקו בזה אברהם ונעריו, שהוא אמר: ‘אור הראיתם צץ בראש הר המור?’, והם השיבו: ‘לא נראה רק מהמור’ 🙂

      בברכת ‘שערי רצון להיפתח’, עוקד והנעקד והמזבח

    2. בהחלט ראוי לעשות כן. אם תראה את דבריי בעבר, נכנסו שם גם דברים בשבחם, ועמדתי הכללית עליהם גובשה אחרי שחשבתי גם על צדדי הזכות.

  5. א. טור חד כתמיד. תודה רבה
    ב. במעגל הקרוב שלי, שכולל בעיקר צינות דתית, חלקה חרד”לית וחלקה קלאסית ומעט חרדית ממש, אני לא רואה את התופעה שתיארת. כלומר, רובם מקבלים ערכים בעסקת חבילה (מגה זהות) אבל הם לא חשים בקיטוב. הם ימנים כולם, אבל אף אחד מהם לא תומך בביבי, ורובם הגדול מעריך את השמאל על מגוון מפעולותיו אלא שחושב שהוא טועה בדרך הכללית.יש לציין שכמעט אף אחד מהם לא משתמש ברשתות חברתיות (מלבד אינסטגרם) אבל הם מאד מעורים בנעשה במדינה בעיקר דרך אתרי חדשות. אני עוד נתון בספק אם להאמין באמונת חכמים שיש קיטוב או שזו פיקציה שנובעת מחידודי עמדות לצורך התקשורת.
    ג. בילדותי בישובי יש”ע תמיד תהיתי איך אין ימני אחד שטוען שמבחינה ביטחונית טוב יותר למסור שטחים או שלפחות אין בעיה ובכל זאת טוען שארץ ישראל צריכה להיות בידי עם ישראל, למרות השיקול הביטחוני. זה תסכל אותי אז ניסיתי אני להיות כזה, אלא שלא הצלחתי להסביר לעצמי אפילו כהיפותזה איך מסירת שטחים אינה מסוכנת בטחונית 🙂
    ד. מבחינה עקרונית (אינני בטוח שבפועל זה יתכן), משנת הרב קוק מספקת פתרון מהפלונטר, לפחות לסוגיית הקיטוב החברתי אם לא לעניין המגה זהות. אני מתכוון לכך שהוא רואה גם בדעות עליהם הוא חולק בנחרצות, את הצד הטוב. גם אם נטען שהוא עצמו איננו יכול לצאת ולראות שיטה הרואה פירודיות, סוף סוף הגישה שלו לא תביא לקיטוב. אלא לכל היותר לשנאה חד צדדית. כמובן שבפועל המצב שונה לעיתים

    1. ב. מעניין באיזו שמורת טבע אתה חי. אולי בגלל היעדר הרשתות.
      ג. זו שאלת הקורלציות המדומות. מהשאלה הזאת עצמה יצאתי לכל ענין הקורלציות (האם יש לרבין מנדט להחזיר את הגולן). אגב, זו דווקא היפותזה שבהחלט אפשר להבינה.

      1. בס”ד ח’ באד”ר פ”ב

        לרמד”א – שלום רב,

        אינני יודע מה מצב הקיטוב באמריקה, שבה ראינו מהומות אלימות משני הצדדים, שכללו פגיעות חמורות בגוף וברכוש. אבל בארצנו הקטנטונת, שבה ‘כולם מכירים את כולם’ – אין לך משפחה, מקום עבודה, אוניברסיטה ויחידה צבאית, שבהם לא משולבים כל המגזרים, ימניים ושמאלנים, חרדים ודתיים-לאומיים מסורתיים וחילוניים, וכולפ חיים יחד בידידות למרות חילוקי הדיעות הנוקבים.

        גם בכנסת יש חילוק בין הדיונים המתוקשרים שבהם כולם תוקפים את כולם בחמת זעם כדי שקהל המצביעים יראה כמה נמרצים נציגיו. ולעומת זאת ‘מאחורי הקלעים’ יש הרבה ‘הסתחבקויות’ ואף שיתופי פעולה פורים בין היריבים באלף ואחד נושאים שבהם ניתן להגיע להבנות ולהסכמות.

