על ניגונים בתפילה (טור 540)

בס"ד

לפני כמה ימים ראיתי טור ובו מתייחס הרב שלמה אבינר לנגינה בתפילה (הלל, קבלת שבת לפני כניסת השבת והבדלה עם כלי נגינה). למרות שהנושא לא נראה לי חשוב, ואולי דווקא בגלל שנקודת המוצא של הרב אבינר לגמרי דומה לנקודת המוצא שלי, חשבתי שמן הראוי להעלות ביקורת מפורטת על דבריו. יש בהם מגמתיות וכשלים לא מעטים, ולצערי הם טיפוסיים להתייחסות חרד"לית לסוגיות כאלה. תמוה בעיניי שאדם אינטליגנטי כמו הרב אבינר יכול אפילו לחלום על תגובה כל כך ירודה, אבל דווקא בגלל זה חשוב לי לא להתעלם ממנה.

דברי הרב

השאלה שעליה הוא עונה היא הבאה:

שאלה: יש אופנה חדשה לבצע הלל מוזיקלי, עם כלי נגינה. וכן קבלת שבת לפני שבת. וכן הבדלה. האם כשר הוא הדבר?

לא ברור מה פירוש "כשר"? האם זה מותר הלכתית? האם זה ראוי? מאיזו בחינה? אני מניח שלשואל היו אינטואיציות כלשהן שמדובר בתופעה בעייתית שאותן הוא רצה לבדוק, אבל הוא אינו מפרט.

בתשובתו, הרב אבינר מביא 13 נימוקי נגד ("בעיות מאוד קשות"), לא פחות:

עמדה ברורה ונחרצת לגמרי, לא רק נגד שימוש בכלי נגינה אלא במידה מסוימת אפילו נגד שירה וניגונים בתפילה. לב מי לא יפחד למראה "הבעיות המאוד קשות" הללו?!

ודברי התלמיד: מהי תפילה

אפתח בזה שאני מסכים לנקודת המוצא שלו. בעיניי הרגש והחוויה אינם חשובים בתפילה ובכלל. עיקר הכוונה בתפילה היא כוונה לצאת ידי חובה, ולא כל מה שמעמיסים עליה. הבאתי כבר בעבר בהקשר זה את דברי הרמב"ם בהל' ע"ז פ"ג ה"ו, שכתב:

העובד עבודת כוכבים מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור, המגפף עבודת כוכבים והמנשק לה והמכבד והמרבץ לפניה והמרחיץ לה והסך והמלביש והמנעיל וכל כיוצא בדברי כבוד האלו עובר בלא תעשה שנאמר ולא תעבדם ודברים אלו בכלל עבודה הן, ואף על פי כן אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש, ואם היתה דרך עבודתה באחד מכל הדברים האלו ועשהו לעבדה חייב.

הרמב"ם פוסק כדעת רבא שעבודה זרה שנעשית מאהבה או יראה אינה עבודה זרה 'למהדרין'. עבודה זרה מלאה ושלימה היא כזאת שנעשית מתוך "קבלה באלוה".

על פניו דבריו תמוהים, שהרי אהבה ויראה נחשבות כמוטיבציה הדתית הכי עמוקה ויסודית, ואם מפנים אותם כלפי אליל זו אמורה להיות עבודה זרה למהדרין מן המהדרין. ואכן הראב"ד בהשגותיו כאן ועוד ראשונים פירשו את הגמרא אחרת:

/השגת הראב"ד/ ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה פטור… ואנו מפרשין מאהבת אדם ומיראת אדם ולא מאהבת עבודת כוכבים ולא מיראתה.

הראב"ד כמו רוב הראשונים פירשו שהפטור של רבא הוא למי שעובד ע"ז מאהבה ויראה של אדם (עושה זאת כדי לרצות אדם אחר). אבל עבודה מאהבה ויראה של האליל עצמו היא עבודה זרה למהדרין. זה לא פשט הגמרא כמובן, אבל הקושי שהביא אותם לזה הוא ברור.

