רגע חוקתי, או: איך מתנהל שיח ציבורי (טור 552)

בס"ד

מיכה גודמן חוזר ומדבר בימים האחרונים על משמעותם של הימים הללו, ומצביע על כך שאנחנו רגע לפני משבר חוקתי אבל יש לו גם פוטנציאל חיובי מאד ואפילו מכונן בגלל שאנחנו מצויים במה שמכונה "רגע חוקתי". הביטוי הזה קנה שביתה בימים האחרונים, ושמעתי אותו בהקשרים נוספים. אני מאד ממליץ לשמוע את שיחתו על העניין. ממש מאלף לדעתי, והדברים שאכתוב כאן נכתבו בעקבות ההאזנה לדבריו. אני אתייחס כאן לא מעט לדבריי בטור 548 ולכן כשאפנה לטור הנ"ל כוונתי אליו.

איך מתנהל שיח ציבורי?

כתבתי כאן בעבר שבישראל לא מתנהל שיח ציבורי על שום דבר. יש התלהמויות כיתתיות וצעקות ללא הקשבה, ואנשים לא ממש מבינים על מה מדובר אבל זה לא מפריע לאנשים להיות עם עמדה מגובשת בסוגיות שעל הפרק. הפוזיציות שולטות על כל דיון, והעמדות שנשמעות בו בדרך כלל צפויות לגמרי.

בימים אלו אני מקבל פתאום תחושה שהמצב קצת שונה. עדיין רוב האנשים לא מעורים בפרטים לגבי הרפורמה והמסתעף ממנה, ועדיין זה לא מפריע להם להחזיק בעמדות מגובשות היטב, אבל בלי שנשים לב כן מתחיל להתנהל שיח אמתי לגביה.

צריך להבין ששיח ציבורי, גם כאשר הוא מתנהל, נעשה בצורה מאד מורכבת. ההתכתשות ברחובות, הפגנות והפעלת כוח כלכלי (הוצאת כסף ועסקים לחו"ל), תקשורתי או אחר (כולל סרבנות של אנשי צבא), הם חלק בלתי נפרד מהמשחק. ניתן להתווכח על הלגיטימיות של הצדדים הללו, ובדרך כלל גם כאן תשמעו עמדות שבלוניות וצפויות, אבל כדאי לשים לב לכך שעד היום זה היה כל המשחק, למרות שהוא התנהל בעצימות יחסית נמוכה (לא ראינו איומים וסרבנויות כאלה במקרים קודמים). כל זה כבר לא נכון בימים אלו. במקביל להתלהמויות ולחוסר הקשב הרגיל, ולמרות שהעצימות של המאבק הכוחני עולה מאד, פתאום אנשים מתחילים לקרוא על הדברים, קצת להתמצא, להחליף עמדות והצעות (מתווים חדשים מתפרסמים כאן כל יום ומגיעים לדיון). פתאום שומעים מאנשים דעות על מהם חוקי יסוד, איך מקבלים אותם, האם זה מאפשר לפסול חוקים וכיצד, מה ראוי ומה מצוי, מינוי שופטים, מעמדם של יועצים משפטיים, השוואות לעולם (בדרך כלל לא שוות הרבה, מכל הצדדים) וכדומה. מה שהיה נחלתם של מספר מומחי משפט וכתבי עת אליטיסטיים, הפך פתאום להיות נוכח ברחוב ולהגיע עד לאדם הקטן. במקביל לכל זה, נעשות עבודות יותר שיטתיות, ואנשים מתחילים להשמיע דעות מנומקות ואפילו להתווכח עניינית. במקרים רבים זה לא נעשה באופן ישיר, אבל גם ויכוח ודיון עקיף זה משהו. וכמובן יחד עם זה ההתגוששויות מתחילות להסלים, והצעדים משני הצדדים נעשים קיצוניים יותר, עד כדי חשש לקיומנו. כך נוצר משחק השפן שתיארתי בטור הנ"ל. אבל בימים האחרונים יש שינוי כיוון. הפעלת הכוח משני הצדדים נותנת את אותותיה.

פתאום שומעים מאנשי משפט אמירות בדבר מוכנות לפשרה, סוג של רפורמה חלקית, הכרה בצורך, במוטיבציות ובתסכולים שהובילו לצעדים של לוין ורוטמן וכדומה (והביקורת היא רק על המהירות ועל הפרטים). כל אלו הן זמירות שלא שמענו עד כה. אין לי ספק שזה לא היה קורה בלי הכוחניות והנחרצות של לוין ורוטמן, גם אם היא לא מוצדקת כשלעצמה. וכמובן ההיענות שלהם לא הייתה אפשרית לולא הכוח שהופעל מהמוחים למיניהם (מחאות כלכליות, סרבנות ועוד). בעיניי, אם לוין ורוטמן שהתניעו את המהלך, אפשרו לנו בכך להתחיל להתווכח באמת, הזכות שמורה להם בכותל המזרח של ההיסטוריה. תומכי הרפורמה שואלים את הקולות המתפשרים איפה הייתם עד עכשיו?! למה עד עכשיו לא שמענו הודאה בכך שיש בעיות ושדרושה רפורמה? וכמובן ההשוואות המתבקשות (והנכונות בחלקן) להתנתקות עולות שוב ושוב. תומכי הרפורמה חושדים, ובמידה של צדק, שמתנגדיהם משמיעים קולות של פשרה רק מפני שהם חוששים שכעת ידם עלולה להיות על התחתונה. בעיניי יש בזה משהו, אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה, ואם נוצר שיח, מאיזו סיבה שלא תהיה, לא נכון לא להצטרף אליו.

כשלעצמי, אני די משוכנע שהרפורמה בצורתה הנוכחית לא תעבור. הלחצים, בעיקר הכלכליים, התקשורתיים, החברתיים (פירוק הצבא) והמדיניים, יכריעו אותה בסופו של דבר, אלא אם הקואליציה העכשווית באמת חסרת אחריות ואטומה לחלוטין. אבל בכל אופן לא נכון לפספס את הרגע וחשוב למצות את השיח שמתעורר כעת. בטור הנ"ל הסברתי שלמשחק השפן הזה יכולות להיות כמה תוצאות אפשריות: צד אחד מנצח או הצד השני מנצח או ששניהם מתרסקים. כרגע נראה שהתוצאה השלישית היא הצפויה להתרחש (ההתרסקות יכולה להיות ברמות שונות כמובן. המדינה תיחרב, תחדל להיות דמוקרטית, תהפוך לרפובליקת בננות כלכלית ו/או ערכית וכדומה). אבל כתבתי שם שיש עוד אפשרות, ששני הצדדים יתעשתו ויבינו שאין בכך תוחלת, ויגיעו להסכמה משותפת שתהיה טובה יותר לשניהם (השוויתי זאת לדילמת האסיר). זה מה שאומר גם מיכה גודמן בדבריו הנ"ל: אנחנו נמצאים רגע לפניי משבר חוקתי או ב'רגע חוקתי', שהוא רגע עם פוטנציאל לשיקום ולתנופה.

ההתקדמות לקראת 'הרגע החוקתי'

מיכה גודמן טוען שאנחנו מסתכלים לא נכון על המצב. אנשים בדרך כלל סבורים שהייתה כאן מהפכה שנעשתה בעשורים האחרונים על ידי בית המשפט שנטל לידיו כוח רב מדיי בלי שבאמת קיבל אותו מהכנסת (שלא חוקקה את הבסיס לפעילותו) או מהציבור (הוא לא נבחר), וכעת יריב לוין ורוטמן עושים מהפכה הפוכה שמיועדת לאזן את המצב. הבעיה בהתנהלותם היא שהם לוקחים את זה לקיצוניות ההפוכה, ויביאו אותנו למצב שבו אין מגבלות ממשיות על כוחה של הרשות המבצעת. בכל אופן, ההסתכלות היא כאילו יש כאן ניסיון לאזן ולתקן את מה שנעשה בעבר על ידי אהרון ברק וכנופייתו, והוויכוח הוא בשאלה האם אנחנו חוזרים לדרך האמצע או עוברים לקיצוניות הפוכה. רבים טוענים שהניסיון להגיע לקיצוניות ההפוכה (הכוחניות של לוין ורוטמן) הוא שיביא אותנו לדרך האמצע, כשיטתם הידועה של אריסטו והרמב"ם.

גודמן טוען שזו אינה ההסתכלות הנכונה. כדי להסביר זאת, הוא מקדים ואומר שיש הבדל בין שיח בתוך מסגרת הדיון לבין שיח על המסגרת עצמה. רוב ככל הוויכוחים שמתנהלים אצלנו ובכלל עוסקים בנושאים של מדיניות, ביטחון, דת ומדינה, כלכלה, אידאולוגיה, מוסר וכו'. כל הדיונים הללו נערכים בתוך מסגרת נתונה שעליה לא מדברים. משל למה הדבר דומה? לדיון בין אוהדי כדורסל לגבי הטקטיקה הנכונה שבה ראוי לנקוט. האם לתקוף מכאן או משם, בתוך הצבע או מחוצה לו, בכמה גבוהים ובכמה גארדים להשתמש וכו'. אבל אוהדים לא נוהגים להתווכח על שאלות כמו מהו גובה הסל או משקל הכדור הראוי, האם צריך שתי זריקות בעבירה או שלוש או אולי אחת וכדומה. אלו הם הכללים שקובעים את מסגרת הדיון, והדיונים הרגילים מתנהלים בתוכם. גם בפוליטיקה זהו המצב. עד היום היו ויכוחים סוערים בשאלות אידאולוגיות, מוסריות, פוליטיות, ביטחוניות שונות, והם התנהלו כאילו יש לנו מסגרת קבועה וידועה שבתוכה ניתן לנהל את השיח הזה. החידוש בימים אלו הוא שזוהי הפעם הראשונה שמתנהל בישראל ויכוח על כללי המשחק עצמם. כאשר משחק הכדורסל ייקלע למשבר ויתברר שהמסגרת בעייתית, גם שם יכולים להתחיל ויכוחים על החוקים עצמם. זה מה שמוביל אותנו ל"רגע החוקתי".

ההיגיון אומר שלפני שנכנסים לשאלה מה ראוי לבית המשפט לעשות ועד כמה להתערב וכיצד הממשלה אמורה לנהוג (מדינית, דתית, ביטחונית, ערכית), צריך להסדיר את כללי המסגרת: מה בסמכותם של הממשלה או של בית המשפט לעשות. כיצד צריכים להתנהל היחסים ביניהם. רק  אחרי שזה מוסדר, ניתן לנהל את הוויכוחים המהותיים יותר על תוכן, מדיניות וערכים.

טענתו של גודמן היא שברוב המדינות הדמוקרטיות, כאשר הוא קמו הצעד ראשון שלהן היה להקים מוסד מכונן שתפקידו היה לקבוע חוקה. זוהי קביעה של כללי המשחק. לאחר מכן, כשהמסגרת כבר קיימת ומוגדרת, המוסד הזה אמור להתפזר ולערוך בחירות למוסד המחוקק ושאר המוסדות, ועכשיו כשהמסגרת קיימת המשחק הדמוקרטי יכול להתחיל. בישראל, כידוע, אחרי מלחמת השחרור נערכו בחירות לרשות המכוננת שהייתה אמורה לקבוע חוקה ואז להתפזר ולערוך בחירות לרשות המחוקקת והמבצעת. אבל הרשות המכוננת לא הצליחה להגיע להסכמות ולא יצרה חוקה, ולבסוף החליטה לדלג על השלב הזה ולהפוך את עצמה לרשות מחוקקת. משמעות הדבר היא שהם ואנחנו התחלנו במשחק בלי לקבוע את החוקים שלו.

על פניו זהו מצב אבסורדי שלא באמת יכול לעבוד. חשבו על אוסף אנשים שדנים כיצד להגדיר משחק כלשהו, ומחליטים להתחיל לשחק בו בלי להגדיר את חוקיו. מוזר, לא? למרבה הפלא זה די עבד. עם קצת דיקטטורה וקצת שתלטנות של בן גוריון ואחריו של ההסתדרות ומפלגת העבודה לגווניה, אבל בסה"כ זה עבד. הוקמו כאן מוסדות, התנהלו דיונים, הייתה אפילו קצת ביקורת משפטית ופוליטית, והא ראיה שאחרי תקופת דומיננטיות מוחלטת של כמעט שלושים שנה, השלטון של מפא"י התחלף. כלומר כן נוצרה כאן סוג של דמוקרטיה.

אבל לאורך כל התקופה הזאת, ברקע נשף בעורפנו הוואקום שביסוד כל המשחק הזה. הכללים שלו לא היו מוסדרים. מדי פעם זה צץ, בדרך כלל בעצימות נמוכה למדיי, אבל לא באמת טופל. בשלב כלשהו בית המשפט ראה שיש ואקום מבחינת כללי המשחק והיה צריך לקבל החלטות, ובתוך כך הרשה לעצמו להחליט על כמה כללים כאלה בעצמו. זה לא אמור להפתיע אותנו, שכן המשחק צריך להתנהל וכשאין חוקים מישהו אמור לקפוץ למים ולמלא את החלל הזה. אחרת איך נשחק?! הכנסת התעקשה לא לקדם את החוקה ולא ליצור מסגרת, ושוב ושוב התחמקה מהאתגרים שהציג בפניה בית המשפט. למרבה הפלא, גם זה עבד תקופה מסוימת. מדי פעם היו מחאות וקולות שקראו לתיקון המצב ולאיזונו, אבל בסה"כ הם לא הבשילו לכדי מרי של ממש. נכון שהצטבר תסכול גדול, בעיקר בצד הדתי-ימני, אבל זה לא גרם לו להיענות לדרישות שבאו בדרך כלל משמאל לכונן חוקה. המצב הזה היה לו נוח, והוא העדיף לרקוד על שתי החתונות: גם להשאיר אותו כך וגם לזעוק חמס על בית המשפט. שימו לב שגם בשנות שלטונו הארוכות של הימין לא נשברו הכלים, ואף אחד לא ניסה לעשות מהפכת נגד או לקצץ את כנפיו של בית המשפט. הציות להחלטות בית המשפט היה כמעט מלא.

מקרה חריג היה כעת חיה לפני שלוש שנים, כאשר יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, דמות ממלכתית למדיי, הגיע כמעט לקצה והודיע שמצפונו אינו מאפשר לו לקיים את פסק הדין של בג"ץ. התחושה של משחק השפן קרמה אז עור וגידים. איילת שקד וגדעון סער, שני שרי משפטים שמרניים ולעומתיים לאקטיביזם של בית המשפט העליון, עשו תיקונים קוסמטיים למדיי, שלוו בתסכול ניכר של תומכיהם על כך שהם לא באמת משנים את המצב. לכל אורך הדרך כללי המשחק (אלו שנוצרו דה-פקטו על ידי בית המשפט) נותרו בערך כשהיו.

בחודשים האחרונים המצב הזה השתנה באחת. בקדנציה האחרונה החליטו אנשי הרשויות המבצעת והמחוקקת (שלא באמת קיימת אצלנו), לקחת את היוזמה לידיהם ולשים סוף למצב המוזר הזה. הם רוצים לקבוע סוף סוף את כללי המשחק. הבעיה היא שלרוב הציבור הקביעות שלהם נתפסות כקיצוניות ומהירות מדיי, וחסרה ההידברות שצעד כזה מחייב. מעבר לזה, נוצרו כבר כללים טנטטיביים שנתנו כוח בידי מוסדות וגורמים שונים ולכן עצם קביעת כללי המשחק נתפסת כיום כשינוי של כללי משחק קיימים (מה שאינו מדויק. באופן מהותי מדובר כעת יותר בקביעת כללי משחק מאשר בשינוי שלהם). אין פלא שהדבר מעורר מחאות ומהומות וחוסר הסכמות. מתחילות כעת התנגשויות שמסלימות די במהירות, אבל בצדן מתחיל להתעורר גם שיח, כפי שתיארתי למעלה.

גודמן טוען שבימים אלו אנחנו בעצם חוזרים ומקימים את הרשות המכוננת ואת החוקה, כלומר קובעים את כללי המשחק שהיו חסרים במשחק שלנו עד כה. זהו סיום של הקמת המדינה (ולא בהכרח תחילת הסוף שלה). זאת כמובן רק אם נשכיל להגיע להסכמה במשחק השפן שבו אנחנו נמצאים. אחרת אנחנו בדרך לאבדון. השאלה האם נגיע למשבר חוקתי או שנכיר בכך שכעת נוצר רגע חוקתי שראוי לנצל אותו. בקצרה, טענתו היא שלא מדובר כאן במהפכה שמנסה לתקן את המהפכה של ברק ובית המשפט שלו, אלא בכינון מאוחר של כללי המשחק. מילוי הוואקום שאותו ניסו אהרון ברק ועמיתיו למלא בדרכים בעייתיות, כך שהוויכוח והשיח שהיו חסרים לפני שברק קיבל את החלטותיו נערכים כעת. זו אינה מהפכה חוזרת, אלא כינון מאוחר של חוקי המשחק.

כפי שהסברתי, התכתשות והבטישה ההדדית שבהם אנחנו חוזים בימים אלו, הם הדרך שבה מתנהל שיח ציבורי המוני ובריא. אין דרך אחרת לנהל שיח על כללי המשחק עצמם, בטח לא כשאנחנו כבר לא באמת נמצאים בתחילת הדרך. כעת התברר לכולנו שעלינו להחליט האם יש לנו עניין במשחק משותף או שמפרקים את החבילה. מכאן גם יובן שהשיח הזה לא יכול להתנהל רק על ידי נציגים, או דרך המוסדות הפוליטיים הקיימים. מה שעומד על הפרק הוא תפקידם ומשמעותם של המוסדות הללו, וכאן ביסודו של דבר העם עצמו צריך לומר את דברו. עצם היציגות עומדת כאן לדיון, ואין פלא שחזרנו להחלטות בכיכר העיר כמו בדמוקרטיה האתונאית.

אופיו של הוויכוח

שימו לב שבשיח הזה אין משמעות לרוב ומיעוט, שכן כפי שהסברתי בטור הנ"ל (ואפרט עוד בטור הבא) אין שום תוקף להחלטות הרוב ואין שום חובה על המיעוט לקבל אותן, כל עוד אין הסכמה של כולנו לנהל משחק משותף. מאותה סיבה, מה שקובע בדיון הנוכחי אינו רק רוב האצבעות של הבוחרים, שכן הרוב הוא אחד מהכללים של המסגרת שאותה עוד לא באמת יצרנו. נכנסים לדיון הראשוני (והקמאי) הזה גם הכוח כלכלי, התקשורתי והתרבותי, מחלוקות ערכיות שונות, ואין לו כללים כל כך ברורים. כל הצדדים חורגים מהכללים, שכן המחלוקת הזאת משקפת את העובדה שאין לנו באמת כללים.

למעלה הסברתי שכך מתנהל שיח ציבורי. שיח כזה לא מוכרע בהצבעה בכנסת, שכן הצבעה היא מתודה שיסודה בכללי המשחק. כעת אנחנו דנים האם יש בכלל משחק, האם יש לו היתכנות, מה יהיו כלליו ומי מוכן להשתתף בו לפי הכללים הללו. לכן אנשי עסקים וחברות היי טק שמוציאים את כספם כמחאה פוליטית עושים צעד לגיטימי לגמרי. אפילו סרבנות של חיילים, עד כמה שהיא בעייתית, אינה משהו בלתי לגיטימי בעליל בסיטואציה כזאת. זהו חלק מההתגוששות הכוחנית שמלווה את השיח התוכני. כל צד מבהיר לאחרים מה יהיו המחירים אם לא יתחשבו בדעתו. האופוזיציה אומרת לקואליציה, נכון שאתם הרוב, אבל שימו לב למחיר הכלכלי שתשלמו על שימוש לא מוסכם ברוב. כך גם אומרים לנו חיילים ומפקדים בצבא.

יש בנותן טעם להזכיר שגם בהלכה יש מחלוקת אם הולכים אחרי רוב החכמה או רוב האנשים, ואצלנו יש מחלוקת דומה: האם שלטון הרוב הוא רוב האנשים או אולי יש להתחשב גם ברוב הכוח הכלכלי והצבאי והחברתי. לא בכדי לארה"ב יש זכות ווטו במועצת הביטחון ולנו אין. כשקורה משבר בעולם, מי ששולח כסף או צבא כדי לפתור אותו אינו מדינת ישראל אלא ארה"ב. גורמים כלכליים ואנשי הייטק נושאים ברוב הנטל הכלכלי במדינה, ואין פלא שיש לקולם משמעות לא מבוטלת. הטענות על שוויון בין המצביעים והקולות יכולות לעלות אחרי שהתגבש המשחק וחוקיו, אבל לא בעת שדנים בהיתכנותו ובחוקיו. לכוח יש משמעות מוצדקת בוויכוח על כללי המשחק, וההטיות לטובתו אינן חוסר צדק.

אין פלא שהטיעונים בוויכוח הזה מלווים בהפעלת כוח משני הצדדים, מהצד של הקואליציה זהו כוח פוליטי ומהצד של האופוזיציה כוח כלכלי, תקשורתי וחברתי. יש מעט מאד עכבות במאבק הזה, אבל זה לא אומר שהוא לא מתנהל כראוי. זהו ויכוח על התשתית שלנו כאן, על מסגרת הדיון, וככזה הוא צפוי להיות כוחני ותקיף מאד. זה רק אומר שיש לנו חברה בריאה (לפחות כל עוד היא קיימת). השאלה האם בסוף ייוולד ממנו עגל זהב שינופץ או משחק דמוקרטי משותף שנולד מחדש וחוזר ומתכונן כעת (במקום מה שהייתה אמורה לעשות האסיפה המכוננת בתחילת ימי המדינה). בעיניי רוב הסיכויים שהמדינה לא תיחרב (אם כי יש אפשרות לזה), אבל יש גם סיכוי לא רע שהיא לא רק תשרוד אלא אפילו תתקדם. זה מביא אותנו למה שגודמן מכנה 'רגע חוקתי'.

כיצד מגיעים ללידה נכונה: 'רגע חוקתי'

במשחק השפן שבו אנחנו נמצאים יש שתי תוצאות אפשריות: משבר חוקתי או רגע חוקתי. את המשבר החוקתי תיארתי בטור הנ"ל: הכנסת מחוקקת, בית המשפט מבטל, וכעת השוטרים, החיילים והאזרחים נתונים במבוכה למי לשמוע. השאלה החשובה כעת היא איך באמת יכול להיוולד מכאן משהו חיובי? איך ניתן להפוך את הרגע הזה ל'רגע חוקתי'?

גודמן טוען שכדי שזה יקרה צריכים להתקיים שלושה תנאים עיקריים: 1. מודעות ורגישות של הציבור להיותו של הרגע הזה מכונן, וזה ודאי קיים היום. 2. החוקה שנוצרת צריכה להיות בהירה (אחרת האנרכיה ומאבק הרשויות יימשכו גם הלאה). 3. צריכה להיות הסכמה רחבה לגבי עקרונותיה של החוקה (כללי המשחק). הבעיה העיקרית היא כמובן סעיף 3: ההסכמה. לכאורה אין אצלנו הסכמה ביחס לחוקי המשחק, ולכן נראה שאין אופק לדיון שמתנהל כעת.

אתם ודאי תופתעו ממה שאכתוב כאן, אבל לדעתי כבר פחות או יותר הגענו להסכמה כזאת. ההסכמה לגבי חוקי המשחק בהחלט קיימת, למרות המהומות ואולי בגללן. כדי להבין זאת, עלינו להבחין בין שני חלקים של המבנה החוקתי: ההסדרה והתוכן.

איפה הוויכוח?

מה שמנע את כינון החוקה בתחילת ימי המדינה הוא חוסר הסכמה במישור הערכי (בעיקר הדתי). אני לא בטוח אם המצב כיום גרוע או טוב יותר (לדעתי, באופן מפתיע, הוא טוב יותר), אבל נוצרו שם כמה חוקי יסוד שעוסקים בעיקר בהסדרה (חוק יסוד הממשלה, הכנסת, בתי המשפט, הנשיא וכו'). בשנות התשעים נוצרו עוד שני חוקי יסוד, והפעם כאלו שנוגעים בתוכן (חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו). זה מבטא שיש בחוקה של מדינה שני יסודות: הערכים היסודיים וחוקי המשחק (ההסדרה החוקתית). קבלת שני החוקים האחרונים נעשתה בהסכמה רחבה בכנסת ובחברה (היו חששות של הדתיים מפגיעה, אבל הם הסכימו לגמרי לערכים שמבוטאים בחוקים הללו, ולכן בסופו של דבר הסכימו להם).

ביחס לחלק הערכי והתוכני של החוקה המצב אינו כה גרוע כפי שנדמה. עיקר הוויכוחים לגביהם עד ימינו ממוקדים ביחס בין ה'יהודית' ל'דמוקרטית', ואולי עוד יותר ביחס לתוכנה של ה'יהודית' בצירוף הזה. להערכתי, ביחס למשמעותה של ה'דמוקרטית' בצירוף הזה, כמעט כולם מסכימים שזו המסגרת הנכונה והראויה. אין שם ויכוחים משמעותיים (כולל אצל החרדים והחרד"לים). החשש של הדתיים הוא מפגיעה של ה'דמוקרטית' ב'יהודית' (בפרט על ידי בית המשפט, ולכן חשוב להם כל כך להסדיר גם את הרכבו).

כדאי לשים לב שמוקד המאבק העכשווי אינו התוכן הערכי (שכאמור היום התגבש והוא יותר מוסכם מאשר בעבר), אלא החלקים שעוסקים במישור ההסדרה החוקתית. אם נתמקד כעת במילוי הפערים הללו, כלומר נשלים את ההסדרה החוקתית ונתעלם מהוויכוחים על התוכן, ניתן יהיה להיחלץ מהקונפליקט העכשווי ולהתקדם הלאה. זה גם מה שהציע נשיא המדינה. בשלב ראשון עלינו להסכים על חוק יסוד: החקיקה וחוק יסוד: השפיטה, ורק אחר כך לדון בפרטי הרפורמה. אי אפשר לדון ביחס בית המשפט לחוקי יסוד לפני שמגדירים מהו חוק יסוד והופכים אותו לחוק בעל מעמד שונה (דרך הליך חקיקה שונה ויציב הרבה יותר). ההסדרה הראשונית דורשת גיבוש חוקים שיקבעו כיצד מחוקקים חוק יסוד, מה עושים איתו (האם הוא פוסל חוקים ועל ידי מי ובאיזו צורה), וכיצד יכולה להגיב הרשות המחוקקת (התגברות) על פסילה כזאת.

טענתי היא שגם לגבי כללי ההסדרה החוקתית, אלו שנמצאים כעת במוקד העימותים, להערכתי שוררת הסכמה די רחבה הן בציבור והן בין המומחים. אגב, זה קרה במידה רבה בעקבות ההתכתשות שמתנהלת בימים אלו שהצליחה לעורר גם דיון ענייני והצגת טיעונים מכל הצדדים. כעת אנסה לשכנע אתכם שלמרות הרעש והמהומה, להערכתי כיום הוויכוחים בענייני ההסדרה החוקתית (הרפורמה) הם ממש בשוליים.

ההסכמה

כדי להבין מדוע אני רואה הסכמה ציבורית רחבה, התבוננו לדוגמה במודעה של מאה ועשרים הפרופסורים שתומכים ברפורמה כפי שפורסמה לפני כמה ימים:

כאשר תבחנו את המודעה הזאת תיווכחו לראות שהם לא תומכים ברפורמה (בי"ת בפתח) אלא ברפורמה (בי"ת בשווא). הם קוראים להידברות ולניסוח מוסכם. חלקם אף התראיינו ובמו אוזניי שמעתי כמה מהחותמים שאומרים שיש להם הסתייגויות מהניסוחים של רוטמן ולוין (כמו רון שפירא, ישראל אומן ועוד), אבל הם תומכים בצורך ברפורמה. היום שלחו לי ציטוטים מידידי פרופ' משה קופל, מייסד ונשיא פורום קהלת, שבעצמו אומר שאינו רוצה את כל הרפורמה כפי שהיא מצטיירת כיום. גם אני הייתי חותם על עצומה כזאת.

לעומת זאת, טלו עצומות ומודעות מאלו שמתנגדים לרפורמה (יש סקירה כאן, וראו גם כאן וכאן), ונסו לבחון מה הן אומרות. אתם תגלו שרובם טוענים שבניסוחה העכשווי הרפורמה תביא לחורבן ולתוצאות הרסניות. כלומר גם שם הרוב לא שוללים את הצורך ברפורמה ואת הבעיות הקיימות באיזון בין הרשויות (היעדר חוקי משחק מוסכמים), אבל אומרים שבפרטים לוין ורוטמן הולכים רחוק מדיי. [אוסיף בסוגריים שלהתרשמותי חלק ניכר מחברי הליכוד עצמם מסכימים שיש למתן את הרפורמה, ולולא משמעת קואליציונית אין סיכוי שהרפורמה יכלה לעבור. הניסוחים הקיצוניים הם תוצאה של התעקשות של  לוין ורוטמן, ושני אלו מובילים את המהלך כולו, למורת רוחם של רבים חבריהם (שבימים האחרונים כבר יוצאות החוצה). לא סביר לגבש חוקי משחק מוסכמים על פי הפעלת כוח של שני חברי כנסת.]

אם נשוב לעצומות משני הצדדים, בתקשורת העצומות הללו מוצגות כשני קטבים קיצוניים. אלו תומכים ברפורמה המשפטית (הבי"ת תמיד בפתח כמובן) ואלו מתנגדים למהפכה המשטרית. התחושה היא שאין אפשרות לגשר על תהום כה עמוקה. ממש משחק השפן. אבל אם תקראו היטב את הדברים ותשימו לב למה שהערתי תיווכחו לראות שהוויכוח אולי מתלהט, אבל בעצם אין לו בסיס אמתי. מתברר שאפילו בין החותמים על העצומות, שלכאורה שייכים לקטבים בוויכוח הזה, ישנה הסכמה רחבה מאד (גם אם לא מלאה) שרפורמה כזאת דרושה, ולאידך גיסא יש ביניהם גם הסכמה רחבה מאד (גם אם לא מלאה) שהניסוח העכשווי הוא קיצוני. אז על מה בעצם הוויכוח? על ניואנסים. איך לנסח סעיף כזה או אחר

כאשר אתם שומעים ראיונות בתקשורת עם מישהו שמצדד ברפורמה, הוא תמייד מסביר  מדוע היא נחוצה. הוא מצביע על הכשלים והבעיות שדורשים תיקון, אבל כמעט לא תשמעו ממנו על הסכנות בפתרונות שהיא מציעה. בראיונות עם מי שמתנגד לרפורמה תשמעו על הסכנות שבפתרונות שהיא מציעה ולעולם לא על הבעיות שהובילו אליה. זהו דו שיח של חירשים, שכן עולה ממנו ששני הצדדים בכלל לא מתווכחים. האחד מתמקד בבעיות ובצורך ברפורמה והשני מתמקד בבעייתיות של הפתרונות ובסכנות שברפורמה המוצעת. המסקנה היא שכולם מסכימים שצריך רפורמה והניסוח העכשווי מסוכן ובעייתי. נותרו רק ויכוחים על הפרטים.

איני מזלזל בפרטים, אבל הם לא מבטאים ויכוח על הרפורמה ואפילו לא על הצורך בה. יתר על כן, בוויכוח על הפרטים ייתכנו גם הצרחות בין הצדדים. מישהו שמצדד ברפורמה יכול להיות קיצוני יותר בדרישותיו למיתונה ובבעייתיות שבה, לפחות בחלק מהאספקטים, מאשר מי שמתנגד לה. בקיצור, כל המפה שמוצגת בפנינו משובשת. כך או כך, ניתן לראות שזו כבר אינה בהכרח מלחמה על הבית או על הדמוקרטיה אלא על ניואנסים לגבי האיזונים הראויים. מי שנמצא בקטבים, התומך המוחלט והמתנגד הטוטלי, הם במיעוט מבוטל בציבור וגם בין המומחים. יתר על כן, כתבתי כאן לא פעם שאי אפשר להתווכח על פרט אחד מתוך הרפורמה באופן מבודד. יש לבחון את המכלול כולו כי כל פרט משפיע על כל האחרים. מעבר לזה, בהחלט יכולים להיות כמה מבנים חוקתיים שונים שיסדירו את האיזונים הראויים בין הרשויות.

אין פלא, אם כן, שאם תשימו לב תראו שיותר מאשר התכנים, הוויכוחים כעת עוסקים בעיקר בצורת השיח: האם לעצור את החקיקה בעת ההידברות? האם ההידברות צריכה להיעשות בוועדת החוקה או בפורמט אחר? אלו הם עניינים טכניים ולא  מהותיים, וכרגע נראה שהם אלו שתוקעים את השיח, למרות שכולם כבר הודו שהוא נדרש. גם עניין זה מעיד על כך שישנה הסכמה די רחבה על המבנה והמסגרת כשלעצמם. גם אם מישהו סבור שפסקת ההתגברות צריכה 61 או 70, ואחר סבור שדרושים 75 ח"כים, זהו בעצם ניואנס. כך גם לגבי ויכוח על הרוב הדרוש בבית המשפט שמבטל חוק. אם הוא צריך להיות 12 מתוך 15, 80% מכל הרכב, או אפילו רוב רגיל, גם אלו דיונים טכניים ולא מאד מהותיים ובטח לא חורבן לדמוקרטיה או למדינה. בכל פרט כזה ישנם ניסוחים קיצוניים שבאמת מהווים סיכון, אבל להתרשמותי רוב המעורבים משני הצדדים כבר מבינים זאת היטב, והם לא שם. זהו בוודאי מצב בציבור. מתברר לי שוב ושוב ששוררת אצלנו הסכמה די רחבה שהנושא דורש הסדרה ואפילו מהן הנקודות הבעייתיות שדורשות את ההסדרה ומה כיווניה. כל השאר הוא עניין למו"מ כמו בכל נושא פוליטי אחר. אין ויכוח עמוק על המהות, וזה סתם תקוע. אגב, מסיבה זו אני מעריך שהעניין הזה גם ייפתר בסופו של דבר.

שימו לב שוויכוח על הפרטים יכול להתנהל רק בין מומחים, וגם שם רק בין אלו שהתעמקו בסוגיות שעל הפרק. לאזרחים הפשוטים, או למומחים שלא נכנסו לעובי הקורה, אין באמת עמדה מגובשת בשאלה איזה רוב דרוש לפסקת התגברות, או הרכב הוועדה למינוי שופטים בערכאה הנמוכה או בעליון, או הרוב הדרוש בבית המשפט לביטול חוק. רובם המוחלט לא בחנו את הדברים לעומק, ובוודאי לא גבשו תמונה חוקתית כוללת. כאמור, הוויכוחים מעידים על סנטימנט שונה ולא על עמדה מגובשת. בטורי הנ"ל עמדתי על כך שזהו גם המצב אצל הפוליטיקאים מהאופוזיציה. בניגוד ללוין ורוטמן, מנהיגי האופוזיציה מקפידים כבר לאורך תקופה ארוכה לא להציג עמדה מגובשת כלשהי לגבי הרפורמה. לא לגבי הבעיות ולא לגבי הפתרונות. להערכתי, זה מפני שאין להם כזאת. זו אחת הסיבות שכל כך קשה להגיע איתם להידברות ולשיח.

אם כן, הוויכוחים בין פוליטיקאים ובציבור הרחב (להבדיל ממיעוט קטן מאד שעשה ועושה עבודה שיטתית) מבטאים בעיקר סנטימנטים מנוגדים, ולא באמת עמדות שונות. רואים זאת בעצומות שהבאתי למעלה, שמבטאות בעיקר הבדל בסנטימנט ולא מחלוקת מהותית, למעט דיונים טכניים על הפרטים. התנאי השלישי ל'רגע חוקתי', ההסכמה הציבורית, לדעתי גם הוא קיים כבר. לכן להערכתי יש סיכוי טוב שבסופו של דבר התהליך באמת יגיע לפתרון סביר כזה או אחר שמקובל על הצדדים.

לכאורה זוהי תמונה אופטימית למדיי. אסיים בכל זאת בשני אספקטים לא בלתי תלויים שמנמיכים קצת את מידת האופטימיות שלנו.

א. בין פרקטיקה לסנטימנט ותודעה

הסברתי שהתנאי של ההסכמה קיים כיום, לפחות לגבי ההסדרה החוקתית (ובמידה לא מבוטלת גם לגבי התכנים המהותיים של החוקה), ולכן אין מניעה מהפיכת הרגע הזה ממשבר חוקתי ל'רגע חוקתי'. אם לא נעשה זאת, נתנפץ כולנו בסופו של משחק השפן הזה. זו תהיה תוצאה של איוולת וחוסר אחריות, ובעיקר של חוסר הבנה, ולא של מחלוקות מהותיות. זה יקרה אם הסנטימנט (שמבטא הבדלים קוטביים) יאפיל על המהות (שבה אין הבדלים משמעותיים). דבר כזה בהחלט יכול לקרות. ויכוחים שיסודם בסנטימנטים ללא בסיס ממשי ומהותי אכן יכולים לקחת אותנו לתהום.

כבר כתבתי שאני אופטימי. להערכתי, מה שיקרה בסוף הוא שיגיעו לפשרה מוסכמת פחות או יותר, ולהערכתי היא לא תהיה רחוקה ממה שמכתיב השכל הישר. בסוף הדרך, המהות תגבר על הסנטימנט והסיסמאות יפסידו לאמת. זה לא יקרה למרות מאבקי הכוח בכל המישורים שתיארתי, החברתיים, מדיניים, כלכליים, צבאיים ופוליטיים, אלא בזכותם. כך גם ראוי שיהיה.

אלא שכאן עלולה להיווצר בעיה חדשה, ובמידה מסוימת ממש הפוכה. אם וכאשר נגיע לתוצאה המיוחלת הזאת, עלולה להתעורר בשני הצדדים השאלה האם הפשרה שהתקבלה בסוף התהליך היא ניצחון או הפסד. אני חושש שבגלל הסנטימנט המנוגד שלוקח אותנו לקצוות, שני הצדדים יראו בתוצאה שהתקבלה הפסד וחורבן מבחינתם (או הרס הדמוקרטיה או הרס המשילות, למרות שבפועל לא יקרה זה וגם לא זה). במצב כזה התוצאה שאליה הגענו יכולה להיות טובה וראויה לכשעצמה, אבל היא לא תעצור או תמנע את השבר החברתי ואת ההתנגשות שמתרחשת כבר כעת. תהיה כאן התנפצות וירטואלית במשחק שפן שבכלל לא מתנהל בעולם האמתי אלא בתודעות של האנשים ושל הקבוצות שעל המגרש. אם הסנטימנט יגבר על המהות, אזי הניצחון שהושג במישור התוכני-מהותי ירד תהומה במישור התודעתי. החברה שלנו יכולה להיסדק עמוקות עקב התחושה של שני הצדדים שהם הפסידו במאבק (אלו יחשבו שאין משילות והללו יחשבו שאין דמוקרטיה), גם אם זה יקרה רק במישור התודעתי.

ב. ושוב לאינטגריטי

בטור הנ"ל הזכרתי שמעבר לכללי המשחק ישנו בסיס לא פחות חשוב, ואולי יותר, לדמוקרטיה, והוא איכות השחקנים וכוונותיהם הטובות. הראיתי שם שבלי אינטגריטי והתנהלות ראויה של כל השחקנים על המגרש לא תעזור שום מערכת כללים, מושלמת ככל שתהיה. אם כן, המסקנה העולה ממה שכתבתי כאן היא פחות אופטימית ממה שנראה. אולי הבעיות לגבי כללי המשחק ייפתרו בהסכמה כלשהי, אבל זה לא בהכרח יפתור את הבעיה האמתית, שיסודה בחוסר אמון בין הצדדים לגבי כוונותיהם והאינטגריטי שלהם. כרגע אין אמון בין הצדדים שיכול בכלל להתנהל ביניהם משחק הוגן לפי הכללים שנקבעו, ולאור מה שהיה עד כאן נראה שחוסר האמון הזה מוצדק למדיי. אם דמוקרטיה דורשת מערכת כללים מאוזנת והגיונית וגם אינטגריטי, הפתרון של בעיות המסגרת וההסדרה החוקתית לא בהכרח יציל את הדמוקרטיה שלנו.

את הבעיה הזאת איני יודע כיצד פותרים. הזכרתי שם טורים שבהם עמדתי על כך שבעיות אמתיות מהחיים אי אפשר לפתור באמצעות שינוי של כללים. פתרון אמתי לבעיות כאלה דורש אמנה חברתית חדשה, ולא רק הסדרה של כללי המשחק. עלינו להגיע לאמון בין השחקנים ולצורת משחק הוגנת יותר שלהם, וכאן כבר כעת קיים משבר עמוק של חוסר אמון. לצערי, עניין זה מסור לפסיכולוג, ולא לפילוסוף או למשפטן. מה שמביא אותי לסיום הפסימי משהו של הטור הלכאורה אופטימי הזה.

המשפט הכי ידוע של ויטגנשטיין בטרקטטוס הלוגי-פילוסופי שלו הוא המשפט המסיים: "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק". רציתי לסיים את דבריי כאן במשפט השני הכי ידוע שם, זה שמופיע בסוף הקדמתו לספר:

נראה לי שהאמת של המחשבות המוצעות כאן היא מוחלטת ואי אפשר לערערה. לדעתי, מבחינה מהותית, פתרתי סופית את הבעיות. ואם אין אני טועה בכך, אז ערכה של עבודה זו הוא, שנית, בהראותה כמה מעט נעשה על ידי כך שבעיות אלה נפתרו.

אם נתעלם מהיומרנות, התחושה שהוא מתאר חולפת גם בי לא פעם. אמנם איני לגמרי משוכנע שתמיד  פתרתי לגמרי ובטח לא באופן מוחלט את כל הבעיות, תחושתי היא שיש לי לא פעם פתרון לא רע עבורן. אבל בו בזמן בני אדם (לא אני. האחרים) מתגלים שוב ושוב כיצורים מעצבנים ומלאי חולשות, ואלו מונעות מהם להתנהל באופן אינטליגנטי ורציונלי, גם במקרים שבהם ברור מהו האופן הזה (ראו בטור 218 ו-236). מי יתנני במדבר מלון אספרגרים…