מבט רחב על פולמוסי הגיור (טור 469)

בס”ד

בחודשים האחרונים, בעקבות פסיקה של הרב מלמד בנושא, התעורר מחדש הדיון על הגיור, ובפרט על קבלת מצוות בגיור. נשאלתי כאן לדעתי, ואמרתי שאענה על כך בטור שאקדיש לנושא הגיור. בדיון בעקבות השאלה הנ”ל הובאו מקורות שונים שמוותרים לכאורה על קבלת מצוות בגיור. לדעתי אין אף מקור כזה, והדברים יובהרו כאן בהמשך.

רקע

הרב מלמד פרסם בשבת פ’ ויקרא פסק הלכה ובו טען שאין לשלול גיור ללא קבלת מצוות (כלומר לאפשר גיור במצב שלהערכת בית הדין המתגייר צפוי מראש להתנהל כמו יהודי מסורתי). הוא כותב שאמנם רוב הפוסקים מתנגדים לזה, אבל יש לא מעט פוסקים שמצדדים בזה (לפחות טוענים שזה תקף בדיעבד), ולכן לדעתו המדינה רשאית להכיר בגיורים כאלה, בוודאי בשעת הדחק.

כצפוי (ברור שגם הוא צפה זאת), מיד התנפלו עליו אלו שמבקרים אותו בחודשים האחרונים והשתמשו בדבריו אלו כדי להוכיח את טענותיהם לגביו. כנגד המגנים קמו המגינים, והראו באותות ובמופתים שהוא צודק ושזה חלק מהרדיפה הכללית אחריו. כבר כתבתי באתר (ראו בטור 410) שלמרות שברוב השאלות שבוויכוח עמו אני כמובן נוטה לצד של הרב מלמד, אני ממש לא מסכים שהביקורות ברובן אינן לגיטימיות ושיש בהן החרמות ונידויים. בעיניי רובן סבירות וענייניות, וזאת למרות שלרובן איני מסכים.

גם בוויכוח האחרון לגבי הגיור, בין שלל ההתלהמויות ניתן בהחלט למצוא גם התייחסויות ענייניות. ראו למשל את דברי הביקורת של הרב טבדי כאן וההגנה של הרב שץ כאן, שעוברים על המקורות שהביא הרב מלמד אחד לאחד ומנתחים אותם. נקודת המוצא של כל אחד ברורה, אבל אף אחד משניהם אינו מתלהם אלא מעלה טיעונים פרשניים לתמוך בעמדתו. אלא שלמרות הענייניות בשתי התגובות הללו, איני יכול להימנע מלהעיר על מגמתיות סמויה. שימו לב שהוויכוח ניטש על כל מקור ומקור שהרב מלמד הביא. הרב טבדי מבקר את הרב מלמד ומראה שהוא טעה בפרשנותו לגבי כל אחד מהמקורות שהביא, והרב שץ לעומתו מסביר שהוא צדק בכל אחד מהם. כיצד נוצר ויכוח על כל מקור ומקור, כשכל אחד מגייס את כל המקורות לצד שלו? במקרה רגיל הייתי מצפה שכל אחד ייתלה במקורות מסוימים, יאמר שיש אחרים שניתן להתווכח לגביהם ועוד אחרים שמנוגדים לעמדתו, ובסוף יכריע באופן מנומק בין המקורות. מבנה שבו כל המקורות מורים לכיוון שלי מריח ממגמתיות. אמנם לאור מה שאסביר בהמשך, ישנה אפשרות שיש כאן רק חוסר הבנה ובלבול.

כיוון כללי

נשאלתי מה דעתי על פסקו של הרב מלמד בנושא הגיור. אנשים תהו האם זו רדיפה מוצדקת או לא? כולכם ודאי מכירים את הטענה שזה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. אבל שימו לב שבה במידה נכונה גם הטענה שזה שנוהגים לרדוף אחריך לא אומר שהרדיפות הללו לעולם אינן מוצדקות. בקריאה ראשונית חשבתי שכאן הרב מלמד פספס בגדול. אלא שלאחר זמן הבנתי שהמצב מסובך יותר. הוא כנראה פספס, אבל אולי לא כל כך בגדול.

לדעתי דבריו של הרב מלמד כמו גם דברי הביקורת וההגנה עליו, המגנים כמו המגינים, סובלים מכמה בלבולים מושגיים שמקשים מאד על הדיון. לא בכדי, שני הצדדים קוראים את אותם מקורות ומבינים אותם (כפי שציינתי, את כל אחד מהם) הפוך. לדעתי המושגים לא מובחנים היטב למתדיינים וזהו הגורם העיקרי לבלבול בדיון. דעתי על עמדתו של הרב מלמד בסוגיית הגיור תלויה בשאלה למה הוא עצמו התכוון, וקשה להבין זאת מדבריו. השאלה שעלתה באתר בנושא זה והדיון הקצר אחריה הבהירו לי שאכן הדברים דורשים חידוד וסידור.

בטור הזה רציתי לפזר מעט את הערפל, ולהציג את עמדתי העקרונית בעניין הגיור. זו הוצגה בהרחבה במאמרי “שערי גיור: על אלימות וכוונות טובות”, וכאן אתמקד בעיקר בשתי נקודות מתוכו. להערכתי, אחרי שמפזרים את הערפל סביר שלתזה הזאת יוכלו להסכים, לפחות במידה מסוימת, שני הצדדים. אם הוויכוח נולד מבלבול, אולי הסרת הבלבול יכולה לסלק את הוויכוח.

עמדה עקרונית וכללים מתודולוגיים

כדי להתוות את המסגרת, אתחיל בסוף. עמדתי מורכבת משתי טענות, האחת לחומרא והשנייה לקולא:

  • לחומרא – לדעתי אין שום מקום לפשרה על קבלת מצוות בגיור. מי שקורא לבטל את זה, או טוען שאין בזה צורך, טועה בדבר משנה. יתר על כן, למיטב ידיעתי אין גם שום מקור שאומר זאת, אבל זה לא מאד משנה. גם אם יש מקור כזה, הוא טועה.
  • לקולא – תוכנה של אותה קבלת מצוות הוא מינימליסטי. שונה מאד ממה שאנשים משרטטים בדרך כלל.

לפני שאכנס לפרטי הדברים, אקדים שהתמונה הכפולה הזאת טיפוסית מאד. שמעתי פעם מהרב בלומנצווייג (לשעבר ראש ישיבת ההסדר בירוחם), שמי שמחמיר מאד בנושא מסוים בדרך כלל מיקל בו מאד מצדדים אחרים. הדוגמה שהוא הביא היה גישת החזו”א לגבי השמיטה. הוא היה מחמיר גדול לגבי היתר המכירה, אבל זה אילץ אותו להקל כמה קולות הלכתיות מפליגות כדי לאפשר לאנשים לקיים את גישתו המחמירה (מה שלא אופייני לפוסקים אחרים שלא טורחים לבדוק האם באופן מעשי אפשר להגשים את גישתם המחמירה). בעניין הגיור, מאז מאמרי הנ”ל אני נחשב כמחמיר גדול בנושא הגיור, בזכות הטענה הראשונה. אבל את הטענה השנייה (לקולא) איני אומר רק משיקולים של ישימות ופרקטיקה. אני באמת ובתמים חושב ששתי הטענות הללו נכונות מעיקר הדין. אני מתנגד עקרונית לשינוי ההלכה במצבי דחק, למעט מקרים שבהם קיימת דרך הלכתית מעיקר הדין שמאפשרת זאת, אבל אז יש להצביע עליה גם במצבים שאינם בגדר שעת הדחק (יש יוצאי דופן בודדים, ואכ”מ).

אקנח את המבוא בכלל מתודולוגי נוסף. כידוע, בעיניי יש משקל מועט מאד לתקדימים. לבנות דיון בנושא הלכתי על ציטוט של מקורות מהראשונים והאחרונים, ובוודאי מאחרוני זמננו, זו פסיקה מסדר שני שאני מתנגד לה מאד. הנושא צריך להידון ממקורות ראשוניים (שיש להם סמכות פורמלית), ומניתוח מושגי. רק לאחר מכן ניתן להביא מקורות מגדולי הפוסקים ולבחון אותם לגופם. דיון שמסתפק בציטוט דעתו של פלוני או אלמוני, בפרט אם מדובר בחכמי זמננו, הוא ערך אנציקלופדי ולא דיון הלכתי. אם יש לי עמדה משלי, אז עם כל הכבוד לחכמי זמננו וחכמי הדורות בכלל, אני אמור לדבוק בה. אני כמובן אתחשב בדבריהם ואבחן אותם ברצינות לפני שאגבש עמדה, אבל בסופו של דבר מה שחשוב הוא מהי המסקנה שלי.

ובכל זאת אסייג את גישתי זו במקרה של סוגיית הגיור. מאמרי הנ”ל התקשט בתת הכותרת “על אלימות וכוונות טובות”, וטענתי שם שאמנם כוונת מערך הגיור של הרב דרוקמן כנראה חיובית, אבל פעולתם היא אלימה. אדם שיש לו שיטה הלכתית משלו יכול וצריך לפעול על פיה. אבל בנושא הגיור, שיש לו השלכות על כלל הציבור, המצב הוא שונה. אדם שיש לו גישה מקילה בגיור שלא מקובלת על רוב ככל הפוסקים, לא יכול לגייר אנשים לשיטתו, שכן הוא הופך אותם ליהודים ובכך כופה על כלל הציבור את עמדתו. בנושא כזה דרוש קונצנזוס רחב יחסית (גם אם לא הסכמה מקיר לקיר, שזה כמובן הלכתא למשיחא). הדברים הללו אמורים כמובן גם לגבי עמדתי שלי, ואני חושב שלעמדה אציג כאן דווקא יש קונצנזוס רחב מאד. הניתוח המושגי שאציג, יכול לגרום למי שדן בנושא להבין שהוא בעצם מערבב מישורי דיון, ועמדתו האמיתית דומה לשלי. אבל כמובן שאם לא אצליח לשכנע קבוצה רחבה של פוסקים אז אסור יהיה למי שמחזיק בעמדה זו להיות אלים ולגייר אנשים לפי שיטתו.

האם ומדוע צריך קבלת מצוות בגיור?

הגמרא בבכורות ל ע”ב כותבת:

ת”ר הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ר’ יוסי בר’ יהודה אומר אפי’ דקדוק אחד מדברי סופרים.

כלומר אדם שבא להתגייר צריך לקבל על עצמו את המערכת במלואה. אם הוא מקבל אותה למעט דבר אחד הוא אינו גר. מלשון הגמרא ניתן אולי להבין שאין מקבלים אותו לכתחילה, אבל בדיעבד הוא גר, אבל ההבנה המקובלת בפוסקים ובמפרשים היא שהוא אינו גר. נדמה לי שזה גם פשט הגמרא. “אין מקבלין אותו” פירושו אין מתייחסים אליו כחבר או כיהודי (ראו רש”י שם, ד”ה ‘מקבלין’, ורמב”ם הל’ מטמאי משכב פ”י ה”ב).

אלא שכאן עולה נקודה חשובה לגבי השמטת הפוסקים. הן הרמב”ם והן השו”ע הביאו הליך גיור שמורכב משלושה מרכיבים: מילה (לגבר) טבילה והרצאת דמים (קרבן, כשהיה מקדש). שניהם השמיטו את המימרא שראינו לגבי מי שמקבל פרט לדבר אחד (הרמב”ם עוד יותר תמוה, שכן הוא הביא את ההלכה לגבי קבלת חברות והשמיט את ההלכה לגבי קבלת גר). לכאורה מסיבה עלומה כלשהי הפוסקים הבינו שהמימרא הזאת אינה נפסקת להלכה, ומכאן יש שפקפקו בצורך לקבל מצוות בגיור. ובאמת בשו”ע יו”ד סי’ רסח ס”א בתיאורו את הלך הגיור הביא את המילה והטבילה ולא את קבלת המצוות. וכך גם הרמב”ם בהל’ איסורי ביאה פי”ג ה”א:

בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן.

גם בהמשך שם הוא עוסק בסדר בין מילה לטבילה, ומה מהם מעכב, אבל אין התייחסות לקבלת מצוות. אמנם בהי”ז שם הוא כותב:

גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג’ הדיוטות ה”ז גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו”ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו”ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן.

כאן כבר מוזכרת הודעת המצוות ועונשן, אבל זה לא מעכב.

לעומת זאת, בשו”ע בס”ב-ג שם, המחבר כן מדבר על הודעת מצוות מסוימת:

ב. כשבא להתגייר אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופים סחופים (פי’ אבודים וסחופים מן מדוע נסחף אביריך (ירמיה מו, טו)) ומטורפים, ויסורים באים עליהם. אם אמר: יודע אני ואיני כדאי להתחבר עמהם, מקבלין אותו מיד ומודיעים אותו עיקרי הדת שהוא יחוד ה’ ואיסור עבודת כוכבים, ומאריכין עמו בדבר זה, ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעים אותו מקצת עונשין של מצות, שאומרים לו: קודם שבאת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה חייב סקילה, ועכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת, חללת שבת אתה חייב סקילה. ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. וכשם שמודיעים אותו ענשן של מצות כך מודיעים אותו שכרן של מצות, ומודיעים אותו שבעשיית מצות אלו יזכה לחיי העוה”ב, ושאין שום צדיק גמור אלא בעל החכמה שעושה מצות אלו ויודעם. ואומרים לו: הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, והם ישראל וזה שתראה ישראל בצער בעולם הזה, טובה היא צפונה להם שאינם יכולים לקבל רוב טובה בעוה”ז כעובדי כוכבים, שמא ירום לבם ויתעו ויפסידו שכר עולם הבא, ואין הקדוש ברוך הוא מביא עליהם רוב פורענות כדי שלא יאבדו, אלא כל העובדי כוכבים כלים והם עומדים. ומאריכין בדבר זה כדי לחבבן. אם קבל, מלין אותו מיד וממתינים לו עד שיתרפא רפואה שלימה ואח”כ מטבילין אותו טבילה הוגנת בלא חציצה.  ( וי”א שיגלח שערותיו ויטול צפרני ידיו ורגליו קודם טבילה) (טור ורי”ף ורא”ש) ושלשה (תלמידי חכמים) (ג”ז טור) עומדים על גביו ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות פעם שנייה, והוא עומד במים. ואם היתה אשה, נשים מושיבות אותה במים עד צוארה, והדיינים מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות וחמורות, והיא יושבת במים, ואח”כ טובלת בפניהם והם מחזירים פניהם ויוצאין, כדי שלא יראו אותה כשתעלה מהמים, ויברך על הטבילה אחר שיעלה מן המים, וכיון שטבל הרי הוא כישראל, שאם חזר לסורו הרי הוא כישראל מומר שאם קדש קדושיו קדושין.

ג. כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג’ הכשרים לדון, וביום (תוס’ ורא”ש פ’ החולץ). מיהו דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב’ (או קרובים) (הגהות מרדכי) ובלילה, אפילו לא טבל לשם גרות, אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה, הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה. ולהרי”ף ולהרמב”ם, אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה, מעכב, ואסור בישראלית, אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן, לא פסלינן ליה

כלומר יש הליך של בירור מדוע האדם הגיע להתגייר, יש כאן גם הודעת מקצת מצוות ועיקרי הדת ושכר ועונש (אפילו פעמיים), והגר עצמו אמור לקבל זאת (“אם קבל, מלין אותו מיד…”). יתר על כן, בתחילת ה”ג מובא שהודעת המצוות גם היא צריכה להיעשות בפני בי”ד הכשרים לדון (ובניגוד למילה וטבילה, כאן זה אפילו מעכב), כלומר לדעתו זה חלק מהותי ומעכב מהגיור. אמנם מדובר על מקצת מצוות ולא על כל המצוות, ולא מוזכר כאן שאם הוא לא מקבל דבר אחד זה מעכב את הגיור. אם כן, יש כאן דרישה להודעת מצוות וקבלתן, והשאלה היא רק מהו ההיקף הנדרש.

משמעותה של השמטת קבלת המצוות

נניח לצורך הדיון שקבלת המצוות הושמטה לגמרי בדברי הפוסקים הללו, או לכל היותר מוזכרת אצלם כבדרך אגב. מה משמעות העניין? האם ניתן להסיק מכאן שהיא לא חלק מהותי מהגיור? לדעתי בהחלט לא. להיפך, ההשמטה הזאת נובעת מהסיבה ההפוכה: קבלת המצוות היא מהות הגיור ולא אחד הפרטים בהליך.

דוגמה לדבר, בהלכות קניינים בשו”ע חו”מ לא תמצאו שיש צורך להתכוון לקנות. תמצאו שם את דיני ופרטי מעשי הקניין וכוונותיו, אבל לא את עצם הצורך בכוונה לקנות. מדוע? מפני שהכוונה לקנות אינה חלק מהליך הקניין. היא מהות ההליך הקנייני. מי שרוצה לקנות מחפש בשו”ע כיצד לעשות זאת. לכן המחבר מדבר אל מי שרוצה לקנות ומדריך אותו כיצד עליו לעשות זאת. מי שלא רוצה לקנות, ההלכות הללו לא מדברות אליו. אין שום צורך לומר שאם הגבהת סתם חפץ כלשהו בלי כוונה לקנותו לא קנית. לכן אין טעם וצורך לכתוב בשו”ע דרישה הלכתית שאדם צריך לרצות לקנות, שהרי לא באמת צריך. לא רוצה – לא צריך. אלא שאם אינך רוצה בזה לא תקנה כמובן.

הוא הדין לגבי גיור. הלכות גרות עוסקות במי שרוצה להתגייר, וקובעות מה עליו לעשות כדי לבצע גיור תקף. מי שלא רוצה להתגייר לא עבר שום איסור, אבל הוא אינו גר. ההנחה היא שהרצון להתגייר פירושו רצון להצטרף לעובדי ה’ המחויבים במצוותיו, כלשונו הידועה של רס”ג: “אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”. לכן קבלת מצוות לא צריכה להיות מוזכרת כפרט בהליך הגיור. זו מהות הגיור, ומי שאין לו את זה לא מבצע גיור בכלל. ההלכות הללו לא מדברות אליו ולא עוסקות בו. הוא דומה למי שמניח חפץ בחצרו או מגביה אותו אבל לא מתכוון לקנותו.

ובאמת הדבר מפורש בלשון הרמב”ם. אחרי שהוא מתאר שם את המילה והטבילה והקרבן שעשו ישראל במדבר כהליך של גיור, בה”ד הוא כותב מה הדין לדורות:

וכן לדורות כשירצה העכו”ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.

כאן פתאום מופיע “ויקבל עליו עול תורה”, אבל שוב מיד אחר כך הוא חוזר לסורו ומתאר את ההליך עם שלושה מרכיבים בלבד: מילה, טבילה וקרבן. מה פשר העניין? הדברים מפורשים בלשונו: כאשר ירצה גוי כלשהו להיכנס לברית, כלומר להסתופף תחת כנפי השכינה ולקבל עול תורה ומצוות, הדרך לעשות זאת היא על ידי מילה, טבילה וקרבן. קבלת עול תורה אינה חלק מהליך הגיור אלא הכוונה שמחוללת את כל העניין. אם הגוי רוצה לקבל עול תורה, הליך הגיור הוא מה שעליו לעשות. ומכאן שגיור פירושו קבלת עול תורה. זו כנראה גם משמעות לשון הרמב”ם בתחילת ההלכות הללו: “בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית”, והפירוט הוא: מילה, טבילה וקרבן. הכניסה לברית עם הקב”ה היא מחויבות לעול תורה ומצוות, והדרך לבצע זאת היא על ידי פרוצדורת הגיור.

אין פלא אם כן שהרמב”ם והשו”ע משמיטים את הדין של גר שלא קיבל על עצמו דבר אחד. אם הוא לא מקבל על עצמו עול תורה אלא מחליט בעצמו מה כן ומה לא, הוא לא רוצה לקבל עול, אז הוא לא גר. לא כי חסר רכיב מעכב בהליך הגיור אלא פשוט מפני שהוא לא רוצה להתגייר. בדיוק כמו שראינו לגבי אדם שמגביה חפץ לא בכוונה לקנותו. לכן בתיאור הליך הגיור אין צורך וטעם לכלול את קבלת עול תורה וקבלת מצוות. השלכה אפשרית לזה היא שאם הגר לא מקבל על עצמו דבר אחד כי לדעתו זה לא הפירוש הנכון לתורה אז הוא כן גר. רק אם החרגת הדבר האחד משמעותה העקרונית היא שהוא אינו מקבל עול תורה גרותו אינה תקפה.

שיקול מושגי

המסקנה הזאת עולה בבירור גם מניתוח מושגי, כלומר מסברא. מה בדיוק מגדיר את הליך הגיור אם לא קבלת מצוות? מה הגר צריך לרצות? לסבול יחד איתנו? זה סתם מזוכיזם. גיור אינו כניסה לכת מזוכיסטית. אם הוא מוכן לסבול איתנו כי הוא מאמין במה שאנחנו מאמינים ומזדהה עם הסיבה לסבל אז הוא רוצה להתגייר. אם הוא רוצה לדבר עברית במקום שוודית זה לא גיור. כתבתי כמה פעמים (ראו למשל במאמרי כאן ובטורים 336337) שאין יהדות פרט לחיוב במצוות. זהו תנאי הכרחי ומספיק.

אם מישהו רוצה להגדיר הליך “גיור” לאומי ואזרחי (הצטרפות לעם היהודי במובן אתני-תרבותי) אין לי מה לומר לו. זה לא שונה מהצטרפות לעם הבלגי או הטנזני, וכמובן לא ננעלו שערי ההגדרות. לאום ועם הם מושגים פתוחים ואמורפיים מאד, וכל קבוצה מגדירה אותם כרצונה. אבל זה אינו גיור, ואין לזה שום משמעות דתית והלכתית. זו החלטה של חברה, עם, או מדינה, ולא החלטה הלכתית. לכן גם לא אמורים לעסוק בזה רבנים ודיינים, אלא פקידים או שופטים, עובדי מדינה.

מכאן אולי נבין את משמעותה של הגמרא בבכורות עצמה. אם הפוסקים השמיטו את הדין של קבלת מצוות פרט לדבר אחד כי הוא פשוט, אזי לא ברור מדוע הגמרא עצמה הביאה אותו. כדי להבין זאת, שימו לב שהגמרא מביאה את הדין לגבי גר ביחד עם אותו דין לגבי קבלת חברות. בקבלת חברות בוודאי היה מקום לסברה שגם אם אדם מקבל זאת על עצמו חוץ מדבר אחד הוא עדיין חבר, שהרי שם לא מדובר על קבלה עקרונית של עולה של מערכת שלימה. לכל היותר, הוא יהיה חבר רק לאכילת חולין בטהרה ולא לדבר אחר. לכן לגבי חברות ודאי שהגמרא הייתה צריכה לחדש שקבלה פרט לדבר אחד אינה תקפה. לא היינו יודעים זאת בלי החידוש של הגמרא. לעומת זאת, ביחס לגרות אין בזה חידוש, שכן כפי שראינו זה נובע מניתוח מושגי גרידא. יתכן שהגמרא מביאה זאת רק כדי להשוות בין זה לבין קבלת חברות. בעצם מה שהיא אומרת הוא: כשם שקבלת יהדות פרט לדבר אחד אינה תקפה (שזה פשוט ואינו צריך להיאמר) כך קבלת חברות פרט לדבר אחד אינה תקפה.[1]

המחלוקת לגבי קבלת מצוות: שתי משמעויות של המושג

בוויכוחים הללו עלו מקורות שונים שמוכנים לכאורה לוותר על קבלת מצוות בהליך הגיור (ראו גם בדיון על השאלה שנשאלתי באתר). מדובר בבלבול מושגי. המושג “קבלת מצוות” מופיע בסוגיית הגיור בשתי משמעויות שונות: 1. קבלת מצוות שהיא מהות הגיור, שלגביה דנתי עד כאן, היא קבלת המצוות בליבו של הגר. המוטיבציה שלו להיכנס להליך הזה והבנתו אותו. 2. “קבלת מצוות” כאקט בתהליך הגיור, וזו משמעות אחרת לגמרי של המושג.

כאשר מודיעים לגר את המצוות ושומעים ממנו שהוא מקבל אותן על עצמו, זהו אקט פורמלי שהוא חלק  מההליך. לגבי האקט הזה, ניתן להתווכח האם הוא דרבנן או דאורייתא, האם הוא מעכב או לא, ואולי אפילו בשאלה האם הוא בכלל נחוץ. אבל אין לערבב בין זה לבין המוטיבציה והכוונה העקרונית בגיור, ששם מוסכם על הכל ללא חולק שמדובר בקבלת עול תורה.

אכן ישנן דעות שהצורך לבטא את הכוונה הזאת בעת הגיור אינו נחוץ או אינו מעכב, או נחוץ רק מדרבנן וכדומה, אבל אין לזה ולא כלום עם הצורך להעריך מה בליבו של הגר. למה הוא הגיע ומה הוא מבין. בית הדין חייב להעריך האם הגר הזה מגיע כי הוא רוצה לקיים מצוות, והאם הוא מבין שהוא מתחייב במצוות ושהוא ייענש וישתכר על מעשיו, שכן בלי זה הגיור אינו תקף. זה ודאי לעיכובא. אם בית הדין מצליח להעריך זאת בלי אקט פורמלי של קבלת מצוות, הגיור יכול אולי להיות תקף (אמנם בשו”ע משמע שלא, שכן הוא דורש שזה ייעשה בפני שלושה לעיכובא), ועל כך ורק על כך נסובות כל המחלוקות בפוסקים. לכן אין להן ולא כלום עם טענתי העקרונית על קבלת המצוות כמהותו של הליך הגיור.

עד כאן הטענה לחומרא: קבלת מצוות ודאי מעכבת את הגיור. כעת אעבור לטענה לקולא: תוכן קבלת המצוות.

תוכנה של קבלת המצוות

רוב המחלוקות סביב קבלת מצוות בגיור לא נסובות על עצם הצורך בה אלא על היקפה. הרב מלמד  מדבר על קבלת מצוות ברמה של מסורתיות. אחרים מצטטים את הרמב”ם על “מקצת מצוות” ו”עיקרי הדת”, כדי להראות שאין צורך להתחייב על כלל המצוות. להבדיל מהוויכוח הקודם (שגם בו יש לי עמדה ברורה), הוויכוחים הללו נשמעים לי ממש ריקים מתוכן.

אין חולק על כך שהגר לא אמור לסיים את הש”ס בתהליך הגיור. הוא לא אמור להכיר את כל ההלכה לפרטיה, שהרי אין כמעט יהודי מלידה שמכיר זאת. יתר על כן, הוא גם לא אמור להתחייב לעשות הכל ולא להיכשל, שהרי אין גם יהודי מלידה שעומד בזה. עד כאן הכל מוסכם. אז מה נשאר לנו? מסתבר שקבלת המצוות פירושה שהוא מתחייב עקרונית לעול המצוות, כלומר הוא מבין שמעת הגיור כל המערכת הזאת מחייבת אותו, והוא יקבל שכר ועונש על מעשיו. שימו לב, אין הכוונה שהוא למד אקדמית שיהודים סבורים שצריך לשמור שבת ולא לאכול חזיר. זה לימוד אקדמי. קבלת מצוות פירושה שהוא מבין שמעתה והלאה זה מחייב אותו. ודוקו, לא שהיהודים חושבים שזה מחייב אותו, אלא שגם הוא מבין ומסכים לכך.

כל מה שמעבר לזה לא נדרש. סביר שהוא יודע מראש שלא יעמוד בזה (אם הוא אדם מפוכח). סביר שהוא גם יודע שלא תמיד ההשתדלות שלו תהיה מקסימלית (אם הוא אדם מפוכח). אולי הוא אפילו חושב שהלכות מסוימות הוא מראש לא ישתדל אפילו לקיים, וגם זה בסדר גמור מבחינת תקפות הגיור (כמובן שזה לא בסדר הלכתית). כל מה שנדרש הוא רק הבנה שלו שהדבר מחייב אותו ושהוא ייענש, ושהוא מקבל זאת על עצמו בעת הגיור.

יכול אדם לתהות כיצד ייתכן שאדם מבין שזה מחייב ושהוא ייענש ובכל זאת מתכנן מראש לעבור על הלכה כלשהי. התהייה הזאת יכולה להישמע מאד הגיונית, לחייזר מהמאדים. אבל יושבי בתי חומר כמונו יודעים היטב שאנשים הם יצורים מורכבים. יהודים מאמינים בני מאמינים וצדיקים גדולים מחפפים בהלכות כאלה או אחרות, למרות שהם יודעים שייענשו. היצרים, ההטיות, האינטרסים, הלחצים החברתיים, הקשיים הפסיכולוגיים ועוד ועוד, כל אלו גורמים לנו לא פעם לעשות משהו שגם לדעתנו הוא לא בסדר. כדי להרחיב בזה, אין לי אלא להפנות אתכם לטורים 172173 על חולשת הרצון. זה בערך כמו שבעל תשובה מקבל על עצמו “שלא ישוב לזה החטא לעולם” (ראו רמב”ם הל’ תשובה פ”ב ה”ב), כשברור לו כבר באותו רגע שבפועל זה לא יקרה. ועדיין קבלה כזאת היא תשובה תקפה, כי כולנו בני אדם ואם באותו רגע אנחנו באמת רוצים בזה גם אם לא נשתדל מספיק, זוהי תשובה (ראו במפרשים על הרמב”ם שם).

אם נשוב לתוכנה של קבלת המצוות, המסקנה היא שאין צורך להתחייב לקיים מצוות, ואפילו לא צריך שתהיה לבי”ד הערכה שזה מה שהגר יעשה. מה שצריך הוא הערכה שהגר מבין את ההשלכות של הגרות שלו (המחויבות, השכר והעונש) ומקבל אותן על עצמו. אם בית דין השתכנע שזהו המצב – הגיור תקף לגמרי ולמהדרין, גם אם מאותו רגע והלאה אותו גר לא יקיים מאומה.

שימו לב שאין כוונתי כאן לטענה שאם הגר חוטא אחרי שהתגייר זה לא מבטל את הגרות, אלא הוא כישראל שחטא. זו טענה ברורה ומוסכמת שאינה צריכה לפנים. ברור שמה שקובע את תקפות הגיור הוא רק מה שבליבו של הגר באותו רגע. מה שהוא עושה אחר כך לא משנה כלום. כאן ברצוני לטעון יותר מכך: גם אם ברגע הגיור בליבו של הגר לא לקיים אף מצווה, כל עוד הוא מבין את ההשלכות ומקבל אותן על עצמו, הגיור הזה תקף. תוכנה של קבלת המצוות הוא מינימלי מאד, הרבה מתחת לדעת המקילים בוויכוח עם הרב מלמד.

אטול כאן מקרה לדוגמה ששמעתי מידידי הרב אהרן כ”ץ שליט”א, ראש המכון הגבוה לתורה לשעבר, בעת ששימש כדיין גיור. הוא סיפר לי שהופיע לפניהם גר שהתגייר ביום שישי, ולאחר מכן נודע להם שבאותו ערב (ליל שבת) הוא התחתן עם בחירת ליבו במסיבה המונית באולם שמחות, עם תזמורת וחילול שבת בפרהסיא. בית הדין ביטל את הגיור שלו, שכן ברור היה להם שהאירוע אורגן עוד בטרם הגיור. זה לא חטא שהתרחש אחרי הגיור, שאז היה מדובר ביהודי חוטא. מקרה כזה מעיד למפרע על כוונתו לא להתחייב במצות כבר ברגע הגיור עצמו. על פניו הניתוח נשמע משכנע מאד. אבל לאור מה שתיארתי למעלה איני בטוח שהם צדקו. אם אותו גר לא התכוון לשמור שבת כבר ברגע הגיור, אבל הוא הבין את משמעות מעשיו וקיבל על עצמו את ההשלכות, הוא עדיין גר למהדרין. אמנם החלטת בית הדין שם גם אינה בהכרח מוטעית, שכן ייתכן שכששמעו על מעשיו הם חזרו להעריך שהוא מראש לא באמת התכוון להתחייב ואינו מאמין באמת בכך שזה מחייב אותו ושתהיינה השלכות למעשיו (אחרת, למה שלא יתחתן ביום א? ולמה הוא נישא בלי רב שלא כדת משה וישראל?). אם זו הייתה מחשבתם אז החלטתם הייתה נכונה.

כוונתי כאן רק לחדד את ההבחנה שלי, ולא לקבוע מסמרות ביחס למקרה המסוים ההוא. מי שקובע הוא הערכת בית הדין שישב בדין. אם בית הדין מגיע למסקנה שלא הייתה קבלת מצוות (המינימלית שתיארתי) ברגע הגיור, הגיור אינו תקף. קשה לקבוע כאן מסמרות שיהיה תקפים לכל המקרים, אבל חשוב מאד להבין את מסגרת הדיון. בית הדין צריך להבין מה עליו להעריך כדי לקבוע את תוקף הגיור, אבל ההערכה עצמה מסורה אך ורק להם. הערכה כזאת היא כמובן מאד מורכבת, ולעולם לא יכול להיות לנו ביטחון, אבל זה מה יש. ישנם בהלכה עוד מקרים (ולא רק בגיור) שבהם בית דין צריך להעריך מה בליבו של אדם, עם כל הקושי שיש לנו כבני אדם לעשות הערכות כאלה.

אין פלא שמנסים לעקוף את הצורך בהערכה אמורפית כזאת, וטוענים שהקיום בפועל הוא האינדיקציה שעל פיה מעריכים את הכוונה מראש. זה מאפשר לנו לדון בשאלות קלות וכריעות יותר, כמו כמה הלכות צריך לקיים כדי שתהיה לנו אינדיקציה כזאת, ועל כך ניטשים כל הוויכוחים. אבל איני חושב שיש לזה תשובה כללית, ולכן הדיון שנערך על היקף ההלכות הוא שטות בעיניי. השאלה הרלוונטית היא לגבי ההערכה במקרה ספציפי שבא לפנינו ולא על קריטריונים כלליים. בכל מקרה, חשוב להבין שקיום המצוות בפועל הוא לכל היותר אינדיקציה, אם בכלל, ולא דרישה בעלת תוקף עצמי. לכן הדיון על מה ההיקף הדרוש של קבלת המצוות הוא חסר טעם ומשמעות. קבלת המצוות צריכה להיות גורפת ומלאה על כלל ההלכה, אבל הביטויים שלה בפועל יכולים, לפחות עקרונית, להיות אפסיים לגמרי, ועדיין הגיור יכול להיות תקף.

אם מקבלים את המסגרת שהתוויתי כאן, ונדמה לי שכולם יכולים וצריכים להסכים לה (זה ממש הכרחי. איני רואה אפשרות הגיונית וסבירה לעמדה הלכתית אחרת), נוכחים בכך שכל הוויכוחים הללו נובעים מבלבול מושגי, ובחלקם פשוט ריקים מתוכן.

גיור למסורתיות

אם אשוב לשאלת הגיור למסורתיות שאותו הציע הרב מלמד ושהצית את הוויכוח כעת, צריך לבחון למה בדיוק הוא מתכוון. אם הוא מתכוון שלא חשוב קיום המצוות בפועל, אני מסכים. אבל אז גם אם המתגייר לא יקיים מאומה, אפילו לא כמסורתי, הגיור יכול להיות תקף (כל עוד בית דין מעריך שהייתה קבלת מצוות במובן שתיארתי), אלא אם נחליט שהתנהגות מתחת למסורתיות מבטאת חוסר קבלת מצוות מעיקרא, מה שאני די מפקפק בו (אבל כמובן כל מקרה לגופו).

אזכיר שכתבתי כאן לא פעם (ראו למשל כאן ועוד הרבה) שבעיניי המסורתיים גרועים יותר הלכתית מאתאיסטים. השניים הם אנוסים שכן אינם מאמינים בכלום (תינוקות שנשבו). אבל מסורתיים רבים יודעים ומכירים את ההלכה ואף מחויבים לה ברמה העקרונית (המודל האידאלי מבחינתם הוא מי שכן מקיים אותה), ובכל זאת מחפפים. בניגוד לאתאיסטים, מסורתיים כאלה הם עבריינים לכל דבר ועניין. ובכל זאת, אומר כעת שאמנם יהודי מסורתי הוא פושע גדול יותר מאתאיסט, אבל גיור למסורתיות עדיף על גיור לאתאיזם (שאינו גיור בכלל). גיור למסורתיות במובן הזה, יש בו קבלת מצוות מלאה. כפי שהסברתי, הקיום בפועל אינו חיוני לתקפות הגיור.

מכיוון שאני מצפה להערות על הנקודה הזאת, אוסיף שכוונתי כאן למסורתיים שהם אנשים שמאמינים בכל אבל מחפפים בקיום. יש גם מסורתיים הפוכים, כאלה שמקיימים חלק למרות שלא מאמינים בכלום (הם מחויבים למסורת בית אבא, כמו אחד העם). אלו הם חילוניים למהדרין כמובן, מצוותיהם לא שוות מאומה, ומי שמתגייר למסורתיות כזאת הוא גוי גדול עצום ורב.

מאז תחילת הוויכוח, פורסמו כמה וכמה טורים של הרב מלמד בבשבע, שבהם הוא מנסה להסביר את עמדתו (האחרון שראיתי היה זה). אני חושב שקראתי את כולם, ועדיין לא מצאתי שם הסבר מספק לטענתו. יש בדבריו נימות סותרות. במקומות מסוימים נראה שכוונתו לדבריי כאן, אבל במקומות אחרים הוא נכנס לוויכוחים המיותרים על היקפי הקיום עצמם. די ברור לי שהוא לא מודע להבחנות שעשיתי כאן, שכן אם הוא היה מודע להן היה יכול להציג את עמדתו בצורה בהירה ומשכנעת יותר, גם כלפי עצמו ובוודאי החוצה. הוא הדין ביחס למתנגדיו. אפילו אם מישהו מהם חולק על משהו מדבריי, היה קל לו יותר להתייחס לטיעונים ולבסס את עמדתו במסגרת שהצעתי. הוויכוח כפי שהוא מתנהל בפועל הוא ממש דו שיח של חירשים. הוא ניטש על ההיקף של המצוות שמיועדות להתקיים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, בלי נימוקים מהותיים פרט לציטוט וקטלוג של מקורות ותקדימים, והשאלה כמה מקורות תומכים בכל אחד מהצדדים.

פרשנויות לתקדימים

תוכלו כעת לעבור על כל הוויכוחים באתר כאן ובמאמרים סביב דברי הרב מלמד, ותיווכחו שברוב המקרים מדובר בדו שיח של חרשים. לפעמים מסבירים שאין צורך בקבלת מצוות כשהמקור אומר שאין צורך באקט של קבלת מצוות. לפעמים מדברים על גיורי אישות או גיורים מסיבות צדדיות, אבל אלו תקדימים בלתי רלוונטיים בעליל. בתקופות קדומות היה ברור לאנשים שהגיור יחייב אותם במצוות ויביא עליהם עונש, גם אם הם עשו זאת רק כדי להתחתן. לכן יש שם קבלת מצוות מלאה ותקפה. במקרים רבים גם גוי מבין שהאלוהים היהודי מעניש יהודים, והוא מבין שכשהוא מתגייר הוא מצטרף לאלו שמחויבים בהלכה היהודית (בעולם העתיק ריבוי האלים היה נורמה מקובלת). לכן לא בהכרח מדובר במישהו שאינו מאמין בכלל באמיתיות של המערכת. יש מקרים בהם ברור שהגר לא יקיים מצוות ובכל זאת גיירו אותו, אבל כפי שהסברתי ייתכן שההערכה הייתה שהוא מבין ומקבל על עצמו את ההשלכות, ואז לקיום בפועל אין משמעות בגיור.

לאור הניתוח שהצגתי כאן, גם דברי הרב מלמד וגם דברי מתנגדיו, ובפרט הרלוונטיות של התקדימים שכל צד מביא והניתוח שלהם, נעשים מאד עמומים, ובדרך כלל גם לא מאד רלוונטיים. האם מדובר בקיום בפועל, בהערכה של הקיום בעת הגיור, בהבנה וקבלה של המשמעות בלי כוונה לקיים, בתוכנו של האקט הפורמלי של קבלת מצוות בגיור וכן על זו הדרך. אין טעם לעבור כעת כי רוכלא על הטיעונים, אבל מי מכם שיעבור יראה שכמעט כל הדיונים נעשים מיותרים.

פסיקה מסדר ראשון ושני

התמונה שאותה תיארתי לגבי קבלת מצוות בגיור נראית לי מובנת מאליה והגיונית מאד, וקשה לי לראות מישהו שחולק עליה. לכל היותר ניתן לטעון שבסיטואציה כלשהי יש או אין אינדיקציה לכוונות המתגייר, אבל איני רואה משהו אחר שלגביו ניתן להתווכח. לכן כל צד בדיון היה צריך קודם כל לומר אם הוא מקבל את התמונה העקרונית הזאת, ואז הוא היה יכול להוסיף ניואנס בתוכה שלגביו הוא רוצה להתווכח. אחרי הכל, כשקוראים את טענות הצדדים לא ברור בכלל על מה מתנהל הוויכוח, ועוד פחות ברור היכן, אם בכלל, כל אחד מהדוברים חורג מהתמונה שתיארתי כאן. אני יכול לפרש את כל הצדדים באופן שכולם מסכימים לתמונה שתוארה כאן ורק נתפסים למילים שונות מתוך ערבובים מושגיים.

ההיזקקות לתקדימים ולניתוחים בדיון הזה הם מאפיין מובהק של פסיקה מסדר שני, מה שלצערי מאפיין את רוב הדיונים ההלכתיים בימינו (ולא רק בימינו). בטור כאן ניתן לראות היטב את מגרעותיהם של פסיקה ודרכי דיון כאלה. אני, לעומת זאת, הצעתי כאן ניתוח ופסיקה מסדר ראשון, שכוללים ניתוח מושגי, הגדרות יסוד, ובניית תמונה כללית כפי שהיא עולה מהמקורות המוסמכים ומההיגיון. שימו לב שכל זה נעשה בלי להיזקק לאף פוסק אחרון ובטח לא בן ימינו, וגם מעט הראשונים מובאים כאן כאילוסטרציה בלבד.

דומני שעם קריאת הטור תוכלו להיווכח בשני היתרונות המובהקים של ניתוח הלכתי מסדר ראשון: הוא מייתר חלק ניכר מהדיון בסדר השני (וגם את הדיון בתקדימים), אבל גם אם מקבלים את חשיבותם של תקדימים, ניתוח כזה מאיר באור שונה את תוכן התקדימים שמובאים בו ואת משמעותם לדיון.

בהקשר זה, כדאי לראות את הערתי כאן בוויכוח על הגישה הפילולוגית-היסטורית במדעי הרוח (בדיון על עמדת רד”צ הופמן בסוגיית הגיור).

[1] איני יודע אם הייתה לפוסקים הללו גירסא אחרת בגמרא, או שהם קראו אותה כפי שהיא באופן הזה. בנוסח שלפנינו זה לא נראה כמו השוואה בעלמא (בפרט שדין קבלת החברות מובא קודם לקבלת מצוות).

101 מחשבות על “מבט רחב על פולמוסי הגיור (טור 469)”

  1. לדעתי דילגת על אופציה נוספת, שהיא יותר סבירה.
    כתבת ‘אולי הוא אפילו חושב שהלכות מסוימות הוא מראש לא ישתדל אפילו לקיים, וגם זה בסדר גמור מבחינת תקפות הגיור (כמובן שזה לא בסדר הלכתית). כל מה שנדרש הוא רק הבנה שלו שהדבר מחייב אותו ושהוא ייענש, ושהוא מקבל זאת על עצמו בעת הגיור.’
    יותר סביר לדעתי, שאם הוא מראש חושב שיש הלכות שהוא אפילו לא ישתדל לקיים, אין כאן קבלת עול מצוות, וזה בכלל המתגייר חוץ מדבר פלוני. גירות חלה רק אם הוא מחליט באופן ניכר להשתדל לקיים כל מצוה ודין. הוא בהחלט יודע שהוא יחטא – בין בשוגג ובין מתוך יצר הרע כמו כל יהודי, אבל התכנית שלו, ההחלטה הכללית שלו, היא לקיים כל דבר ודבר עד תומו – ככל שיצליח להתגבר על יצרו וחולשותיו. כמובן שאינו צריך לדעת האם מותר לשתות בין הכוסות או אם טובלים בחרוסת את המרור של הכורך, אבל צריך שיראה לנו שהחליט לקיים הכל בכל מכל – אם לא יגבר עליו יצרו.
    הנפק”מ הגדולה, שלדבריי אי אפשר להתגייר גם למסורתיות שמאמינה בחיוב מוחלט, כי עדיין חסר בקבלת המצוות כשמראש מחליט לחפף כפי שיעלה על רוחו, ולא רק אם יגבר עליו יצרו

    1. החלוקה לא באמת קיימת. ‘ככל שיצליח להתגבר על יצרו וחולשותיו’ כולל דה-פקטו הכל.
      “שיראה לנו שהחליט לקיים הכל בכל מכל אם לא יגבר עליו יצרו” הגדרה ששיכת בוורט חסידי ולא בהגדרה הלכתית.

    2. אורי, זה מאד לא סביר בעיניי. השתדלות היא משהו שלא ניתן להגדרה. אדם אומר מראש שלא ישתדל לקיים, זה מפני שהדבר קשה לו. אז גם בזה יש לראות כישלון ולא בהכרח חוסר השתדלות. כמו אצל כולנו. הרי אם הוא באמת מאמין ומחויב למה שלא יקיים אם אין שום מחיר? אלא אם תראה בהתנהגותו סימפטום לחוסר אמונה/מחויבות ואז באמת הגיור אינו תקף, כפי שכתבתי.

  2. הגר צריך להבין שהוא מחויב גם אם זה בלי לקבל החלטה פנימית שהוא מחליט לציית לחיוב הזה? מה אם הגר חושב ומבין שמעכשיו יש סיכוי כך וכך שהקב”ה מצווה אותו במערכת המצוות, אבל הוא לא חושב שציוויים של הקב”ה הם “מחייבים” (כלומר האם בסינון כל העובדות מכל הסוגים יש פה גם הכרעה נורמטיבית או לא).

    1. לא בטוח שהבנתי את ההערה. אם הוא מחויב אז כשאין מחיר הוא ודאי יקיים. לכן אחת משתיים: או שהוא מחויב אבל לא עומד במחיר או בקושי, או שאינו מחויב. אם אינו מחויב זה באמת לא גיור.
      אם הוא לא חושב שציוויי הקב”ה מחייבים הוא כמובן לא יהודי. זו המשמעות של לא להיות מחויב.

      1. מהניסוח “קבלת מצוות פירושה שהוא מבין שמעתה והלאה זה מחייב אותו” נראה שמדובר על “הבנה” של עובדה ולא על הכרעה נורמטיבית. אולי הוא סובר שהוא ‘מחויב’ בכל מובן עובדתי שהוא אבל גם בלי מחיר אינו מעוניין לקיים (בחירה חופשית).

        1. טענות נורמה הן טענות פרסקריפטיביות ולא דיסקריפטיביות. כשאני אומר שמישהו מבין שאסור לרצוח, פירושו שהוא גם מחויב לזה (אחרת אינו באמת מבין את הטענה הזאת אלא במובן דיסקריפטיבי: יש אנשים שחיים בתחושה שאסור לרצוח).
          בדומה לזה, בעבר כתבתי שמעצם מושגו של אלוהים נגזרת המחויבות למצוותיו. זאת בניגוד להכרה בקיומו של אובייקט אחר כלשהו או התרחשות כלשהי, שלא מחייבים אותי לכלום. אלוהים הוא עצם טעון ולא ניטרלי.

  3. 1. הרב כתב שזה ברור שמהות הגיור היא קבלת עול מצוות, כי “אין אומתנו אומה וכו'”, אבל זה נראה לי אנכרוניזם. מאוד ייתכן שבעיני העולם העתיק מהות הגיור היתה ההסכמה לעבוד רק את אלוהי ישראל לבדו ולא לפנות אל אלוהים אחרים, וזה היה תורף הברית. רמז לזה ניתן לראות בביטוי “עמך עמי ואלוהייך אלוהיי”.
    2. בדיוק בגלל שניתן לתהות על מהות הגיור אי אפשר להסתפק בדיון מסדר ראשון בהעדר מקורות. בירור מושגי של “לא יכול שמדובר בx” הוא לשחק היגיון עם עצמך בלי שום עוגן חיצוני לבחינה. לכן גם קשה לקבל את הטיעון “אם יש ציטוטים רבניים בעד או נגד הפרשנות הזאת זה לא מעלה ולא מוריד”.
    3. עניין העונש והדין האלוהי נשמע מוזר. אם אדם אינו מאמין שישנו עונש וגמול חיצוניים כלשהם למעשיו האם אינו יכול להתגייר? או להיות עובד השם?

    1. 1. הביטוי של רס”ג אינו הראיה שלי. זו אילוסטרציה. הראיה היא שאין שום מדד אחר ליהדות, והפניתי לדיונים שלי בזה. וכך כמובן עולה גם מהמימרא בבכורות.
      2. ועל מה מסתמכים אותם רבנים שכתבו את התקדימים? בסוף הכל מתחיל ונגמר בסדר הראשון.
      3. העונש הוא רק אינדיקציה למחויבות. אם אדם לא מאמין בשכר ועונש לדעתי זה לא פגם בגיור. אמנם הרמב”ם והשו”ע אולי חשבו שזה כן עיקר מחייב. לא יודע.

  4. 4. האם מחרוזת סיפורי המתגיירים לפני שמאי והלל לא מעלה שאלה על כל התזה שנכתבה כאן? מהות גיור מינימלית, היכולת לכפות על קהילת חכמים הכנסת גר לכלל ישראל בניגוד לדעתם והצורך להיצמד לתקדימים ולפרשנות חכמי הדורות אחרת נלך לאיבוד?

  5. הטיעון: “קבלת המצוות היא מהות הגיור ולא אחד הפרטים בהליך” קשה מאוד.

    מדובר בטיעון לכאורה-פרדוקסלי, ולבסס אותו על הלכות קניינים לא קרוב להספיק. אסביר:
    צריך להבחין בין מושג שיש לו משמעות ‘בסתמא’ לבין מושג שאין לו משמעות בסתמא (כלומר מחוץ לקונטקסט ההלכה היהודית). כאשר למושג יש משמעות בסתמא, נניח קניין, אזי אפשר להשמיט את המשמעות שלו ולהניח שאנשים ישתמשו במשמעות הידועה שלו*. לעומת זאת, כאשר מדובר במושג חדש, נניח תפילין, אזי אין ברירה אלא להתחיל את הדיון בהסבר ‘מה זה תפילין’ – “4 פרשיות אלו… נקראין תפילין”.

    אם תאמר שגיור הוא מושג שקיים בסתמא (כקניין), אזי גיור לעם היהודי זהה לגיור לעם השוודי מלבד הדברים אותם הוסיפה ההלכה, כלומר מילה טבילה וקרבן.
    אם תאמר שגיור הוא מושג שלא קיים בסתמא (כתפילין), אזי גיור הוא מה שההלכה מסבירה לנו שהוא, ולכן אם ההלכה משמיטה את קבלת המצוות (כפי שהסכמת להניח בתחילת אחת הפסקאות), אזי קבלת המצוות היא לא חלק מהגיור.
    אי אפשר להוסיף משמעות מהותית למושג מסברה.

    ביחס לעיקר הדיון (ה’קולא’) הניתוח מעולה, אולם לא ברור מה היא אותה ‘אינדיקציה שבלב’ שבית הדין אמור להכריע על פיה. אינדיקציה שהגר מתכוון לקיים מצוות – ודאי שלא. אינדיקציה שהוא מודע למערכת החיובית – לא צריך שהרי זה ברור מהתהליך (למעט במקרי קיצון כגון קטן או שוטה).

    מבחינה מעשית המושג ‘קבלת מצוות’ כמעט וחסר משמעות:
    כל מה שהוא דורש זה שאין כפייה על הגר, ושהוא יודע שקיימת ‘הלכה’**. מעבר לזה עצם ההסכמה שלו להמשיך בתהליך מהווה ‘קבלת מצוות’, בין אם הוא מתכוון לקיים אותן בצורה חילונית, מסורתית, רפורמית או חרדית.

    כדי להבהיר את נקודת המחלוקת צריך להגדיר בפירוש מתי גיור תקף ומתי לא:
    המחמירים דורשים נסיון לקיום מצוות כיהודי דתי – אמונה באל ובהלכה, וקיומה כאדם דתי.
    הרב מלמד דורש נסיון לקיום מצוות כיהודי מסורתי – אמונה באל ובהלכה וקיומה באופן כלשהו.
    מהטור הבנתי שהדרישה של הרב היא – בית הדין מתרשם שהמתגייר מבין שהוא יקבל שכר ועונש ביחס לקיום שלו את ההלכה. האם זה אומר בהכרח שגר צריך להאמין באלוהים, בעולם הבא, בהשגחת האל, בשכר ועונש?
    (לדעתי הלא-מעניינת – כל זה לא נדרש. כל תוקף ‘קבלת מצוות’ היא כדי לא להטעות גוי שיבוא להתגייר בלי שהוא יודע על ההלכה ולאחר מכן יתאכזב מכך שהוא כנראה ילך לגיהנום, מעין מקח טעות לא ראוי מצד בית הדין. בדיעבד גם כך הגיור תקף)

    *כמובן שזה ייצור שאלות בעתיד כאשר המשמעות תשתנה, אבל זו בעיה אחרת.
    **גם על זה אפשר להתווכח, ובמיוחד ביחס לגר אתאיסט.

    נ.ב. כמובן, בכל המקרים מדובר רק בשאלה האם הגיור תקף. האם מראש יש לגייר ככה זו שאלה אחרת לגמרי (שמובעת בעיקר משיקלים דתיים-פוליטיים-סוציולוגים, כלומר עד כמה אנו רוצים לחזק את הקורלציה בין ‘יהודי’ לבין ‘שומר שבת כהלכתה’)

    1. לא ביססתי את זה על הלכות קניינים. הבסיס לזה הוא הסברא (שאין הגדרה אחרת ליהדות), על הגמרא בבכורות ועל לשונות הפוסקים. הלכות קניינים הובאו רק כדוגמה כדי לענות על הקושי שמעלים מדוע הפוסקים לא מביאים את הדרישה הזאת.

      לא רואה הבדל בין מושג שברור בקונטקסט כללי ולבין מושג שברור בקונטקסט יהודי, כל עוד הוא ברור. כל אחד אמור להבין מהו ומיהו יהודי. אגב, הבנה זו יכולה להיחשב אוניברסלית. גם גוים אמורים להבין שיהודי פירושו מי שמחויב להלכה.

      אין לי דרך לתת כלים חד משמעיים להערכה מה שבליבו של אדם. אבל זה תפקידו של בי”ד, ולמרות שהם כמובן יכולים לטעות אין לנו דרך טובה יותר מאשר התרשמות. כך בי”ד אמור להכריע מיהו בעל תשובה (להחזרתו לכשרות), או על כוונות בקניינים ובקידושין וכדומה.

      לא נכון שמספיק שאין כפייה על הגר. יש אינטרסים (כמו חוק השבות וזכויות ומקלט בארץ וכדומה). אכן, כפי שגם כתבתי, פעם באמת זה היה המצב, ולכן קיבלו גם גרי אישות. אבל היום יש אינטרסים, והיום גם הגדרת יהדות בעיני ההמון אינה בהכרח הלכה (אלא זהות יהודית לאומית אמורפית כלשהי). לכן כיום ודאי שלא די בהיעדר כפייה.

      הגדרתי לא קשורה לשכר ועונש אלא מחויבות. השכר והעונש הם רק אינדיקציה למחויבות. כמובן שמחויבות היא מחויבות לאלוקים ולמצוותיו, ולכן אמונה היא תנאי יסודי שאינו צריך לפנים. קיומי מצוות בנוסח אחד העם לא שווים כלום. מי שמתגייר על דעת קיום ההלכה קלה כבחמורה עם כל סעיפי המשנה ברורה מטעמיו של אחד העם הוא גוי גמור.

      1. הסברה הפשוטה היא שהצטרפות לעם היהודי דומה להצטרפות לעם השוודי.
        באה ההלכה ומחדשת – לא, כאן צריך מילה וטבילה וקרבן והכל בפני בית דין.
        באה ההלכה ו*לא* מחדשת (למאן דאמר) שצריך ‘קבלת מצוות’.

        לוודא שהבנתי נכון – גיור תקף מצד קבלת מצוות אם הבית דין מאמין למתגייר שאומר:
        “אני מצטרף לעם היהודי ולכן מתחייב במערכת החוקים שהקב”ה חייב בה את עם ישראל”.

        אני מבין את זה מצד הסברה, אבל לא מצליח לקרוא את זה במקורות:
        “…שלא הודיעוהו שכר המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג’ הדיוטות – הרי זה גר אפי’ נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העובדי כוכבים”. אפשר כמובן לחלוק על הרמב”ם והשו”ע (בטח כשבתחילת השו”ע משמע אחרת), אבל פשט ההלכה הזו היא שכל סיפור המצוות הוא לכתחילה בלבד.

  6. הרבה מסורתיים חושבים שבאמת לא צריך לשמור הכל ולאלוקים לא אמור להפריע שאני אוריד כתם מהחולצה בשבת האם מי שיתגייר אם כזו קבלת מצוות זה יחול

  7. ניראה לי שיש פה שאלה מהותית שמתעוררת .
    אם גר מתגייר מתוך אמונה וברצונו להיכנס למערכת של שכר ועונש על קיום תר”ג מצוות .אבל מכל מיני סיבות הוא יודע שהוא עומד לחטוא ולהיענש .ולמרות זאות רוצה לעבור גיור .מכל מיני סיבות .כנראה בגלל חולשה אישית .מצד אחד הוא מאמין ביהדות .וגם נולד וגדל כאן ואין לו דרך אחרת לבסס את חייו אם לא על גיור על מנת להתחתן ולהקים משפחה .ומצד שני הוא מומר לתיאבון ולא מתכוון או לא מסוגל לשנות את המצב הזה .האם מבחינה רעיונית .ולא הלכתית יבשה כדאי בכלל לגייר אדם כזה?האם הקב”ה חפץ בהצטרפות של גר כזה לעם ישראל?האם עליו נאמר הפסוק ואהבתם את הגר?האם אני כיהודי מחיוב להחזיר לרשע גמור מהסוג הזה אבידה .לגמול עימו חסד .להתייחס אליו באחווה ?גם פה ניראלי שהתשובה הברורה מאליה היא לא .שהרי הקב”ה .מעיון במקורות ומבחינה רעיונית לא חפץ בכלל בכניסה של גוים שאינם שומרים תר”ג מצוות לעם ישראל .ומכאן אולי גם נובעות הלכות שגוי ששבת למד תורה או קיים מצווה דתית בהיותו גוי חייב מיתה .וכל מה שמצופה ממנו כדאי להגיע לשלמות ולהיחשב רצוי בפני המקום זה 7 מצוות בני נח התנהגות ישרה ואתית ושלילת עבודה זרה מתוך אמונה בתורת משה .

    העובדה שמשהו יכול מבחינה טכנית ופורמלית להיחשב כגיור לא אומר שזהו רצון הקב”ה.או רוח התורה .או מתאים לעקרונות התורה ועקרונות החכמים .ואולי על זה הצעקה של כל המבקרים .שהרי גר כזה גרוע מבחינה מסיומת מפושעי ישראל המסורתיים .שאמנם מודעים לחובתם ולא מקיימים אותם .אבל רובם גם מעולם לא התעמקו בדת .לא מבינים את גודל החובה של קיום מצוות .את גודל החומרה שבעבירה אלא נולדו לסביבה חפיפניקית ומקיימים מה שחושבים שמצופה מהם לקיים .

    ואינני מבין איזה בעיה יכול לפתור אותו גיור מבחינת ההתבוללות בכלל .מקודם הצטערנו על ההפסד בנישואי התערובת וכעת נצטער על ההפסד בכניסה של פושע ישראל חדש לאומה.אותו פושע יקים בית בנישואים אמנם כשרים .אך עם אורח חיים סביר להניח מאוד עברייני .

    מדוע שלא ניתן לגוים .אם בחפצנו למנוע חטאים ונישואי תערובת .מעמד של גר תושב .חסיד אומות עולם הגון שיש לו חלק לעולם הבא וכולנו מחיובים בפרנסתו והחייאתו ?.

    1. אני לא כותב את דבריי במטרה לפתור בעיה כלשהי, ולכן לא חשוב אם היא קיימת או לא.
      לא דנתי כאן בשאלה של מדיניות הגיור לכתחילה אלא רק בתקפות הגיור. מדיניות היא עניין אחר, וכאן אני נוטה להסכים לדבריך. בהלכה עצמה מוצאים את ההבחנה הזאת למשל לגבי גיורי אישות. כמדיניות לא מומלץ לקבל גר כזה, אבל בדיעבד גיורו תקף (כך מקובל. כיוןם לדעתי זה לא נכון. גם בדייעבד כיום גיור כזה אינו תקף).

  8. בוודאי לא נעלמה ממך הגמרא על גר שנתגייר בין העכו’ם ולא ידע כלום מן תורה כולה חייב קרבן חטאת אחד על הכל. משמע- הוא כבר יהודי. משמע התגייר רק בזה שקרה לעצמו יהודי או ישראלי בלי שמישהו בכלל לימד אותו משהו. הרצון (מתוך כנות) להימנות על העם היהודי היא מהות הגיור. הפרקטיקה תלויה בעם היהודי וכולנו יודעים שהפרקטיקה ההלכתית אינה קונצנזוס בכל העם, למרות שבעבר היא כן הייתה. ולכן כל צד שנוקט במעשה שלא מקובל על הכלל הוא אלים, גם אם זו הרבנות הראשית או בית דין פרטי. וכבר עדיף שזה יהיה מופרט והמציאות הפוליטית תקבע.

    1. בהחלט לא נעלמה, ואיני מבין כיצד היא קשורה לנדון דידן. גר כזה קיבל על עצמו מחויבות הלכתית, אלא שאינו יודע מה היא כוללת. אבל ברור לו שיש הלכה ושהיא מחייבת אותו.
      להימנות על העם היהודי זה עניין לא מוגדר. לדבר עברית? לקרוא את דוד גרוסמן? לשרת בצבא? את כל זה אפשר לעשות בלי להיות יהודי, ואכן יש רבים שעושים זאת.

  9. לאבי
    זה ממש לא פשט הגמרא. תוספות על המקום מעירים שהגרות היתה ע”י שלושה מישראל רק שלא הודיעוהו מצוות שבת. אבל התגייר בינו לבין עצמו לא חלה גרות.
    אין דבר כזה להתגייר לישראליות. זה שטויות. מתגיירים ע”י קבלת עול מצוות והערכה של בית הדין בכנות כוונת המתגייר. אחר כך לא חשוב מה יעשה(חשוב מאוד, רק שהוא נשאר ביהדותו)

  10. “גם אם ברגע הגיור בליבו של הגר לא לקיים אף מצווה, כל עוד הוא מבין את ההשלכות ומקבל אותן על עצמו, הגיור הזה תקף”
    לא הבנתי איך אפשר לומר שאדם שחושב לא לקיים אף מצווה התכוון לקבל על עצמו עול תורה, או שהוא לא באמת התכוון או שהוא לא הבין את המשמעות. אפשר להבין שאדם נכשל לפעמים כמו כולם או אפילו לאחר זמן חוזר לסורו אבל שלא ישמור בכלל נקרא שהתחייב במצוות?

    1. זוהי אמירה עקרונית. טענתי היא שלא צריך להתכוון לקיים את המצוות. הכוונה הזאת היא לכל היותר אינדיקציה לקבלת המחויבות העקרונית. בפועל, אם הוא לא מקיים זה בגלל מחיר שהוא לא מוכן לשלם או בגלל שאינו מחויב. בי”ד אמור להחליט מה מהשניים.

  11. ראשית, יישר כח גדול, בהחלט מעורר מחשבה.

    אקדים ואומר שלענ”ד אין מי שחולק על כך שקיום המצוות בפועל היא אינדיקציה לקבלת המצוות, אשר היא לב לבו של הגיור. וכעת ברשות הרב, אעיר שתי הערות לגופם של דברים.

    א. לגבי ה’חומרא’. מחילה, אבל לענ”ד קשה לי לקבל את הטענה. מה גם שבוודאי ניתן לחשוב על הגדרה אחרת לגירות. אדם למשל יכול לרצות את תוצאת הגירות, הגדרתו הפורמלית כיהודי, מבלי להתחייב במצוות. למשל, היכולת להתחתן עם יהודיה, החובה להשיב את אבידתו וכן הלאה. לאור העובדה שקיימת הגדרה כזו, או רצון שכזה, הייתי מצפה שחובת קבלת המצוות תיכתב בפירוש. כלומר, לא ניתן להיות יהודי (ובמשל מהלכות חו”מ, לזכות בחפץ), מבלי לקבל עול מצוות (ובמשל מבלי לקנות אותו או לרצות לקנות אותו).

    ב. לגבי ה’קולא’. בסופו של דבר, השאלה האם אדם יעשה עבירה תלויה במספר מרכיבים: עצמת הוודאות שלו באיסור ובעונש עליו, החשש שלו מההשלכות ומתוצאות האיסור, התאווה שלו לעבור על אותו איסור, היכולת שלו להתמודד עם תאוות באופן כללי (מה שאנו קוראים דחיית סיפוקים או יותר נכון ביטול סיפוקים). כלומר, העובדה שאדם לא שומר מצוות בפועל, גם לאחר שהוא ‘קיבל’ על עצמו עול מצוות, קשורה במערכת היחסים בין הגורמים הללו. אותנו מעניין כמובן החלק הראשון, אולי אפילו רק החלק הראשון של החלק הראשון, כלומר שהוא מבין שהוא מחויב לעשות מעשים מסוימים ושנאסרים עליו מעשים אחרים. למעשה טענתך אם אני מבין נכון, שזה שאדם אינו שומר תורה ומצוות לאחר קבלת המצוות, לא בהכרח נובע מהנקודה הראשונה, אלא משאר המרכיבים. אני מאוד מבין ומזדהה ומסכים באופן עקרוני, אלא שברמה המעשית, נראה שאין כל דרך אחרת לעמוד על טיבו של הרכיב הראשון והמשמעותי של כנות קבלת המצוות. איך בכל זאת אפשר לדעת האם האדם מקבל את המצוות?

    כל זה חוזר בעיני לפסיכולוגיה של ה’מסורתי’. האם היהודי המסורתי (זה שאתה דיברת עליו ולא האתאיסט) באמת חושב שהמצוות מחייבות אותו? כלומר הוא באמת מבין מה המשמעות של חיוב המצוות, וכל חייו אינם אלא כישלון חוזר בתאוותיו, או חוסר כללי של יכולת דחיית סיפוקים, או כל אחד אחר משאר המרכיבים שמניתי? או שמא התמונה מעט יותר מורכבת, וממערכת המרכיבים הזו מזינה את עצמה. כלומר העובדה שלאדם קשה עם קיום מצווה מסוימת, מוזנת מכך שהוא לא באמת מבין את משמעות האיסור, או שעצמת ורמת הוודאות אינה בהירה לו. ממילא, כיוון שאני מבין שהמשתנה אותו מעניין אותנו לבחון, והוא קבלת המצוות, אינו בינארי, אלא מושג רציף, אני חושב שה’בחינה’ שלך לטיב הגיור (כפי שכבר כתבו כמה מגיבים) היא מעט תמימה.
    לכן, על כרחנו אנו נאלצים להיאחז באינדיקציה של קיום המצוות בפועל. אף שכולנו מבינים שייתכן והיא אינה משקפת את המרכיב היסודי והמהותי שעומד בבסיס הגיור, נראה שהיא האינדיקציה היחידה הקיימת. כל זה כמובן בלי להיכנס לשאלה מהי רמת השמירה המצופה. למשל, ייתכן ונגיע למסקנה שבניגוד לעבר כל שאר המרכיבים שמניתי למעלה השתנו באופן משמעותי, וממילא התחזית בפועל לקיום המצוות יכולה להיות נמוכה יותר מבלי להוריד את רף הוודאות בדבר קבלת המצוות, שעומד כאמור בלב עניין הגיור.

    1. אקדים ואומר שאין מי שחולק על זה חוץ מכל הפוסקים. הרי מוסכם שאם הגר לא מקיים מצוות בפועל גרותו לא בטלה. הדיון הוא בשאלה מה הייתה דעתו וכוונותיו ברגע הגיור.

      א. ברגע שהגדרת היהדות היא על בסיס הלכה, אז גם אם הוא רוצה אפשרות לשאת יהודייה הוא מבין שעליו לקיים מצוות. בדיוק כך הסברתי את דין גרות לשם אישות.

      ב. תיארת מצוין את עמדתי. הבהרתי זאת יותר בטוקבקים. האינדיקציות הן מה שהגר אומר וכיצד הוא מתנהל בתהליך הגיור. כמה הוא מתעניין, האם הוא מתרגש מכל הסיפור, ידע לגבי מניעיו והרקע שלו וכו’. אמרתי כבר שגם בהקשרים אחרים בהלכה לבי”ד יש תפקיד להבין מה בליבו של אדם.

      לא הבנתי את התיאור שלך לגבי הרצף. בסעיף ב הסברת זאת נכון יותר, אבל שם לא דובר על רצף אלא על מכלול של גורמים. זה ממש לא אותו דבר. בקבלת מצוות אין שום רצף. או שהוא מקבל או שלא. אכן גורמים אחרים יכוליםל להשפיע על הקיום בפועל, כפי שכתבת.
      לגבי הקיום בפועל, ראה הקדמתי. זו בדיוק האינדיקציה שמוסכם על הכל שלא רלוונטית.

      1. בנוגע לתחילת דבריי, לא התנסחתי כמו שצריך ולכן מה שהובן הוא ההפך ממה שהתכוונתי לטעון. כוונתי הייתה שלענ”ד רוב ככל הפוסקים מבינים ששאלת קיום המצוות בפועל או ההערכה שאדם יקיים מצוות היא ‘רק’ אינדיקציה לכך שתהליך הגרות תקף ולא יותר. לא התכוונתי לטעון שכולם מסכימים שגר שעבר עבירה גיורו בטל, שזה כמובן לא נכון כפי שכתבת בעצמך.

        א. אני לא בטוח שאני מבין. הטיעון מבוסס על אמדן דעתו של הגוי המצוי בתקופת השולחן ערוך או הרמב”ם (אני שואל ברצינות)? היה בהחלט מקום לחשוב שקיימת אפשרות להצטרף ללאום היהודי, ושההלכה מכירה בכך. כלומר אדם יכול להיות חלק מהעם היהודי, ותהיה לכך משמעות הלכתית למשל כפי שציינתי לעיל שהוא יוכל לישא אישה יהודיה ושיהיו חייבים להחזיר את אבדתו. בתנאי כמובן שהוא ישלים את ‘פרקטיקת הגיור’ של מילה, טבילה והבאת קרבן. אגב, לגופו של עניין צריך לומר שחובת קבלת המצוות בתהליך הגיור כתובה בפירוש בדברי המחבר, ואף הוא פוסק בפירוש שהיא מעכבת. ברמב”ם (יג ד) אכן זה לא מופיע כחלק מתהליך הגיור אלא כמה שמניע או מאפשר את התהליך מלכתחילה, כפי שציינת בעצמך.

        ב. קבלת המצוות עצמה, בדיוק כמו כל חוזה, אינה רציפה, זה כמובן נכון. אבל השאלה היא מה עומד בתשתית הקבלה. הרי אדם קיבל על עצמו להכנס למערכת חוקית, שבפועל אין מי שאוכף אותה (לפחות לא באופן גלוי). ואי אפשר להתעלם מכך שהנקודה הזו הינה גורם תורם משמעותי לכך שכיום ישנם יהודים רבים שאינם שומרי תורה ומצוות כלל.
        לכן, כאשר אותו גר עומד לחלל שבת, האם הוא מחלל שבת מתוך מודעות שהוא עומד להתחייב כרת? או שבעצם חלק ממה שמאפשר לו לעבור את העבירה הוא העובדה שלצד המוחלטות שלו בקבלת עול המצוות, עומד ספק משמעותי ביחס לוודאות שלה. וביחס לשאלת האמונה בקיום המערכת, בהחלט ניתן לשאול לדעתי עד כמה הוא מאמין במערכת? מה המחיר שהוא מוכן לשלם בעבור האמונה במערכת?

        בפועל, ביחס להערכת בית הדין, אני מאמין שבמרבית המקרים לא יהיה פער משמעותי. בית הדין בוחן את הרצינות של האדם בתהליך, וככזו היא בדרך כלל באה עם רצון כן לקיים את המצוות באופן עקרוני, ולקיים חיים דתיים.

        1. אם זה מה שהתכוונת לומר, אז אתה פשוט חוזר על דבריי.
          לגבי כל השאר עניתי, ואתה חוזר שוב על אותן שאלות. לא יודע מה לעשות עם זה. אחזור בקצרה.

          א. כבר עניתי על כך. אין חיה כזאת עם יהודי בלי ההלכה. הוא רוצה להצטרף לדוברי העברית? בשביל זה לא צריך גיור, וזה לא אמור להצדיק היתר נישואין עמו. יש דרוזים או רוסים גוים רבים שמדברים עברית.

          ב. הסברתי שאין משמעות לחוסר רציפות אלא למורכבות. אתה חוזר שוב על אי הרציפות בלי להסביר מאומה. זה לא קשור לשאלה האם הוא משוכנע במאה אחוז. אף אחד לא משוכנע במאה אחוז, אבל כל אחד אמור לקבל החלטות בתנאי אי וודאות. אין בכך שום אי רציפות.

  12. גם אם העיקרון מובן, קשה לראות איך מי שיודע עניין שבת ואיננו מתכוון לשמור אותה מ*לכתחילה* (ולראיה – חילל אותה כמה שעות אחר כך), יכול להיחשב כמי שקיבל על עצמו עול מצוות (כלומר מאמין בה’ ובתורתיו ורואה עצמו תחת חיוב אמיתי).
    האם יעלה על הדעת שמי שבא להתגייר ואמר: אני מקבל עליי את עול כל המצוות אבל מוסר מודעא בזאת שאני מתכוון לחלל את השבתות, לגלות עריות, ולמלא כרסי ביום הכיפורים נקבל אותו?
    במקרה כזה נעריך תמיד דבריו על קבלת העול היו מילים ריקות, וטוב עשו בית הדין שביטלו גירותו המבוטלת מאליה (ואינו דומה לאיסורי לשון הרע או ביטול תורה שכל אדם כושל בהם בשלב זה או אחר. או לידיעה כללית שהוא עתיד לחטוא כי אדם אין צדיק וכו’).

    1. לא הבנתי מה התחדש כאן מעבר למה שכבר כתבתי. אכן יעלה גם יעלה על הדעת. קיום המצוות הוא אינדיקציה לקבלת המצוות, אבל לא בהכרח. ראה בטוקבק למעלה של של מוישה בסעיף ב:
      https://mikyab.net/posts/75802#comment-61060
      אם אתה מעריך שאלו היו מילים ריקות אז גרותו לא תקפה, כפי שכתבתי. אבל לא בגלל שאינו מקיים אלא בגלל שלא קיבל. אני לא מסכים שזו בהכרח תהיה ההערכה.
      האם נקבל אותו או לא, לכתחילה אני מסכים שראוי לא לקבלו, אבל אם קיבלוהו הוא גר כשר.

  13. שלום רב
    הפירוש של הרב בדברי הרמב״ם שלא כתב את הגמרא בבכורות
    לא מובן לי מאחר שבגמרא יש חידוש בכוח שלא קיבל על עצמו הלכה אחת
    וזה וודאי חידוש גדול כי הגר הזה מקבל עול תורה כולה רק מצווה אחת הוא לא מקבל ולא דומה כלל לאחד שלא מקבל כלום ולהשמיט את זה כי אין צורך לכתוב את דין קבלת מצוות הוא מוזר

    1. לי זה נראה סביר. אין כאן קבלת עול כי הוא עצמו מחליט מהו ה”עול” שלו. הרמב”ם מביא את קבלת העול כמוטיבציית הגיור.
      הרמב”ם גם לא כתב את הדין של מי שמתגייר כמו אחד העם שאינו גר. לא צריך לכתוב. זו אינה קבלת עול מצוות אלא פולקלור.

  14. אם הבנתי נכון, טענתך שבוודאי לא צריך קבלת מצוות בפועל כי הרי גלוי וידוע לכולנו שישנם מצוות שהוא יחפף והוא לא ישמור על כל קוצו של יו”ד ובהכרח שדי בהערכה שהגר מודע להשלכות של הגיור (מחוייבות, שכר ועונש).
    אבל זה מנין לקפוץ ולומר שלא צריך שום קבלת מצוות בפועל סה”כ זה מוכיח שלא צריך קבלת מצוות בפועל על כל קוצו של יו”ד אבל יתכן מאד שכן צריך קבלת מצוות בפועל ברמה כזאת או אחרת?

    1. בטוח שזה כתוב בעברית? לא הצלחתי להבין. כתבתי שצריך קבלת מצוות אבל לא צריך קיום בפועל. ומה זה בכלל קבלת מצוות “ברמה כזו או אחרת”? לקיים שלושים מצוות? ארבע מאות וחמישים? להפריח סיסמאות ריקות זה קל.

      1. זה בדיוק מה שלא מובן מנין לך שלא צריך קיום מצוות בפועל ומספיק שהוא מודע להשלכות, זה שבטוח שהוא יחפף לא אומר שלא צריך קיום מצוות בפועל מקסימום זה אומר שהוא לא יהיה מושלם?
        למשל הרבה יותר סביר שצריך קיום מצוות בפועל של יהודי סביר וממוצע, אבל גיור בידיעה שהוא יאכל טריפות ונבילות וכ’ו אין לזה שום משמעות של גירות והצטרפות לעם ישראל

  15. הרב מיכי, תודה על הדברים (נדמה לי שהרב פיינשטיין כתב דברים דומים). השאלה היא: האם רמת הקיום של המצוות סמוך ונראה לגיור אינה אינדיקציה סבירה לרמת האמונה של הגר בשכר ובעונש של המצוות. אדם דתי סביר מאמין שהעונש על חמץ בפסח הוא כרת, ולכן הוא נזהר ממנו יותר מאשר לשון הרע למשל. אם הגר מקבל על עצמו באמת שכר ועונש של המצוות ומאמין בקיומם, הרי שהוא ישתדל באמת לקיימם. לכן גר שעושה חתונה בשבת בלי רב פחות מיממה אחרי הגיור מגלה לדיינים שגם בזמן אמת הוא לא חשב שייענש על חילול שבת. אנסה לחדד זאת יותר. קבלת המצוות כוללת אמונה בשני דברים: א. יש שכר ועונש על המצוות, ב. אני הגר מחוייב בהן. ראש ממשלה ששעה אחרי שבועת האמונים העביר חומר סודי לאויב, די סביר להניח שהשבועה היתה מן השפה ולחוץ. הוא אמנם ידע שיש השלכות למעשיו (מודע לא’), אך לא באמת התכוון להתחייב להיות נאמן למדינה (לא התחייב לב’). כנ”ל לגבי הגר מחלל השבת שתיארת. או שהוא לא מאמין בשכר ועונש, או שהוא לא מתכוון להיות מחויב. קבלת המצוות דורשת את שניהם, ואם אחד חסר, הוא לא גר.

  16. האם הרב מסכים לכך שקבלת מצוות כוללת אמונה בשכר ועונש? אם לא, מה תוכן ההתחייבות לקיימן? הרי אין התחייבות ללא סנקציות על זה שלא מקיים אותה.

    1. זה טיעון מוזר. ממה נפשך, אם אתה שואל זאת מפני שיש לך ידע שלא מכאן שאיני מאמין בשכר ועונש, אז עיניך הרואות שאני לא מקבל את הנחתך שאין נורמות תקפות בלי שכר ועונש. ואם אתה מדבר מתוך דבריי כאן, איני מבין היכן ראית אמירה כזאת. להיפך, כתבתי שהגר צריך לקבל על עצמו את השכר ועונש (אם כי באמת כתבתי זאת רק כאינדיקציה לכך שהוא מקבל את המחויבות. לגבי כר ועונש אין לי עמדה ברורה).

  17. אולי אפשר להגדיר את הקבלת מצוות הכללית הזאת בצורת שאלה כזאת אל הגוי “אם נניח וקיום כל התורה לא היה דורש ממך שום מאמץ ולא היה שום קושי ולא ניסיון בכלל והיית מצליח לקיים את הכל בלי בעיה, האם היית מקיים”?,
    כי בעיניי אם משהו נראה לי כמו שטויות או שאני לא מאמין בו, אז אני לא עושה את זה רק כי “אם לא יועיל לא יזיק”, אם מישהו יגיד לי שיש לי עכשיו מצוה לקפוץ 3 פעמים אני לא אעשה את זה אפילו אם זה קל, אז אם הוא אומר כן, יש כאן בעצם אינדיקציה למחויבות הכללית האם הוא רואה את התורה כמשהו ריק וחסר תוכן או כמשהו חשוב ברמה העקרונית רק שקשה לו וכו’.

  18. ההגדרה “קיבלתי על עצמי שזה מחייב אותי בלי להתחייב לקיום בפועל” לא עומדת בפני הביקורת. הרי בגמרא שם נאמר משפט דומה לגבי קבלת חברות. האם יעלה על הדעת להחשיב כ”חבר” הנאמן על טומאה וטהרה ומעשרות מי שרק “מתחייב עקרונית ולא מבטיח לקיים”?

    1. חבר צריך גם למול ולטבול? כשעושים השוואה צריך להבין שהיא נעשית לאספקט מסוים והיא לא מלאה. ובלשון התלמודית: דון מיניה ומיניה ואוקי באתרא. חוץ מדבר אחד הכוונה אני מקבל על עצמי מחויבות חוץ מדבר אחד.

  19. לשון הברייתא שהעתקת לעיל: “ת”ר: הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו, עובד כוכבים [צ”ל: גוי/נכרי] שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו”. לא הוזכרה מילה וטבילה. אבל הקבלה היא אותה קבלה. מה פשוט מזה?

      1. ישפטו הקוראים.

        ראיה נוספת:

        תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מז עמוד ב
        טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו. למאי הלכתא? דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל, ישראל מומר קרינא ביה וקידושיו קידושין.

        רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יז
        ואפילו חזר ועבד עבודה זרה הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין.

        אם “הדר ביה” פירושו: חזר בו מהתחייבותו העקרונית, אבל התחייבות מעשית אינה תנאי לגיור, מדוע הרמב”ם השמיט את החידוש העיקרי והסתפק ב”חזר ועבד עבודה זרה” המעשי?

          1. הרמב”ם לא אומר “חזר בו” אלא “חזר ועבד”. אתה מעמיס על זה פרשנות שהוא חזר בו מהתחייבותו, כי אכן כך הוא בדרך כלל, אבל זה רק “בדרך כלל” ונגד מה שחידשת שהעיקר הוא המחויבות העקרונית וחזרה מעשית אינה בהכרח מבטלת אותה. אם כן זה לא מתאים בתור “אפילו”, הדוגמה המובהקת ביותר לחזרתו מקבלתו.

  20. ישנה טענה שנשמעת הרבה – שעדיף שיתגיירו, מאשר שיתחתנו איתנו כשהם גויים. והרי הנישואין איתם כשהם גדלים עמנו מילדות לאורך כל הדרך, ומשרתים איתנו בצבא, הם בלתי נמנעים. זה קורה ויקרה. ולכן צריך לדחוף לגיור, לעודד ולהקל. זה גם, כנראה, דפוס הפעולה של “נתיב” בצבא.
    (זה נשמע בערך ככה – אם הילד שלכם יכיר בצבא חו”ח גויה חכמה ומקסימה ויתאהב בה, לא הייתם מעדיפים שהיא כבר תהיה גיורת? לכן צריך לדחוף אותם להתגייר מלכתחילה).
    שמעתי את הטענה הזו, כלשונה, גם מרב רציני, ומאוד הופתעתי.
    לא הצלחתי להבין אם יש היגיון הלכתי בטענה. לי זה נשמע אבסורד.
    אשמח לשמוע את דעתך.

    1. יש בטענה הזאת היגיון כלשהו (בעיניי מפוקפק מאד) אם מדובר במי שלא מקבלים אותו להתגייר משיקולי מדיניות (כמו גיורי אישות של פעם, או מי שלהערכתנו בפועל לא ישמור מצוות). כאן הגיור תקף מן הדען אבל המדיניות היא לא לגייר. שיקולי מדיניות נתונים לתוצאתנות ועדכון לפי נסיבות. אבל גיור שאינו תקף ודאי אין לעשות משיקול כזה.

  21. תרבחו ותסעדו. זה היהדות על רגל 1

    א. החליט לקנות טיוטא
    ב. החליט לא לקנות טיוטא
    ג. לא החליט בכלל בנושא.

    א. החליט לקיים מצוות
    ב. החליט שלא לקיים מצוות
    ג. לא החליט בכלל בנושא.

    הרבה מהמסורתיים נמצאים ב ג.
    מה רע המתגייר שנמצא ב ג?
    למה הרב אומר או כן או לא בשעה שיש גם את זה שלא העמיק ולא החליט אלא יזרום ?

    1. אני מבקש לא להעיר בכתבי חידה. אם יש הערה או שאלה נא לכתוב אותן ברור. לא יודע מה זה טיוטא ומה זה עושה כאן.
      אם הגר לא החלי הוא לא קיבל על עצמו מצוות ולכן אינו גר. זה הכל.

        1. המילים הללו אינן מוגדרות. האם הוא קיבל מצוות אבל זורם עם הקיום או שהוא זורם עם הקבלה (מה זה בכלל?)? הסברתי הכל, ואיני רואה שום מצב שלא כוסה בדבריי במאמר. לכן אין טעם להשתמש במילים לא מוגדרות שכאילו מבטאות מצב שלישי.

          1. החליט לזרום עם המצוות ולקיים חלק שיתאים לו כמו הרבה מסורתיים..
            פחות התעמק אם מקבל על עצמו ‘עול’ או לא…

            מציאות קיימת אצל חלק גדול מהמסורתיים.
            זרימה ולא הגדרת מחויבות.
            אם כי כשמקיים מה שקיים כן חושב שצריכים מחמת החיוב

            בהחלט מצב שלישי ואולי הם הקבוצה הגדולה ביותר מבין המסורתיים

              1. החריג דבר 1 יש שמסבירים שזה לא בכלל העיסקא.
                כלומר מסכים/רוצה להיות יהודי ובלבד ששעטנז לא יחול עליו ולא יענש על כך. (כי יש לו סוודר יפה שעטנז מהספתא) לזה אי אפשר לגייר כלומר מראש להיות יהודי רק על חלק, ובעיקר חלק לא.

                אבל לא מוכיח שחייב לקבל בכלל לקיים את המצוות אלא שיודע שזו העיסקא ויקבל שכר אם יקיים ועונש אם יצפצף…
                ואין מצוות חריגות.

                אבל לא צריך להתחייב לקיים ובטח שאין צורך באיזה אומדן דעת על רצינותו לקיים ולו משהו.
                אלא שיודע שזו עיסקא שכוללת את כל המצוות

  22. בחלק של הקולא דברי טעם

    בחלק של החומרא הרב לא מצליח לשכנע ולא מצליח לדחוף את ההבנה שזו מהות הגירות (?) בתוך דברי הרמב”ם ועוד.
    מהות הגירות היא רצון להצטרף לעם ישראל פשוט כך ותו לא מידי.
    הרב רוצה להעמיס על זה עוד ?
    בבקשה המוציא מחברו עליו הראיה.

    ולכתוב אפי’ 💯 פעמים שזה פשוט וזה המהות (בלי ראיה, אפי’ 1 אפי’ אגבית…) כי אחרת זה סתם גוי דובר עברית וכו’ זה אולי מעיד שזו הבנתו הכללית של הרב ותפיסתו על המושג עם ישראל וכו’ אבל כמובן לא ראיה לא הוכחה ולא שום דבר שדומה לזה.

    1. ואולי אפשר ללמוד מיבמות מ”ח היום – לא מלים עבד בעל כורחו, כנראה משום שאם אינו רוצה בעצמו לקבל עול מצוות, אין טעם לגייר אותו. כלומר, מהות הגיור – קבלת עול מצוות.
      לא די בכך שרצה לגור אתנו, לעבוד אצלנו וליהנות ממה שיש לנו להציע. צריך להתגייר. צריך להיות נימול. צריך לקבל עול מצוות.
      אם הוא לא מעוניין, לא השאירו אותו, מכרו אותו.
      ?

  23. מעניין.
    בטח אחרי שרס”ג כתב מפורש הגיור הוא להצטרף לעם ישראל והוא: לקורות את עם ישראל ולא קבלת המצוות.
    הרמב”ם שהיה אחריו, לו חשב כמו הרב מיכי בטח היה כותב : לא, רס”ג טועה. מהות הגירות היא קיום תרי”ג. ומשלא כתב כן ובכלל השמיט קבלת תרי”ג הרי שלא חשש להבנתו של הרב מיכי

    1. בס”ד כ”ד בניסן פ”ב

      רס”ג הגדיר ש’אין אומתנו אומה אלא בתורותיה’ וא”כ אין לדעתו משמעות אחרת להצטרפות לעם ישראל,אלא בקבלת עול התורה, וכהגדרתו של הרמב”ם ‘להסתופף תחת כנפי השכינה ולקבל עליו עול תורה’

      בברכה, הלל פיינר-גלוסקינוס

      לגבי הסברא ש’קבלת המצוות’ היא ‘קבלת המחוייבות במצוות’ שהמתגייר מאמין באמונה שלימה בתוקפן ובמחוייבותו להן, גם אם בפועל לא יעמוד בקיומן של כולן, הוצעה בידי חלק מהפוסקים (הרב עוזיאל, ה’אחיעזר’ ועוד) – יכולה לעזור במקרים מסויימים שבית הדין מתרשם שהמועמד לגיור מאמין באמונה שלימה במחוייבותו להלכה, אלא שיש אילוצים שהוא חושש שלא יעמוד בהם.

      מצב כזה היה שכיח במקומות מסויימים בארצות הגולה, שיהודים מאמינים נאלצו מסיבות של פרנסה לעבוד בשבת מפני שכל מקומות העבודה היו פתוחים בשבת, ובמצב נורא זה היו יהודים שהשכימו למניין מוקדם בשבת ואח”כ נאלצו בלב כבד ללכת לעבודה. יהודים במצב זה גם אם חיללו שבת, השתדלו לשמור על הכשרות והתפילה וכל מצווה שיכלו לקיים. אז יש במצב כזה היגיון לטיעון שגר המצטרף לקהילה כזו – מחזיק בהשקפה אמונית שלימה ורק במעשה יחטא משום אילוץ כבד ויעשה זאת בלב כבד.

      אבל מה זה נוגע לנידון דידן, שרוצים לגייר מאות אלפים שחלקם אינם מאמינים כלל בתורה ובהלכה ומקיימים מבחירה אורח חיים חילוני לכל דבר. האם עשיית קידוש כפולקלור וכמנהג עממי נאה – מעידה על קבלת המחוייבות ההלכתית?

      ולכן ה’אחיעזר’ דרש גם ממי שנתון בחשש לאילוץ קיום בפועל של עיקרי המצוות כגון כשרות ושבת, ולכן הרב עוזיאל לא היקל בארץ ישראל בגיורים, ואדרבה התקין (יחד עם הרב הרצוג) חובת המתנה של שנה כדי לבחון את כנות קבלת המצוות של המתגייר. אף מועצת הרבנות הראשית שביטלה ביחס לעולי בריה”מ את חובת ההמתנה של שנה – הדגישה בהחלטתה (מיום ח’ באדר תשל”א) שההקלה היא בפרוצדורה, לא בדרישה ההלכתית לקבלת עול מצוות.

      ב”ה אנחנו חיים במדינה יהודית וחופשית, שמרבית המשק מושבת בה בשבתות, מזון כשר ניתן להשגה בקלות, בתי כנסת מקוואות ובתי ספר דתיים מצויים לכל. וגר שהגיע לאמונה בתוקפן המחייב של התורה ומצוותיה – יכול גם למצוא את התנאים הראויים לקיים את אמונתו ולחיות חיים דתיים מלאים.

      בברכה, הפ”ג

      לגבי דברי ה’אחיעזר’, ראו במאמרו של הרב שלמה דיכוסקי (לשעבר חבר בית הדין הגדול) ‘קבלת הגר וקבלת המצוות’, באתר ‘מוסף שבת – מקור ראשון’.

      1. לבירור שיטות ה’אחיעזר’ והר”מ פיינשטיין, שדנו להקל במצבים מסויימים, שבהם יש חשש שייאלץ לעבור על מצוות מסויימות מפני האילוץ – ראו במאמרו של דיין הגיור, הרב צבי ליפשיץ, ‘הגדרת קבלת מצוות בגיור’, באתר ‘למעשה’ של ‘מכון התורה והארץ’.

        בברכה, הפ”ג

      2. שני צדדים של אותה מטבע

        הן הרס”ג והן הרמב”ם רואים את הכניסה לעם ישראל ואת קבלת עול תמלכות שמים ועול תורה – כשני צדדים של אותה מטבע. בהצטרפות לעם ישראל עליה מדבר הרס”ג, כלולה קבלת התורה שהרי לדבריו ‘אין אומתנו אומה אלא בתורותיה’.

        וכן ‘קבלת עול תורה’ שעליה מדבר הרמב”ם, כוללת גם הצטרפות לעם ישראל, שהרי ‘הפורשים מדרכי ציבור’ אף שהם מקיימים מצוות ואינם עוברים עבירות, אלא שאינם שותפים עם הציבור בעבודת ה’ ואינם שמחים בשמחתם ומשתתפים בצערם – הריהם לדעת הרמב”ם כמינים ואפיקורסים, וכדברי בעלי ההגדה ‘לפי שהוציא עצמו מהכלל – כאילו כפר בעיקר’. וכך מתגיירת רות באומרה ‘עמך עמי ואלקיך אלקי’.

        בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

  24. ומי שכתב אומה אלא בתורותיה החליט שלהיות גר מסיק רצון להיות חלק מהאומה וקואותיה ולא שמירה על המצוות.
    והרמב”ם ידע רס”ג
    ואם חפץ לחלוק היה כותב מפורש…

  25. משום מה זה נראה שהרב מכניס פיל בחור של מחט
    ומנסה למתוח קו בין התהליך הפסיכולוגי שעובר המתגייר בזמן קבלת עול מצוות לבין דרישת ההלכה

    נניח אני פקיד הנחות בארנונה
    מגיע אלי ‘נחום’ ומבקש הנחה בארנונה מציג את כל המסמכים כדבעי
    רק מה שאני במקרה מכיר את אותו נחום מהשכונה יודע שהבנאדם אמיד ולא זכאי כלל להנחה בארנונה.
    אז מה עלי לעשות???
    ב’ אפשרויות
    א. להצמד לחוק וכל שהוא עמד בגדרי החוק אז הוא יקבל את הנחה.
    ב. לגשת למנהל מחלקת ארנונה ולרמוז שהבנאדם טעון בדיקה יסודית
    לא יודע מה החוק אומר לעשות במצב כזה אבל סביר להניח שבהעדר הוראה אחרת הפקיד לא חייב להודיע כלום

    ננסה להעתיק את זה לגיור בא מישהו ויש לו אינטרסים כלשהם ומבין שבשביל לממש אותם הוא צריך לעבור איזה תהליך.

    אז דבר אחד ברור שהקבלת עול מצוות שלו זה פייק מוחלט (לא מבחינת ההלכה אלא בהסתכלות שלנו) בדיוק כמו אותו אחד שבא לבקש הנחה ארנונה שכל המסמכים לא שווים כלום…

    רק מה שבהרבה פעמים לדיינים לא ידוע כוונותיו
    וכאן שאלה מה מוטל על הדיינים
    א. כל שהבנאדם עובר את התהליך הרשמי הכלול בגירות הבנאדם גר
    ב. עלינו לוודאות ברמה ודאות סבירה שאכן הבנאדם יש לו כוונות
    וכפי הנראה הדרישה של ההלכה היא כאופציה ב’
    רק שבגיור המוני קשה לקיים את התנאי הזה

    הוי אומר שהבעיה היא לא בתהליך ההלכתי/רשמי של הגירות
    אלא רק בגיזרת הספעטנישט האם מותר לנו לאפשר מצב כזה או לא…

    1. אין שום בדל קשר בין המשל לנמשל. המשל עוסק בפורמליזם מול מהות, ובנמשל ברור שדרושה מהות. בכל מקרה, זה לא קשור לדיון שלי בשום צורה כי לא עסקתי בשאלה של פורמליזם.

  26. החילוק בין קבלת חיוב המצוות לבין קבלה לקיים אותן הוא אכן נשצע הגיוני ברמה התיאוריטית. אך הביטוי המעשי שלו בדוג’ הקיצונית ביותר, הוא בכלל לא סביר.
    שכן צריך להניח שהגר מצד אחד מאמין באמת ובתמים בכל ליבו, שמעתה הוא הולך להתחייב בעונשים רבים וקשים, לאוים כריתות מיתות בית דין, ויזכה לייסורים קשים בגיהנום, ומצד שני הוא אינו גומר אומר בנפשו לקיים אפ’ אחד מכל אלו. איזה אדם יכניס עצמו למצב כזה? כפי שהערת היהדות אמנם אינה דת מזוכיסטית, אבל זה גר שהוא “מזוכיסת רוחני”.
    לכן יותר סביר שבמצב כזה העובדה שהוא אינו מתכוון לקיים כלום מעידה שהוא כנראה לא באמת מאמין וממילא אי אפשר לומר שהוא מתכוון לקבל עליו את העונשים והחיובים.

  27. הרב,
    תודה רבה על הפירוט זה בהחלט סידר אצלי כמה נקודות שעולות מקריאת הדיונים האחרונים בנושא.
    אשמח להתייחסותך על כמה נקודות נוספות בתחום הגיור:
    1. כיום בתהליך הגיור מלמדים את הגר דברים מסוימים על היהדות (השקפות כמו מחשבה ומוסר, פולקלור כמו סיפורי התנ”ך, וחגים והלכות כמו הנחת תפילין וכדומה) לפי מה שאני מבין מדבריך, לא נדרש שום דבר מכל אלה. יכול אדם להגיע לבית דין בלי שהוא מכיר אף אחד מהנושאים, לא למד שום הלכה (למעט מילה וטבילה) ולא מכיר שום דבר על היהדות ועדיין להתגייר באופן מלא כל עוד בית הדין משוכנע שהוא מבין את ההגדרה של מצווה ומקבל על עצמו שהוא יהיה מחויב במצוות בסיום התהליך. האם הרב חושב שאין שום מקום בתהליך הגיור גם לשאר הנושאים אליהם התייחסתי (וכבר קורים היום)?
    2. הייתי מצפה שאם הסיבה המרכזית להשמטת קבלת המצוות ברמבם ובשו”ע היתה שזה עצם התהליך וכל המהות שלו, היינו רואים הרבה יותר הקפדה ודקדוק על הנחיות נוספות לבית הדין כיצד לבדוק שהגר אכן מבין ומקבל על עצמו קיום מצוות. במקורות שהרב הזכיר לא נראה שזו חלק מהפרוצדורה ווודאי שנדרש שבית הדין ישתכנע בכך כדי שהגיור יהיה תקף (הרי זו המהות העיקרית שלו). בעיני דחוק לטעון שזו הסיבה שדורשים מילה וטבילה ואולי אפשר להגיד שהודעת מקצת מצוות קשורה לכך (אך נראה במקורות שהובאו שלא מדובר בנתח משמעותי ושגם הגמרא לא מקדישה לכך חשיבות). האם לדעת הרב הסיבה לכך היא נתינת חופש לדיינים או שמא סיבה אחרת?
    תודה

    1. 1. אולי יש מקום אבל אין חובה.
      2. ההסבר מאד פשוט. מי שבא להתגייר רוצה להתגייר. אחרת למה לעשות את השטות הזאת. רק במקרים נדירים, כמו גיורי אישות שיש אינדיקציה למוטיבציה זרה חושדים שזה המצב (וגם בזה הגיור תקף בדיעבד, אז הבדיקה לא קריטית). רק בימינו כשיש הטבות של אזרוח וזכויות נוצרה תופעה שצריך לבדוק רצינות כוונות של גר.

      1. בס”ד כ”ה בניסן פ”ב

        לרמד”א – שלום רב,

        מעניין לשמוע ש’רק במקרים נדירים כמו גיורי אישות חושדים שזה המצב’. הרי גלוי וידוע שרוב הפונים לגיור עושים זאת מפני שהם רוצים להינשא ליהודי.ה, והמשפחה של בן.בת הזוג היהודי מלידה דורשת שיתגייר. אע”פכ פותחים להם את השער ומשתדלים לגיירם בתקווה שלמרות הסיבה הראשונית אינה מאה אחוז ‘לשם שמים’ – הרי שלימוד יסודות היהדות ואורחותיה, יביא את המתגייר לקיומה בפועל.

        ההיגיון הפשוט הוא שמי שבאמת מעוניין לקבל עליו עול תורה ומצוות אמור להיכנס לקורס שיקנה לו ידע בסיסי ביסודות היהדות ובאורח החיים של יהודי מאמין. היש אדם שיסכים לקבל עליו מחוייבות הלכתית בלי להכיר ולהבין ‘מה זה ועל מה זה’. היש אדם רציני שיקבל עליו מחוייבות הלכתית כקונה ‘חתול בשק’.? מי שלמד בקורס מרוכז את היסודות ולווה והתארח בבתים דתיים כדי להכיר בפועל את אורחותיהם של אנשי אמונה – יש סיכוי טוב שק’בלת התורה’ שלו תהיה כנה ואמיתית.

        התעוררו בעיות בבתי הדין לגיור בשל היעדרה של תוכנית לימודים אחידה, שבשל כך נשאלו מועמדים שאלות שלא היו בחומר הלימוד שעליו התכוננו. אכן, ראיתי שלפני כמה חודשים הוציא ‘מערך הגיור מכרז להכנת תוכנית לימוד אחידה ל’אולפני הגיור’, ואם תצא התכנית לפועל – תיפתר בעיית תיאום הציפיות בין הדיינים למתגיירים.

        בברכה, הלל פיינר-גלוסקינוס

        1. יצירת מעמד של 'ספק גר'?

          ראש המדברים של ה’גיור המסורתי’, הרב חיים אמסלם, (מוסף שבת – מקור ראשון, תגובות לגליונות קודמים 827)תמך את יתדותיו בדברי הרמב”ם שגר שנתגייר ללא בדיקה ראויה של קבלתו את המצוות ‘חוששין לו עד שתתברר צדקתו’, מחד אם קידש חוששים לקידושיו ומאידך נמנעים להינשא עימו ואף חוששים ליינו עד שתתברר כנות קבלת המצוות שלו.

          אז מה הועילו חכמים בתקנתם? אם אחרי קבלת ‘תעודת הגיור’ יישאר מעמדו ההלכתי של המתגייר מוטל בספק, מה הרוויח המתגייר מזה?

          לעומת זאת, במערך הגיור הממלכתי שבו מגיע המתגייר ללימוד והכרה יסודיים של היהדות, אמונותיה ואורחותיה, ובית הדין מתרשם מכנות קבלת התורה ומצוותיה – הרי ‘תעודת הגיור’ היא אינדיקציה חזקה להיותו ‘גר צדק’ במלוא מובן המילה, שהרי נושא התעודה שהשקיע בלימוד היהדות ועמד במבחנים ובראיונות – אכן חפץ בתורת ה’ ובמצוותיה.

          בברכה, הפ”ג

  28. מיהו יהודי, מכתב תשובה אל דוד בן גוריון
    (ו׳ חנוכה תשי״ט)

    לשר השרים ראש הממשלה כבוד מעלת דוד בן גוריון יצ״ו עוז וברכה,
    ענותך תרבני לשאול אותי מה דינם של ילדי נישואי תערובת, שהוריהם גם האב וגם האם רוצים לרשום את ילדיהם כיהודים. אנכי את שלומי אמוני ישראל, ששלמים ונאמנים לתורה, כפי שפירשוה חז״ל ונקבעו דבריהם בשולחן ערוך. ואין לי לא להוסיף על דבריהם ולא לגרוע מדבריהם כלום. וה׳ ירבה שלומך ויגביר כחך וירומם את כבודך בזכות מעשיך הנאמנים שלא ישכחו מעמנו לעולם.
    מוקירך עוז,
    ש״י עגנון

    כדי שלא להוציא את הנייר חלק. לפני ארבעים ותשע שנים עשיתי את ימי הפסח בסג׳רה, ושמעתי שם בשם גר צדק זקן שאמר בקירוב כך, אתם שיש לכם זכות אבות כשאתם עוברים על דת של תורה הקב״ה אינו מדקדק עמכם כל כך, אבל אנחנו שאין לנו זכות אברהם יצחק יעקב וכל זכותנו קיום המצוות ושמירת הדת, הקב״ה דן אותנו על כל עבירה קלה כחמורה.
    ברשותך אוסיף דבר שלא נשאלתי עליו. דת ומדינה לעת עתה הן כשתי שכנות שאינן נוחות זו לזו. ואתה ששלום המדינה וטובת המדינה תלויים בך, כדאי שתמשוך ידך מלדון בענייני דת בין טוב בין למוטב, כדי שתהא דעתך פנויה לענייני המדינה.
    לואי שלא תראה בדברי שמץ של תוכחה וכיוצא בזה. רק משום שאני מוקיר אותך ומכבד אותך וחפץ בשלומך הרשיתי לי לכתוב את שכתבתי.
    ואתה שלום וכל אשר לך שלום.

    (ש”י עגנון, מעצמי לעצמי)

  29. בעניין מה שהרב הביא ראיה,ממה שגם אנחנו חוטאים, לכך שהבנת משמעות המעשה לא בהכרח מונעת את עשייתו. אשמח לחדד נקודה מסוימת.
    כאשר אנו (יהודים יר”ש) חוטאים גם אם בעשייה אקטיבית, אין הדבר נעשה מתוך בחירה אקטיבית, אלא אדרבא
    הוא נעשה מתוך דחף בלתי נשלט כשהבחירה להשתעבד לרצונו של הקב”ה אינה מספיק חזקה כדי לעמוד כנגדו.
    וכל זה קורה בשעת האפס כשהתאווה לחטוא עומדת לנגד עינינו.
    אבל אחד שבוחר מראש שלא לקיים מצווה אחת. אפילו משהו שכולם נכשלים בו, הוא בפירוש לא מכפיף את רצונו לרצון הבורא, שזה ההגדרה הבסיסית ביותר של קבלת עול מצוות.

      1. כוונתי לא הייתה שאין ביכולתינו לשלוט בדחף ואנו נטולי בחירה,
        אלא שה”נפילות” שלנו לא מבטאות את הרצון האמתי שלנו אלא הן מהוות “כניעה” לדחפים והתאוות שלנו.
        ונעשות באופן אימפולסיבי יותר

  30. וכמובן שאנו נענשים על הכניעה הזאת,
    אבל אחד שמראש בוחר בצורה מושכלת ומחושבת לא להיכנס למאבק הזה בין הרצון לדחפים
    אין ספק שהוא מבטא חוסר מוכנות להכפיף עצמו למערכת כללים חדשה,
    וודאי שאינו תופס כראוי את משמעות השכר ועונש.

  31. אין הבדל. אם אותו אדם מעריך שיעבור מחמת יצרו זה בדיוק כמונו. זה לא סותר קבלת מצוות. כמובן שאם להערכת בי”ד אין כאן קבלת מצוות אז הוא אינו גר. אני רק טוען שאין הכרח, והערכתו למה שחקרה היא לכל היותר אינדיקציה ולא פגם מהותי בגיור.

    1. “אולי הוא אפילו חושב שהלכות מסוימות הוא מראש לא ישתדל אפילו לקיים, וגם זה בסדר גמור מבחינת תקפות הגיור (כמובן שזה לא בסדר הלכתית). כל מה שנדרש הוא רק הבנה שלו שהדבר מחייב אותו ושהוא ייענש, ושהוא מקבל זאת על עצמו בעת הגיור.”
      פחות מדויק.

    1. בס”ד ל”ב בעומר פ”ב

      הסברא שהעלו חלק מהאחרונים שגר המקבל עליו מחוייבות לכל המצוות, שכרן ועונשן, אף שלא יקיים את כל המצוות – הרי קבלת המצוות שלו מליאה – יכולה להועיל במקרה שניתן להניח שאמונתו של המתגייר בתוקפה של ההלכה היא שלימה, ורק אילוץ מביאו לעבור על חלק מהמצוות.

      מצב זה היה שכיח במקומות שבהם לא ניתן היה למצוא עבודה בלי לחלל שבת, והיו קהילות שלימות שכולם היו מאמינים אך כורח הפרנסה הביאם לחלל את השבת בלב כבד. בקהילה כזו היה מקום ללמד זכות על המתגייר שקבלת המצוות שלו שלימה ורק משום דוחק הפרנסה וכיו”ב – יעבור עליהן.

      בארצנו שמרבית המשק שובת בשבת – קשה להניח שמי שאינו שומר שבת – מאמין בתוקפה המחייב של מצוות השבת ורק ההכרח מביאו לחללה. בדרך כלל מדובר בבעל השקפת עולם חילונית שאינו מקבל את תוקפה של ההלכה, ובמקרה כזה מה יועיל שידליק נרות ויעשה קידוש כפולקלור ללא אמונה בתוקפה המחייב של ההלכה?

      כאשר, אדם עובר באולפן הגיור קורס יסודי להכיר את היהדות, יסודותיה ואורחותיה, ומתארח בבתים של שומרי תורה ומצוות כדי להכיר מקרוב את חיי שומר המצוות – יש יותר אידיקציה על כנות קבלת המצוות בשעתה, אבל כשמראש ברור לבית הדין שאין המתגייר עומד לשמור שבת וכשות – קשה מאד להניח ברצינות שהוא מאמין בתוקפן המחייב.

      בברכה, אליעם פיש”ל וורקהיימר

      חילוק זה למדתי מכתביו של הרב אליעזר מלמד עצמו לפני שנים, שחילק בין יחיד המצטרף לקהילה מסורתית שבזה הקלו חלק מהאחרונים, אך אין ללמוד מכאן לגייר רבים הרואים עמצם כ’חילונים’ ואינם מקבלים עליהם את ההלכה כחוק מחייב. אינני יודע מה הביאו לשינוי דעתו?

  32. איא, כתב:
    לכבוד הרב שלום
    קראתי את הטור של הרב על גיור מסורתי של הרב מלמד ואני חייב לספר שהשבת למדתי שו”ת יביע אומר חלק י”א סימן כ”ט אות י”ג שם הרב עובדיה מביא מפורש צד לגיור מסורתי כדברי הרב בטור שמקבל על עצמו שזה אסור וזה מותר אע”פ שלו אין כוח לעשות מצוות ולא דוחה את הרעיון אלא לקראת סיום כותב וז”ל ויש להתיישב עוד בזה עכ”ל מעניין שהרב י. יוסף לא זכר את התשובה של אביו ( החלק הזה בתשובה נמצא בעמוד
    שכח ואולי לכן שכח 😁 )

    1. בס”ד כ”ח בסיון פ”ב

      לאיא – שלום רב,

      ההבדל ברור: אדם שמקבל שהוא מחוייב בכל ההלכות אך אין לו כוח לקיים את כל המצוות – הרי הוא מאמין ב-100% בתוקפה המחייב של ההלכה, אך עובר מתוך אילוץ על חלק ממצוותיה. לא ניתן ללמוד מכאן לקבל אנשים שהם בעלי הכרה חילונית שאינם מאמינים בתוקפה המחייב של התורה, שגם אם ייאותו לקיים כמה מנהגים בתור פולקלור יפה – הרי אין כאן קבלת תוקפה המחייב של ההלכה

      יתירה מזו, התופעה של אנשים מהסוג שהרב עוזיאל דיבר בהם, המאמינים באמונה שלימה בתוקפה של ההלכה גם אם אינם שומרים מצוות בצורה מליאה – היתה נפוצה בגולה, שכל המשק היה פתוח בשבת, והיה קשה מאד למצוא עבודה ללא חילול שבת, כך שהיו יהודים רבים שהשכימו לבית הכנסת ונאלצו בלב כבד ללכת לעבודה בשבת. בארצנו, כמעט לא קיים אילוץ כזה, ומי שמחלל שבת – עושה זאת משום שאינו מאמין בתורה.

      בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

      1. בהרצאתו של הגרע”י על בעיות הגיור בזמננו (בכינוס לתורה שבע”פ תש”ל, משא עובדיה, עת תכה ואילך) קובע הגרע”י שאם יש אומדמא דמוכח שאין הגר עומד לקיים מצוות – אין לקבלו, ויש מצב גם שהאומדנא תביא לביטול הגיור למפרע. העתקתי חלק מדבריו בהערותיי למאמרו של הרב נויבירט, השראה במקום דקדקנות’ באתר ‘מוסף שבת מקור ראשון’

        בברכה, יפאו”ר

השאר תגובה