ליברליזם ומגבלותיו (טור 470)

בס”ד

לפני זמן מה ראיתי כתבה שתיארה הפגנה של חשפניות שמחו, בין היתר, נגד ארגוני הנשים (!). טענתן הייתה שארגוני הנשים שכביכול דואגים להן ולזכויותיהן בעצם מנסים לכפות עליהן עיסוקים לא מכניסים ומשעממים (קופאית במשכורת חודשית של 5000 ₪) בעוד שהן עצמן מבחירתן החופשית מעדיפות לעסוק בחשפנות, שהיא מקצוע מכניס ומהנה יותר. מבעד למסך העשן הליברלי-פמיניסטי ניתן לפעמים לשמוע קולות דומים גם ביחס לעיסוק בזנות ובפורנוגרפיה. הטענה של המוחות היא שיש כאן כפייה פטרנליסטית (בעצם מטרנליסטית) של ארגוני הנשים, שהחליטו משום מה שהעיסוקים הללו פסולים ולכן לוחמים נגדו בשצף קצף ולא מוכנים לתת לגיטימציה לנשים שבוחרות בהם באופן חופשי. מעבר לעצם המלחמה שמתנהלת נגד התופעות הללו כשלעצמן, יש גם סתימת פיות של אלו שחושבים אחרת או מבטאים עמדה אחרת. זה לא מתנהל כוויכוח בין דעות אלא דרך השמצות וסתימת פיות פטרנליסטית של הדעות האחרות.

בטור הזה ברצוני לגעת קצת בכפייה הליברלית, למרות שכבר עסקתי בה לא פעם. ניתן לתקוף אותה מימין (כלומר מהכיוון השמרני) על ידי הצבעה על חוסר עקביות ועל מגמתיות ביחסם הלא ליברלי של ה”ליברלים” לתופעות שונות על ה”פתיחות” הסלקטיבית שלהם. אבל כאן ברצוני לתקוף אותם דווקא משמאל (מהכיוון הליברלי), ולטעון שבאמת לא נכון לעצור בשום מקום באמצע. לצורך כך אגע דווקא בנקודות הקצה שלכאורה מוסכמות על קהל רחב יותר, ואטען שליברליזם אמיתי לא אמור לעצור אפילו שם. כבר כאן אדגיש שאני מתמקד בטענות במישור הערכי, ולא בהנחות העובדתיות שקשורות לדיון הזה. לכל הפחות חשוב לי להבחין היטב בין המישורים הללו.

סתימת פיות דרך שיח הניצול

השיח המקובל בארגוני הנשים סביב התופעות הללו הוא שמדובר בניצול של נשים במצב קשה, ולכן אין משמעות לבחירה ה”חופשית” שלהן. הנסיבות שבהן מתרחשות התופעות הללו לא מאפשרות לאנשים או נשים בחירה אמיתית, ולכן הדיבור על חופש ורצון חופשי הם עצמן תוצאה של ניצול. נשים מכחישות את האילוצים שדחפו אותן וטוענות בתמימות או בהיתממות שהן בוחרות באופן “חופשי” להיות חשפניות או זונות, ובדומה לכך טוענים נגד אלו שמצדדים בסחר באיברים או בפונדקאות. בכל ההקשרים הללו קולות המחאה מקבלים יחס דומה (של סתימת פיות וחוסר לגיטימציה), וההסכמה של האנשים והנשים שעוסקים בזה מוצגת כהסכמה לא אמיתית, תוצאה  של ניצול של מצוקה. מסבירים לנו שהבחירה כמו גם המחאות שתיארתי הן תוצאה של הניצול, סוג של אפקט שטוקהולם.

עלינו לזכור שהטענות לטובת העיסוק בתחומים הללו נסמכות על עיקרון ליברלי מאד יסודי, שאפילו מעוגן בחוק: חופש העיסוק. נשים טוענות שזכותן לבחור בעיסוקים כאלה, כל עוד הן אינן כופות את עצמן על מישהו ואף אחד לא כופה זאת עליהן. טענתן היא שהטענות לניצול שלהן הן פטרנליסטיות. ארגוני הנשים מסבירים כאן לנשים ואנשים מבוגרים שבוחרים בתחום עיסוק מסוים מה טוב להם/ן, מה הם חושבים/ות, מה כן נעשה מבחירתם/ן ומה לא. רק כניסוי מחשבתי, נסו לחשוב על הטענה החרדית שלפיה נשים לא מתאימות לעסוק בתורה ולכן ראוי למנוע מהן את זה. שימו לב שהמהדרין בין החרדים יאמרו לכם שאלו שרוצות בכך מונעות על ידי רוחות פמיניסטיות זרות וזה אינו רצונן האותנטי. מוכר לכם? האם ליברלים מקבלים טענות כאלה?

זה נשמע ממש שיח דתי. התרגלנו לזה שהדתיים מסבירים לחילונים שהם תינוקות שנשבו שלא מקבלים החלטות באופן אחראי ושקול, שהם לא חשופים למידע הרלוונטי, לא קיבלו חינוך נאות, ולכן הם טועים ומזיקים (במקרה הטוב שלא באשמתם, נעבעכים שכמותם). החרדים מסבירים (במידה רבה של צדק, גם לדעתי) שהחילונים לא חשופים לאלטרנטיבות הדתיות עקב בית גידולם ושטיפת המוח שהם עוברים חברתית וחינוכית. הם לא יכולים לבחון ברצינות ובאופן מאוזן את האופציה הדתית. אדם דתי בדרך כלל לא מתייחס לעמדה חילונית כעמדה לגיטימית שאדם בחר בה באופן חופשי שראוי ללגיטימציה והערכה. האם הליברלים יקבלו טיעון כזה? ומה נאמר על איסור להיות חילוני מהטעמים הללו? הרי מי שבוחר בזה עושה זאת בלי שיקול דעת אמיתי, לא?! אפשר בקלות להצביע על המצוקה שמובילה אותו “לבחור” כך. בעבר שמענו שיח כזה מכיוונים “דתיים” אחרים, כמו קומוניסטים, פשיסטים, לאומנים וכל בעלי אידאולוגיות. בעצם כל מי שמחזיק ברצינות באידאולוגיה כלשהי נוטה להתייחס כך לאחרים שכופרים בה. אבל בשנים האחרונות השיח הזה מתעורר במלוא עוזו בצד הליברלי, וזה ממש מפתיע שכן לכאורה שם הדגל הוא החופש וריבוי הנרטיבים וכדומה. הליברליזם לפחות מציג את עצמו כנטול אידאולוגיה.

חשבו על נשים חרדיות שמעזות להביע עמדה שתומכת בצורת החיים החרדית ש”נכפית” עליהן. הן זוכות מיד להסברים מלומדים מהליברליות-פמיניסטיות שמסבירות להן שהן מדברות ממצוקה ולא באמת יכולות להביע דעה חופשית ולכן אין להתחשב בדעתן (ראו בטור 116 ו-165, ובעיקר 203). כך גם קורה לנשים שבוחרות לא להפיל את העובר שברחמן גם אם מצבן קשה (תחת השפעתה ה”נלוזה” של אגודת אפרת למשל). או נשים שרוצות להיות פונדקאיות תמורת תשלום, וכך גם גברים או נשים שרוצים לתרום איבר תמורת תשלום.

נראה שחופש העיסוק, ובעצם החופש בכלל, הוא סיסמא שמשמשת רק כיוון אחד בשיח. חופש העיסוק נישא ברמה במחאות על איסורי חמץ או על יבוא חזירים, אבל משום מה הוא לא קיים בכל ההקשרים שהזכרתי למעלה. הליברליזם מתגלה כאן במערומיו. הוא נוקט באותן דרכים שבהן הוא מאשים את אלו שהוא יוצא נגדם. כל מי שחושב אחרת או מעלה טיעונים שונים, מושתק ומוצג כבלתי לגיטימי. וכל זה נעשה כדי… לאפשר פתיחות וחופש לכולם/ן.

חידוד הטענה: על מתקפה מימין ומשמאל

חשוב לי לחדד את הטענה שלי. ישנה טענה נדושה ועתיקה שלפיה הפלורליזם הליברלי מופנה רק כלפי קבוצות שבעצמן פלורליסטיות-ליברליות. הליברליזם אינו מוכן לקבל שום עמדה אחרת מזו שלו, כלומר שהפלורליזם שלו נעצר בגבולות הגזרה שלו עצמו. הם מאד פתוחים כלפי… עצמם ומי שדומה להם. כמובן שישנם גם יוצאים מן הכלל הזה שזוכים ליחס אחר, וכוונתי בעיקר קבוצות של “מוחלשים” (פלסטינאים, שחורים, מזרחיים, נשים, ולעתים נדירות אפילו חרדים). לאלו מותר גם להיות פונדמנטליסטים-שוביניסטים וחשוכים כרצונם, והם עדיין יזכו לחסות ליברלית תקיפה.

אבל אלו טענות עתיקות ונדושות (וגם נכונות). הן מצביעות על חוסר עקביות ועל מגמתיות וחוסר יושר בשיח הליברלי. ביקורות כאלה עולות בדרך כלל מהצד השמרני (ולפעמים גם מליברלים ישרים. יש פה ושם גם כאלה), ומטרתן לתקוף את העמדה הליברלית ולהציגה כבלתי אפשרית ולא ישימה, ולכן גם לא ישרה. הטענה היא שאי אפשר באמת להיות ליברל עד הסוף, ולכן אל להם לדרוש ליברליות מאחרים אם הם עצמם לא עומדים בזה.

לפני כן, חשוב להבהיר שהמלחמה וסתימת הפיות כלפי עמדות שמצדדות בהתנהגויות קיצוניות כאלו (כמו חשפנות או זנות למשל) זוכה לאהדה גם בציבור הרחב יותר (השמרני), שכן ה”ליברלים” עושים עבורם את העבודה. אדם דתי לא ייצא נגד הליברלים שמנסים למנוע זנות וחשפנות, ובטח לא גילוי עריות בתוך המשפחה או הכחשת שואה. הוא תוקף אותם על מקרים פחות קיצוניים, ומטרתו בדרך כלל להצביע על סתירה שמתגלעת במשנתם. מתקפה כזאת בעצם אומרת לליברלים שהשיח על ניצול וחוסר בחירה הוא מעטפת שמכסה על תפיסות ערכיות דוגמטיות-דתיות, ולכן התוקפים דורשים מהליברלים להיות ישרים, לכבד את התפיסות השמרניות, ואולי אף להצטרף אליהן. הטענה היא שהם עצמם לא באמת ליברלים, אלא שבעולם הליברלי לא נעים ולא לגיטימי לומר שעיסוק כלשהו אינו ראוי ולכן הם מוצאים דרכי עקיפין. זה שורש הדיבורים על ניצול ו”בחירה” כפויה וכדומה, במקום להודות שיש מותר ואסור אובייקטיבי ומחייב, ולא כל אחד יכול לקבוע את המותר והאסור שלו.

אגב, אותה מעטפת ליברלית פועלת לכיוון ההפוך, כאשר מדברים על חופש הבחירה של האישה לבצע הפלה, הליברלים כמובן מתעלמים לגמרי מהמצוקה הקשה שגורמת לה להחליט לעשות זאת. שם החופש הוא קדוש גם אם ההחלטה נעשית מתוך מצוקה קשה, ומי שמתנגד לו הוא חשוך ופנאטי. ומה על איסור על הומוסקסואליות? הרי גם זו החלטה שמתקבלת מתוך מצוקה קשה. אולי גם את זה ראוי לאסור בחוק? האם יש החלטות שאנחנו מקבלים לא בגלל שיקולים של עלות-תועלת, התמודדות עם מצוקות וכדומה? כמעט כל החלטה שלנו היא כזאת.

כאמור, המתקפה מימין, כלומר מהכיוון השמרני, מצביעה על סתירה שמתגלעת במשנה הליברלית. הטענה היא שהשיח על ניצול וחוסר בחירה הוא מעטפת שמכסה על תפיסות ערכיות דוגמטיות-דתיות, ולכן דורשים מהליברלים להיות ישרים לכבד את התפיסות השמרניות, ואולי אף להצטרף אליהן. הטענה היא שבעולם הליברלי לא נעים ולא לגיטימי לומר שעיסוק כלשהו אינו ראוי אז מוצאים דרכי עקיפין ומדברים על ניצול וכו’. אגב, אותה מעטפת פועלת לכיוון ההפוך, כאשר מדברים על חופש הבחירה של האישה לבצע הפלה, ומתעלמים לגמרי מהמצוקה הקשה שגורמת לה להחליט לעשות זאת. שם החופש הוא קדוש ומי שמתנגד לו הוא חשוך ופנאטי.

אבל עבדכם הנאמן תוקף את ה”ליברלים” משמאל, כלומר קורא להם להיות עקביים. המתקפות מימין קוראות להם להיות עקביים ולאמץ את השמרנות בכל ההקשרים, ואילו המתקפה שלי, משמאל, קוראת להם לאמץ את הליברליזם לכל אורך החזית. לכן אני בוחר לדבר כאן דווקא על מקרי קצה. אני רוצה לטעון לטובת הזכות להקים משפחה של אח ואחות, אם ובנה וכדומה, או לטעון לטובת החופש לעסוק בזנות, בחשפנות, בסחר באיברים, בפונדקאות, להכחיש את השואה, לאפשר מיסיון וכדומה. כפי שהזכרתי, כל אלו הן דוגמאות להקשרים שבהם הליברלים מנהלים מלחמת חורמה עם מיטב השיטות האינקוויזיטוריות (שכוללות סתימת פיות, הסתרת מידע, שלילת לגיטימציה ועוד). מטרתי אינה להצדיק אמצעים כאלה מהצד השמרני (הנה תראו גם אתם עושים זאת), אלא לשלול אותם גם מהצד ה”ליברלי”. טענתי היא שלא אמור להיות גבול לליברליזם, ויש לאפשר כל פעילות וכל עיסוק כל עוד הדברים נעשים בבחירה חופשית של צדדים בגירים ואין בהם נזק מוכח לסביבה. בעצם טענתי היא תמצית הליברליזם: אין הצדקה לכפייה על דעות בהיעדר נזק לסביבה.

האם אין כאן ניצול?

במסגרת השיח הזה מוצגים בפנינו מקרים של נשים במצוקה שלכאורה קיבלו החלטות תחת לחצים קשים ולבסוף מצאו את עצמן במצב שכבר אינן יכולות לצאת ממנו. אנשים ונשים שמעורים במצב מעידים שאלו המקרים הרווחים, וכנראה די נדיר למצוא מקרים אחרים (של אנשים ונשים שבחרו בעיסוקים הללו באופן חופשי ולא מתוך מצוקה).

אודה שלא בדקתי את המצב לעומק, אבל הרושם שלי הוא שהשיח מוטה מאד, ולכן איני מתרשם מתמונות המצב שמוצגות בפניי. גם בלי לבדוק די ברור לי שיש גם לא מעט מקרים אחרים, אנשים ונשים שבוחרים בהתנהגויות ועיסוקים כאלה מרצונם החופשי. מדי פעם, כאמור, אני אפילו מצליח להבחין בקולות כאלה שהצליחו לחדור את סתימת הפיות התקשורתית הליברלית, כמו בכתבה שלונקקה למעלה.

יתר על כן, עצם הגדרה של בחירה של אדם בגיר כמשהו שאינו אוטונומי כי הוא נעשה מתוך מצוקה היא בעייתית. הנחתי הבסיסית היא שאם יש נשים שרוצות הכנסה יפה ומוכנות לשם כך למכור את גופן, לזנות, לחשפנות, לדוגמנות, למשחק בתיאטרון או בקולנוע (זה אותו דבר לדעתי), למכירת איברים, פונדקאות וכדומה. זהו שיקול לגיטימי שעושה כל אדם בבואו לבחור מקצוע. הוא שוקל תשומה לעומת תפוקה, ומקבל החלטה מושכלת יותר או פחות. כל עוד הן מבינות לאן הן נכנסות ומה תהיינה ההשלכות, זכותן לבחור במקצוע כזה, כמה עתיק שלא יהיה. העובדה שלקן חיות במצוקה כלכלית או משפחתית לא באמת משנה לעניין זה. כל אדם שבוחר במקצוע כלשהו עושה זאת בגלל שאחרת הוא יהיה במצוקה כלכלית.

חשבו למשל על תחומי ספורט שונים, כמו אגרוף, שבהם אנשים חובטים בצורה קשה מאד זה בפרצופו של זה, תחת פיקוח של המדינה ובכספם של אנשים שצופים בזוועות הללו. מתאגרפים מסיימים את חייהם במחלות קשות ובאיכות חיים ירודה מאד. למה שם אף אחד לא חושב לאסור את העיסוק בזה? ניתן לומר שגם הם בוחרים בזה מתוך מצוקה (כי יש להם יצר להתחרות ולהתפרסם ולהרוויח כסף). בעצם כמעט כל ספורט מקצועני הוא מסוכן ולא בריא, וכנראה שבוחרים בו מאותן סיבות. לכאורה היה מקום לאסור ספורט כזה. אגב, ברוב ככל סוגי הספורט הללו יש אנשי עסקים שמרוויחים מהם על חשבון גופם של הספורטאים (שחלקם גם מרוויחים בעצמם לא רע, כמו הנשים). על אף כל זאת, ספורט נחשב ערך שהחברה מעודדת אותו. אציין שוב שאני לגמרי בעד, כל עוד מציגים בפני האנשים את ההשלכות, וכל עוד הם מבוגרים שיכולים לבחור בדרכם בדעה שקולה ובאחריות. אלא שבה במידה אני תומך בפתיחה עם רגולציה של כל העיסוקים שנמנו למעלה.

זה מזכיר לי סיפור על ידידה מבוגרת שלנו שנקלעה למצב כלכלי לא קל. היא חיפשה עבודה בקיוסק, והציעה לבעל הקיוסק לסדר את העיתונים כל בוקר. הוא ענה שלא נעים לו להטיל משימה כזאת על אישה מבוגרת (זה קשה ולא  מכובד). לכאורה הוא הניח שמה שהביא אותה לבחור בעבודה הזאת היה נסיבות קשות, ולכן חשש שהוא מנצל אותה. אבל היא כמובן מאד כעסה, שכן בתואנה שהוא דואג לה הוא בעצם לא מקבל את בחירתה. היא עשתה את השיקול שלה והחליטה ששווה לה לעסוק בעבודה קשה ואולי לא כל כך מכובדת תמורת שכר הולם. הוא מתוך “דאגה” לה, לבריאותה ולכבודה, מונע ממנה את האפשרות לחיות בכבוד. זהו בדיוק סוג הפטרנליזם שנגדו אני יוצא כאן.

