עם פטירתו של פרופ’ דוד הלבני וייס ז”ל (טור 485)

בס”ד

הבוקר (יום ד) התבשרנו על פטירתו של פרופ’ דוד הלבני וייס, מחוקרי התלמוד הידועים והבולטים בדורות האחרונים. למרות שלא עסקתי במשנתו ובכלל איני עוסק במחקר אקדמי של התלמוד (וגם לא מאד מעריך את התחום הזה), חשבתי שמן הראוי להקדיש לו כמה מילים.

רקע כללי

הלבני נולד ברוסיה הקרפטית בשנת 1927, למד אצל סבו בסיגט מרמורוש, והוסמך לרבנות בגיל חמש עשרה. בשואה נשלח לאושוויץ ומטהאוזן, ובגלל קאפו בשם וייס החליט אחרי השואה לשנות את שמו להלבני. בשנת 1947 הידר לארה”ב, ושם למד בישיבת חיים ברלין (אצל ר’ יצחק הוטנר), תואר רשון ושני בפילוסופיה בקולג’ ברוקלין ובאוניברסיטת ניו יורק, ואת הדוקטורט בתלמוד עשה בבית המדרש לרבנים בניו יורק (ה-JTS הקונסרבטיבי). תלמיד חבר של ר’ שאול ליברמן בביהמ”ד לרבנים, ולימים החליף אותו בראש הסמינר ובית המדרש הקונסרבטיבי. במקביל לימוד תלמוד במוסדות אקדמיים שונים בארה”ב ובישראל (בר אילן והאוני’ העברית). בשנת 1983 פרש מהנהגת התנועה הקונסרבטיבית עקב מחלוקת על מינוי רבניות, ואף הקים תנועה קטנה משלו שלא הצליחה להתרומם. הנהיג קהילה במנהטן, וגם שם ניהל ויכוחים סביב חידושים הלכתיים שונים (ניסה לסייג עליית נשים לתורה), בשנת 2004 עלה לישראל, בשנת 2008 זכה כאן בפרס ישראל לחקר התלמוד, וכאמור נפטר כאן בישראל היום בבוקר.

את תולדותיו, בעיקר בתקופת השואה, הנציח בספרון מרתק בשם עלה לא נידף. קראתי אותו מזמן וכבר איני זוכר פרטים, אבל מבחינתי הוא מומלץ מאד. בספרו שבירת הלוחות, הוא פורס את משנתו התיאולוגית ביחס לשואה. הוא טוען שם שאין לה אח ורע מבחינה היסטורית (כלומר ההבדל מאירועים אחרים אינו רק כמותי), ואין לה גם הסברים היסטוריים סבירים, וגם דוחה את האפשרות לראות בה עונש אלוקי.

תשעת ספריו המחקריים העיקריים נקראים מקורות ומסורות (על מסכתות וסדרים שונים בש”ס), ועוד ספר מוקדש למבוא כללי לשיטתו. ככל הידוע לי, הוא נחשב כמחדש ההבחנה בין אמוראים לסתמאים, וטענתו היא שקטעי הסתמא בתלמוד הבבלי נכתבו על ידי הסתמאים שחיו מאות שנים אחרי האמוראים (במאות השישית עד השמינית, כמאתיים שנה אחרי האמוראים האחרונים), והם גם היו אלו שערכו את התלמוד (בניגוד למימרא בתלמוד עצמו ש”רבינא ורב אשי סוף הוראה”, שמקובל היה לפרשה כאילו הם אלו שערכו את התלמוד. הלבני מציע למימרא הזאת פירוש אחר.

הערה על תפיסותיו השמרניות

כאמור, בשנת 1983 החליט לפרוש מהסמינר ומהתנועה הקונסרבטיבית עקב מחלוקת על מינוי נשים כרבניות. מעודי לא הבנתי את הצעד הזה, שכן מינוי נשים כרבניות הוא צעד מתון מאד ואין זו בעיה קשה לבסס אותו הלכתית. בתנועה הקונסרבטיבית היו בעיות קשות הרבה יותר ביחסה להלכה, והפרישה על רקע ויכוח מינורי כזה נראתה לי תמיד תמוהה. ייתכן שהוא הבין שאין זה מקומו, והשתמש בקש הזה כדי לרדת מהעץ. איני יודע.

ראיתי בוויקיפדיה שארגונים אורתודוקסיים מתונים כמו ‘העדה’ סירבו לאמץ אותו ואת חבריו הפורשים, בגלל שלא הביעו התנגדות לנסיעה בשבת וביטול חלק מדיני האישות, ודווקא על נושא שולי כמו רבנות נשים עלו על בריקדות. אכן לא מובן.

לפי התרשמותי הייתה בו נוקשות הלכתית-מסורתית כלשהי (אולי מורשת הונגרית מחינוכו בסיגט. היהודי יכול לעזוב את סיגט, אבל סיגט לא עוזבת את היהודי), אבל היא התבססה יותר על שיקולים סוציולוגיים מאשר מהותיים. מינוי רבניות, כאמור, הוא נושא קל במישור העקרוני. כיום יש כבר קהילות אורתודוקסיות שעושות זאת, ובעיניי זה עניין טריוויאלי ממש. הלבני היה מודע לזה היטב, אבל חשב שהשעה עדיין לא הוכשרה. כלומר המניעה הייתה סוציולוגית ולא מהותית. במובן הזה הוא היה מסורתי מאד.

צריך להבין שמדובר באדם שהיה מודע היטב לבסיס התיאולוגי והמטא הלכתי של התפיסה היהודית וההלכתית. הוא היה ממפתחי התפיסות הקונסרבטיביות, כלומר לא היה מסורתי במובן המקובל. הייתה לו תיאוריה מפורטת ומפורשת של ההלכה, וזה אינו אדם שעוסק רק במסורת במובנה הסוציולוגי. ובכל זאת, נראה ששיקולים סוציולוגיים גברו אצלו על שיקולי מהות.

לכן עליי להבהיר שכשאני אומר שהוא היה מאד מסורתי ומאד שמרן, אני דורש זאת לגנאי. מדובר בשמרנות במובנה השלילי, כלומר בתפיסה שדוחה עמדות או טיעונים משיקולים זרים (רק כי לא מקובל לעשות כך), למרות שברמה המהותית והעניינית הם כן נכונים וראויים. הסברתי לא פעם שחוסר הענייניות היא תמציתו של הפגם שאני רואה בשמרנות (כמו גם בחדשנות).

מפגש שלי איתו

לי יצא להיפגש אישית עם הלבני סביב שנת 1990 (אני לא זוכר בדיוק). הוא ישב אז בארה”ב, והיה  מבקר מדי פעם בארץ כאיש אקדמיה ידוע. אני אז עסקתי בדוקטורט שלי בפיזיקה באוניברסיטת בר אילן (מהצהרים. לפנה”צ למדתי בישיבה בבני ברק). יום בהיר אחד קיבלתי ממנו טלפון והוא שאל אם אני מוכן להיפגש איתו לארוחת צהרים בבר אילן. שאלתי במה מדובר, והוא אמר שהוא עוסק בהכנת ספרו מקורות ומסורות על מסכת ב”ק (יצא בשנת 1993), ובמסגרת עיונו בסוגיית ‘דיו’ (ב”ק כה) הוא קרא מאמר שלי ורוצה לשוחח עליו. מדובר על אחד המאמרים הראשונים שכתבתי (דומני שזה השני), והוא עסק בלוגיקה של מידת הקל וחומר (זה היה ניתוח ראשוני, ומאז העניין התפתח הרבה יותר). כמובן שראיתי בזה כבוד והסכמתי.

כשהגעתי לארוחה התברר שהוא היה שם עם אנשי סגל המחלקה להיסטוריה או תולדות עם ישראל (אני כבר לא זוכר) שאירחו אותו. אנחנו שנינו התכתשנו שם בלהט על פרטי הסוגיה מול עיניהם הנדהמות. אני זוכר שהלבני היה כל כך עמוק בעניין שהוא אפילו לא שם לב שיש לנו קהל, ושבעצם אלו המארחים שלו שהוא אמור לשוחח איתם ולו רק מחמת הנימוס. ראיתי אצלו אז אהבת תורה אמיתית. אני כבר לא זוכר את הפרטים שנדונו בינינו (בטח הם מופיעים בספרו על הסוגיה שם), אבל בדיון התברר לי שהוא ראה בעיה בסוגיה הנ”ל, וטען שאין לה פתרון אלא במישור המחקרי (לבצע ריבוד כלשהו של הסוגיה ולהפריד בין מרכיבים שונים בתוכה). כשקרא את המאמר שלי הוא ראה שאני מציע פתרון לאותה בעיה שהטרידה אותו, בלי להיזקק למתודות אקדמיות (ניתוח לוגי). כאדם בעל יושר אינטלקטואלי הוא ראה חובה לעצמו לבדוק האם אכן יש כאן פתרון לבעיה, ואז הוא ייאלץ לוותר על פתרונו האקדמי, וכך הגענו לדיון.

כאמור, איני זוכר את הפרטים, אבל למיטב הבנתי הצעתי אכן פותרת את הבעיה שהטרידה אותו. הוא לא השתכנע בסופו של דבר, וסיכם את הדיון בכך שנדרש פתרון מחקרי. אני תמיד חשבתי שזו הייתה סתם עקשנות, מפני שקשה לאדם לוותר על תזות מחודשות שלו, בפרט ששם היה מדובר בתורף משנתו (ההבחנות בין רבדים בסוגיא – סתמאים ואמוראים). אבל ייתכן שדווקא אני זה שהיה מוטה ולא ויתרתי מאותה סיבה עצמה. כאן רציתי להביא את הדברים לשבחו. מעבר לאהבת התורה שראיתי אצלו, כדאי לשים לב שלמרות שאולי בשורה התחתונה היה לו קשה לוותר (או שלא), בכל אופן הוא ראה חובה לעצמו להזמין בחור צעיר ולא מוכר שכתב מאמר לא אקדמי על הסוגיה, כדי ללבן את העניין ולבחון ביושר האם אכן יש קושי והפתרון שלו נחוץ או לא. כאמור, לגבי המסקנה ניתן להתווכח (אולי אנסה לקרוא שוב בספרו כדי להיזכר ולחשוב שוב), אבל צעד כזה היה מאד מרשים מבחינתי. ראיתי אצלו ביטויים מאד מרשימים גם לאהבת תורה, גם ליושר אינטלקטואלי וגם לענווה. עובדה שכל זה השתמר אצלי עד היום (בניגוד לקושי בסוגיה, שהשתמר אצלי פחות).

אביא כעת עוד היבט אנקדוטלי שנוגע בעקיפין להלבני, ומזכיר לי מאד את הסיפור שהבאתי כאן למעלה.

מבט ספרותי על המחקר התלמודי

בספרו של הרב פרופ’ ש”ז הבלין, מסורת התורה שבעל-פה, בנספח 2 לפרק ח (עמ’ 304), מופיע ניתוח של אפיזודה מספר ההבטחה של חיים פוטוק (ראו בקצרה את מאמרו בדעת, כאן בנספח 2). ספר זה הוא המשך לספרו הנבחר (או הדגול בתרגום העתיק שאני קראתי בצעירותי), ששני גיבוריו הם שני צעירים מרקעים שונים: דני סונדרס, בנו של רב בקהילה חסידית שמרנית וסגורה מאד שבסופו של דבר מגיע להיות פסיכיאטר, וחברו ראובן מלטר, בנו של חוקר תלמוד ידוע (עם אוריינטציה קונסרבטיבית), שמתקבל לישיבה שמרנית ומנסה לקבל ממנה סמיכה לרבנות. אחד השיאים של הספר (בפרק 15) הוא מעמד של בחינת סמיכה לרבנות של ראובן מלטר, שנבחן בעל פה מול ועדה של שלושה בוחנים מרבני הישיבה. אביא כאן את כל הקטע (מתורגם מאנגלית על ידי הבלין. הדובר הוא ראובן מלטר, הנבחן):

… לא היו שום הקדמות, הרב גרשנזון חייך לתוך זקנו ובקול רך שאל שאלה בעניין הנוגע לדין בשולחן ערוך יורה דעה, חיבור מהמאה הט”ז בהלכה היהודית, שהיה עלי, לשלוט בו יחד עם ידיעה במסכת חולין ומסכת נוספת לפי בחירתי, ועם ביאורי המפרשים החשובים לחומר הנ”ל. נדרשתי לדעת את הכול בעל פה. ידע אחר לא נדרש.

עניתי לשאלת הרב גרשנזון, לאט ובשקט. הייתה זו שאלה פשוטה והשבתי לה בפשטות כנדרש. הוא שאל שאלה נוספת מן יורה דעה, ועניתי כמקודם. הוא נד בראשו וחייך בהוסיפו לשאול שאלה מורכבת יותר מאותו ספר. בתשובתי פירטתי את הדעות השונות של המחברים והמפרשים וסיימתי במסקנה ההלכתית.

כך זה נמשך ארבעים דקות בערך, הדיקן יושב בכיסאו ואצבעותיו תחובות בחזייתו, הרב גרשנזון שואל שאלות ביורה דעה, והרב קלמן מחריש ומהורהר ונראה עגום …, מעשן הרבה.

שלושת רבעי השעה מאוחר יותר ועדיין אני משיב לשאלות ביורה דעה… קצת לאחר מכן סיים הרב גרשנזון את חלקו והשתתק, כנראה מרוצה מידיעתי ביורה דעה.

לאחר שהיה קצרה החל הרב קלמן בשאלותיו, הוא בקשני להסביר קטע ממסכת חולין. הכרתי את הקטע מיד. היה זה הקטע אותו נתבקשתי לקרוא בכתה מספר חדשים קודם לכן. קטע קשה ובו מלים בעיתיות שנדרשתי לחזור עליו שוב ושוב. ציטטתי את הקטע, הסברתיו וציינתי לכמה מן המפרשים שעליו וביארתים. הוא חזר וביקשני לבאר את המלים והתקשה להבין כיצד חלים על המלים הללו המשמעות והביאור אותם הצעתי. אמרתי לו שכך פירשו הראשונים, והוא הגיב ברוגז, יודע אני את הראשונים, ברם כלום אתה מרוצה מן ההתאמה של המשמעות למלים. השבתי שכן …

שוב שתיקה, הרב קלמן מצטט מאמר באחד הראשונים שציטטתי קודם לכן, מאמר המכיל הפניה למסכת אחרת, אף שם נמצאת מלה דומה לזו הנידונה כאן, וביקשני להסביר הקטע במסכת האחרת. הייתה זו מסכת שלא נבחרה על ידי ולא נקבעה למבחן. הרב גרשנזון התכונן להגיב ואף הדיקן, אך כבר הספקתי להתחיל בתשובתי. שמחתי להזדמנות לדון באותו קטע, שהיה שגור על פי …

רבים מתלמידי החכמים היהודיים האורתודוקסים מאמינים שהנוסח הנדפס של התלמוד הבבלי הוא המושלם והמשוכלל של מסורת התורה שבעל פה, ושדבריו זהים בזמן, במקור, ובקדושה ללימודים שיצאו מפירוש התורה עצמה.

זו עמדה שאבי ואני לא יכולנו לקבל. יש בתלמוד הרבה טעויות נוסח, יותר מדי תיקונים והחלפת מלים של הטקסט אפילו כנגד דברי התלמוד עצמו מכדי שנוכל להאמין שהטקסט הוקפא כך. אנו רואים את התלמוד מכיל כמעט אלפי שנים של אידיאות ומסורות שהיו בתוקף, אנו רואים את הטקסט התלמודים זורם, חי, כגוף של מים שוטפים עם זרמים שזורמים לתוכו וממנו. הקטע במשנה שאליו הנחה אותי הרב קלמן העיד בבירור על זרימה כזו.

באנו לגולת הכותרת, הדוגמא המוחצת והמדהימה שתכנן מלטר להמם בה את יריביו הרבנים השמרנים ולהוכיח להם את צדקת המחקר הביקורתי הפילולוגי. וכך התיאור בעמ’ 345 (התרגום הוא שלי והוא תרגום חפשי, ולא בדקתי בהוצאה העברית של ספר זה):

עברנו מסוגיה לסוגיה במסכת סנהדרין עד שמצאנו עצמנו עומדים במשנה שמונה עשרה הבדלים שבין דיני נפשות לבין דיני ממונות. קראתי את לשון המשנה בעל-פה ובמקום להמשיך בסוגית הגמרא שלאחריה דילגתי דפים אחדים עד למקום שבו אחד האמוראים תוהה על המניין שבמשנה באומרו שהוא רואה במשנה זו רק תשעה הבדלים. הגמרא מיישבת את הקושי אולם הסבר זה לא הניח את דעתי.

– ‘לאמורא האחר לא היה אותו נוסח במשנה כמו לראשון’, אמרתי והמתנתי בשתיקה. פני הדיקן הפכו את צבעם הורוד לאדום עז. פני ר’ קלמן החווירו מעל ללובן צווארונו ואילו ר’ גרשנזון צמצם את מבטו אלי .

– ‘היכן מצויה אותה משנה אחרת?’ הוא שאל רכות, “היא איננה בנוסח של התלמוד הבבלי ולא בנוסח של התלמוד הירושלמי”.

– ‘לא’!

– ‘היכן היא?’

– “בכתב-יד”!

– ‘בכתב-יד?’ קרא ר’ גרשנזון.

– ‘ראית כתב-יד זה?’ שאל ר’ קלמן בהרימו את קולו.

– ‘כתב-יד זה מופיע בהוצאת נפולי של המשנה’ אמרתי.

– ‘הוצאת נפולי של המשנה’ חזר ר’ קלמן בהשקיפו עלי. כל עולמו התורני נפגש באתגר מסוכן. כל המסגרת של ההתעמלות הרוחנית שבה היה משבץ סוגיה זו עלה בעשן לנוכח שינוי הנוסח שנמצא בהוצאה של המשנה מן המאה הט”ו.

– ‘היכן ראית הוצאה זו של המשנה?’ שאל הדיקן לפתע בהרימו מעט את קולו.

– ‘בספרית הסמינר ע”ש פרנקל’ אמרתי.

– שפתיו נפתחו, אנחה קלה נשמעה מביניהן. נשען לאחוריו ולא אמר דבר אבל האדמומיות שבפניו העמיקה וגברה.

– ר’ גרשנזון שאל: ‘המצאת כתב-יד זה בכוחות עצמך ‘ראובן?’

– ‘כן’.

– ‘למדת את הסוגיה ועלה בדעתך ליישב את הקושי בעזרת ההנחה שהייתה משנה בנוסח אחר, והלכת ומצאת אותה?’

–  ‘כן’!

הוא נד בראשו בחומרה, החיוך נמחה מפניו. הוא אינו חושש מתיקון המיוסד על הוכחה מחוץ לסוגיה, כל עוד ההוכחה מצויה ונתמכת מן התלמוד באיזה מקום שהוא. אולם לאמץ תיקון המבוסס כולו על מקור שאינו מתוך התלמוד יש בזה סכנה. שיטה זו מעמידה בסכנה את סמכות התלמוד, המקורות שעליהם יכולים לבסס את המשפט התלמודי. ראשו נע אנה ואנה.

ר’ קלמן ישב בנוקשות על כיסאו, עיניו מעורפלות. הוא נראה כמי שאינו כיצד להגיב.

במעמד הזה הם שואלים אותו על קושי בסוגיה כלשהי והוא מציע להם פתרון מחקרי, שכמובן לא מקובל עליהם. זהו כמובן חלק מאותו מתח בין הישן לחדש שמתואר בדמויותיהם של שני החברים, אלא שהפעם הוא מופיע בהקשר של שיטות הלימוד (האקדמית מול המסורתית), ומלטר ובנו החוקרים מול הרבנים שמשתמשים בשיטות הלימוד והעיון המסורתיות.

רש”ז הבלין מנתח את האפיזודה הזאת, ומנצל את הידע האנציקלופדי המקיף והמעמיק שלו כדי לנסות ולאתר מהי הסוגיה, מיהם הבוחנים, ועל דמויותיהם של מי בנויים גיבורי הסיפור.[1] יצא לי כמה פעמים לשוחח ולהתכתב עם רש”ז הבלין (שהפציע מדי פעם גם באתר כאן), ובין היתר גם על הנושא הזה. איני זוכר אם התכתבנו או דיברנו על הניתוח של האפיזודה הזאת, אבל הוא אמר לי וגם שלח לי חומר כתוב, שקצת מבהיר את הדברים.

פוטוק עצמו מודה להלבני על ייעוץ בנושאי מחקר תלמודי, ומכאן לא רחוק להניח שהחוקר מלטר, אביו של ראובן, בנוי בצלמו כדמותו של הלבני. הבלין כותב במאמרו הנ”ל:

בספר הזה נעשה ניסיון, אולי ראשון, להעלות לדיון באופן מפורט ובליווי דוגמאות, את הניגוד בין שתי שיטות הלימוד הללו, ובמגמה כמובן להוכיח את עליונותה של השיטה המדעית בלימוד התלמוד.

אבל הוא מוסיף:

דא עקא, שהדוגמאות שהובאו שם, ובדרך של מן הקל אל הכבד, יש בהם רמזים ברורים המאפשרים זיהוי מדוייק, ומתברר שכולם אין בהם ממש, מבחינה למדנית ומבחינה מדעית כאחד.

הוא מזהה את הישיבה המכונה בסיפור ‘הישיבה ע”ש הירש’ כישיבה-אוניברסיטה בניו-יורק, ואף מזהה את שלושת הבוחנים: הרב גרשנזון הוא הרב י”ד סולובייצ’יק, הרב קלמן הוא הרב ירוחם גרליק, והדיקן הוא הרב בלקין נשיא הישיבה.

וכך הוא כותב:

הבחינה הופכת להיות מאבק בין הרב קלמן ובין התלמיד מלטר. תחילה מלטר מפרש סוגיה ומתקנה בעזרת מקבילות במסכתות אחרות, לאחר מכן מפרש סוגיה בעזרת מקבילה בתלמוד הירושלמי, ובדפוס הראשון דווקא – שהוא כעין מקור זר שלא מתוך הגמרא עצמה, אך בכל זאת הלא הוא תלמוד, ולבסוף הוא מכריע את הדיון בהבאת פירוש לסוגיה המיוסד על תיקון מכתב יד, שזהו שימוש במקור חיצוני כדי לפרש את הגמרא, שהוא דבר בלתי נסבל בעיני ראשי הישיבה.

התיאור של האפיזודה הזאת מספיק מפורט כדי לנסות ולאתר את הסוגיה שבה מדובר, וכאן אנחנו חוזרים שוב להלבני.

ביקורתו של הבלין על הלבני, וזיהוי הסוגיה

כאמור, הלבני הוא אבי השיטה שמפרידה בין אמוראים לסתמאים שערכו את התלמוד, ואף טוען שיש ביניהם פער של מאות שנים.[2] הבלין חולק בתוקף על התזה של הלבני, ואף כתב על כך בספרו הנ”ל ובמאמרים שונים. הוא טוען שהבסיס הראייתי של התזה הזאת רופף מאד. כאינדיקציה לכך, הוא כותב שבמבוא למסורות ומקורות על סדר נשים, הלבני מצא לנכון להביא סוגיה שתדגים ותוכיח באופן מובהק את שיטתו לגבי הסתמאים. טוב, לא מדובר בסוגיה שנדונה איתי בב”ק, אלא בסוגיית הבבלי בסנהדרין לו ע”ב: “אמר רבי אבהו: עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות…”. שימו לב שמדובר בסוגיה שכלל לא שייכת לסדר נשים שבו עוסק הספר. מכאן הסיק הבלין שבכל סדר נשים הלבני לא מצא דוגמה מובהקת אחת לשיטתו, ובעצם נראה שבכל הש”ס כולו ישנה רק הדוגמה של סוגיית סנהדרין הנ”ל.

לא תתפלאו לשמוע שסוגיית סנהדרין הנ”ל היא היא הסוגיה שעליה נבחן ראובן מלטר (כזכור, הלבני היה היועץ התלמודי לספר). כל המהלך שתואר למעלה, מקבילות ממסכתות אחרות, מקבילה מהירושלמי בדפוס ראשון דווקא, והכרעה על ידי תיקון מכתב יד, כל זה אכן מופיע בטיעונו של הלבני מסוגיית סנהדרין הנ”ל. לאחר מכן, הבלין עצמו נכנס לעובי הקורה ומראה בטיעונים מחקריים שונים מדוע כל המהלך הזה בסוגיית סנהדרין אינו נכון (כמו שגם כתבו חוקרי התלמוד אלבק ואפשטיין לגבי הסוגיה ההיא), כלומר שאפילו הדוגמה הבודדת הזאת לשיטתו של הלבני לא מחזיקה מים.

עד כאן האנקדוטה. יהיו הדברים לעילוי נשמתו של פרופ’ הלבני ז”ל.

[1] דומני שיש לרש”ז הבלין תחביב של זיהוי דמויות ספרותיות. זכור לי לדוגמה טענה דומה שלו לגבי ספריו של חיים גראדה, צמח אטלס ומלחמת היצר (ששניהם על בסיס אוטוביוגרפי ברור של גראדה, ולכן בהחלט יש הצדקה לנסות ולזהות דמויות שמופיעות בהם). הוא מנסה לזהות מיהו צמח אטלס, אחד מגיבורי הספרים הללו. ישנן בספרות כמה הצעות לזהותו, והבלין מציע זיהוי משלו.

[2] ראו בכל ספריו ובהקדמות, וכן במאמרו ‘עיונים בהתהוותו של התלמוד הבבלי’, סידרא כ, תשסו.

52 תגובות

  1. אמנם שיטת הלבני בהפרדתם המוחלטת של הסתמאים והאמוראים הותקלה בקושיות רציניות על ידי חוקרי תלמוד, אבל תהיה זו הפלגה לפקפק בכלל מחקר התלמוד. יש מספיק פירות מוכחים למחקר.

    1. איני מפקפק בכלל המחקר התלמודי, ובטח לא בגלל הביקורת על הלבני (שבעצמי איני מכיר את פרטיה). התחום בעיניי מכיל לא מעט עבודה חסרת כל חשיבות, וגם הדברים המשמעותיים (המעטים) בד”כ לא מדברים אליי אישית. לדעתי ניתן להסתדר היטב בלעדיהם (הפספוסים לא יהיו גדולים, גם אם אינך בקיא במחקר האקדמי). יש יוצאי דופן כמו הנשקה, אבל זה בעיקר בגלל השילוב שהוא עושה עם הלמדנות הקלסית, שהוא מאד נדיר.

  2. בס”ד א’ בתמוז פ”ב

    אם הרבנים גרשנזון וקלמן הם כינויים, הרי שחוקר תלמוד בשם צבי מלטר שהתמחה בפרשנות מחודשת בתלמוד על פיהן של גירסאות של כתבי יד עתיקים – היה ונברא.

    הוא היה ספרן הספריה המדעית היהודית בברלין ותלמידו של משה שטיינשניידר. בשנת 1900 עבר לארה”ב והיה פרופסור ב’היברו יוניון קולג’ ואחר כל ב’דרופסי קולג’, שם לימד ספרות רבנית. בין השאר הוציא מהדורה מדעית של מסכת תענית של התלמוד הבבלי, שבה צויינו חילופי גירסאות מכתבי היד העתיקים, ועל פיהם הוצעו גם ביאורים מחודשים לסוגיות. אם היה לו בן בשם ראובן, אינני יודע. ב’ויקיפדיה’ בערכו אין מידע על משפחתו…

    בזיהויים (המוצע ע”י פרופ’ הבלין) של מתנגדי הפרשנות ע”פ גירסאות מכתבי יד עם הגרי”ד סולובייצ’יק והרב בלקין, אני קצת נוטה לפקפק. בישיבה יוניברסיטי שבהנהגתם היו גם פרופסורים שעסקו בחקר התלמוד. הם כנראה לא ראו את ניתוח הגירסאות ככלי פרשני מרכזי, אך קשה להניח ששלו אותו מכל וכל.

    בברכה, גמליאל גבריהו גרינגראס-גירונדי

    1. הבלין מזכיר אותו כהשראה לשמו של מלטר האב.
      זה שהיו חוקרי תלמוד בישיבה אוניברסיטה לא אומר שהיה להם מקום בביהמ”ד. בלי לבדוק אני מניח שלא.

    2. במאמרו של הרב אהרן ליכטנשטיין, שיטת ההמשגה הבריסקאית – השיטה ועתידה’, נטועים יח, עמ’ 30-32, מתייחס הרב ליכטנשטיין לחקר התלמוד. הוא רואה חשיבות רבה בבירור הנוסח המדוייק בהסתמכות על כתבי יד ובהכרת הרקע ההיסורי והריאליה, אך מתנגד לתפיסה הרואה בבירורים אלה את חזות הכל, ‘פתרון קסם’ המייתר את כל עיוניהם של הראשונים והאחרונים, כך שהשלילה הקיצונית של הסתמכות על כתבי יד לא קיימת שם. אם כבר היה אפשר לייחס את הרב גרשנזון והרב קלמן’ לחוגו של ה’חזון איש’…

      בברכה, גמליאל גבריהו גרינגראס-גירונדי

      וגם החזו”א לא שלל מכל וכל הסתמכות על כתבי יד. כשפירסם הרב אברהם רייסנר את מהדורתו לשער המים לרשב”א (שהתגלה בכתבי יד ע”י החוקרים פרופ’ לוינגר ופרופ’ מארכס וזוהה על ידם ע”פ המובאות ב’בית יוסף’) – סמך החזו”א את ידו על הזיהוי.

      אגב, בישיבה יוניברסיטי היה חוקר תלמוד בשם פרופ’ אברהם וייס, שקדם לפרופ’ דוד וייס-הלבני בזיהוי רבדים בסוגיות התלמוד, ועמד על כך שעריכת התלמוד היה תהליך מתמשך שהחל בתקופת האמוראים והמשיך בתקופת הסבוראים והגאונים. אך הלבני ותלמידו פרופ’ שמא פרידמן נ”י הרחיקו לכת וייחסו את כל הסתמות לתקופה הבתר- תלמודית.

      אף בוגר אחר של ‘ישיבה -יוניברסיטי’, פרופ’ ירחמיאל (רוברט) ברודי, במבוא הגדול שלו לפירושו המדעי למסכת כתובות שבתלמוד הבבלי, שיראה אור בקרוב בע”ה בהוצאת ‘יד הרב נסים’ – מסתייג מהמגמה לאחר את כל הסתמות לתקופת הסבוראים, ומבסס את דבריו בראיות. ברודי החל את דרכו האקדמית כמתמטיקאי שגילה את ‘משפט ברודי’, אך עשה ‘הסבה מקצועית’ לחוקר תלמוד וספרות הגאונים.

      עכ”פ מצאתי שיש באלון מורה יהודי בשם ‘ראובן מלטר’ העוסק בשיווק מערכות מיגון ואבטחה משוכללות. מעניין אם יש לו קשר לפרופ’ צבי מלטר או ל’ראובן מלטר’ של פוטוק 🙂

      1. לפי הנחתו של פרופ’ הבלין ש’המיועד’ הוא ‘שליסל-רומאן’ שדמויותיו מייצגות בשינוי-שם דמויות ממשיות, אפר היה להציע שחבירו של ראובן מלטר, בן האדמו”ר שהיה לפסיכולוג, מייצג את הפסיכיאטר הנודע פרופ’ אברהם טברסקי, שאביו היה אדמו”ר. אך כאן ניתקע באביו האדמו”ר של פרופ’ טברסקי, שכלל וכלל לא היה קנאי ומתבדל,אלא היה פתוח למודרנה, עסק בקירוב רחוקים ועודד את בניו ללמוד באוניברסיטאות.

        וכמדומני, שעדיף לומר ‘אלא מהא ליכא למשמע מיניה’, ויותר סביר שהסופר בנה דמויות שאינן זיהות לדמויות קונקרטיות, ולא היתה לו בעיה ליטול קו אופי מסויים מפלוני ולהרכיבו בקו אופי של מישהו אחר, ואין כאן תיאור ביוגרפי בשינוי שם. הדמויות מייצגות אבות-טיפוס’ לדרכי התמודדות עם דילמה היסטורית, ותו לא…

        בברכה, גמליאל גבריהו גרינגראס-גירונדי

        1. בס”ד א’ בתמוז פ”ב

          ואולי ההשראה לדמותו של ‘הרב גרשנזון’ = בן גרשון), באה מדמותו של הרב יהודה גרשוני, תלמידם של רבי ברוך בר והראי”ה קוק, שעמד בראש ‘ישיבת ארץ ישראל בניו-יורק. מעבר לעמקנות ליטאית (כפי שקיבל מר’ ברוך בר) – נודעה לרב גרשוני חיבה יתירה לתורה המסוגלת להביא ליישום מעשי של ההלכה במציאות מתחדשת, והוא עצמו ראה במגמה זו את ‘תורת ארץ ישראל’ וכמה מספריו מוקדשים לבירורי הלכה בנושאים אקטואליים העומדים על הפרק בעקבות תחייתו המדינית של עם ישראל. מאד מתאים לו שירווה נחת משליטתו של תלמידו ב’יורה דעה’, מאשר ממציאת גירסאות נידחות בדפוסים עתיקים.

          לעומתו אצל ‘נרב קלמן’ יש נטיה לעיון ביקורתי בשיטות הראשונים, מתוך תחושה שלא תמיד פירושי הראשונים מתיישבים בריווח בלשון התלמוד, ויש לבקש את שיטת הראשונים היותר מתיישבת בפשט הסוגיא. דומני שדמותו מתאימה לרב פרופ’ שמואל קלמן מירסקי, חוקר ספרות הגאונים ומהדיר מהדורה מדעית של השאילתות, שתורתם של הגאונים ממלאת את שאיפתו לפרשנות הקרובה לפשט סוגיות התלמוד.

          בברכה, גמליאל גבריהו גרינגראס-גירונדי

          1. בן החוקר ההופך לרב - חלום המחקר ושברו במישור היישום ההלכתי-מעשי הגיב:

            כדאי לציין שבסופו של דבר, על אף חיבתו של ‘ראובן בן דוד מאלטר’ לפרשות מחודשת על פי גירסאות כת”י’ – הרי ש’בסופו של יום’ הוא הופך לרב קהילה שחידושיו המחקריים הנועזים, לא תופסים מקום מרכזי בהדרכתו ההלכתית לקהילה.

            התהליך הפנימי העובר על בנו של ‘דוד מלטר’ עובר גם על ‘דוד הלבני’, שכמורה הלכה לקהילה הוא נוטה לשמרנות, הנרתעת מחידושים נועזים. ל’אבטיפוס’ הזה – חוקר נועז ופוסק שמרן – משתייך גם הרב פרופ’ בנימין זאב בנדיקט, רבם של הרב אליהו זיני ופרופ’ דוד הנשקה, שמחד תמך בגישת איחור הסתמות, ומאידך בתחום פסיקת ההלכה היה נטוע איתן במסורת ההונגרית-ייקית.

            בברכה, ג”ג גרגמ”ל

            אף בנו של פרופ’ דוד הלבני, ז”ל, הרב ד”ר אפרים בצלאל הלבני נ”י, אף שידיו רב לו בתחום נוסחאות הגניזה של התלמוד, בהן עוסק בעבודתו ב’מילון ההיסטורי של הלשון העברית – הרי מחקריו התלמודיים מתמקדים יותר בנושאים הלכתיים בעלי השלכה על הפסיקה למעשה – כגון ‘כללי פסיקת ההלכה שבתלמוד’ ו’ההבחנות בין איש ואישה – ופחות בהתפתחות השכבתית של הסוגיות

            1. כחבר שגדל (חלקית) בקהילתו של הרב בנדיקט ז”ל, אני מפקפק בתיאור הזה. הן על נועזותו כחוקר והן על שמרנותו כפוסק.

            2. דמותו ודרכו של הרב בנדיקט בהלכה, בהנהגת הקהילה ובמחקר – מתוארת במאמרו של פרופ’ דוד הנשקה, ‘”מת שאין לו מנחמים” – לדמותו של מו”ר הרב בנימין זאב בנדיקט ז”ל’. שם לא נזכרת תמיכתו של הרב בנדיקט בשיטת איחור הסתמות. לי זה זכור מקריאה לפני שנים רבות ב הקדמתו של הרב אליהו זיני לאחד מספריו העוסק בתרומת הסבוראים לעריכת התלמוד, וכעת חוששני שזכרוני הטעני.

              בברכה, גמליאל גבריהו גרינגראס-גירונדי

              בהערה 25 מזכיר את הערכתו של הראש”ל הרב יצחק נסים לרב בנדיקט. במאמרו של הרב ד”ר שלמה גליקסברג, ‘בתי המדרש לרבנים בנשיאות הראשונים לציון: רצף כמעט ללא תמורה’ (פעמים 135), מוזכר שהרב נסים רצה למנות את הרב בנדיקט בראש ‘בית המדרש לרבנים ודיינים’ שהקים בירושלים ב/נת תשי”ז, אך לא איסתייעא מילתא.

      2. הרב ליכטנשטיין הוא ראיה לסתור. הוא נהג בדיוק כמו שתיארתי לגבי הישיבה אוניברסיטה ביחס לבנו הרב מאיר שניסה לילך בדרך האקדמית בישיבה בהר עציון.

  3. הרב צריך לכתוב הרב דוד הלבני אע”פ שהוא קונסרבטיבי [ שזה עצמו לא אמור להפריע לרב] כיון שהיום פגשתי חבר מישיבת שיח יצחק של הרב שג”ר והוא סיפר לי שהוא מכיר בחור עלוי מישיבת הר עציון שלמד עם הרב הלבני
    ואמר עלו שהיה ת”ח אדיר מחמיר על קלה כבחמורה ואפילו יתלונן חברי בפני שר’ חיים קנייבסקי נפטר כול העולם רועש ועל כזה אדם גדול כלום

    1. חסרון זה תוקן באתרא הדין, כאשר רמד”א שסירב להתייחס לפטירתו של רח”ק – כתב טור שלם על פרופ’ הלבני 🙂

      בברכה, ג”ג ג”ג

      1. ובאשר לדמגוגיה האופיינית (גם אם חיננית) של שצ”ל, לא סירבתי לכתוב על רח”ק. כתבתי שאין לי מה לכתוב עליו. אני לא מחזיק מהספדים ממוחזרים שהיה אדם גדול ומתמיד ובעל מידות נפלאות וכו’ (הערתי זאת בסוף שיחתי עם המרצה למדמ”ח מקרני שומרון בעל הבלוג של הראיונות, משום מה שכחתי את שמו). אם אין לי משהו מעניין לכתוב איני כותב. מה שהיה לי מעניין לגביו היה בעיקר שלילי, וכבר נכתב עליו בעבר. אין לזה מקום אחרי פטירתו.

          1. וכיום אימצו משרדי הבריאות והחינוך את התפיסה שאין לעצור את המשק ומערכת החינוך.

            בברכה, ג”ג גרגמ”ל

    2. הערה מעניינת. אני לא בטוח שכן רב אינו כינוי לאדם ירא שמים אלא לאדם שמורה הוראות בהלכה לציבור ומלמד תלמוד והלכה (לא ארכיאולוגיה תלמודית אלא תלמוד). היה בו משהו מהשני, אבל לגבי הראשון אני בספק רב.

        1. לאי”א – שלום רב,

          ה’ראשון’ שבו מטיל רמד”א ספק ביחס לפרופ’ הלבני הוא עד כמה הצטיין כ’אדם המורה הוראות לציבור ומלמד תלמוד והלכה, שבזה נבחן התואר ‘רב’. ה’שני’ הוא ה’ארכיאולוגיה התלמודית’, שבחהפרדת השכבות בסוגייא, שבה הצטיין פרופ’ הלבני אך נמנע מליישמה בפסיקת ההלכה.

          ב’יראת השמים’ של הלבני לא פקפק רמד”א, ואדרבה, הוא העלה על נס את אהבת התורה, היושר האינטלקטואלי והענווה של חוקר בעל שם הפונה לתלמיד חכם צעיר ואלמוני כדי לבחון מחדשה את גישתו הפרשנית. היש לך סימן מובהק מזה ליראת שמים?

          בברכה, גמליאל גבריהו גרינגראס-גירונדי

  4. שתי הערות. 1. שיטת רבדים שפותחה בבר אילן עי הרב דר פנחס היימן מפתחת את הבחנתו המבריקה של פרופ הלבני לגבי שכבת הסתמא דגמרא. ובכלל מיום שבאה הבחנה זו לעולם איני יודעת איך אפשר ללמוד בלעדיה. ב. הערה ספרותית: הדגול (הנבחר, המיועד) מעמת שני סוגי אבהות. האב המורה לתלמוד שהוא אב חם וקשוב, מודרני. זמין. מול האדמור, אביו של דני שמגדלו בשתיקה (אכזרית אבל עם המון עוצמה) לתפקיד האדמור הבא, ממשיכו, כדי ללמדו להרגיש את כאב העולם. דווקא האב המודרני הפך את בנו לרב והאב החסיד על עוצמותיו החזקות הפך את בנו לפסיכולוג, חוקר נפש האדם. הספר (פוטוק) מכבד את שני האבות. אין פה טוב ורע.

    1. 1. למיטב ידיעתי שיטת הרבדים אינה שיטה תלמודית או מחקרית אלא טכניקה פדגוגית (לצבוע כל שכבה בסוגיא בצבע אחר, או משהו כזה). הוא מיישם את המחקר האקדמי בהוראת תלמוד בתיכון. אני דווקא ידוע איך אפשר ללמוד תלמוד בלעדיה. אני עושה זאת יום יום (בלי קשר לשאלה אם היא נכונה או לא).
      2. החיים מסובכים. לגבי הטוב ורע, גם אני התרשמתי שהבלין הגזים במגמתיותו של פוטוק, אבל כן נכון שניכרת נטייתו לצד של מלטר.

    2. “מיום שבאה הבחנה זו לעולם איני יודעת איך אפשר ללמוד בלעדיה”…?
      ואיך לומדים אליבא ד’הבחנה’ זו “יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים”?

        1. בשיטת הרבדים ‘תוספת סתמאית’ היא לא מילה לגנאי או לפחיתות חשיבות או ערך. החלוקה הזו היא כלי עבודה, כמו משקפיים שמחדדות ראייה או מעניקות תלת מימד. מניחה שזה לא עוזר לניתוח הפילוסופי של הסוגיה אלא למבט ההסטורי עליה, אבל לפעמים המבט הזה מועיל להבנה. (אפסיק, כי להבות האש כבר זוחלות לכאן)

      1. כאן בדיוק באה ההבחנה השכבתית המחקרית (לאברהם חיים ולחיותה) הגיב:

        בס”ד א’ בתמוז פ”ב

        לאברהם חיים וחיותה – שלום רב,

        דווקא ההבחנה בין השכבות בתלמוד מסייעת ‘להסתדר’ עם אמירתו החריפה של רבי אליעזר נגד ‘מסירת דברי תורה לנשים’.

        מתברר ש’סתמא דגמרא’ (בסוטה כ”א) רואה את שיטת בן-עזאי החולק על רבי אליעזר ומחייב לאב ללמד תורה לבתו, כדעת ‘רבנן’, ו’מסתמא’ זו משתמע שנקטו שרוב התנאים רואים בחיוב לימוד תורה לנשים.

        חוקרת תלמוד אחת (שכרגע נשמט שמה מזכרוני) רצתה לראות בדברי רבי יהושע ‘רוצה אישה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות’ המובאת בהמשך לדברי רבי אליעזר: המלמד את בתו תורה – מלמדה תפלות’ – ביטוי ליחס חיובי ללימוד התורה לנשים, שכן מקורם של דברי רבי יהושע בהלכה שהאישה יכולה לעכב את בעלה מ’קידום מקצועי’ משום שחיבור זה יפגע בקשר הזוגי. לפי אותה הלכה ‘תפלות’ (=חיזוק הקשר הזוגי) היא ערך חיובי.

        אם רבי אליעזר דורש שהאב יימנע מללמד את בתו תורה מחשש שזה יגרום לקשרים אסורים עם גברים – הרי שרבי יהושע מציע לבעל לשתף את אשתו בלימודו בתורה, מה שיחזק את הזוגיות (‘תפלות’ במובן של ‘חיבור’).

        בברכה, גמליאל גבריהו גרינגראס-גירונדי

        רבי אליעזר הולך לשיטתו שגם אישה שיש לה עבדים ושפחות חייבת להעסיק את עצמה בטוויה בצמר משום ש’הבטלה מביאה לידי זימה’, ומפרשת הגמ’ שגם עיסוק אינטלקטואלי כמשחק שחמט (‘נרדשיר’) המונע ‘שעמום’ – אינו ראוי לנשים לפי רבי אליעזר, משום שהוא עלול להביא לקשר אסור עם גברים.

        1. גמליאל גבריהו וכו’ – שלום. אילולא דמיסתפינא מהאוטו-דה-פה הייתי מצטטת מהדוקטורט שלי מתוך השיחה בין ר’ אליעזר למטרונה בירושלמי סוטה (אין חכמה לאישה אלא בפלך) וכו’- הסוגיה שממנה נלקחה האמירה המופתית של ‘יישרפו דברי תורה ואל יימסרו וכו”.

          1. לחיותה – שלום רב,

            שני טעמים ניתנו בראשונים לאיסורו של רבי אליעזר ללמד תורה לבנים. לפי רש”י בסוטה, החשש הוא לקשרים אסורים בין גברים לנשים, חשש שלצערנו ‘לא נס ליחו’ גם כיום (ע”ע ‘פורום תקנה’ ו’תחקיר כאן’), וודאי שהיה קיים בימי חז”ל שלא היו ספרים והתורה נלמדה בדיון בחבורה בבית המדרש…

            לעומת זאת לדעת הרמב”ם טעמו של רבי אליעזר הוא החשש להבנה מוטעית בתורה, עקב אי סבלנות וטרדתה של האישה שלכן ‘אין דעתה מכוונת’ בעת הלימוד (וכדברי הרמב”ם בהלכות תפילה שלא יעמוד אדם להתפלל אלא אם כן ‘דעתו מכוונת’).

            ייתכן ששתי האמירות של רבי אליעזר, משקפות שני חששות אלה. באמירתו ‘אין חכמה לאישה אלא בפלך’ חושש רבי אליעזר שהעיסוק האינטלקטואלי יכשיל את האישה בקשרים אסורים עם גברים, שמשום כך חייב ר”א גם אישה עשירה היכולה להעסיק את עצמה ב’שחמט’ לטוות בפלך כדי שלא תגיע ל’זימה’.

            לעומת זאת, באמירתו ‘יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים’, מביע רבי אליעזר את החשש להבנה מוטעית בתורה, עקב אי הסבלנות וקוצר הרוח של רוב הנשים להשקיע בעיון.

            בברכה, גמליאל גבריהו גרינגראס-גירונדי

            אגב, את החשש להבנה מוטעית בתורה, פתר הרמב”ם בחיבור הבהיר ‘משנה תורה’, שבו הוא קובע (בסוף פרק ד מהלכות יסודי התורה) שאת ביאורי המצוות לידע האסור והמותר, יכול כל אחד לדעת ‘גדול וקטן, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר’ הרי הזמין הרמב”ם ב0פירוש גם את הנשים ללמוד בחיבורו.

            1. פיסקה 1, שורה 1
              … לאיסורו של רבי אליעזר ללמד תורה לבנות ולנשים. …

          2. איפה אפשר לקרוא את הדברים?
            אני נמצא מחוץ לתחומי שיפוטה של האינקוויזיציה

                1. אי שם בין הרים וגבעות יש אתר בשם ויקיפדיה:
                  “חיותה דויטש, המטרונה רבת הפנים: דגמים קבועים ומשתנים של מפגשים בין חכמים ונשים נכריות במדרשים ובתלמודים, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור בפילוסופיה, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשע”א 2011, בהנחיית פרופ’ חננאל מאק”

        2. גם לגבי קריאת המגילה לנשים – מציגה ב’סתמא’ עמדה התומכת בהחלטיות בזה. הסוגיא הסתמית בתחילת ערכין מדייקת את חידושו של רבי יהושע בן לוי (מגילה יט) שנשים חייבות בקריאת המגילה, בדברי המשנה: ‘הכל חייבים בקריאת המגילה’,ומפרשת הסתמא: ‘הכל – לאתויי נשים’.

          נראה שלא כך הבין התנא בתוספתא במגילה, ששנה: ‘הכל חייבין בקריאת המגילה, כהנים לויים ישראלים, גרים חרורים ונתינים…’ ונשים לא נזכרות! נראה שבמקומו ובזמנו של התנא דתוספתא – ראו בקריאת המגילה מצוות עשה שהזמן גרמא שאין הנשים חייבות בה.

          גם מעדות הירושלמי על רבי חגיי ורבי מנא שקראו את המגילה בבית לנשי ביתם, משתמע שגם בדור החמישי לאמוראי א”י, לא הפכה דעתו של ריב”ל למנהג של כלל הציבור. נשים לא הגיעו לקריאת המגילה בבית הכנסת

          הווה אומר: מי שקבע בצורה החלטית בעם ישראל שנשים חייבות בקריאת המגילה – הוא מחבר ה’סתמא’ בערכין’!

          בברכה, ג”ג ג”ג

          וידועה שיטת בעל ‘הלכות גדולות’ שנשים חייבות בשמיעת המגילה ולא בקריאתה. וביאר ה’טורי אבן’ שחיוב הנשים במגילה מפני ש’אף הן היו באותו הנס’ הוא תקנה של חז”ל, תנאים או אמוראים, בעוד שחיובם של הגברים הוא מ’דברי קבלה’ מתקנת מרדכי ואסתר ואנשי כנה”ג, ולא תוכל מי שחיובה ‘מדרבנן’ להוציא את מי שחיובו מ’דברי קבלה’

  5. לגבי ענין ספרי פוטוק: צריך להוסיף 1) שפוטוק עצמו עבר מישיבה יוניברסיטי לסמינר הרבנים והוסמך שם כרב קונסרבטיבי 2) לגבי הזיהוי של גרשוןזון עם הגרי”ד ז”ל , העיר לי גיסי ז”ל שגרשון מבית לוי ואכמ”ל

  6. בקורס רבנים ב JTS יושבים יחד בחורים ובחורות צעירים וצעירות ללא קוד לבוש וצניעות על פי ההלכה. אישה יכולה לשבת בקורס כזה גם בג’ינס ובגופיה ולהיות מוסמכת לרבנות.
    לכן ייתכן ששיקוליו הסוציולוגיים לא היו לגמרי חסרי מהות. בתוך עמו הוא ישב.

    1. אדרבה, ללימוד ה’סתמות’ – אין יותר מתאים מאשר לבוש ‘סתמי’ 🙂

      בברכה, סתם מקשן

      1. בס”ד עש”ק זאת חקת התורה תשפ”ב

        לימוד תורה, בין לנשים ובין לגברים – יש בו צד של ‘מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים’. מחד ‘המאור שבה’ פועל על הלומד.ת בכיוון המושך להתעלות גם בקיום התורה, ובזה התורה היא ‘סם חיים’. ומאידך הלימוד עלול להביא את הלומד.ת לגאווה וליהירות. כשהוא רואה שגם הוא יכול להעלות סברות שיש בהן צד הגיוני – הוא עלול להגיע למחשבה שגם הוא יכול להיות ‘בר פלוגתא’ של התנאים והאמוראים וחכמי הדורות.

        ולכן ההחלטה תהיה תמיד מליאה בהתלבטויות. מחד דווקא לומדים.ות שבאים.ות ב’ג’ינס וגופיה’ ואינם מודעים לכבודה וקדושתה של התורה – יש סיכוי טוב שהלימוד יקרבם ויעורר בהם את הרצון לשמור יותר ויותר. סיפר לי אברך המלמד יהדות עם סטודנטיםץות חילוניים, שהגרי”ש אלישיב הנחה אותם שלא להעיר דבר על לבוש לא צנוע של סטודנטיות כדי שלא להרחיקן מלימוד התורה.

        וכעין זה סיפר ר’ מאיר דורפמן, ממייסדי ‘המקום’ בתל-אביב, שהגאון ר’ שלמה פישר הזהיר אותו שלא להעיר מילה על הלבוש של משתתפי השיעורים, לא לדרוש כיפה מבנים ולא לדרוש לבוש לא חושפני מבנות, שיבואו ללמוד ‘באשר הם שם’ וב”ה יהיו כאלה שיתקרבו.

        כמובן שכשמגיעים לדיון על הסמכה להנהגה תורנית – הבעיה הרבה יותר חמורה. בלבטים של הסמכת השים בתנועה הקונסרבטיבית, – לשמחתי הרבה, אף אחד שם לא מבקש את חוות דעתי 🙂 – אבל הבעייתיות קיימת גם בלומדות תורה אורתודוקסיות, שכפי שכתב רמד”א בדיונים אחרים – רמת למדנותן אינה גבוהה, ובדרך כלל הן גם אפילו לא מסוגלות להבין שעוד ארוכה הדרך להחשיבן לפוסקות הלכה, ולכן נפגעות עד עמקי נשמתן מ’הדרתן’ ממנהיגות רוחנית..

        עכ”פ, פרופ’ הלבני לא שלל מכל וכל הסמכת נשים לרבנות, אלא סבר שהדבר צריך לבוא בתהליך בתהליך ממושך שיביא להתרגלות ולהבשלה. ברם מנהיגי הסמינר אחזו בזה בשיטת שכניהם החב”דניקים הסוברים ש’לכתחילה אריבער’ 🙂

        בברכה, יקותיאל שניאור זהבי

    2. אין לי מושג איך לבושות הנשים שם, וגם לא איך לבושים הגברים, אבל אני בספק רב אם את צודקת. אבל גם אם זה נכון, היה עליו לפעול לקבלת קוד לבוש ולא לבטל את אפשרות הנשים לכהן כרבניות. ולבסוף, בעיניי, לרבנים ורבניות קונסרבטיבים יש מגרעות קשות הרבה יותר מאשר קוד הלבוש שלהם/ן.

  7. מכירה. גם אם יש איזשהו קוד לבוש איפשהו, זה לא מיושם בפועל בכיתות הלימוד.
    גם ראשי המוסד יכולים להתלבש בצורה כזו או אחרת.
    גם בתפילה – אישה חשופה יכולה גם לפתוח את ההיכל לשאת ספר תורה וכו’.

    (אגב, קצת מזכיר את המצב שיש בחלק מהמכינות המעורבות בארץ היום, כשבחורים ובחורות לומדים יחד גמרא, זה לצד זו, גם במכנסיים קצרים).

    1. שאלה לי כנראה לא הבנתי משהו.

      ת”ח גדול אבל לא ראה בעיה בנסיעה ברכב בשבת ?
      על ידי גוי ?
      על ידי יהודי ?
      ראה בעיה רק העדיף לא למחות ? (כמו בהרבה האורתודוקסי, שהמציאות בשטח שזה הציבור, עשה את שאתה יכול ולא את שאין אתה יכול ?)
      בכלל יש פתח הלכתי לדון בנושא ? (אף אם הרב מ”א לא מסכים מ”מ יש אולי מה לדון לדוגמא היתרי גרושה לכהן, למרות שכנראה לא צודקים מ”מ יש מה לשמוע)

      או שלא הבנתי משהו בטור ?

      1. לא אמרתי שהוא לא ראה בעיה. הם האשימו אותו בזה. אני לא מכיר ולא יודע. אבל מה זה קשור להיותו ת”ח? הוא יכול לדעת הרבה תורה ולא לראות בעיה בנסיעה. או מפני שלדעתו אין איסור, או מפני שלדעתו בנסיבות ההן עדיף לשתוק, או מפני שהוא סתם רשע.

  8. לשון רב שרירא גאון (וכך מובא גם בעיטור ובאוצר הגאונים) : ” וכמה סברות קבעו בגמרא הם וחכמים שאחריהם גם כן כגון רב עינא ורב סימונא ומקובלים אנו מן הראשונים שגמרא של תחילת האשה נקנית עד בכסף מנא הני מילי רבנן סבוראי בתראיי סדרוה וקבעוה וזולתה גם כן”.
    הרי לנו , שכבר הגאונים קבעו שיש דעות שונות בגמרא מתקופות שונות – “קבעו בגמרא הם וחכמים שאחריהם”.
    אבל הנה המדרש אומר לנו כבדרך אגב , שאפילו בנביאים יש רבדים :
    “אמר רבי סימון בארה אביו של הושע בן בארי נבא שני מקראות הללו ולא היה בהם כדי ספר ונטפלו בישעיהו”.

    לגבי עמדתו של הרב פרופסור הלבני בענין מינוי רבניות. הוא מסביר את עמדתו היטב בספרון
    “עלה לא נידף”. להבנתי , זה נבע לא מתוך אהבת השמרנות אלא משנאת החדשנות – שגם רבנו מיכאל אברהם
    שותף לה .עיין שם .

    1. רש”ג מדבר על ‘כמה סברות’ ומציין סוגיות מסויימות שקבעו הסבוראים, לא על כל הסתמות שבתלמוד!

      בברכה, סתם מקשן

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: