בדין כל ישראל יוצאים במשלוח מנות אחד (טור 460)

תוכן המאמר

בס"

בדין כל ישראל יוצאים במשלוח מנות אחד

כרבן של כל בני הגולה החופק"ק לוד ומצודתו פרוסה ברחבי היקום נשאלתי זה לא כבר שאלה חמורה בעניינא דיומא וז"ל השואל שליט"א.

לכב' הרב הגדול מעוז ומגדול, נטע נאמן צנצנת המן, אשר כל שבחא לא אתיא ליה ותיוהא לא חזיתי ביה, כל רז לא אניס ליה ומברכתא חביטא קמיה (כתובות י ע"א), פה ממלל עמוקות אשר לו יאות כל שקתות, אשר כל רואהו נס ונבזה וזועק ואומר מה נורא המקום הזה, תל תלפיות אליו פונות כל פיות וכו' וכו'. ירשה מר ואפתח כנהר את פי, ואריק אליו דל חרבי. העני ממעש עומד לפניו נרעש, ותוכו כים נגרש ונרגש. תולעת ולא איש כל ברנש ואונו אל מול תפארת הדר גאונו, הן כל איש בפתחו לפניו פיהו עוונו יישא ולא יידע מיהו וכו' וכו' (ודוק היטב כי קיצרתי לרוב צניעותי).

בהך דכל ישראל יוצאים בפסח אחד (פסחים עח ע"ב) וראויים לישב בסוכה אחת (סוכה כז ע"ב), אי כל ישראל ראויים לצאת במשלוח מנות אחד. וכן יואיל מר וייטיב עמדי חסדו לגבי מתנות לאביונים יאמר משכי לאל דל דברו. עכ"ל השואל.

ובשומעי כל זאת התמלאתי עיזוז כארי, ומיד אמרתי לנפשי שחי, ובמקום שאין אנשים אשתדל להיות ביש (גדא), וראיתי

כי לא לי בעוניי להחשות בעת הזאת, הן לזו העת הגעתי למלכות, על כן ראיתי לי מקום להניף ידי החזקה עליה. ובקשתי שלוחה למקום בעולמו ליתן לי רשות לדון בסוגיא חמורה זו. כהך דגביהא בן פסיסא (סנהדרין צא ע"א) שאמר לחכמים תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס מוקדון אם ינצחוני אמרו הדיוט שבנו נצחתם ואם אני אנצח אותם אמרו להם תורת משה נצחתכם. וזה החילי בעזרת הנותן ליחף מוח ולאין אונים שינה ירבה.

והנה במושכל ראשון היה נראה לרום מעלת כבודי בהקדם מה דמצינו בכמה דוכתי הך הלכתות דגוד לבוד ודופן עקומה אשר נחתא אלינו כקטפרס וניצוק היישר מסיני. והנה מהך הלכה דלבוד ילפינן דכל היכא דחסר ג"ט בדופן י' רואין אותה כאילו כל הי' מלא. אם כן, פשיטא לי כביעתא בכותחא דהשולח ג' מנות לרעהו יכיל לשמוט את האמצעית (דשביעית משמטת בסופה) מדין לבוד ולשלוח הב' מנות הנותרות,

ושפיר חשיב ליה כאילו שלח ג'. ולכאורה די בזה. אך שלא להשאיר הגיליון חלק וכדי להראות העמים את עוצם ידי החזקה ואת כבודה ויופיה, אוסיף עוד דבר כי לא עת היא לחשות, עת פרה היא ליעקב וממנה יתקשה.

ובהקדם הך דכבר נודע בשערים מה שחקרו רבותינו נו"ע אי דין לבוד פירושו שרואים את האמצע החסר כאילו היה מלא, או דילמא הוא חסר אך חוסר כהאי גוונא אינו גריעותא. ונפ"מ רבתא לדידן, דהא לצד הב' המנה החסרה כמאן דליתא ואם כן לא מהני הכא לבוד. הן אמת דבמשלוח מנות די לנו בתרי מנות איש לרעהו, ולפיכך נהי דהמנה החסרה כמאן דליתא אכתי שפיר אית לן תרי מנות שיוצא בהן יד"ח לכו"ע.

ושמא תתמה אם כן אמאי בעינן הכא לדין לבוד כלל, הרי זו קושיית נשים וקטנים ושאר חסרי דעת דהא בלא דין לבוד מאי דאית לן הכא הוא ב' פעמים מנה אחת ולא משלוח דב' מנות ופשוט. אף אמנם קי"ל דכל לנאותו אינו חוצץ, ותנינן יפה הרווח לשולח כטחול היפה לשיניים (ברכות מד ע"ב), אך זה תליא אי אזלינן בתר רווח (כספי) דשולח דאיכא או שמא בתר רווח (מנה חסרה) דנשלח דליתא.

[ויש לתלות הדברים במה שחקרתי בידי החזקה כד הוינא טליא אי אזלינן בתר שולח או בתר נשלח לעניין פרוז השולח מנה למוקף ביום יד או בפורים דמוקפין, ואכ"מ]

אלא דהראוני כעת בשו"ת צנצנת המן (הרשע) שהאריך לדון אי שרי לן למשלח חדא מנתא לחודא ולהשלים את שתי האחרות מדין לבוד. ובסה"ק ככה ייעשה לאיש להרר"מ היהודי כ' דזה תליא בפלוגתא דרבוותא אי אמרינן הלכה להלכה, כגון הך דסוכה ד ע"א בסוגיית דפנות מגיעות לסכך, דנחלקו שם רבותינו הראשונים אי אמרינן גוד אסיק ויחד עמו דופן עקומה אם לאו. דהנה ידועים דברי מו' הג' רעק"א (שם, וכן הוא באבנ"ז חאו"ח סי' צב) שהוכיח מדברי הר"ן והריטב"א שם דאין אומרים הלכה להלכה, אך ברש"י שם ובטור נחלקו עליהם בזה וס"ל דאמרינן תרי הלכתי כי הדדי.

והנה, אף אני אכהה את שיניו ואומר לו דלשיטות הטור ורש"י דס"ל דיש הלכה להלכה, נראה פשוט דיש לבנות דופן של סוכה מחוט אחד ותו לא מידי, וכל השאר הוא לבוד ללבוד עד קץ הימין (בפרט האידנא דקי"ל דליכא שמאל כלל, ופשוט). אם כן, הוא הדין לגבי משלוח מנה אחת דשפיר יוצאים בה ידי חובה, וכל שאר המנות נשלחות מדין לבוד. [ובזה יבואר מה דדואר ישראל שרי לנפשיה לאבד משלוחיהו דישראל ולעכבן עד קץ הימין, דסו"ס די לנו במשלוח אחד וכל השאר יוצא יד"ח מדין לבוד, ותן לחכם ויחכם עוד]

ולאחר כותבי כל זאת, העליתי חידוש נורא שאוזן שלא שמעתו בהר סיני תקרב אל הדלת ותירצע, דשמא אף חוט אחד לא בעינן, דהך חוטא נמי יכול לבוא מדין לבוד. ובשם הבקיאות דמרן הש"ך זצ"ל מצאתי ראיה לדבר ממעשה רב דמוהרר"נ בונאפרטע. כידוע לכל בר בי רב ודברי התלמיד, דזקני וחכמי פריז יצאו לקראתו עת חזר מעורכי המלחמה וביקשוהו לעבור בדרך עקיפין. וכששאלם שיגלוהו פשר דבר נענו ואמרו לו דחיישי שמא ייקרע חוט העירוב. ולאחר שביארו לו מעשה העירוב וגדולתו וכל פרשת דברי הרשויות בשבת, ואמרו לו דהלכה היא בידינו דהך חוט חשיב כאילו הוי דופן, ענה להן בטוטו"ד שאם כן, אף אם ייקרע החוט שפיר יש כאן כאילו חוט, והדברים עתיקים. ועל כך נאמר כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים, שראו כל העמים את יופיה של תוה"ק ויידומו סלה. ואף דאין מלמדים תורה לגוי, משום קידוש השם ודינא דמלכותא שרי. ונראה שפלוגתא דמהרר"נ וזקני פריז היא בהך דהלכה להלכה, כפלוגתא דקמאי הנ"ל. דהם זבירא להו דנהי דאיכא כאן כאילו חוט, ליכא למבני עליה כאילו דופן מכאילו חוט, וכשיטת הר"ן ודעימיה. אך מוהרר"נ ס"ל דאמרינן הלכה להלכה, ושפיר עבדינן כאילו דופן מכאילו חוט ופשוט. ואף זקני פריז חזו וקיבלו האמת ממי שאמרה, כהך דגלגל קבוע ומזלות חוזרין בפסחים צד ע"ב, וחכמה בגוים תאמין.

אמנם עד שיצטרפו עמי עוד שניים מגדולי הפוסקים שקוטני עבה ממתניהם שיאחזו בשיפולי גלימתי ויענו בעל כרחם אמן, אומר אני כן להלכה אך לא למעשה, דאין למדין הלכה מפי המעשה.

הלום ראיתי דעוד יש לדון אי שלח ב' מנות, אי הך מנת לבוד יכולה שתהיה באמצע בין שתי מנות או דרק במנה הראשונה או האחרונה אמרינן הכי. ובעיוני בסוגיא ראיתי דיש לדון בזה לאור מה דפליגי רבותינו אי אמרינן לבוד באמצע (סוכה יח ע"א). וחזינן דלבוד מהצד אמרינן לכולי עצמא, ובאמצע הוא מחלוקת. הן אמת דמסברא נראה היה לומר דלבוד באמצע מעלי טפי מלבוד בצד, וכל מה דלבוד בצד חשיב מעליא טפי הוא רק בסוכה ששם הלבוד פוגש בדופן. אבל במשלוח מנות לא שייך לבוד במנה ראשונה או אחרונה, דאין למנה החסרה במה שתפגוש, והוא פשוט למעיין. וכמובן דאין לומר שהמנה הלבודה פוגשת כאילו מנה אחרת, וכהך דנפאליען הנ"ל, דא"ה לא בעינן מנות כלל.

עוד יש לדון אי מהני כה"ג מדין רובו ככולו, דאם שלח ב' מנות שפיר חשיבי כאילו הן שלושה. ונפ"מ רבתא אי מדין לבוד הוא או מדין רובו ככולו להך דקשיא לן לעיל גבי מנה ראשונה או אחרונה. דמדין לבוד פשיטא דבכה"ג אין לבוד בצד (דאין לו מה שיפגוש), אבל מדין רובו ככולו נראה דלית לן בה ושפיר הוי ג' מנות, ועל כך נאמר "אכלו ממתקים ושתו משמנים ושלחו מנות לאין נכון לו".

והנה, פסק מרן המחבר בשולחנו הטהור (ר' שו"ע או"ח סי' תרצ ס"ג) והוא מדינא דגמרא וז"ל צריך לקרותה כולה, ומתוך הכתב ואם קראה על פה לא יצא. וצריך שתהא כתובה כולה לפניו לכתחלה אבל בדיעבד אם השמיט הסופר באמצעה תיבות אפילו עד חציה וקראם הקורא על פה יצא. אבל ביותר מחציה אפילו הן כתובות, אלא שהן מטושטשות ואין רישומן ניכר פסולה עכ"ל הא קמן דבמגילה נמי אמרינן דין לבוד וכל אות חסרה היא כלבודה משני צדדיה. ועוד חזינן דלא כנפאליען דבעינן חצי האותיות כדי לעשות דין לבוד וצ"ע לשיטתו. בכל אופן, נראה דהה"נ לעניין משלוח מנות דמאי שנא האי מהאי. [ועלתה ברעיוניי שמא הא דאיתא במגילה ז ע"א דמגילת אסתר לא מטמאה את הידיים הוא מפני דהוי כשברי כלים שאין בהן גע"ג, ואכמ"ל]

אלא דק"ל ממש"כ הרמ"א במפתו התם וז"ל אבל אם השמיט תחלתה או סופה, אפי' מעוטה, לא יצא (ר"ן); ואפי' באמצעה דוקא דלא השמיט ענין שלם, (ב"י בשם א"ח) עכ"ל ומכאן ראיה שאין עליה תשובה דלא מיירינן הכא מדין לבוד שהרי יש לבוד בצד, אלא מדין רובו ככולו. זכינו לדין דמגילה שיש בה רוב אותיות כשרה וחסר אינו פוסל במגילה עד מחציתה. ולכאורה מכאן ראיה שבפורים אמרינן רובו ככולו, ואם כן הוא הדין לנדון דמשלוח מנות, דהוקש משלוח למקרא מגילה, שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו וכידוע דמגילה ניתנה להידרש (ירושלמי מגילה פ"א ה"א).

אך מכיוון דנגר ובר נגר אנא, חזיתי מקום לדחות הראיה שאין עליה תשובה הנ"ל, דבכה"ג לכו"ע אין לבוד בצד מהך סברא דאין לו מה שיפגוש בסופו. ומכאן ילפינן תרי הלכתא גברוותא: דאמרינן לבוד (א"נ מדין רובו ככולו) גם באותיות כתובות וגווילין נשרפין, ומכאן נלמד דיש לומר לבוד (וכן רוכ"כ) גם במנות. אלא דזהו שטר ושוברו בצידו, דממקום שבאנו במגילה חזינן דאין לבוד ואין רובו ככולו בצד, ושוב לעניין המנות חזינן דבעינן חפצא דמנה ראשונה ואחרונה ולא סלקינן במנה דיניית, ולבוד הוא רק באמצע. אמנם אי מדין רוכ"כ אתינן עלה, לכאורה שפיר דמי, אך במגילה חזינן דלא כן הוא. ויפים הדברים למי שאמרן.

והנה, בדין משלוח מנות מצינו דבעינן שתי מנות לאדם, ומכאן יש לדון בשולח מנה אחת, דהמנה הב' אינה יכולה לבוא מדין רובו ככולו דאין כאן רוב, וגם מדין לבוד יש לדון שהרי זהו לבוד בצד (המנה השנייה איהי מנה בתרא).

על כן העליתי בעומק חביוני רעיוניי פתר למוקש זה שלא יהיה לנו לרועץ. שיתקבצו שני שולחי מנות וישלחו שלוש מנות לאין נכון לו, ויותירו מנה אחת באמצע מדין לבוד או מדין רובו ככולו. ושפיר טפי עבדי אלו המתקבצים שלושה ושולחים ארבע מנות לאדם אחד והוא דאמרינן שתי הלכות וק"ל וכנ"ל.

ומעתה זכינו לדין שאם יתקבצו כל ישראל וישלחו מנה אחת לאדם אחד, שפיר ייצאו יד"ח בהידור, מדין לבוד (למ"ד דיש שתי הלכות). אבל מדין רובו ככולו לא מצינו משלוח כזה, אלא בשולחים שתי מנות ומשלימים כל השאר מדין קמא קמא בטיל ואכ"מ.

ולגבי מתנות לאביונים סגי לן במנה אחת לשני בני נשא, ואם כן נראה דמדין רובו ככולו ליכא הכא, אבל מדין לבוד נראה דלשיטת מוהר"ר נפאליען זצ"ל סגי לן לשלוח סל ריק שיתמלא שפע כל טוב מדין לבוד, ותהא סעודת פורים דאותו אביון כסעודת שלמה בשעתו (מלכים א, ה, ב-ג) וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח: עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים:

עד כאן דברי כאש ודפח"ח. קנצין למיליי ולהשומע ינעם.