        בתקשורת וברשתות החברתיות ‘שופכים אנשים את כל זעמם’, אך ‘בחיים האמיתיים’ המצב הרבה יותר רגוע וצדדי האחווה וההערכה מוצאים את ביטויים. הרי את זעמם פרקו כבר במיקרופון או במקלדת, ומי שנובח – לא נושייאך’ 🙂

        בברכה, שמחה פיש”ל הלוי פלנקטון

  6. אם מדברים על קיטוב חברתי ופוליטי מעניין אותי עם הרב מיכאל קראת את הספר של מיכה גודמן ‘הפרעת קשב’ שם הוא נותן הסבר מרתק על התופעה וקושר את זה( לא הוא עצמו, הוא רק אסף כמה מחקרים על זה) לרשתות החברתיות והאינטרנט שבנוי בצורה כזאת שמהדהדת את המסרים של האדם וגורם לו להסתגר בתוך הדעות שלו בלי יכולת לשמוע את האחר.
    לי נדמה שזאת ההסבר הכי נכון והכי קולע אל האמת, אפשר להוכיח את זה בצורה ברורה.

    1. קראתי. כתוב יפה כדרכו, אבל לא מאד מחדש. זו ההזדמנות לשאול אותך האם קראת את הטור הזה (שיליו הגבת)? כי הפניתי בטור הזה לטור שבו דנתי בעניין הרשת.

  7. א. לגבי הימין בישראל(וכנראה גם בעולם): כיוון שברובו הוא יותר דתי/מסורתי וממילא כלולים בו שיקולים “זרים” של דת וכדו’ לעומת השמאל ובפרט המרכז שמגיע “נקי יותר” ויחסית אמונותיו מתבססות על השכל. זו לא סיבה להניח שהשמאל צודק יותר? לדוגמה האם “במקרה” רבנים חרדלי”ם בטוחים ששירות משותף יהרוס את הצבא “ביטחונית”, ובמקרה תושבי ההתנחלויות המשיחיים בטוחים שזה מה שנכון ביטחונית? (תפסתי פה צד על אף שאני לא שמאל, אני מרכז נטול אידיאולוגיות)

    ב. לגבי השמאל בישראל ובעולם: האם זה שברובו השמאל בכל העולם נראה אותו דבר לא אומר שכנראה זה נכון? לעומת הימין שהלאומיות שלו מתבטאת בכל מדינה בצורה אחרת.
    אמנם השמאל הוא נאיבי (לדעתי) אבל כוונותיו טובות משל הימין, לא? אם שאיפות השמאל בכל העולם יתגשמו וכולם כולל כולם ילכו לפי ערכי השמאל לכאורה יהיה עולם אוטופי של שלום וכו’, לעומת זאת אם שאיפות הימין יתגשמו יהיה עולם של לאומנות ושנאת האחר, הלא כן?

    1. שאיפות השמאל אכן התגשמו יפה בברית המועצות, בסין, בצפון קוריאה ובעוד כמה מדינות.

      1. זו דמגוגיה. מדובר על שמאל ליברלי ולא על קומוניזם. השאלה מדוע שני אלו הם שמאל, נענתה בשתי עגלות.

        1. לפרוגרסיביים באמריקה יש דפוס קומוניסטי. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה. ובהמשך להערות שלכם אני סבור שהליברליזם המערבי איננו ימין ואיננו שמאל. הימין והשמאל הם נגזרת של המערביות אבל המערביות עצמה איננה ימין ואיננה שמאל (כולל שמאל ליברלי).

          1. נכון מאוד. הם עוד יותר קיצוניים מהקומוניסטים. בקומניזם יש גרעין חזק מאוד של אמת רק שהוא דורש התפתחות אנשוית מסויימת .הפרוגרסיביזם הוא כולו שקר וריק.הוא האידאולוגיה היחידה בעולם שאין בה נקודה של אמת כי הבדיאולוגיה שלו היא שאין אמת ( הפוסטמודרניזם) ולכן גם אין משמעות..