אבל הרמב"ם לא הבין כך. הוא כנראה סובר שקבלה באלוה היא אנטי-תזה לעבודה מאהבה ויראה. עבודה דתית מתוך אהבה ויראה לאלוה, היא בעצם עבודה ממניע כלשהו. אני רוצה לפרנס רגש כלשהו בתוכי ולכן אני עובד אותו. עבודה דתית היא עבודה שנעשית מתוך קבלת עול ומחויבות, ולא מתוך שום מטרה חיצונית אחרת, בוודאי לא מטרה שנעוצה בי עצמי. ישנה כמובן אהבה שהיא "עשיית האמת מפני שהוא אמת" (ראו תחילת פ"י מהל' תשובה), וזו כנראה אינה אהבה אמוציונלית אלא אינטלקטואלית (מה שמכונה לפעמים "אהבת ה' השכלית"). אבל לא עליה מדובר כאן.

למדנו מכאן שיסודה של עבודת ה' ועבודה דתית בכלל הוא המחויבות הבלתי מותנה שאינה תלויה בדבר ולא באה להשיג שום דבר ובטח לא רווח רגשי חווייתי. מה נאמר לגבי " 'עבודה שבלב' – זו תפילה"? הדברים אמורים גם לגביה. מקובל לחשוב, בעיקר אצל בני דודנו חברי כת החסידים, שעניינה של תפילה הוא חוויית דבקות וקרבה לקב"ה. אבל ר"ח וולוז'ינר כבר היכם על קדקודם, והסביר, בספרו נפש החיים, שהחוויה אינה מטרת התפילה וגם לא מטרת הלימוד. התפילה והלימוד הם עצמם מצב של דבקות בה'. מי שלומד תורה או מתפלל דבוק בה', בלי שום קשר למה שהוא חש או חווה באותו רגע. התפילה והלימוד אינם אמצעים להשגת דבקות חווייתית אלא מצב שהוא עצמו דבקות. זוהי דבקות מטפיזית ולא אמוציונלית-חווייתית.

מכאן גם נבין שהכוונה בתפילה אינה קשורה לחוויה או רגש, אלא להתכוונות של השכל והרצון. בראש ובראשונה זו כוונה לצאת ידי חובה, כמו בכל המצוות. אחרי זה יש גם כוונת המילות (כמו כל מצוות הדיבור) ויש שהוסיפו את כוונת העמידה לפני ה' (הגר"ח על הל' תפילה לרמב"ם). ביסודה, התפילה צריכה להיעשות כמו כל מצווה מתוך מחויבות וכוונה לצאת ידי חובה. תפילה היא מצווה שהיא חובה עלינו ככל מצווה אחרת, וזו אמורה להיות המוטיבציה היסודית שלנו כשאנחנו באים להתפלל.

לייבוביץ כמובן דגל בתפיסה כזאת, אבל הוא לקח אותה, כדרכו, צעד אחד רחוק מדיי. הוא טען שעקרונית ניתן היה גם לדקלם את ספר הטלפונים, וברור שאין שום משמעות לתוכן התפילה. הוא חוזר ואומר שמי שרוצה פרנסה שיילך לעבוד (בדוק ומנוסה) ומי שרוצה רפואה שיילך לרופא (גם). אבל מהתמונה שתיארתי לא עולה שאין חשיבות לחוויה ולרגש ושאין משמעות למילים. לדעתי אכן אין לרגש ולחוויה חשיבות, אבל זה לא עולה מהתמונה שתיארתי. בנוסף לכך, לא סביר בעיניי שכל מילות התפילה תוקנו סתם כך במקום ספר הטלפונים. אפשר לחלוק על חז"ל כמובן, אבל אי אפשר לשים את התפיסה הזאת בפיהם.

כשלעצמי אני באמת לא רואה ערך ברגש ובחוויה. אני גם לא מאמין במעורבות אלוהית שוטפת, ולכן לדעתי בדרך כלל הרפואה והפרנסה שלנו לא באות ממנו אלא מהרופא והמעסיק. אבל זו תפיסתי שלי, והיא לא עולה מהתמונה שתיארתי לגבי התפילה. עקרונית יכול אדם לטעון שיש ערך בחוויה וברגש, או בכוונות האר"י, ויכול גם לבקש בקשות מהקב"ה וגם להודות ולשבח אותו, אבל כל אלו הן קומות נוספות על גבי הקומה היסודית של כוונה לצאת ידי חובה (והמילים), ולא באות במקומה. מי שמתייחס לתפילה 'ליטווקית' נטולת רגש, כזו שלא באה ליצור חוויות או לקבל פרנסה ורפואה, כ'מצוות אנשים מלומדה' טועה טעות מרה. זו התפילה המעולה ביותר. זו אמורה להיות המוטיבציה היסודית, גם אם על גביה ניתן להוסיף קומות נוספות.

הנהייה אחרי חוויות והתרגשויות

הבאתי כאן בעבר את הבדיחה ששמעתי בשם דב סדן. הוא אמר שהאדם הבא שיעשה מהפיכה בעולם יהיה כנראה אורתופד יהודי. למה יהודי? כי כל המהפכנים הם יהודים. אבל למה אורתופד? מפני שהיהודי הראשון שעשה מהפיכה בעולם היה אברהם אבינו (או משה רבנו) שלימד אותנו "שאו מרום עיניכם וראו מי  ברא אלה", כלומר להשתמש בראש. היהודי השני (אותו האיש) דרש מאתנו לתת את הלב. השלישי (מרקס) לימד שהכל בבטן (צרכים ואינטרסים), הרביעי (פרויד) הסביר שהכל מתחת לחגורה. אז החמישי כנראה יהיה אורתופד, או אולי פודיאטר, שיראה את חזות הכל ברגליים או בכפות הרגליים.

מה שעומד מאחורי הבדיחה הזאת הוא החיפוש אחרי חוויה והתרגשות שמאפיין כל כך את הדור שלנו. זוהי תוצאה מייאוש גדול מהשכל (כולל הפוסטמודרניות כמובן), וחיפוש תחליפים זולים ומספקים יותר. אלא שהנהייה הזאת היא בעייתית משתי סיבות: א. אין ברגש ובחוויה שום ערך מצד עצמם. ב. כאשר משתמשים בהם כתחליף לשכל מקבלים שטויות. הפרחת סיסמאות על דברים "שמעל השכל" ושאר הזיות הן שורש הרע והנונסנס של דורנו הניו אייג'י.

רגש וחוויה אינם כלים שיכולים באמת להחליף את השכל. לקבל החלטות עם הרגש והחוויה זה בערך כמו לחשוב עם הרגליים או האוזניים. גם אם התייאשתם לגמרי מהשכל, לכל היותר עליכם להפוך לספקנים, אבל אין לכם אופציה להחליף אותו באיברים או בכישורים מנטליים אחרים, גם אם אתם מאד מתוסכלים מחוסר היכולת להגיע למסקנות ולגבש עמדות. מכאן, בין היתר, מגיע המצב המתסכל שבו יש חוסר יכולת מוחלט לנהל דיון ענייני. כשאנשים חושבים מהבטן ולא מעלים טיעונים, אנחנו מקבלים את הפוזיציה כשולטת בכל, ומאבדים את היכולת לדון ולהתווכח. פלוני מרגיש כך ואלמוני כך, וזהו. בהיעדר אמון בשכל ובחשיבה, החוויות, ההתרגשות, או התסכול, הם המדדים העליונים לאמתיות או שקריות של אידאות ושל טענות.

נקודת המוצא

אם כן, אתם יכולים להבין שנקודת המוצא שלי דומה מאד לזו של הרב אבינר. גם אני לא מתלהב מהנהייה אחרי חוויות, ולמרות השיממון שאני חש בתפילה איני חושב שההתרגשויות והחוויות והקונצרטים שניתנים שם הם תחליף הולם או פתרון לבעיה (אם כבר, עדיף לקרוא ספרים טובים. את התפילה זה לא מציל, אבל לפחות יש לזה ערך מוסף).

אלא שגם אחרי שאמרתי את כל זה, איני מבין כיצד ניתן לפסול את הנגינה בתפילה. למה לא לפסול שירה בתפילה שמקובלת בכל מקום? מה ההבדל העקרוני בין שירה לנגינה? הוא עצמו מזכיר שאפילו הלוויים ניגנו בבית המקדש, אז רע זה בטח לא יכול להיות. מטבע הדברים, לא אזכיר כאן כל מיני מימרות על רוח הקודש והשראת שכינה שבאות מהנגינה.

ככלל, אני מוכן לקבל את הטענה של הרב אבינר שאין בכל זה ערך רב, אם כי גם לדעתי ניתן לראות ערך אינסטרומנטלי בחוויה וברגשות דתיים. הם עוזרים לאנשים לדבוק בעבודת ה' ובתפילה (למרות השיממון). קונצרט הוא תחליף סביר לקריאת ספרים. אני מאד נהנה לראות בסרטים שירה בכנסיות ותמיד חושב שזה שווה פי אלף מהשיממון המקובל אצלנו, וגם מבטא סוג של יראת שמים מאד מרשימה ואותנטית. בכל אופן, איני מוכן לקבל את השלילה המוחלטת של הרב אבינר לממדים הללו. מסקנה כזאת לא עולה ממה שתיארתי.

לפני שאכנס לטיעונים הספציפיים של הרב אבינר אקדים עוד שלוש הערות כלליות על מסגרת הדיון.

שלוש הערות כלליות

1. הכותרת לטור שלו (שכידוע, לא תמיד ניתנת על ידי הכותב) כבר אומרת שמדובר בתופעה שמקורה נוצרי. זהו גם עיקר הקדמתו לדבריו. הוא אמנם מסכים שאין כאן מגמה של הידמות לנוצרים, אבל המקור לתופעה הוא נוצרי. לכאורה משתמע מדבריו שדי בכך כדי לפסול אותה, למרות שמיד אחר כך הוא מוסיף גם בעיות "לגופו של ענין".

אז אתחיל בשאלה: למה בעצם? יש לא מעט תופעות נוצריות שהתפשטו בעולם וגם אצלנו, ואין בכך בהכרח כדי לפסול אותן. אם לא מדובר באיסור הלכתי של חוקות הגוי, שאפילו הרב אבינר לא טוען שיש כאן, אזי צריך לבחון תופעה כזאת לגופה, האם היא חיובית או שלילית, בלי קשר למקורה. כל התקדימים שהוא הביא מהפוסקים עסקו בתופעה שעיקרה הוא רצון להידמות לגוים, והוא עצמו אומר שזה לא המצב כאן. אז מה הבעיה בכך שיש לזה מקור נוצרי? האם לא רבו, הראי"ה קוק, לימד וחזר ולימד שבכל תופעה עלי אדמות יש נקודות חיוביות שראוי לאמצן? בהתבוננות נוספת, האם זה גופו לא אומר שמקורו של הדבר בכלל אינו שיקול רלוונטי?

לדוגמה, בעיניי החסידות היא תופעה שיש לה מקורות נוצריים חזקים מאד (גם בתיאולוגיה שלה וגם בפרקטיקה שלה). האם זה פוסל אותה? לא בהכרח. בעיניי החסידות היא אכן תופעה שלילית מכמה בחינות, ועדיין איני רואה בה איסור וגם לא רצון להידמות לנוצרים, ולכן מקורותיה הנוצריים אינם טיעון לפסול. אמנם כאשר אני מצביע על נקודות בחסידות שהן בעייתיות מצד עצמן, יש בנותן טעם לציין את מקורותיהן הנוצריים כדי לחדד את הטענה שאין להם מקום בתוך עולם יהודי, אבל לא שזה כשלעצמו פוסל אותן ואת החסידות בכלל.

כך למשל עוגב בבית הכנסת שהוא נקודה רגישה, אף פעם לא נראה לי כמשהו בעייתי למרות מקורו הנוצרי. כשמשתמשים בו בשבת זה כמובן עניין אחר, אבל משום מה ישנה רגישות אוטומטית כנגד שימוש בעוגב בבית הכנסת בלי קשר לשבת. אמנם כאן יש אולי רצון להידמות לנוצרים, ואולי אפילו מקום לדון באיסור הלכתי ממש מצד חוקות הגוי, אבל לא אכנס לזה כאן.

2. יש בדבריו המון חזרתיות. כשתבחנו תראו שהסיבות שהוא מביא הן ממש בודדות. הרב אבינר הופך זאת משום מה לשלושה עשר סעיפים שונים. אבל אין כאן שלוש עשרה סיבות, אלא הרבה פחות.
3. מעבר לזה, כל השיקולים שהוא מביא מובילים לאותו כיוון. לא נדון בדבריו שום טיעון בעד הנגינה בבית הכנסת. הוא בטח לא מקבל סעיף בפני עצמו. תמונה שמכילה המון סעיפים שכל כולם מצביעים לאותו כיוון חשודה בעיניי על מגמתיות. קשה להניח שבסוגיה כגון זו לא ניתן למצוא שום נקודת אור בעמדה המנוגדת, בפרט שברור שרבים וטובים כן רואים חשיבות או לפחות היתר לעשות כן. כבר הזכרתי את דברי הרב מידן שאמר שהוא מכיר עשרים ושנים תירוצים מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות אבל רק הסבר אחד לקריאת מגילת אסתר בפורים.

היה מן הראוי להעלות את הצדדים החיוביים, להשמיט את החזרות ולהציג את הסיבות כל אחת בנפרד, ואז לדון בהן מול הצדדים השליליים, ורק לבסוף להציג שורה תחתונה. כשזה לא נעשה, כאמור, התמונה כולה נראית חשודה. אגב, זו אינה הפעם הראשונה שאני רואה זאת אצלו. אני זוכר דיון שלו על תנאי בנישואין, שגם שם היה דיון שהציג רשימת סיבות לפסול את התופעה בלי דיון רציני בצד השני.

אבל כל אלו הן רק סיבות להתייחס למסגרת הדיון כחשודה ובעייתית אפריורי. אלו לא טיעונים שמספיקים כדי לדחות את עמדתו של הרב אבינר. כדי לגבש ולהציג עמדה ברורה, יש להיכנס לטיעונים כשלעצמם. אני מבקש מראש מחילה  ממעלתכם על הנוקדנות, שכן הטור הזה באמת לא שווה אפילו משפט אחד. אני מתייחס לכל סעיף רק כדי להדגים עד היכן מגיעה המגמתיות השמרנית (ומגמתיות בכלל), ומה היא יכולה לעשות לאנשים אינטליגנטיים. תוכלו כעת לראות איזה צבר של דברי הבל ראיתם למעלה.

ביקורת הטיעונים

1. אין לשנות סדרי עבודת השם בגלל טעמים נסתרים. ידועים דברי הגר"א על התקנות והגזירות שאין לשנותן גם אם בטל טעמן בגלל החשש שמא ביסודן ישנם טעמים נסתרים שלא ידועים לנו. כבר ביקרתי את הדברים הללו לא פעם, שהרי ייתכן גם שאין טעמים נסתרים (וזה אפילו יותר סביר. הטוען שיש טעמים נסתרים עליו הראיה). עוד הערתי שיש מחיר גם לשמרנות, וגם זו אינה דרך בטוחה ללא מחירים. לפעמים מחיריה גבוהים יותר ממחיריה של המדיניות המבוקרת על ידה. קודם כל מפני ששמרנות היא חריגה מהאמת, ולכן עקרונית נטל הראיה הוא עליה. נכון שאם בטל טעם לא בטלה תקנה, לפחות לא באופן פשוט, אבל זה מבוסס על הצורך לייצב את המערכת ההלכתית ואין שום צורך להיזקק להשערות מיסטיות מוזרות כדי להסביר זאת.

אבל במקרה דידן אפילו לא מדובר בתקנה או גזירה אלא במנהג שאינו הלכתי כלל ועיקר. יתר על כן, אין כאן מנהג אלא היעדר. זה שלא נהגו לעופף בזמן התפילה אינו מנהג. פשוט אין מנהג לעופף. לא הרי הכנסת מנהג חדש כשינוי מנהג קיים. דברי הגר"א על תקנות וגזירות נראים לי מופרכים על פניהם (ההתלהבות מהם לדעתי נובעת מכך שהם מאפשרים להתגונן בפני הצעות לשינוי), אבל לומר שכל מה שעשו או לא עשו עד עכשיו, בהלכה או מחוצה לה, אין לשנות כי אולי יש ביסודו טעמים טמירים ועילאיים זו אפילו לא בדיחה גרועה. אני בטוח שעל זה אפילו הגר"א לא חלם.

2. בכל הדורות חכמי ישראל לא הנהיגו זאת, ואנחנו לא חכמים וצדיקים מהם. האם זה לא חופף לסעיף הקודם? לפחות חלקית. וחוצמזה, אז מה? הם גם התפללו בנוסח שונה הן בתוכן והן בניגונים. אז אולי גם את זה אסור לנו לעשות? הם גם הלכו באופנה שונה? הרב אבינר מציע להמשיך ללכת בלבוש חסידי או חרדי כי פעם זה מה שכולם לבשו? אולי נפסיק את הכיפות הסרוגות ונחזיר את הגרטל והכפתן? ואותם אלו שהנהיגו את הלבושים הללו, כיצד הם שינו? וכי הם צדיקים וחכמים יותר מאבותיהם/רבותיהם?
3. אם לא למדו מבית המקדש זוהי ראיה ניצחת שבית כנסת שונה ממנו. טיעון הזוי כמובן. האם כל מה שלא לקחו מבית המקדש מוכיח על שוני? אולי סתם לא היה אז צורך בכך? הרי גם מענה לצורך הוא שיקול לגיטימי, אפילו אם בדבר עצמו אין שום ערך. מעבר לזה, יש המון דברים שהתחדשו בבית הכנסת בלי קשר או עם קשר למקדש. מה זה מוכיח? ובכלל, אולי כעת דווקא נשנה, ואז הדורות הבאים יוכלו להבין שכן ניתן ללמוד מבית המקדש.
4. תפילה אינה קונצרט ויש להתפלל מתוך חרדת קודש ולא לשם הנאה מוזיקלית. ההנחה שלו היא שלדעת המחדשים ההנאה היא מטרת התפילה. אבל למה לא לראות בזה רק עזר למתפלל?! זה אכן לא קונצרט, אבל עדיין המוזיקה יכולה אולי להועיל? כדאי להיזכר שהרמ"א פטר אותנו מכוונה בברכה הראשונה של העמידה, בניגוד חזיתי לדינא דגמרא, כי היה ברור לו שגם אם נחזור על הברכה שוב לא נתכוון שכן אף אחד לא באמת מתכוון. איני יודע באיזו סביבה חי הרב אבינר, אבל בטח לא בסביבה שלי. גם אם אני חש תחושות דומות לגבי ההתלהבויות הללו, רבים טוענים שההתלהבות הזאת היא היא חרדת הקודש שלהם, בבחינת "וגילו ברעדה". האם זו לא טענה לגיטימית?
5. טוענים שהנוער (?) לא מתחבר לתפילה, אבל הניגונים יחברו אותו למשהו שאינו תפילה אלא חוויה בעלמא. על כך אומר שמעבר לאופטימיות המזהירה כאילו הבעיה היא רק אצל הנוער, אולי יש בזה משהו, אבל למה לא לרצות שלפחות תהיה להם קומה ב, גם אם אין את קומה א? הטיעון הזה אינו טיעון נגד אלא לכל היותר טענה שזה מיותר, אבל לא שזה שלילי או אסור. הרי בין כה וכה ה"נוער" (כידוע, עד גיל 120 זה נוער) לא מחובר לתפילה.
6. עת לעשות לה'. טוב, זה מסור רק לחכמי הדורות, וחוצמזה זו גם לא עשייה לה' אלא לשם חוויה. הטיעון הזה (מעבר לשאלת הסמכות) שקול לגמרי לקודמיו. ולגבי הסמכות, האם מדובר כאן על שינוי הלכתי שמצריך את גדולי הדורות? וכי מנהגים לא מתחילים פעמים רבות מלמטה? האם קידוש של הרינג וקוגעל אחרי התפילה הונהג על ידי משה רבנו?
7. ראשי מכינות מעידים שזו תרופה לכך שתלמידים יגיעו לתפילה. על כך עונה הרב אבינר שהתרופה היא עם תופעות לוואי קשות (בלי לפרט מהן), ולכן היא רק לחולים. כמובן חופף לגמרי לסעיפים הקודמים. אבל כאן כבר התקדמנו, שכן אם באמת יש חולים גם הוא מסכים שמותר להם להתרפא כך. הפנינה הזאת מוחבאת עמוק בין שיטי דבריו.
8. יש ראיה שגם תחת החופה מנגנים. טוב, גם זו המצאה חדשה ולכן אין ללמוד ממנה. פלא שהוא לא קורא לבטל גם את הנגינה תחת החופה. אבל לא הבנתי למה בדיוק צריך ראיות? (יש איזו בעיה שדורשת ראיות?) וגם אם כן, מדוע החופה היא ראיה למשהו? לפי ההיגיון הזה, גם התפריטים בחתונות והצמחים באולמות יש לבטלם. זה לא היה פעם בימי אבותינו מצוקי עולם. ובוודאי אין ללמוד מאולמות חתונה לבתי כנסת לשים בהם צמחים וקישוטים רח"ל וחס ושלום.
9. מעשה רב מהרצי"ה ומהרב אבינר עצמו שהעדיפו לקצר במנגינות בתפילת שבת. אכן סיבה מחודשת מאד בנוסף לכל הקודמות. המשיב מביא מעשה רב ממנו עצמו. מי שלא השתכנע, שיקום.
10. עוד חידוש מתלמיד חכם גדול שלא מברכים "לשיר את ההלל" אלא "לקרוא את ההלל". באמת הערה חריפה מאד הראויה לת"ח גדול כמו אותו אלמוני (טוב שלא הביא את שמו מחמת לשון הרע). האם מברכים לעמוד בהלל או לקרוא את ההלל? לכן אין ראוי לעמוד בהלל. ובכלל, אם כבר מדברים אז ההלל עצמו דווקא קרוי אצל חז"ל (ולשיטתם גם במקרא) שירה. עושה רושם שיש לאותו ת"ח גדול עוד מה ללמוד.
11. ילד שאל את מתפללי ביהכ"נ שלו שבו נהגו לשיר למשמעות פסוקים בקבלת שבת והם לא ידעו. מסקנה: הם היו עסוקים בשירה ולא הבינו את הפסוקים. ראיה מדהימה ומוחצת. אני משער שאם הוא היה שואל אנשים בבית כנסת אחר כולם היו יודעים. ובכלל, אפילו באותו בית כנסת אם היו מפסיקים לשיר מיד כולם היו יודעים את משמעות כל מילות התפילה. וגם אם היו רוצים ללמוד את המשמעויות, השירה הייתה מפריעה להם לשמוע את השיעור. נראה שגם הראיה הזאת היא מאיזה ת"ח עצום (למעט תחום הלוגיקה שבו הוא לא כל כך מתמצא).
12. יש בתי כנסת רבים שבהם מתפללים בכוונה עצומה ובהם כמעט לא שרים. עוד ראיה מדהימה. כמה בית כנסת כאלה יש? את זה הוא חסך מאתנו. האם יש בתי כנסת שכן שרים ומתכוונים? האם יש בתי כנסת שלא שרים ולא מתכוונים? מה אחוזם של כל סוג כזה מכלל בתי הכנסת? מה יקרה לבית כנסת שיפסיק לשיר, האם הכוונה תעלה? כידוע, מאד לא מומלץ לעשות דיאטה כי כל מי שעושה דיאטה הוא שמן.
13. כתוב "לשמוע אל הרינה ואל התפילה – במקום רינה שם תהא תפילה", אבל שם הכוונה רק לקול ערב ולא לשירה ובטח לא לנגינה. פלא בעיניי שלא הסביר שה"רינה" שם היא לימוד תורה, כפי שמקובל להסביר (ראו כאן ביקורת והסברים). טיעון מוזר מאד. ראשית, מניין לו שמדובר רק על קול ערב ולא על שירה או אפילו נגינה? לכל היותר ניתן לומר שאין הכרח משם לנגן ולשיר, אבל כיצד ניתן לשלול זאת משם? האם לא סביר יותר לומר שמתפללים בנעימת קול ערב עם שירה ונגינה? זה בטח לא פחות נכון.

סיום

שוב סליחה על הפירוט המיותר לגמרי. אני בטוח שרובכם גיחכתם במבוכה ולא הבנתם מדוע בגלל נדרש הטור הזה. היה חשוב לי שתתרשמו מהמכלול על כל פרטיו, שכן מדובר בהתייחסות תורנית טיפוסית. יכולתם לראות כיצד תלמיד חכם ואדם משכיל ואינטליגנטי לכל הדעות, אדם שנשאל על ידי ציבור רחב להוראות בהלכה ובהשקפה, כותב דברי הבל שלא הייתי מקבל מילד בן שלוש. כל זאת רק כדי להציג תמונה עקומה ומגמתית של סוגיה בנאלית ותמימה לגמרי, שעיקר מגרעתה היא שמדובר במשהו חדש יחסית, וכידוע "חדש אסור מן התורה".

אז מה היה לנו כאן? היכן הן "הבעיות המאד קשות" שהובטחו לנו? ראינו חזרתיות של טעמים בסעיפים שונים כאילו היו כאן הרבה נימוקים ולא סתם אותו דבר במילים שונות, ובעצם ואקום גמור. ראינו גם היעדר בוטה של דיון בצדדי הזכות לתופעה הזאת. הוספנו לכך קצת סיפורי סבתא, סטטיסטיקה מוזרה ומונפצת של בתי כנסת שגם אם היה לה בסיס כלשהו במציאות אין לה קשר ממשי לדיון, עם עוד קורט מעשי רב של המשיב עצמו כדי לתמוך ב… עמדתו שלו. אה, יש לנו גם עוד כמה טיעונים מביכים מבחינת הלוגיקה שלהם, וכולם כולם אומרים את אותו דבר. מהמכלול המביך הזה קיבלנו תשובה שלילית נחרצת לגבי משהו שאין ספק שהוא לגיטימי ואולי אף מועיל במקצת. הרי לכם דוגמה נהדרת איך מייצרים מסורת, השקפה ודעת תורה חסרות שחר, יש מאין, על בסיס ואקום מוחלט. מי רואה 14 סעיפים בנויים לתלפיות שיוצאים מפי כהן גדול ואינו משתכנע?!

אם היו שואלים אותי הייתי עונה באופן ישר ופשוט שאיני רואה בזה ערך רב וזה לא עיקר התפילה, ושראוי להתמקד בעיקר בכוונה בתפילה עצמה. אבל אם רוצים לשיר ולנגן שיהיה להם לבריאות, ואולי יש בזה גם תועלת מה. ראוי היה גם לפרט מעט לגבי ערכן של חוויות, ואולי גם לערוך הבחנות בין חוויות שונות (חוויה מוזיקלית וחוויה דתית) ולעמוד על הקשר ביניהן.

להערכתי הרב אבינר בתשובתו לא התכוון למשהו מאד שונה (אני חושב שהציטוטים בסוף מהגרי"ד סולובייצ'יק אומרים בעצם את זה), אבל היה לו עניין להציג את הדברים בצורה חדה ומשכנעת שכאילו מבוססת על מסורת ושיקולי השקפה עמוקים ("כמה בעיות מאד קשות", זוכרים?), ומכאן יצא העגל הזה (אלא שזהו עגל שיצא דווקא נגד ריקודים ומחולות). דומני שזהו בניין אב להתייחסות לתשובות השקפתיות (ולפעמים גם הלכתיות) בנושאים כאלה.

במחילת כבודו של הרב אבינר, הוא 'הרוויח' את הלעג הזה ביושר.