בעבר עמדתי על ההסבר של נוזיק להבדל בין פיתוי שמותר לסחיטה שאסורה. פיתוי משמעו הצעה של תמורה למשהו שתעשה עבורי, ואם לא תעשה – לא תקבל. כל עוד זה טיבה של העיסקה אין בה פסול והחוק לא יכול לאסור אותה. לעומת זאת, סחיטה היא עניין די דומה: אם תעשה משהו לא תקבל ואם לא תעשה – כן תקבל. ההסבר להבדל הוא שסחיטה היא הפעלת כוח, ואת זה יש לאסור. אבל ניצול מצוקה היא תמציתו של המסחר. בהלכה נפסק שאפילו תליוהו וזבין זביניה זבינא, כלומר אפילו כשמכריחים מישהו למכור המכירה חלה. ההנחה שם היא שבכל פעולת מכירה המצוקה (הכלכלית) היא שמכריחה אותנו למכור דברים. אנשים עושים מסחר כדי להרוויחו להתפרנס. אין בכוונתי כעת להגן על התזה ההלכתית הזאת, אבל אני מביא אותה כדוגמה לטענתי הכללית כאן.

הטענה הבסיסית

טענתי הבסיסית היא שגם אם אקבל את העובדה שיש מקרים בעייתיים, כלומר מצבים שבאמת הבחירה היא כפויה (אם כי מאד קשה להגדיר קו בעניין הזה), ולצורך הדיון אקבל גם את הטענה שזהו המצב ברוב המקרים, עדיין זה לא אומר שצריך לאסור את האיסורים הללו. מי שמוטרד ממצבן של חשפניות או זונות שבוחרות בעיסוקים הללו בגלל מצבן הקשה (זה לא תמיד המצב. יש כאלה שיכולות לחיות גם אחרת, אבל זו הכנסה יפה ונוחה להן יותר), ייכבד וידאג להן להכנסה הולמת ולא יכפה עליהן עיסוקים “מכובדים” שישאירו אותן במצבן הקשה.

באופן כללי יותר, לא נכון לכפות מדיניות כלשהי על כלל הציבור ובוודאי לא לסתום פיות, גם אם יש אנשים מסוימים שנמצאים במצב בעייתי. לכל היותר יש לדאוג לפתרון הבעיות שמתעוררות. כך, למשל, רגולציה מסודרת על העיסוקים הללו תאפשר לאנשים לבחור בהם באופן חופשי ותוודא שזה אכן נעשה. כשיש כשלי שוק מסוימים, בהנחה שבאמת יש כאלה וזו לא רק מעטפת להתערבות אידאולוגית, המדינה יכולה להתערב ולפקח על המחירים והעלויות, כמו שהיא עושה בכל תחומי החיים.

מעבר לשיקול הליברלי של חופש העיסוק, שלפיו יש לאפשר לכל אדם לקבל בעצמו החלטות על תחומי העיסוק שלו כל עוד אינו פוגע באחרים, יש כאן גם שיקול מעשי-תוצאתי: עצם האיסור על עיסוקים והתנהלויות כאלה יש לו תרומה לא מבוטלת לפשיעה ולאלימות ושלילת הזכויות שנוצרת סביבם. ברגע שזנות אסורה, היא הופכת למקצוע מכניס וגם נרדף יותר, היא מונעת רגולציה ומעוררת ארגוני פשע להיכנס לתחום הזה ולסחור בנשים ולשלול את זכויותיהן. אם הייתה רגולציה מסודרת על נשים או נשים שרוצות ורוצים למכור את עצמם/ן לכל מטרה שלא תהיה, שבמסגרתה יוצגו בפניהם/ן בשקיפות הבעיות והקשיים שהם נכנסים אליהם ויהיה פיקוח על מה שנעשה עמם, איני רואה בזה בעיה.

לא תאמינו, אבל לדעתי אפילו לחילוניות יש לתת מקום ולא לאסור אותה בחוק. בהחלט יש מקום לדרישה שמי שמחליט להיות חילוני, משום מה, אחרי שיעבור סמינרים שיבהירו לו את השטות שהוא עושה ואת המחירים הקשים שהוא ואנחנו נשלם על בחירתו הנלוזה, ובוודאי שצריך רגולציה שלא יגדלו כאן חילונים שאינם מכירים את האלטרנטיבות ושנשלל מהם המידע שיאפשר להם לבחור באופן רציונלי וחופשי (לפעמים קוראים לזה משרד החינוך, וחוק חינוך חובה). חשוב מאד גם לוודא שאם חילוני בוחר להיות דתי האופציה הזאת לא תכניס  אותו למצב חברתי קשה (וכך גם לאדם דתי). לדעתי, הבחירה הזאת במקרים רבים יותר מאיימת מסחר בנשים, והיא נעשית על בסיס הרבה פחות מידע. אגב, את זה ודאי פחות תצפו, אבל לדעתי אפילו הומוסקסואליות יש להתיר בחוק, כל עוד מובהרים לכל אדם הצדדים, המחירים והאלטרנטיבות בשקיפות מלאה, למרות שההחלטה שם נעשית מתוך מצוקה מאד לא פשוטה.

לעומת זאת, הפלה למשל לדעתי יש לאסור בחוק. שכן שם לא רק שההחלטה מתקבלת מתוך מצוקה קשה ולא באופן חופשי, אלא שגם נגרם נזק נורא לאדם אחר (רוצחים אותו). אם יש לאישה כלשהי קושי לטפל בילד שהיא ילדה, המדינה יכולה לחשוב על דרכי סיוע ולא להתיר לה לרצוח את העובר. מצוקה אינה מתירה רצח. הדוגמה הזאת מביאה אותי לדון בסייגים למודל הליברטני הקיצוני שהצגתי כאן.

סייגים

התמונה שהצגתי עד כה היא שאין הצדקה לכפייה על החלטות חופשיות של בני אדם בוגרים. כפייה בשם ערכים של החברה (או של הרוב בה) אינה מוצדקת. לכן גם אם יש מעשים מכוערים, כמו חשפנות וזנות, חילוניות וחילול שבת, גילוי עריות ועוד, שכולנו או רובנו מסתייגים מהם, אין הצדקה לכפות על אחרים להימנע מהם.

אבל למרות הכל, החופש הליברלי שבו אני דוגל אינו בלתי מוגבל. הנה כמה סייגים שגם לדעתי חשוב להקפיד ולא לחרוג מהם:

  1. כאשר החופש לאדם אחד גורם נזק לחברה ולסביבה, יש מקום להגביל אותו. לדוגמה, עיסוקים שמזהמים את הסביבה באופן לא סביר יש מקום להגביל אותם. עיסוקים שיגרמו לבעיות בריאות, נפשית או פיזית (ספורט), מטילים עול עתידי (כספי ואחר) על החברה, ויש מקום להגביל אותם. הגבול אינו חד כמובן, שהרי ניתן לפי זה גם להגביל אוכל משמין או לא בריא, ולהגיע רחוק מאד. הוא הדין לגבי סחר ושימוש בסמים, לפחות סמים קשים שמובילים להתמכרויות ולבעיות בריאות גופנית ונפשית וגורמים נזק לסביבה ולחברה כולה.[1]

אגב, עירום או הליכה בצורה מאד בוטה ברשות הרבים הם דוגמאות בתחום אפור יותר. לכאורה אין כאן פגיעה באף אחד, ואי אפשר להגביל מישהו רק כי מישהו אחר חושב שהוא לא בסדר. ואפילו אם האחר חש לא נעים – שיתגבר. הרי ניתן לחוש לא נעים גם מלראות נשים או אשכנזים ברחוב. ובכל זאת, עירום בוטה בחוצות נתפס כמשהו שמפריע אובייקטיבית, סוג של בור ברה”ר. לא קל להגדיר זאת, אבל אני מבין את מי שמצדד באיסור על כך (גם אני מצדד בזה). אבל גם זה אמור ברשות הרבים, ולא בתוך מועדון או מוסד סגור שכל אחד יכול לבחור האם להיכנס אליו או לא. אזכיר שזנות או חשפנות בדרך כלל לא נעשות ברשות הרבים.

  1. כאשר ההחלטות מתקבלות על ידי אנשים שלא יכולים לקבל החלטה חופשית ורציונלית, יש מקום להגביל אותן. אין להכחיש שיש כאן ריח של פטרנליזם כמו זה שנגדו יצאתי למעלה, ולכן אני צריך לפרט. נדמה לי שנסכים שהשפעה על ילדים צריכה להיות מוגבלת. ילדים הם בני אדם שלא יכולים להיות אחראים באופן מלא להחלטות שהם מקבלים, ולכן החברה אמורה להגן עליהם. ומה על אנשים מבוגרים שמקבלים החלטות פזיזות וללא בדיקת האפשרויות? לכאורה קבלת החלטה מתוך מידע לא מלא, דומה להחלטות של ילדים.

לדוגמה, אני לגמרי מסכים שנשים חרדיות שמביעות תמיכה בדרך החרדית אין לדעתן משקל רב. הסיבה לכך היא שהחברה החרדית לא מאפשרת להן ללמוד תורה, ולכן היכולת שלהן לגבש עמדה באופן ביקורתי ביחס לעקרונות דתיים מוגבלת מאד. אישה חרדית ברוב המקרים רואה את מה אומר הרב כאילו היה תורה מסיני, בלי שיש לה יכולת להבין שיש מקורות שונים ושבפרשנות מעורבים אנשים ויש שיטות שונות, ושאדם יכול להחליט על דרכו גם בתוך המסגרת ההלכתית והדתית. מה משקל יש להחלטה של אדם כזה? בעניין זה יש צדק בטענה הפטרנליסטית של ארגוני הנשים והליברלים למיניהם (ראו על כך בטור 203).

מצד שני, מי מאיתנו מקבל החלטות באופן לא מוטה וענייני ומתוך מידע מלא? ניתן לומר זאת על כל אדם וקבוצה בכל הקשר. לכן לדעתי טיעון כזה יכול להביא למסקנה שאין מקום רב לכבד עמדה כזאת ולתת לה משקל, אבל אם אישה חרדית מחליטה כך על דרכה אין הצדקה לכפות עליה לסטות ממנה. טיעון זה הוא טיעון נגד כבוד והערכה לעמדות שמתגבשות באופן כזה, אבל נדמה לי שבדרך כלל הוא לא מצדיק כפייה. אדם מבוגר יכול לבחור לקבל החלטות בלי לבדוק את כל האפשרויות. זה לא חכם אבל זו החלטתו ויש לאפשר אותה. אגב, כך הדבר גם לגבי אדם חילוני, שבדרך כלל מגבש עמדה בלי מידע רלוונטי ובלי לשמוע טיעונים רלוונטיים (לדעתי זה נעשה שם בצורה בעייתית יותר מאשר החלטה של אדם דתי מן השורה על דרכו, אם כי גם שם הרוב לא באמת שוקל טיעונים שונים).

לעומת זאת, בחירת דרך חינוכית לילדים היא שאלה קשה יותר. כאן ההורים מקבלים החלטות לא רק עבור עצמם אלא עבור ילדיהם. במקרה החרדי (ובעצם גם החילוני), החלטות אלו יכולות להעמיד את ילדיהם במצב קשה. ראו למשל את החרדים לשעבר שניצבים בפני שוקת שבורה מבחינה השכלתית ותעסוקתית, כמו גם חברתית. בשאלה זו מדובר על החלטה שמסבה נזק לאדם אחר, ויש מקום לכפייה (כמו שמוציאים ילדים מרשות הורים לא מתפקדים שמקבלים עבורם החלטות רעות מדיי). מצד שני, כל ילד בכל סוג של בית מושפע באופן חזק מההחלטות של הוריו, בלי קשר להשקפותיהם, ולכן קשה וממילא גם לא מוצדק למנוע השפעות כאלה. קו הגבול בעייתי, והמדרון כאן חלקלק במיוחד.

  1. החופש לקבל החלטות קיצוניות (כמו מכירת הגוף לגווניה), דורש שההחלטות תהיינה הפיכות. החשפנית או הזונה שמקבלת החלטה חופשית לגבי עיסוקה צריכה לקבל גם את האפשרות להפסיק בכל עת שתחפוץ בכך. בגלל הטיעון הזה אני מצדד גם בעבדות שנעשית בהסכמת שני הצדדים (כמו גם בביגמיה והחזקת הרמונות נוסח גואל רצון, כמובן רק עם הנשים ולא עם הילדים), כל עוד המעורבים בדבר יכולים להפסיק זאת בכל עת שירצו בכך. במקרים קיצוניים לא נכון לאפשר כבילה של אדם לכל החיים, גם אם הדבר נעשה מרצונו. על כך כבר אמרו חז”ל: “פועל חוזר בו בחצי היום”.
  2. שקיפות, רגולציה ופיקוח. החלטות כאלה יש לאפשר רק אם הן נעשות מתוך שקיפות מלאה, מודעות לאלטרנטיבות ולמחירים, ולאחר מכן הן גם מלוות ברגולציה ופיקוח. אדם שכובל את עצמו צריך להיות מודע לאלטרנטיבות שעומדות בפניו, להשלכות, למשמעויותיו של החוזה שהוא חותם עליו, וכמובן צריך לפקח שהחוזה אכן מקוים כלשונו ולאפשר לו בכל עת לצאת מהמצב הזה (וכמובן להיקנס בהתאם) אם הוא רוצה בכך.

אסיים בשתי הערות רקע לדיון הזה. כל אחת מהן דורשת ליבון ארוך, אבל כאן רק אשרטט את הקווים העקרוניים לצורך השלמת הדיון שלנו.

ליברליזם ופלורליזם

ניתן אולי להתרשם שאני מביע כאן עמדה פלורליסטית, אבל זה ממש לא נכון. אני האחרון שידגול בפלורליזם שלפיו כולם צודקים ואין טועים. אני גם לא מתנגד לפטרנליזם ברמה האפיסטמית או הפילוסופית. כתבתי לא פעם שאין לי מושג מדוע יש פסול באמירה הלוגית הפשוטה שאם אני צודק אז מי שחושב אחרת ממני טועה (לדעתי). אם להיות נאמן ללוגיקה ועקבי פירושו פטרנליזם, אז אני פטרנליסט גאה. טענתי היא שגם אם מי שחושב אחרת ממני טועה, זכותו וחובתו לקבל את החלטותיו בעצמו. במינוח שבו השתמשתי לא פעם (ראו למשל כאן), זוהי סובלנות ולא פלורליזם. אני חושב שהוא טועה, ואולי אפילו עושה מעשים מכוערים (אבל לא מזיקים, לפחות לאחרים), ובכל זאת אני מתנגד לכפייה עליו. ההתנגדות שלי לפטרנליזם היא מכוח ערכים ולא משיקולים פילוסופיים, והיא מתמקדת במעשים ולא בחשיבה. במישור המחשבתי אני פטרנליסט גאה, אבל מעשית איני מוכן להפעיל כפייה בשמו. אין לי התנגדות לטענה שאדם שמגבש החלטה בצורה לא אחראית ולא הגיונית לא זכאי לכבוד, אבל עדיין איני רואה הצדקה לכפות עליו דרך אחרת. כאדם מבוגר זו דרכו לקבל החלטות.

הדרך הראויה לטפל בכל המקצועות המאוסים הללו (בעיניי) היא באמצעות רגולציה שתדאג ליושר ושקיפות ולזכויותיהם וחופש בחירתם של אנשים. כך צריך למסד את הזנות, את החשפנות, את נישואי הקרובים (כל עוד שני הצדדים מבוגרים ומקבלים החלטות באופן חופשי ושקוף ומסבירים להם את משמעות בחירתם), ולוודא את קיומם של כל הסייגים שנמנו בסעיף הקודם.

אצל ה”ליברלים” שאני מבקר כאן, הסיסמא היא שאין טועים וצודקים, וכל אחד והנרטיב שלו, אבל בפועל ראינו שגם מבחינתם יש לא מעט טועים כאלה. השיח הליברלי מציג כאילו שהם אינם טועים אלא סתם חסרי דעת, ולכן דעתם אינה דעה, אבל זו שפה מכובסת. גישתי העקרונית אינה  פלורליסטית אבל שוללת כפייה מכל סוג שהוא (למעט החריגים שתוארו למעלה), ובוודאי כשמדובר במדינה ובחברה דמוקרטית.

את העמדה המורכבת הזאת לא מקבלים, ולדעתי בדרך כלל לא מצליחים להבין, לא הפלורליסטים-“ליברלים” ולא השמרנים. מבחינתי, המחלוקת הדיכוטומית בין שתי העמדות הללו אינה אלא חלוקה פנימית בתוך העולם הדתי-פנאטי. השאלה שבוויכוח היא רק בשם איזו דת כופים ואת מי משתיקים. אני כאן יוצא נגד ה”דתיות” הזאת בכל גווניה.

איך זה מסתדר עם דתיות?

המשפט האחרון מביא אותי לנקודה שבה אסיים. כיצד אני יוצא נגד הדתיות, ואפילו נגד כפייה, כאשר אני אדם דתי שמחויב להלכה. כבר הסברתי שאיני פלורליסט, כלומר שאיני טוען שכולם צודקים. החילונים לדעתי טועים טעות קשה, ועדיין אני טוען שאין לכפות עליהם ולאסור עליהם להיות כאלה. ולאידך גיסא, הזונות והחשפניות טועות גם הן והייתי מאד שמח אם הן לא היו בוחרות להיות כאלה,[2] אבל עדיין אני טוען שאין הצדקה לכפות איסור על עיסוקים אלו.

אני אומר את הדברים הללו כמי שמאמין בתורה ובהלכה, אבל במקביל גם בליברליזם ובחופש שצריך להתאפשר במדינה דמוקרטית. גם אם יש הצדקה לכפייה במסגרת ההלכה (ספק רב לדעתי), זה יכול להתרחש בחברה שכולה דתית ושמתנהלת על בסיס הסכמה דתית והלכתית של כל חלקיה. בחברה כמו שלנו אין הצדקה לכפות כפייה דתית, ובה במידה גם לא כפיות אחרות. המדינה לא אמורה לחנך אף אחד מאיתנו, ולא הייתי רוצה שהיא תקבע את המותר והאסור הערכי ותחליט עבורנו (להבדיל מהגנה ומניעת נזק). אם יהיה כאן רוב דתי לא הייתי רוצה שיהיה  איסור להיות חילוני, בדיוק כמו שלא הייתי רוצה את ההיפך. כך איני מוכן שיהיה איסור על הומוסקסואליות או חילול שבת, למרות האיסור ההלכתי שבזה.

הערה לסיום: בין ערכים לעובדות

חשוב לי לציין שהטענה היסודית שלי היא ערכית ולא מעשית. ניתן כמובן להתווכח במישור המעשי, האם פעולה או תחום עיסוק כלשהו מביאים לנזק או משיתים מחיר על החברה, או לא. זהו ויכוח שולי מבחינתי, שכן הוא בעיקרו מעשי. אנשים שיטענו שזנות או חשפנות או סחר באיברים מסבים נק ומטילים עול החברה, טוענים טענה עובדתית, ואין לי עניין להתווכח על כך. ייתכן שהם צודקים (כאמור, לא בדקתי לעומק את המצב בתחומים הללו). טענתי כאן עוסקת רק במישור הערכי, ובמובן הזה היא היפותטית: בהנחה שעובדתית אין נזק ישיר לסביבה, הכיעור בעיסוק הזה כשלעצמו או פטרנליזם, מוצדק או לא מוצדק, כלפי אלו שבחרו בו, אינם סיבות שמצדיקות כפייה.

ברור שהגבול אינו חד. כל פעילות כרוכה במחיר כלשהו גם לסביבה, ותמיד קיימת השאלה מה גובה המחיר והאם הוא מצדיק או לא מצדיק כפייה. לכן בדרך כלל קשה לנתק בין השאלות המעשיות והערכיות, אבל מבחינתי כאן די לי בהבחנה העקרונית. ההיבטים המעשיים צריכים להידון בכל נושא כזה לגופו אחרי שנסכים על המישור הערכי העקרוני.

[1] שימו לב שגם בעניין הסמים נכון שהאיסור שמטילה החברה יוצר חלק מהבעיות שנגדן היא מתמודדת. האיסור מוביל למחיר הגבוה של הסמים, וזה מה שמעורר את הפשיעה והאלימות סביבם. כלומר גם כאן הכפייה יוצרת חלק מהבעיות שמובנות בתחום הזה.

[2] ראו בספרו של הרב אילעאי עופרן, תורה של הנפש, במאמר מעמ’ 165 והלאה, תיאור יפה מדוע העיסוקים הללו בעייתיים (סובייקט שבוחר להיות אובייקט). אבל כפי שאני טוען למעלה, הבעייתיות כשלעצמה אינה מצדיקה כפייה ואיסור.

46 מחשבות על “ליברליזם ומגבלותיו (טור 470)”

  1. אני יודע שכתבת שהדיון שלך הוא עקרוני וערכי בלבד ושאתה מתעלם מהשאלה העובדתית, אבל אני חושב שאי אפשר להתעלם מהשאלה העובדתית, בגלל שלדעתי החלוקה הזו שאתה עושה (בין נשים שבחרו בחירה רציונלית ומושכלת לבין נשים שטופות מוח) היא מלאכותית במידה רבה. כלומר – אתה בעצם מדבר על נשים בוגרות (היפותטיות או שלא) שישבו, עשו חשבון של הכנסות והוצאות והגיעו למסקנה שזנות או חשפנות זה מקצוע משתלם בשבילן ושבגלל שאין להן בעיה אתית עם הסיפור הזה אי אפשר לאסור עליהן ובוודאי שאי אפשר להחליט בשבילן שהן לא יודעות על מה הן מדברות והן לא בוחרות באופן חופשי. דא עקא, גם אם יש נשים כאלו (לצורך הדיון ואפילו שלא לצורך הדיון אני מוכן להסכים שיש) הן המיעוט שבמיעוט מקרב הנשים בתעשיית המין לגווניה. אני מכיר מעט את הנושא הזה – לא עבדתי במישרין עם נשים בזנות אבל יש לי חברות שעוסקות בזה, והמציאות היא קשה ומפלצתית, רחוקה שנות אור מהתיאור הסטרילי של הסטודנטית למנהל עסקים שמחליטה לממן לעצמה את התואר השני בעזרת קצת זנות. הגיל הממוצע לכניסה לזנות הוא בערך 12 (!) – אל תתפוס אותי במספר, אבל זה סדר הגודל. רוב מוחלט של הנשים בזנות עברו התעללות מינית קשה *לפני* שהגיעו לעולם הזנות – התעללות ש”מאפשרת” להן את הדיסוציאציה החמורה שנדרשת מאישה שעוסקת ב”מקצוע” כזה – דיסוציאציה שרובן משיגות בעל כורחן בסופו של דבר על ידי סמים קשים, כך שהן נכנסות למעגל שבו הן עובדות בזנות כדי לממן את הסמים שמאפשרים להן להמשיך לעבוד בזנות. תוחלת החיים של נשים בזנות היא נמוכה להחריד – אני לא זוכר כרגע מספרים אבל הן מתות צעירות מאד, ממנת יתר או ממחלות מין או מרצח. הן נאנסות, מוכות, נמכרות ורוב כספן עובר לסרסורים או לסוחרי הסמים. להגדיר את עולם הזנות באמצעות מקרי הקצה של הנשים המשכילות והשקולות שבוחרות בכך בחירה מושכלת זה עוול לכל הרוב הדומם והנרמס של נשים (וגברים) בזנות. השאלה האם יש כמה שבחרו בחירה מושכלת היא כמעט לא רלוונטית, משתי סיבות: ראשית – בגלל מה שאמרתי, שאותן נשים שבחרו בחירה מושכלת ומפוכחת, אם הן קיימות, הן מיעוט שבמיעוט, ולהעלים עין מכל הסיפור הזה בגלל אותם מקרי קצה זה עוול, ושנית – בגלל שגם אותן נשים שכבר נכנסו למעגל הזנות וכעת אין להם ברירה אלא לבחור להמשיך שם כי האלטרנטיבה גרועה יותר, גם אם הבחירה שלהן מושכלת (והרבה פעמים היא כן, זה להמשיך או למות מרעב או מרצח) זה רק בגלל שהמציאות שהן חיות בה היא כל כך מעוותת ואיומה עד שהבחירה הרציונלית היחידה היא להמשיך בזנות – אבל הבחירה הזו רציונלית רק בהינתן העולם הזה של תעשיית המין. העולם הזה הופך את הבחירה לרציונלית, אבל אני לא רוצה שיתקיים עולם שבו זוהי הבחירה הרציונלית. לכן צריך להילחם בתופעה הזו, כשהדגש צריך להיות קניסה וענישה של הצרכנים ושל הסרסורים ולא של הנשים. אני אדגיש שאין לי בעיה עם הניתוח שלך לכשעצמו, הוא סבבה, הגדרת היטב את הבעיה ודנת בה, אבל על זה נאמר שהניתוח הצליח והחולה מת. לא צריך להגיע לאמירות על תודעה כוזבת וכדומה כדי לשלול את תופעת הזנות, גם בלי שום פטרנליזם: ואם יהיו כאלו שיצטרכו לסבול מקצת פטרנליזם בשביל אחיותיהן, שיסבלו. זו בדיוק דוגמה למקרה שבו צריך לעצור את הליבלריזם כי נקיטה שלו עד הסוף היא פוגענית.

    1. ולכן בדיוק הרבה יותר הגיוני להסדיר את המקצוע, להפוך אותו לבטוח יותר ולהשקיע באכיפה וכו’ לעומת “להילחם” בו, מה שפשוט יחשוף את אלה שמתגלגלות לשם לסיכונים גדולים יותר.

      בכל מקרה, הוא התייחס לנקודה הזו במאמר.

      1. דוד שלום.
        בדבריך כבר כתבת את תשובתי (שכבר מופיעה בטור עצמו), ויפה ניסח אותה נועם. כל אחד מאיתנו מושפע מחוויות שעברנו. זה מה שמעצב אותנו לטוב ולרע. בסוף כל אדם מבוגר אמור להיות סוברני לקבל את החלטותיו, גם אם לי ולך יש ביקורת עליהן וגם אם יש לנו הסברים מדוע הוא קיבל אותן.

        1. למיטב ידיעתי, המציאות מוכיחה שגם במקרים שבהם הזנות מוסדרת – הרעות החולות שלה אינן חולפות ואולי אפילו מוגברות. והאמירה שלי היא לא שיש לי ביקורת על ההחלטה שלהן, אלא שהמציאות הקיימת יוצרת מצב שבו הן נאלצות לבחור דבר שהוא לרעתן. כל מבוגר אמור להיות סוברני – אבל אתה מדבר על מציאות סטרילית, מנותקת ואידיאלית. המציאות בפועל אינה כזו, והתעלמות ממנה אינה מיטיבה עם העולם.

  2. “הנחתי הבסיסית היא שאם יש נשים שרוצות הכנסה יפה ומוכנות לשם כך למכור את גופן, לזנות, לחשפנות, לדוגמנות, למשחק בתיאטרון או בקולנוע (זה אותו דבר לדעתי)”. מדוע זה אותו דבר?

  3. “כבר כאן אדגיש שאני מתמקד בטענות במישור הערכי, ולא בהנחות העובדתיות שקשורות לדיון הזה. לכל הפחות חשוב לי להבחין היטב בין המישורים הללו”. כלומר (כך אני מפרש, ואם טעיתי אנא תקן) אתה מתמקד בטענות דאונטולוגיות (מה שאתה משום מה נוהג לכנות ‘דיון מהותי’) שעוסקות בגבולות הגיזרה של ערכים ולא בטענות תוצאתניות שעוסקות בערכים מוסכמים.
    הבעיה היא שאתה מנסה לגזור השלכות מעשיות מהמישור ה”מהותי” הזה, כאשר אלו (אולי) מנוגדות להשלכות שנגזרות מהמישור העובדתי קרי משיקולים תוצאתניים כלפי ערכים מוסכמים-יותר.
    בכתבה שלינקקת הביאו את דברי מיכל רוזין “שבחברה העתידית שהיא רואה אין מקום לחשפניות. וזה למה? כי זה נותן לגברים לחשוב שהם יכולים לקנות אישה, וכי העבודה שלנו גורמת ליחס הרע לנשים”. כלומר הנקודה היא עניין תוצאתני, רוזין ואחרות חושבות שתופעת הזנות פוגעת כיום במעמד הנשים כולן. אולי בעולם מתוקן היטב יש מקום להתיר את העניין הזה, אבל בחברה הנוכחית זה צעד חשוב לתיקון חברתי-תפיסתי כללי [באופן אישי אני ג”כ נוטה לחשוב כך, וזאת נקודה אחת יחידה שלמדתי וקיבלתי מדברי מירב מיכאלי]. זה עניין תוצאתני כללי, לא עוסקים בשאלה האם העיסוק של הפרט עצמו הוא “ראוי” או לא אלא בשאלה איך העיסוק הזה משפיע על הכלל. והעיסוק בקורות חייהם ומצוקתן של העוסקות בתחום הוא אכן כסות עיניים לרווחא דמילתא ולא עליו יפול דבר. ולכן החילוק שכתבת בסוף שזה נעשה במועדונים סגורים ודברים אחרים שנאסרו נעשים פומבית הוא לא חילוק רלוונטי. לא באמת עוסקים במישור ‘המהותי’ הזה ולא מתעניינים בו.
    כמו בטור 372 הנודע (לשימ’) על שיפוט לשיטתו. שם כתבת שאתה דן אך ורק בשאלה המופשטת האם “דבק בו רבב מוסרי” וההשלכה היחידה שהבאת היא לגבי רכיב ה”גמול” שבעונש שאותו אין להפעיל כלפי מי שבחר ועשה בהתאם לערכיו ורק את הערכים זיהה באופן שגוי, ואז טענת בצדק שלגבי השאלה המופשטת הזאת אז מי שמשום מה עוסק בה באמת צריך לדון אדם לשיטתו. הבעיה היא ברגע שמנסים לגזור השלכות מעשיות מהטענות המופשטות האלה, וכאן כבר לדעתי נכנסים בעל כורחנו למגרש התוצאתני הרגיל והוא מחייב את שלו, וכמו שכתבת שם שמצד ענישה להרתעה (ואפילו נקמה) אין שייכות לשאלה המופשטת הנ”ל.

    1. לפי אותו היגיון אני אאסור חילוניות, כי ניתן ללמוד ממנה לא להיות מוסרי לא להיות ציוני או לא להיות מאמין. אין לדבר סוף והשלכות רחוקות כאלה אינן מצדיקות פגיעה בחופש העיסוק. גם מתירנות מינית בחברה גורמת לאותו דבר ובאופן הרבה יותר עמוק לדעתי, ואף אחד לא מעלה בדעתו לאסור אותה.

      1. לכאורה כן יש לדבר סוף ואלו לא השלכות רחוקות ויש הבדל בין הגבלה קטנה על מספר קטן בדבר שאינו מרכזי בחייהם ובין הגבלות גדולות על מספר גדול בדבר מרכזי בחייהם. [בכל מקרה על שיקולים של פרינציפ מזוכך לא בונים מדינה, והתעסקות בהם היא סוג מיוחד של הסחת דעת מהשיקולים שבאמת מנחים אנשים].

        1. אכן לא בונים איתם מדינה אבל גם בלעדיהם לא בונים מדינה. אני טוען שאסור להתדרדר ישר לשיקולים המעשיים לפני שמלבנים את השיקולים הערכיים והעקרוניים במנותק מהעובדות. לכן התמקדתי בהם, לא בגלל שעליהם לבד בונים מדינה. בהחלט לא.

  4. אלו המעצבים את דעותיהם לבושם והתנהגותם על פי אופנת המוסר אופנת הלבוש ואופנת הנימוסים אינם ליברליים.

    מדוע אתה ממשיך לכנותם ליברלים? מדובר באופנתיים גלובליסטים. לא ליברלים.

    ליברל הוא אדם המגיע מהבנה שהכל הבל, ולכן שום דבר לא משנה. רק מתוך הבנה זאת מגיעים לחופש אמיתי.

  5. לכאורה יש שני הבדלים: 1. הליברלים טוענים שאפשר לאמת את אותן נשים לשיטתם, ז”א שאותן נשים לאחרות במצב שלהן היו אומרות לא להיות חשפניות, וזה מוכיח שהן אינם רוצות זאת.
    2. טענת הליברלים היא שבדרך כלל מי שהולכת להיות זונה זה מפני שאין לה נתוני פתיחה טובים, ולכן מטרת הליברלים זה שעלות לה את נקודת הפתיחה.
    3. עוד נראה שהטענה היא שבבחירתן הן גורמות נזק לאחרים היות וזה נותן לגיטימציה לחיים פגועים בלא התקדמות בסולם הכלכלה וההשכלה.
    4.מה שכן יש להעיר שאם הליברלים יוצאים מנקודת הנחה שאין בחירה ערכית אמיתית (פוסט מודרנית) אז לא מובן בשם איזה ערך ניתן לכפות, והרי לא רק שאין ערכים מוחלטים, גם אין בהכרח ‘אני’ מוחלט שמאגד אותם (עכ”פ לפי הליברלים האבלוציוניסטים) וא”כ לא שייך תודעה כוזבת?

    1. 1. לא בטוח שהבנתי את טענתך. אז רק אומר שאנשים שונים בוחרים בחירות שונות באותן נסיבות. זו משמעותו של רצון חופשי.
      2. לכל אחד יש נתונים פתיחה משלו שמשפיעים על בחירותיו. הסברתי זאת בטור.
      3. כל אחד נותן לגיטימציות לכל מיני דברים. אנשים אמורים לבחור את דרכם בלי קשר ללגיטימציות שהם מקבלים מאחרים.
      4. לא בטוח שהבנתי. אבל אם אתה טוען שבהיעדר ערכים מוחלטים אי אפשר לכפות בשמם – אני מסכים.

    1. לגבי כתות זה קל יותר. כל עוד מדובר על בגירים ואין התעללות והכל שקוף ויש אפשרות נוחה ליציאה אז כן.
      לגבי התאבדות זו שאלה טובה. עקרונית אין הצדקה להתערב, אלא אם ברור שיש כאן סוג של אי שפיות. לחלופין, אם ברור שבטווח הארוך יותר הוא יסכים ויודה על הצלתו. אין לי קריטריון לדיאגנוזה.
      כל זה מדבר על כפייה כמובן. שכנוע תמיד מותר ורצוי.

  6. בס”ד יום ג’ לסדר לא תחלל את בתך תשפ”ב

    בטור ע”ת, ‘זכה’ המחבר ‘לחיות עם הזמן’ ולעורר על זכותה של אישה למכור את גופה, בדיוק בפרשת קדושים המצווה ‘לא תחלל את בתך להזנותה’, ובכך הידר המחבר במצוות ה’ליברליות’ יותר מהליברלים עצמם הזועקים חמס נגד הזנות והחשפנות, ההופכות את האישה לחפץ תוך ניצול מצוקתן.

    על הנזקים הפיזיים החברתיים והנפשיים הנגרמים לנופלות לעיסוק זה, נזקים לטווח ארוך – ראו בויקיפדיה ערך ‘זנות’, בפרק ‘נזקי הזנות’. הזנות באה ברוב המקרים מרקע של התעללות ואלימות, כרוכה בטראומה מתמשכת של נשפלה וניצול, ומביאה ברור המקרים ל’פוסט-טראומה מורכבת’, דימוי עצמי נמוך, קלון חברתי, דיכאון ואובדנות המלוות את האומללות הרבה אחרי סיום ה’קריירה’. הגדרתה של התורה מדוייקת. מי שנפלה לזה מרגישה ‘מחוללת’, חפץ חסר-ערך.

    והפגיעה אינה רק באישה האומללה שנפלה לזנות. ההשפלה היא לכלל הנשים הרואות איך החברה מחשיבה אותן ל’אובייקט מיני’ גרידא ה’נמכר באיטליז ונשקל בליטרא, הפיתוי לגברים ע”י מוסדות הזנות והחשפנות, פוגע בחיי המשפחה שלהם ושל נשיהם ו’ממלא את הארץ זמה’.

    אם סוף כל סוף יש דבר שגם הליברלים קרובים בו ל’אורחא דמהימנותא’ – ראוי שנחזיק להם טובה על כך ולא ננסה להיות ‘יותר ליברל מליברל” 🙂 מבחינת ‘פרשת קדושים’ מתאים יותר הפוסט הקודם שיש בו ניסיון להקל על הגרים ולקיים ‘ואהבתם את הגר’.

    בברכה, יפתח להד ארגמון-בקשי

    1. ומעשה היה באחת ה’שטעטעלאך’ שבחור יהודי הצטרף למפלגה של ‘ליברלים’. שאלו את אביו ‘מה זה ‘ליברל’?. ענה האב הגאה: ‘בני אוהב את כולם, ליבער אללע!’ 🙂

      בברכה, עקיבה יוסף הלוי ראדצקי

      1. 'למה תכה רעך' - לאסור את האיגרוף

        בס”ד כ”ו בניסן פ”ב

        ומה שטען כותב הפוסט, שלפי אותו עיקרון שהחברה מתערבת ושואפת לא לאפשר לאישה להזיק לעצמה ע”י זנות – ראוי היה לאסור גם את ספורט האיגרוף שבו מכים המתחרים זה את זה מכות רצח. לענ”ד דבריו צודקים בהחלט ומן הראוי ספורט אכזרי זה שבו אנשים מענים ומסכנים את עצמם ואת חבריהם.

        היעלה על הדעת במאה ה-21 שבמדינה מודרנית ירשו קרבות של גלדיאטורים שבהם אנשים יוצאים להרוג וליהרג לשם ‘בידור’. האיגרוף לא רחוק מזה באכזריות ובברבריות שבו, ומלבד הסכנה וההכאבה למתחרים עצמם – הרי יש בעשיית האלימות ל’ספורט’ מסר מעודד לאלימות בכלל.

        נראה שלא עלו לכיוון זה, משום שאצל גברים יש הרבה פחות סולידריות גברית מאשר סולעדריות נשית. וחבל … נזקיו הפיזיים והנפשיים של האיגרוף עלולים להיות חמורים מאד, ולכן יישר כוחו של רמד”א ש’עורר חניתו נגד ‘שעשוע’ נפסד והרסני זה, ולוואי שימירוהו בהיאבקות ובג’ודו העדינים בהרבה.

        בברכה, שאציושי לווינגארה, טוקבקיסט מטוקיו’

          1. השלכת הדיון על זכות האדם לבחור להיפגע על שאלת הגיור

            בס”ד י”א למב”י פ”ב

            אחת ההשלכות בדיון אם מותר לחברה לאפשר ולסייע לאדם לבחור בחירה העלולה לגרום לו נזק – יכולה להיות ע”פ הסברא שגרות תחול אם יש קבלת שכרן ועונשן של המצוות אף שלא יקיימן. האם רשאי בית הדין לסייע לאדם לקבל התחייבות כזו שתביאהו להיענש על מה שיעבור.

            כעין זה דן הראי”ה קוק באחת מתשובותיו ב’דעת כהן’ שגיור אדם שאינו מתכונן לקיים את המצוות – עלולה להיות הונאה כפולה. אם אין הגיור חל – נמצאנו מרמים את מי שתינשא לו או מי שיסמוך עליו לכשרות ולצירוף למניין, שייכשלו במי שאינו יהודי. ואם כן חלה הגירות – נמצינו מכשילים את הגר כש’יוגש לו החשבון’ על כל העבירות שנתחייב בעונשן עקב גיורו, וקשה להניח שהיתה למתגייר מודעות מליאה על האחריות הכבידה שנטל קבלת עול המצוות.

            בברכה, שאלומון צ’יקו דה-בלאנקו

            1. דברי הראי”ה קוק בשו”ת דעת כהן סי’ קנד, שם הוא מסכים ל’תקנת ארגנטינה’ משנת תרפ”ה. אל לשונו ציצטטתי בתגובתי הראשונה למאמרו של הרב רונן נויבירט, ‘השראה במקום דקדקנות’, באתר ‘מוסף שבת – מקור ראשון’.

              בברכה, ש”צ דה-בלאנקו

  7. יש כאן סוג של התכחשות מסויימת לדעתי, בגלל שניצול וכדו’ זה דבר שבאמת קשה מאוד להגדיר ולשים קו ברור אז אתה בעצם מוחק את כל המושג ואומר כל עוד זה בא מבחירתו של בנאדם אז זה בסדר וזהו.
    האם לדעתך צריך גם להתיר לעובדת לשכב עם הבוס שלה? עם הפסיכולוג שלה? האם צריך למחוק את המושג יחסי מרות כי זה בהסכמה? האם צריך לבטל את השכר מינימום ולאשר העסקה בשקל לחודש אפילו שברור שבחשיבה הכללית יהיו המון שינוצלו מזה. האם לאשר כתות שבה החברים בכת מבקשים שיכו אותם, ירביצו להם, וישתמשו בהם, בשביל לכפר על החטאים שלהם? להתיר את כל הדברים האלה באמת נשמע לך הגיוני??

      1. ואלמלא 'ועדי העובדים' (לי"ד)

        ואלמלא ‘ועדי העובדים’ הרי אנחנו נשינו וילדינו היינו משועבדים ב’סדנאות הזיעה’ מצאת החמה עד צאת הנשמה, בלי חופשות ובלי ימי מחלה ובלי שכר הולם וכו וכו’. וכבר כתב הראי”ה שמצבם של עבדים בימי קדם היה טוב לאין ערוך ממצבם של פועלים בימי ‘הקפיטליזם החזירי’ של המהפכה התעשייתית, שלמעבידם לא היתה כל איכפתיות לגורלם. זו ‘תקופת הזוהר’ שאתה מתגעגע אליה?

        בברכה, הלל פיינר-גלוסקינוס

          1. השקעה ברווחת העובדים - מרבה את רווחיות המפעל

            רווחת העובד ורווחיות המפעל – אינם נוגדים זה את זה. עובד הזוכה לתנאי עבודה משופרים – יעבוד ביתר מוטיבציה. אף הצורך של המעביד לשלם שכר הולם לעובדיו – מחייב אותו לפתח ולשכלל את שיטות הייצור כדי שירוויח יותר. למי שמעסיק עובדים זולים, אין שום תמריץ להתפתח.

            שיפור רווחתם של העובדים – מביא לעלייה ברמת חייהם ולהגדלת הצריכה שלהם. אף זה מביא לפיתוח של הכלכלה כדי שתוכל לספק את הצריכה הגוברת. כך ששיפור מצבו של העובד – מביא להגדלת רווחיות המשק כולו.

            בברכה, הפ”ג

        1. זה היה הפוך המהפכה התעשייתית שחררה המוני אדם מעבודות בסדנאות הזיעה לעבודות קלות יותר. וועדי העובדים התנגדו למהפכה התעשייתית (מחשש שהמיכון יגרום לפחות צורך בעובדי כפיים העובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה וכו’ ) וריחם הקב’ה עלינו וניצחו הקפיטליסטים את וועדי העובדים ואילו ניצחו וועדי העובדים הרי אנחנו נשינו וילדינו היינו משועבדים ב’סדנאות הזיעה’

          1. המאבק על הגבלת שעות העבודה - קצת היסטוריה (למשה)

            בס”ד יום ה’ לסדר לא תלין פעולת שכיר תשפ”ב

            למשה – שלום רב,

            ראה בויקיפדיה, ערך ‘יום עבודה בן 8 שעות’, שהזכויות הבסיסייות של העובד – לא היו דבר המובן מאליו. אדרבה, ‘בתקופת המהפכה התעשייתית בבריטניה… הייצור התעשייתי במפעלים גדולים – שינה את אורח החיים של האדם העובד, וכפה שעות עבודה ארוכות ותנאי עבודה קשים. תנאי העבודה היו ללא פיקוח, וכתוצאה מכך נפגעו בריאותם ורווחתם של העובדים. בתקופה זאת, העסקת ילדים היתה דבר שבשגרה, ויום העבודה ארך בין 10 ל-16 שעות, שישה ימים בשבוע’.

            במאבק להגבלת שעות העבודה החל תעשיין סוציאליסט בשם רוברט אוון שיישם זאת במפעל שלו ב-1810 אך חלפו יותר ממאה שנים עד שהרעיון הפך לנחלת העולם המערבי. באנגליה ב-1847 הגבילו את שעות העבודה לנשים וילדים ל-10 שעות ביום! בקנדה נאבקו העובדים ב-1872 על תשע שעות עבודה ביום. ב-1886 נאבקו בארה”ב ללא הצלחה על הגבלת שעות העבודה ל-8 שעות! (ראה ויקיפדיה ערך ‘אחד במאי’).

            המדינה הראשונה שחוקקה חוק המגביל את שעות העבודה ל-8 שעות היתה ספרד בשנת 1919. צרפת חוקקה את ‘חוק 40 השעות בשבוע’ רק בשנת 1936. ובקיצור הרבה שנים ומאבקים של ארגוני העובדים נצרכו כדי להגיע להישג זה המגן על רווחת העובדים ומקנה להם תנאים אנושיים, המאפשרים להם להקדיש זמן למשפחתם ולטיפוח השכלתם.

            אכן יש חברות בהן צברו אירגוני העובדים עם השנים כוח מוגזם, שהביא להסתאבותם מהגנה על זכויות העובדים הבסיסיות ללוחמים לזכויות יתר בפרט ל’קרובים לצלחת’. בפרט קיים הדבר כשהמעסיק הוא ציבורי, שמאפשר לבעלי כוח פוליטי ‘לחגוג בלי חשבון’.

            אבל המציאות הבריאה היא ששתי הדרישות הצודקות – רווחת העובדים ורווחיות המפעל – מפרות ומשלימות זו את זה. רעיון זה עלה כבר בידי משה בהיותו נסיך במצרים – הלך לפרעה ושיכנע אותו שיום מנוחה שבועי לעבדיו – רק יגביר את תפוקתם, והוא איפשר להם לנוח בשבת.

            בברכה, אליעם פיש”ל וורקהיימר

            אגב, חוזה המדינה ד”ר ב”ז הרצל, הלך רחוק יותר ודיבר על שבע שעות עבודה ביום, ולכן הציע שאת ה’מגן דוד’ שבדגל המדינה יקיפו שבעת כוכבי זהב כנגד שבע שעות העבודה שביום. אך שלא כחזון המדינה – ל’שבע שעות עבודה ביום’ לא הסכימה האנושות.

            1. אתה מפספס את העיקר. וועדי עובדים וכל קבוצה בעולם דואגת לאינטרסים שלה וזה בסדר גמור. אבל קבוצה שדואגת לאינטרסים שלה יש לה ראיה צרה וחוץ מהפגיעה באחרים לפעמים הם פוגעים בקבוצה עצמה. וועדי העובדים ניסו לעצור את המהפכה התעשייתית ולמזלינו לא הצליחו אילו היו מצליחים שןם הגבלת שעות העבודה לא היתה עוזרת להוציא אותנו מעבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה. אחרי שבאו פירות המהפכה התעשייתית אז יש דברים שוועדי העובדים הצליחו במאבקם. בכל אופן חוקים שאסרו על התארגנויות עובדים הם פסולים וחוקים הנותנים בעלות לוועדי עובדים על נכסים שאינם שלהם הם פסולים. אין שום מקום בו ‘אירגוני העובדים צברו כוח מוגזם’ יש מקומות שבהם נחקקו חוקים שנתנו לוועדי העובדים נכסים שאינם שלהם.

              1. ולכן נחוצה הסכמתו של 'אדם חשוב' (למשה)

                בס”ד י”ב למב”י פ”ב

                למשה – שלום רב,

                נכון שאיגוד עובדים עלול לראות רק את האינטרס הצר של חבריו, ולכן אומר רבא (ב”ב ט) שאף שיש סמכות לטבחי העיר להגביל את התחרות ולקנוס את העובר על הגבלותיהם (כשם שבני העיר רשאים להתקין תקנות ו’להסיע על קיצתם’),

                בכל זאת ‘אם יש בעיר ‘אדם חשוב’, תלמיד חכם שענייני הציבור מוטלים עליו – צריכות ‘תקנות האיגוד המקצועי’ להסכמת מרביץ התורה שבמקום, שימצא את האיזון הנכון בין הצורך בתחרות חופשית המקדמת את השוק ומטיבה עם הצרכנים, לבין הצורך של העובדים במניעת תחרות פרועה של ‘איש את רעהו חיים בלעו’.

                בברכה, חיים בלאו

                1. 'נר לא' - נר למאה' - - יתרונותיה הכלכליים של השותפות

                  בס”ד אח”ד בעומר פ”ב

                  ויש מצבים שדווקא השותפות מטיבה עם שני הצדדים ומאפשרת לאחד משאבים ולחלק בצורה מושכלת את המטלות בצורה שתיטיב עם כולם. מובן שזה ניתן לעשות רק בצורה וולונטרית, כאשר השותפים מתאגדים מצוד רצון חופשי ותחושת אחווה ואמון הדדי.

                  אולי משום כך חל ברוב השנים ‘יום העבודה’ האחד במאי בפרשת קדושים. גם מצד שבפרשה קוראים על מצוות ‘לא תלין פעולת שכיר’, אלא גם מצד שהתנאי לשותפות מוצלחת הוא האהבה ההדדית של ‘ואהבת לרעך כמוך’ והשאיפה לחיות בקדושה כמלאכי השרת שאין ביניהם קנאה ותחרות – הם תנאי היסוד לאפשרות של חברה שיתופית מצליחה., שבה חיים בתודעה של ‘אם אין אני לי -מי לי’ אבל גם ‘כשאני לעצמי – מה אני.

                  בברכה, הלל פיינר-גלוסקינוס

  8. אני באמת לא מבין למה הרב מיכי מתעקש לכנות את אנשים הללו ליברלים בעוד הם אינם כאלו כלל וכלל. אלו פרוגרסיבים ולא ליברלים. הפרוגרסיביות היא דת השוויון בעוד הערך העליון ( והיחיד. ומצד האמת הוא כלל לא ערך אלא אמצעי ) של הליברליזם הוא החירות. שוויון וחירות הם לא אותו דבר. אכן הפרוגרסיביות נולדה מתוך הליברליזם אך היא הדת שבה הכפייה הדתית היא הגדולה ביותר מבין כל הדתות שיש

    למען האמת הפרוגרסיבים הם האויבים הכי גדולים של הליברלים ולא השמרנים

    ראו פה :

    https://iyun.org.il/article/perils-of-liberalism/classic-liberalism-and-progressivism/

    1. וביחס לשתי הדתות הללו :

      החירות ( או אוטונומיה) היא לא ערך אלא אמצעי ( חיוני והכרחי). הריקנות של העולם החילוני הפכה את המכשיר הזה למטרה.

      השוויון לא רק שהוא לא ערך אלא גם אמצעי הוא לא. הוא אנטי ערך . הוא האויב של כל ערך אחר ושל ערכים בכלל ( הסברתי את זה אחד הטורים פה למה).

      1. שוויון הזדמנויות הוא ערך

        בס”ד כ”ז בניסן פ”ב

        לעמנואל – שלום רב,

        התפיסה הקומוניסטית שלפיה כל אחד צריך לקבל בין אם השקיע ובין אם התעצל – היא אכן בעייתית מבחינה ערכית מפני שהיא מונעת מהאדם את התמריץ להשקיע ומביאה לדריכה במקום.

        אך יש שוויון שהוא מטיב מבחינה ערכית והוא ‘שוויון ההזדמנויות’ המאפשר גם למי שלא נולד בתנאי חיים קלים – את ההזדמנות לעמול ולהתקדם. אחרת נחיה בעולם מקובע, שבו ‘בתר עניא אזלא עניותא ללא סיכוי לצאת מזה’.

        בברכה,אליעם פיש”ל וורקהיימר

        1. אף אחד לא נגד שוויון הזדמנויות ( חוץ משבאמת אין דבר כזה שוויון הזדמנויות מוחלט). זו סתם הוגנות בסיסית. וזה לא השוויון שעליו מדברים פרוגרסיבים. הוא בכלל הרבה יותר גרוע מהקומוניזם שבליבו יש אמת גדולה (” כל אחד תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו “) שהיא באמת הליבה של מצוות צדקה אבל שבלי השגחה של אלוהים ותחת שלטונו של האגו והטבע האנושי הוא גרוע פי כמה מהקפיטליזם החזירי אפילו.

          תנאי חיים קלים או קשים הם דבר יחסי ואין להם דבר עם אושר ושמחה. וחוץ מזה התעסקות סוציולוגית במיקום הסוציואקונומי של אדם(מיקומו בסולם החברתי ) היא התעסקות של שקר והל ומאפיינת את הריקנות הפוסטמודרנית פרוגרסיבית חסרת הערכים והמטרות של “מאמיניה” ( אי אפשר לקרוא להם מאמינים. הם “אנטימאמינים”)

  9. השאיפה שלי יהיה מה שיש לזולתי – היא ה’קנאה’ המוציאה את האדם מן העולם. לעומת זאת ‘ואהבת לרעך כמוך’, השאיפה שהטוב שזכיתי לו – יהיה גם לחברי – היא ‘כלל גדול בתורה. אך גם בזה. הטוב האמיתי שאני יכול לתת לרעי – הוא טוב שאינו מאכיל אותו ‘נהמא דכיסופא’ של ‘אכילת חינם’, ולפיכך כותב הרמב”ם שהצדקה המובחרת היא ‘לתת לנצרך חכה’ שאיתה יוכל להתפרנס בכוחו העצמי.

    בברכה, אפו”ר

      1. ואם הרוב יהיו דתיים?(ואם כולנו?) לכאורה לפי הרוח הליברלית מדברייך, גם לא. (ג.נ אני מאוד מזדהה) לכן חוזרת השאלה כיצד אפשר להיות ליברל, לא מצד הפלורליזם(שמצדד באמת של דרך אחרת) שלזה התייחסת במאמר, אלא מצד הכפייה. בעיקרון יש עונשים על עבירות וכופים גם על המצוות.

השאר תגובה