            1. גמובן ,מה שאני מדבר עליו בכך שהם יותר קיצוניים מהקומוניסטים, הוא באידאולוגיית שלהם של “שוויון בתוצאות” ולא רק ב”שוויון הזדמנויות” ( שלשיטתם אין כזה דבר באמת. במובן מסויים של צדק. אכן אין שוויון הזדמנויות מוחלט אבל אפשר לשאוף) בקומוניזם הקו המנחה הוא “כל אחד תורם (לכלל) לפי יכולתו ומקבל ( מהכלל) לפי צרכיו ” שזו באמת מצוות “ואהבת לרעך כמוך”. אבל בלי יראת שמייים ( שבקומוניזם התבאה בכך שאין כלל אמיתי לשיטתו אלא פרטים שהתאגדו לטובת חיים חמריים טובים יותר. בניגוד לעם ישראל) היא תיפול לידיים של האגו ואז היא תהיה גרועה עשרת מונים אפילו מהקפיטליזם החזירי כמו שקרה בברה”מ , צפון קוריאה, סין, ונצואלה וכו’. אבל שוויון בתוצאות הוא פשוט שיעבוד של בני אדם לבני אחרים זרים לחלוטין. הפרוגרסיביזם הוא צדקנות בקיצוניותה ולכן גם רשע.

              1. תיקונים : “כמובן…”

                “באידאולוגייה שלהם של ” שוויון ..” .. ולא רק של “שוויון …”

                “( שבקומוניזם זה התבטא בכך ש….)”

                “הוא פשוט שעבוד של בני אדם לבני אדם אחרים זרים ( הרי הוא אידאולוגייה של אינדיבידואליזם קיצוני. הרי השוויון אצלם נגזר בין היתר מכך שאין כללים אלא רק פרטים)….”

    2. השאלות הללו אין מקומן כאן. אתייחס בקצרה.
      א. אין אדם שמגיע ללא הנחות יסוד, וחוסר הנחות ממש לא אומר שאתה יותר הגיוני או רציונלי (מתבסס על שכל).
      שכחת ש”במקרה” אנשי שמאל בטוחים שזה לא יהרוס את הצבא ובו בזמן גם בטוחים שזה ערך חשוב של שוויון. ולגבי ההתנחלויות הם בטוחים שזה מה שנכון ערכית ובטוחים שגם אין בזה סיכון ביטחוני. לא הבנתי איך הצלחת לעשות הבחנה בין הימין לשמאל מבחינת עוצמת ההטיות.
      ב. ממש לא. זה אומר שהשמאל הוא ואקום, והיעדר של כל דבר הוא ואקום. היעדר נצרות והיעדר יהדות נראים אותו דבר.
      לגבי מי כוונותיו טובות יותר, אני מסופק מאד. אבל זה דיון לא רלוונטי. השאלה מי צודק ולא מי צדיק. דבר אחד ברור, בעולם שכולו שמאל ישרור טרור מטורף ואלימות בלתי פוסקת. ואקום ערכי ואידאי מביא אנשים לתסכול ולאלימות וגם להתאבדויות. האוטוופיה הנאיבית כאילו ששמאל מביא לשלום היא אחד הרעיונות היותר אינפנטיליים של השמאל.

  8. כאשר הציבור לא נהנה מפירות הצמיחה, הנכונות לסבלנות כלפי הצד הנגדי יורדת.

    1. צודק. תיקון, אני מתכוון בעיקר לליברלים/דמוקרטים ולא לשמאל ” ההוא”

  9. נקודת אור בקיטובים היא שהם רבע הדרך לקראת היפרדות. אולי באופן כללי בעולם צריכים להתחיל בתהליכים של פיצול מוסכם של מדינה לכמה חלקים, נפרדים במידת האפשר (או נפרדים לגמרי), כך שכל קבוצה תפעל באופן עצמאי ככל היותר. כי נראה שהקיטובים הלוהטים ביותר הם בתוך מדינה אחת, וזאת משום שדוחסים קבוצות שונות לחלוטין בתוך סד דמוקרטי אחד (וגם עם תקציב אחד), וכך “לאחר” יש השפעה “עלי” או “על שלי”. בכל קיטוב חריף מידי אפשר (וצריך) להניח על השולחן את אופציית ההיפרדות, ואז כל צד ישחק לפי הקלפים האמיתיים שבידיו (עד כמה יש ביקוש אליו) ואם יחליטו להתגרש יחליטו. בעיות טכניות רבות יש איך להיפרד ואיך לחלק את הנכסים והיכולות ואיזורי החיכוך, אבל גם אם לא מוצאים פיתרון של הפרדה מוחלטת אפשר להסתפק בפתרונות מקורבים של הפרדה רבה כמידת האפשר. שומעים הרבה קולות כאלה.
    אם אנשים מתקבצים כביכול לעמדות אידיאולוגיות שונות אבל בפועל לקבוצות סוציולוגיות שונות, אז אולי צריך לקבל את זה ולנסות לצמצם למינימום את הההשפעה ההדדית הכפויה בין קבוצות מקוטבות.

    1. אני לגמרי בעד עקרונית, אבל זה לא יעזור. בקבוצות המופרדות שוב יצוץ הקיטוב עד שנגיע ליחידות של אדם בודד, ואז “המצב הטבעי” יאלץ אותנו לחזור ולהתארגן בקבוצות. וחוזר חלילה. בטור הבא אעמוד על כך שהקיטוב הוא מובנה בתוכנו.

  10. אני אוהב לחשוב באנלוגיות. אנלוגיה מתאימה למצב היא, לדעתי, חלוקת תא. שני סלילי הד.נ.א. נפרדים, הולכים לקטבים של התא (תן דעתך – לקטבים), ונראה כי התא עומד בפני הכחדה. ולא היא. ההליכה לקטבים, ושבירת/פיצול התא לשניים, ארבעה, שמונה וכו’ היא זו שבסופו של דבר משמר את החיים במערכת, מוסיף ולא גורע. רק שהתהליך עצמו איטי, ומפחיד, ולוקח זמן. אנו מאולפים (ממש כך) לחשוב ולהרגיש שמלחמה היא נוראה ואין גרוע ממנה בעולם, אבל לטעמי אין הדבר כן.

    מלחמה היא כלי בשירות האנושי על מנת להגיע למקומות חדשים, שאי אפשר היה להגיע אליהם בלעדיה. מתוך לימודי התורה אני למד שעולם זה הוא עולם של פירוד, של קיטוב, ולא של אחדות. על אף שהכל אחד, והוא אחד ושמו אחד, בתוך האחדות הזו חוווית החיים בעולם הזה היא חוויה של פירוד. זה חסד אל כל היום, כך להבנתי. משום שבתמורה לעקירה האלוהים מתוכנו, הפכנו ליחידות עצמוניות בעלות עצמי מובחן. העצמי האישי הזה נאלץ, מתוקף הנסיבות, להסתדר עם עצמים אחרים, אבל לא בכל העיתים. לפעמים יש להתגבר על עצמי אחר, ותמיד יש להתגבר על העצמיות שלך.

    אחרי שנים די ארוכות של שיתוף פעולה כללי בעולם, שלום יחסי שאפשר הרבה מאד קידמה והתפתחות, הגיעה העת למחלוקת, למלחמה.

    על המלחמה אני למד מן העברית: שורש לח”מ – כלומר הלחמה, ולא פירוד. ארצות הברית הטילה שתי פצצות אטום על יפן, ומאז הן חברות די טובות. גרמניה עשתה מה שעתה לעולם בכלל ולנו בפרט, והנה, ישראלים, ברלין, מילקי, והיא מנהיגת האיחוד(!) האירופי.
    כלי נשק – לשון נשיקה. כלי זין – לשון זיווג. חדירה, הבקעה, כיבוש הלב, ושוב – חיים מפעמים במערכת, בתמורה למוות כלשהו. אני מצהיר בזאת שאני מקבל באהבה את מותי במלחמה הבאה, מתוך אמונה שמותי ישרת נאמנה את המערכת הגדולה יותר הקרוייה חיים. חיים חדשים עם אתגרים חדשים.
    מילות המלחמה כפי שהעברית מבינה אותן הן מלות חיבור, גם אם החיבור זה גובה מחיר.
    הכל בעולם הזה גובה מחיר. הכל.

    אבל להפוך אותנו לזומבים של שלום, שכל היום ממלמלים ססמאות ריקות נוכח המציאות, זה דבר רע מאד. שירו שיר לשלום, בהחלט, שירו גם למלחמה. שהרי עת לזה ועת לזה. ואם בעת מלחמה מנסים להחיש את השלום, הרי שנמצאנו חוטאים למציאות, והמחיר שישולם בסופו של דבר יהיה גבוה בהרבה, מאשר המחיר ההתחלתי.

    מה שאני רוצה להגיד הוא שאין שום בעייה עם הקיטוב עצמו. זה בסך הכל תהליך טבעי שחייב להביא עצמו לידי ביטוי אחת לפרק זמן כלשהו. הרי אי אפשר לחיות את העבר לנצח. פתאם יש ביטקוין, יש מערכת כלכלית חדשה, יש אינטרנט, יש חידושים, והעבר צריך ללכת. אנשי העבר (זה הדור שלי, בני חמישים שישים שבעים) צריכים ללכת. אבל הם לא הולכים. הם תקועים בקנה הנשימה של העתיד כמו אבן בנעל. אז צריך לחולל איזו מלחמה, להרוג כמה זקנים וכמה צעירים, וליצור חיים חדשים במרחב שהתפנה. הבעייה, כמו תמיד, היא עם נסיונות נואלים של אנשים להסתיר את הקיטוב, כי אני שייך לצד המאחד. זה יאיר לפיד החלול שלא מפסיק להשניא, לשנוא, להאשים ולקלל, ובו בזמן לספר לכולם איך הוא דמות מיטיבה ומאחדת. גם ביידן, אגב, נוהג כך.

    אני יודע שזה לא נעים לשמוע מלים כמו “נהרוג כמה זקנים וכמה צעירים”. אבל זה ככה. לא אני יצרתי את המערכת, ולא אתה, הרב, ולא הקוראים האחרים. אלוהים היקר יצר את המערכת כך שמלחמה היא חלק חשוב ביותר בה. אם לומדים לראות את הדברים באופן הזה, ומסתכלים על הקידמה האדירה שבאה עם המלחמות (ברפואה, בטכנולוגיה, בשינוע של אנשים או סחורות), הרי שהמערכת כולה פועלת תמיד להוספת חיים, לחידוש ולהתקדמות. ואם ברגע מסויים נראה כי הדברים נוראיים או אסוניים, הרי שאין להאמין למראה הזה. זה יעבור, ואחר כך יהיה טוב יותר.

    עוד אני יודע שאתה מאד מאד מאד אוהב לחשוב בהגיון, ולסלק הצדה כל מני עשבים שוטים של רוחניות כוללנית כמו זו שבכאן. אבל גם זה חלק מן המערכת. אתה יכול לקבל את זה, ואתה יכול לזלזל בזה.
    לי זה לא משנה. אתה אדם יקר בלי קשר לתגובתך לדברים הללו.

    וכאן אני בא לדברים שלא יכולתי להאמין שאי פעם אכתוב: האוייב שלי, השמאלן הארץ ישראלי המצוי (או שמא האיליה קפיטוליני המצוי), גם חייו חשובים ויקרים. אמנם “תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי”, אבל בו בזמן: “זה לעומת זה עשה אלוהים”. עשה אלוהים.

    ולכן הקיטוב סבבה לגמרי, גם אם יגבה את חיי שלי או את חיי יקיריי, חס ושלום חס ושלום חס ושלום.
    העולם הזה הוא רק אבן דרך אחת, בשביל ארוך מאד מאד. זו אמונתי.

    ואתם – ככל שתנסו לגשר על הקיטוב, כך תמצאו מגבירים את מחיר המלחמה עד כדי מימנים ואורניומים.
    יהיה אשר יהיה – אחד הוא ואין מחלוקת. זו רק אי הבנה קטנה.

    1. ממש “אורות המלחמה”. אתה מתעלם בבוטות מכל שבחי השלום וחומרת איסורי הרצח בתורה ובחז”ל.

      רק אעיר שאתה מדבר על קיטוב במובן של הקצנה והתרחקות לצדדים, ואילו אני דיברתי עליו במשמעות של ‘מגה-זהות’ וקורלציות מדומות. הראשון חיובי (גם אם לא מלחמה סביבו) והשני טיפשי ושלילי.

      1. ממש לא מתכוון לעניינים שכרוכה בהם עבירה על האיסור הנ”ל. וכי צד מהצדדים חושב להכריח את חברו להיות שותף איתו בדמוקרטיה אחת? אפשר להיפרד בדרכי שלום (גם אם בתכתיב של צד אחד)

      2. בס”ד יום ד’ לס’ על שתי כתפיו פ”ב

        לטיר ו-גיץ – שלום רב,

        לפי הצעתך לפתור את הקיטןב החברתי-פוליטי ע”י פירוד, כשיטה הידועה ‘עשר מדינות לעשרה עמים’ – מה תעשה משפחה שבין בניה יש שמאלני וימני, שמרן וליברל, קפיטליסט וסוציאליסט, חרדי וחילוני, חרד”ל ודתי-לייט ומסורתי? לאן תלך משפחה זו, המייצגת חלק ניכר ממשפחות עמנו?

        ומה יעשה אחד שבעצמ מורכב מכמה ניגודים, הוא חרדי אבל ‘יונה’ במובן המדיני, או דתי-ליברל אך ימני, או שמשלב באישיותו ‘טר’ שמרני עם ”גץ’ מהפכני – לאיזו מדינה יילך? אולי ל’רמדאיסטאן” 🙂

        וכנראה, שאם הניגודים מצויים בהרבה אנשים וציבורים – יש ערך לכל צד – יש חשיבות למחוייבות הלכתית אך יש גם חשיבות ךתחושת החירות הטישית; יש חשיבות לתחרות חופשית אך יש חשיבות למתן בטחון סוציאלי ועזרה לחלשים; יש חשיבות לשמירת בטחון המדינה אך יש חשיבות גם להתחשבות בזרים וכיו”ב.

        הניגוד והוויכוח הלוהט בין שני הקטבים – אמור להצמיח צורות שונות של ‘סינתיזה’ שתמזג במינון זה או אחר בין הדרישות הצודקות של שני הקטבים ותביא לאיזון ראוי.

        הלא כל קיומנו בכוכב הלכת שלנו בנוי על האיזון בין כוח המשיכה המושך אותנו אל השמש לבין הכוח הצנטריפוגלי המושך אותנו החוצה. וכך באיזון בין הכוחות המנוגדים – אנחנו נשארים במסלול שבו אנחנו נהנים מהאור והחום של השמש אך לא נשרפים.

        בברכה,שייך אל-משיך פריד אבו-מאזן

        1. פיסקה 3, שורה 2
          … אך יש חשיבות גם לתחושת החירות האישית; …

        2. הבנים השונים יכולים להיות אזרחים של ישויות שכנות ידידותיות. אם יש הרבה משפחות מעורבות בדעות זאת אומרת שהקיטוב האידיאולוגי לא מתמפה לקבוצות סוציאליות ואז ממילא הפירוד לא נדרש. ואת עומק הפירוד אפשר למנן.

        3. וכך מתחיל מעשה בראשית בהפרדה דיכוטומית ברורה בין אור לחושך ובין ארץ לשמים. אך ביום השלישי החלה היבשה להצמיח צמחים הזקוקים למטר השמים, ביום הרביעי החלו המאורות שבשמים להאיר על הארץ וגם הלילה חדל מלהיות חושך מוחלט. השמשנ מסייעת לתהליך הפוטוסינתיזה שבו מייצרים חמצן, הנחוץ לבעלי החיים שייבראו ביום החמישי, והם ייצרו בתמורה פחמן דו-חמצני לטובת הצמחים.

          וביום הששי יגיע האדם המשלב גוף חומרי עם נשמה מהעולם ההעליון. הוא יאחד בניהולו את עולמות החי הצומח והדומם. ירעה וימשול בעולם החי ויעבוד וישמור את האדמה וצמחיה. וביום השבת יוריד האדם שפע רוחני מהעולם העליון אל האדמה וייצור בעולם הזה ‘מעין עולם הבא’.

          לא נוצר ה’קיטוב’ אלא כדי לחדד את הצורך בשהי הקטבים, צורך שיביא להשלמה והפריה הדדית. להפוך ‘קיטוב’ ל’כי טוב’ 🙂

          בברכה, ירון צמח פיש”ל פלנקטון הלוי

          1. וכך גם ב’מלחמתה של תורה’. יש ויכוחים עזים וסוערים. דווקא משום ששני הצדדים נאבקים על האמת היקרה להם – הטונים עולים ומחריפים. אבל כשמסתכלים בפרספקטיבה היסטורית – רואים ששני הצדדים היו חיוניים כדי להגיע לאמת המורכבת והמאוזנת.

            וכדברי הראי”ה קוק (ב’עולת ראיה’) ש’תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם’ דווקא ע”י ויכוחיהם הסוערים, המגלים את כל צדדיה המורכבים של האמת השלימה. ייסורי המחלוקת בין חלקיקי האמת – הם ‘צירי הלידה’ המביאים לשמחה גדולה בראיית ה’פאזל’ השלם. דיאלקטיקה שסופה הרמוניה.

            בברכה, נהוראי שרגא אגמי-פסיסוביץ

            1. אמנם יש להעיר, שאף שיש מקום ל’ריתחא דאורייתא’ כנגד מחשבות ומעשים מקוממים – מכל מקום מסיק רבינא ש’למילף נפשיה בניחותא עדיף’. למרות סערת הרגשות, יש לשים לב שדברים הנאמרים בצורה עניינית ומכבדת, וללא התלהמות בוטה – משכנעים יותר את ‘השומע הניטרלי’, שהוא ‘הרוב הדומם’. דברי חכמים בנחת – נשמעים!

              בברכה, נשא”ף

              להרגיע את סערת הרגשות, עוזרת עצתו של שר בטחוננו הפנימי: ‘שתו כוס מים!’, ואין מים אלא תורה, המרבה הבנה לדיעות השונות ומפיחה תקווה לעתיד טוב יותר. לא בכדי הטיל שר אוצרנו מס על משקאות ממותקים. אין כמי הדעת להרוות את הצמא ולהמתיק באמת את החיים 🙂

              בברכת ‘רוגע לך’, שמחה פיש”ל פלנקטון, ישיבת ‘גבעת ההומור’

  11. הזכרת בקצרה בטור אך ייתכן שהבעיה של המקטבים היא המעבר ממיקרו למקרו, כלומר ניתוח המאקרו באמצעות חוק המספרים הקטנים (הטור שלך על כהנמן ושוברים שתיקה). דוגמה טובה לכך היא ביקורתו של אליעזר מלכיאל על דויד גרוסמן שלא חשוד בעיני בעצימת עיניים מכוונת. ראה כן:https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2379699

  12. נראה לי שחלק גדול מהתהליך הוא הפוך, “הם” מסמנים את המועמד/דעה שלנו ולכן אנחנו נתמוך, וככל שזה יהיה יותר אצבע בעין ל”הם” ככה הוא יהיה דגל שלנו.
    לכן הניסיון להיכנס לנעלי הצד השני דינו תמיד להיכשל. כי כל בחירה שצד עושה כריאקציה היא משהו חסר הגיון מחוץ להיסטוריה של הקונפליקט. מאחר ושני הצדדים מקפידים לאמץ להם דעות בלתי ניתנות להסבר ומנופפים בחוסר הרציונליות של הצד השני, קל להם להרגיש צודקים.
    כשזה מצב הדברים, דווקא דמויות לא רציונליות יתפסו את קדמת הבמה ודווקא פרובוקציות יהפכו לקונצנזוס.
    לא לחינם אנשים מדברים על זה שהם “התפכחו מX” כשהם בבירור הלכו שבי אחר Y, משל החליפו התמכרות לאלכוהול להתמכרות להרואין.

  13. וגם העובדה שהיום יש בלמים מוסריים של העולם המערבי לשחרור השנאה מובילה להוצאתה בנתיבים אחרים. כמו בהצעה של שאולי למלחמת אזרחים במקום בחירות בפעם החמישית. https://youtu.be/5eQBsWQfUxc

    1. אין צורך במלחמת אזרחים וגם אסור שתהיה. צריך ללמוד את הלקח מתקופת בית שני לא ? המלחמה הזוהיא מלחמה על תודעה ולא על גוף . מה שכן צריך למוטט את השמאל מבחינה נפשית. גם ככה הוא נמצא רגל וחצי על סף תהום של חוסר שפיות. צריך רק עוד דחיפה אחת וקלה וזהו. מה שאני מאמין שיקרה במצב זה ש 60% או 70% מהשמאל יהפכו לימין כי זה באמת מה שהם בקרבם ( הנקודה היהודית תאיר) והשאר – הערב רב שבקרבם יצא החוצה והם יפצחו במלחמה פיסית ( או ישתפו פעולה עם אויבינו באופן גלוי ומודע) וזה יהיה סופם בציבוריות הישראלית.

  14. א. הקיטוב בהקשר של שנאה כיום הוא כנראה לא כל כך קיצוני. אנשי הגנה כבר לא הורגים אנשי אצ”ל וגם באמריקה מלחמת האזרחים כבר נגמרה. יש קצת תחושה שזה בגדר “אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלו”
    ב. בהקשר של התחזקות הקורלציות המדומות או התחזקות המתאם לעמדה הפוליטית- זה כנראה נכון.
    אני לא מאלה שמרבים לדבר על הפוסטמודרניזם וגם לא מחזיק מעצמי מבין גדול בנושא, אבל יתכן שיש בציבור הנחה סמויה שאין אמת, ולכן אין טעם לבחון עמדה על פי נכונותה אלא על פי הנפקא מינות שלה- אנשים בוחרים עמדות על פי מה יועיל לצד שלי, וזו הגורם הסיבתי שמחבר בין העמדות שעל פניו לא צריך להיות בינהן מתאם.
    ג. גם ההנחה שעומדת מאחורי ההצעה להיכנס לנעלי האחר היא חלק מהחשיבה שהזהות השונה היא הגורם למחלוקת ואין טעם לברר אותה באופן ענייני. לכן אני מאוד מסכים עם דבריך כאן שהפתרון מתבסס על ענייניות וכפי שנאמר בתגובות שימוש בעקרון החסד כלפי דברי האחר

    1. אנשי ההגנה היו טובים עשרות מונים מהשמאל הפרוגרסיבי ( שהוא באמת המוביל של מחנה השמאל בעומק העניינים) שהרבה יותר קנאי מהשמאל הקומוניסטי. הם לא הורגים כי אין להם כוח. אבל באמריקה בפרעות אחרי הסיפור של ג’ורג’ פלויד הרגו גם הרגו. קראתי לא מזמן ראיון של בנו של אחד מראשי הלח”י שאמר שאנשי ההגנה היו הרבה יותר טובים מהשמאל של היום כי גם הם דאגו לעם ישראל ורצו לעשות מה שהיה נכון לעם ישראל לפי ראות עיניהם ובדרכם שלהם. אפילו על רבין אני חושב שזה היה כך ( אם כבר הניצנים היו בתקופתו) . השמאל היום ( בדתו המודעת ושאינה מודעת) הוא אנטי לאומי ועוד יותר מכך אנטי יהודי. חכה לבאות.

      1. הדוגמא הראשונה נהדרת (מחלוקות אידאולוגיות, עאלק). השנייה פחות, כי שם זה באמת אישי ואתי ולא אידאולוגי.

השאר תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: