בין אופטימיזם לפסימיזם אינטלקטואלי: ג. הדרך לאלוהים (טור 496)

להבנתי:

1.הביקורת על קאנט היא לא של שסטוב אלא הקדמה של צייטלין למשנתו של שסטוןב
2. הקשיים על קאנט אינם של צייטלין אלא של מבקריו של קאנט, לכן צייטלין כותב שמשתמע ממקומות מסויימים בדברי קאנט שהיחס בין הדבר כשלעצמו לתופעה הוא יחס סיבתי. מכאן שלהבנתו ממקורות אחרים משתמע יחס אחר
3. צייטלין מתאר את השיטה של שופנהאור כיחס של גילום ולבוש של הרצון ולא יחס סיבתי
4. צייטלין מצטט את שלמה מימון. מן הסתם הכיר את שיטתו. לפי ברגמן עבור מימון אפשר להניח התאמה בין חושים לשכל אם נניח שחשיבה והכרה אינם שני עולמות נפרדים, אלא שהחושים הם גילום של כללים שכליים. העולם הוא גילום של שכל.
5. גם הרב הנזיר מצטט את שלמה מימון בהערותיו
6. מימון לא סבר שהפתרון הזה פותר עבורו את הספקות של דיויד יום
7. לפחות בשיטתו של מימון יש גם היתרון שהיא פותרת את "הבעיה הקשה של התודעה"
8. אם נסבור כך שהעולם הוא בתודעה, יש לנו סיבה לקבל התאמה בין חושים לשכל ואין צורך באמונה באלוהים , כפי שאכן סברו אידיאליסטים אתיאיסטים
9. גם צייטלין משתמש באינטואיציה, לכן הוא מצטט את גיתה "לולא הייתה העין שמשית לא הייתה רואה את השמש". כך לולא הייתה הנשמה אלוהית לא הייתה מאמינה
10. האינטואיציה של צייטלין הביאה אותו להיות פחות מוטרד מהכללים השכליים של המדע, ויותר ב'געגועים' של האדם אל מה 'שאיננו כאן'.