על כתפי ענקים: מבט על אלטרואיזם ואנשי רנסנס (טור 572)

בס"ד

מוקדש לבני שלומי,

"מה יפים הלילות בכנען"

"אם אני הצלחתי לראות קצת רחוק יותר,

זה מפני שעמדתי על כתפי ענקים"

(אייזיק ניוטון. לתולדות הביטוי – ראו כאן)[1]

הלילה הוכרעה סדרת הפלייאוף ב-NBA ודנוור זכתה לראשונה באליפות. שמו של כוכבה הסרבי, ניקולה יוקיץ' (המכונה: הג'וקר, כהטיה של שמו), נישא בפי כל. הוא נחשב כיום כגדול שחקני הכדורסל בתבל. לפני כמה ימים שאלו אותי אם אני מתכוון לכתוב משהו לקראת סיום העונה, והשבתי שאני כותב רק אם יש לקח רחב וכללי יותר שניתן להפיק מהעניין (חשוב להבחין בין ביזנס לפלז'ר). הבוקר החלטתי שבכל זאת שווה לכתוב כאן משהו.

על כתפי ענקים: מבט על תהליך בומרנג

מאז ומעולם היה ידוע שהקבוצה שמניחה את ידה על ענק שאינו גולם גמור, זוכה במשחק ובאליפות. השם הכי בולט מבחינתי לתופעה הזאת הוא ולדימיר טקצ'נקו האגדי, שחקנה של צאסק"א מוסקבה בשנות ה-70-80 של המאה שעברה. אני זוכר באופן מוחשי עד היום את דמותו ההררית ניצבת במרכז הרחבה כשכל הגמדים ניצבים סביבו חסרי אונים ומנסים לטפס על כתפיו בניסיון נואש וחסר תקווה לעצור אותו. הוא לא היה אתלט גדול, והיכולות שלו לא היו משהו. אבל לא היה הרבה מה לעשות נגד הממדים שלו. באותה תקופה הטקצ'נקואים למיניהם היו קלף מנצח. לא בכדי בישראל השם טקצ'נקו היה שם נרדף לענק, בערך כמו גוליבר (שבעצמו כידוע לא היה ענק, אבל בליליפוט כן. הכל יחסי).

אבל ניתן להבחין שבמהלך השנים שחלפו מאז קרה בעולם הכדורסל תהליך שינוי מעניין. הענקים כבר אינם קלף מנצח. לא מזיק שיש לך ענק טוב כמובן, אבל מאמנים רבים בוחרים בטקטיקה של סמול בול (small ball), כלומר קבוצה נמוכה וזריזה. הרכבי סמול בול בהחלט מצליחים לא פעם להתמודד עם הענקים ואף לגבור עליהם. לפעמים מאמנים אפילו מעדיפים הרכב סמול בול על פני העמדת ענק נגדי משלהם. זה כנראה עניין של שיפור הטכניקה והטקטיקה של השחקנים, שיפור באתלטיות שלהם ועוד, ואלו מאפשרים לגמדים להתמודד בהצלחה מול הענקים. אני מתרשם שהם עושים זאת בשתי צורות עיקריות: כהתמודדות עמו בהגנה הם מצליחים לחסום ולהתמודד בכוח, או למנוע את המסירות אל הענק, להציק לו ולהטריד אותו וכדומה. אבל גם אם הם לא יכולים באמת להתמודד מול הענק בהגנה, הם מוכנים לספוג את נחת זרועו אם בהתקפה שלהם יהיה להם יתרון זריזות ומהירות על פניו.

אגב, במסגרת השינויים הללו אנחנו מוצאים פורוורדים וגארדים שהם די ענקים בפני עצמם. לפעמים קשה להאמין שלברון ג'יימס הוא ברנש בממדים שמתאימים להיות סנטר, וכמותו עוד רבים (פאואר פורוורד). החלוקה בין נמוכים לגבוהים, והקשר בין הגובה לתפקיד על המגרש היטשטש מאד (חידה: מה לדעתכם גובהו של קריסטפאס פורזינגיס?). כיום הקשר בין הגובה לתפקיד תלוי פחות בגובה ויותר בכישורים ובאופי המשחק. יש שחקנים מאד נמוכים שלפעמים משחקים ברחבה כמעט כמו סנטרים (למשל, ידידנו מהפועל חולון לשעבר, פי ג'יי טאקר, שמצא את דרכו ל-NBA בגיל מופלג למדיי, וכך גם שאר בריונים כמו דריימונד גרין מה'לוחמים') ואחרים להיפך.

והנה, בשנים האחרונות ממש נראה שיש חזרה לאחור. זהו תהליך הבומרנג שעליו דיברתי. אנחנו שוב פוגשים כוכבי-על שהם ענקים. בעצם נראה שכיום הגענו למצב שרוב הכוכבים הם שוב כאלה. חשבו על אנטטקומפו, יוקיץ' כמובן, ג'ואל אמביד, קווין דוראנט ועוד רבים. כל אלו נמצאים ממש בשורה הראשונה ונחשבים הבולטים מבין כוכבי העל (כולם נחשבו מועמדים לגיטימיים לגמרי ל-MVP). יש גם אחרים כמובן, כוכבים שאינם ענקים (סטף קרי, לברון ג'יימס, ג'ה מוראנט ועוד), אלו ניחנו ביכולות שמחפות על נחיתותם הממדית (מאותגרי עונק), אבל דומני שלמרות זאת תהליך הבומרנג של חזרת הענקים למרכז הזירה מאד בולט.

האם זה באמת בומרנג?

במבט נוסף נראה שלא מדובר כאן בתהליך של בומרנג. לא באמת חזרנו למצב הקודם. אם תחשבו על כל החברים ברשימה הנ"ל תגלו שאף אחד מהם אינו סנטר קלסי. כולם ניחנו באוסף מגוון מאד של יכולות. חלקם אתלטיים ממש כמו גארד מן השורה (אנטטקומפו), רובם קולעים מצוין מהשלוש, מכדררים מצוין, מוסרים נהדר וכמובן גם מתפקדים היטב בתוך הרחבה כראוי לענקים. חלקם ממש מתפקדים כמובילי הכדור של קבוצתם (אנטטקומפו, דוראנט ויוקיץ') ומנהלים את המשחק כאחד הגמדים ממש. יש עליית הדורות, תרתי משמע. אם כן, בתהליך שאני מתאר כאן אין באמת חזרה למצב הקודם, אלא שיפור אבולוציוני בדרך של סליל או בורג. מהענקים הסטטיים חזרנו לגמדים הזריזים והקולעים, עד שנוצרה הסינתזה של ענקים שיש להם את אוסף ומגוון היכולות של ענקים וגמדים גם יחד (גמדנקים).

שימו לב שאוסף כישורים כזה כמעט לא יכול להיות אצל גמדים. גמד לא יכול להיות ענק (אם כי למעלה הבאתי דוגמאות כעין זה), אבל ענק יכול להיות קלעי וזריז. לכן היתרון המובנה של הענקים עדיין בא כאן לידי ביטוי, אבל הפעם בצורה יותר כוללת, מגוונת ושלימה. השחקנים הללו שלמים יותר מקודמיהם, הן הננסים והן הענקים. גם פעם היו בודדים כאלה, אבל כיום נראה שמדובר בתופעה.

בטור 143 עמדתי על כך שלמיטב התרשמותי יש שיפור מונוטוני ביכולות של שחקני כדורסל. שם אמרתי שקשה מאד למדוד את האיכויות הללו באופן כמותי ולהסביר מדוע זה קורה או לתקף את עצם הטענה שזה קורה. כאן הצעתי מדדים מסוימים שנותנים פשר לקביעה ההיא. אציין שלא מדובר כאן באבולוציה טבעית בלבד. אני מניח שהתהליך הזה מבוסס על ידע, טכניקה ועבודה קשה, ובטורים 13 ו-569 עמדתי על ערכה של זו (שאינו רק אינסטרומנטלי).

בחזרה לניקולה יוקיץ'

אם נתמקד בשבחו של החתן דנן, ניקולה יוקיץ' שליט"א, הברנש ממש לא זריז, נע בצורה מאד גמלונית ומגושמת (ראו בסרטונים הנהדרים הללו פרודיות על כך)[2], אבל יש לו התמצאות מופלאה במגרש כולו (בפנים ובחוץ). הוא מוביל כדור, מוסר מופלא, קלעי מצוין (גם משלוש), שומר, חוסם (בתנועה) ואפילו חוטף לא מעט, מכדרר בצורה לא מרשימה מצד עצמה, אבל אם תחשבו על כך תראו שקשה מאד להיזכר בסיטואציה שמישהו חטף לו כדור. ויחד עם זאת, הוא גם קוטף ריבאונדים, חוסם (קלעים) וכמובן גם יודע לחפור את דרכו בכוח אל הסל, ממש כאחד הטקצ'נקואים.

כבר עמדו על כך שבאף אחת מהיכולות הללו הוא לא מושלם, וייתכן שבאף אחת מהן הוא לא הטוב ביותר גם כיום. אבל בכולן הוא קרוב מאד לזה, ונראה שהמכלול הזה (ביחד עם אינטליגנציית משחק מרשימה מאד) מביא אותו להיות שחקן שכמעט אי אפשר להתמודד מולו. עליו נאמר מקרא שכתוב "כל כלי יוצר לא יצלח עליך". כל מה שניסו נגדו נכשל. דאבל אפ, מניעת המסירות אליו או ממנו, שמירה אישית או אזורית, כלום לא עוזר. תמיד יש לו פתרון. הדבר נובע ממגוון היכולות שלו, ולא פחות מכך מהקבוצתיות וחוסר האגואיזם.

חשוב לציין שבנוסף לכל מעלותיו, יוקיץ' משחק באופן כזה שניכר שמטרתו היא הניצחון של הקבוצה ולא ההישג והמספרים האישיים שלו. אם הוא לא נמצא במצב לקלוע הוא ימסור, ולהיפך. לפעמים נראה שהוא בכלל לא מעוניין לזרוק לסל, אבל גם במצבים הללו הוא מנהל את המשחק, הוא מושך את כל הכוח ההגנתי אליו ובכך מאפשר לחבריו לקלוע במקומו (כשהוא מפנה אותם משומריהם ומוסר להם באופנים מגוונים ומרשימים מאד). הוא אלטרואיסט אמיתי, לפחות בצורת המשחק שלו, והופך את כל חבריו לטובים ואפקטיביים יותר (ממש כמו לברון ג'יימס של פעם, לא כל כך מזמן).

זה מביא אותי לשני לקחים רחבים יותר (שלולא הם לא היה נכתב הטור הזה, וכנ"ל. אז תנו להם כבוד): משמעותו של האלטרואיזם, וערכם של אנשי הרנסנס.

מבט נוסף על פרדוקס האלטרואיזם

בסופו של דבר אני תמיד מופתע לגלות, שלמרות ההתנהלות האלטרואיסטית שלו יוקיץ' מגיע למספרים מרשימים ביותר גם במישור האישי. איכשהו, אחרי שלא ממש ראית אותו לאורך המשחק, הוא כמעט תמיד מגיח בסיום עם טריפל דאבל אישי. אין צורך לומר שהמספרים הללו בדרך כלל לא מבטאים את תרומתו האמיתית למשחק, שהיא הרבה יותר גדולה. יש אספקטים רבים שלא מתבטאים במספרים הללו (אסיסט שלא נקלע בסוף, חסימה שאפשרה למישהו אחר לקלוע, משיכת ההגנה אליו כדי שאחרים יתפנו ועוד ועוד). דווקא הגיוון והוורסטיליות שלו מאפשרים לו לצבור מספרים אישיים בתחומים מגוונים, אם לא בקליעות אז במסירות, בחטיפות, בריבאונד וכדומה. כל פעם הוא תוקף מכיוון אחר, אבל תמיד כמעט תמיד הסך הכל שלו נצבר לתמונה מרשימה ביותר. לענייננו כאן, מטרתו היא ניצחון הקבוצה, אבל בסוף גם הקבוצה וגם הוא עצמו יוצאים נשכרים מכך.

תמונת הראי שלו היא שחקן שניחן גם הוא ביכולות מגוונות, ראסל ווסטברוק, שבאופן שיטתי לא הצליח להגיע לאותם מקומות. היו עונות שהוא החזיק בשיאים אישיים בלתי נתפסים (מספרי טריפל דאבל, ממוצעים עונתיים), אבל קבוצתו שוב ושוב לא הגיעה מאד רחוק. בטור 357 הזכרתי את הפרשנות המקובלת שלפיה הוא משחק באופן מאד אגואיסטי, ומטרתו לצבור מספרים אישיים ולא הצלחת הקבוצה. גם כשהוא מוסר נראה שזה נעשה כדי לצבור אסיסט ולא בהכרח מפני שהקבוצה צריכה את זה. עובדתית בסופו של דבר הקבוצה גם לא מצליחה, וגם הוא אישית לא מקבל יחס כיאה למספרים האישיים שהוא מעמיד.

מתברר שלפעמים היד הנעלמה לא עובדת, והקפיטליזם אינו המוצא הטוב ביותר. הקפיטליזם גורס שאם אדם יפעל למען עצמו הכלל ירוויח מכך, וזה פועל טוב יותר מהתנהלות צנטרליסטית שמנסה לארגן את הכל מלמעלה באופן מיטבי לטובת הכלל. הקפיטליזם מאמין ביד נעלמה שמסדרת את העולם טוב יותר מבני אדם שמנסים לעשות זאת באופן ישיר. אבל כאן מתברר לנו שאדם שפועל למען הכלל דווקא מצליח יותר, גם במישור של הכלל וגם במישור האישי.

זה מזכיר לי כמה הקשרים אחרים שבהם רואים עניין דומה. הראשון הוא האבולוציה. רבים מצביעים על הערך השרידותי שיש באלטרואיזם. אלטרואיזם כרוך במוכנות לשלם מחיר, ולפעמים אפילו למסור את עצמך, למען הקבוצה (הכלל). מתברר שמוכנות כזאת שלכאורה אמורה להזיק לי במישור האישי (למען שרידותו של הכלל) מוליכה לתוצאות טובות יותר, ולא רק בהקשר של הכלל. כאן אנחנו מגלים שזה מוביל לתוצאות לא פחות ואולי יותר טובות גם במישור האישי. אני חושב שגם באבולוציה זה כך. אם יש קבוצה שפרטיה מוכנים למסור את עצמם למען הכלל, יתקפו אותם פחות, ולכן בשורה התחתונה גם הפרטים יכולים להרוויח מכך ולשרוד יותר.

הרבה כבר עמדו על כך שגם ביחסים בין מדינות, או קבוצות, המוכנות של מדינה לצאת למלחמה במקום מדיניות של רדיפת שלום אובססיבית מדיי (תוך מוכנות לשלם עבורו מחירים), דווקא היא שתמנע את המלחמה. רדיפת שלום היא כמעט ערובה לכך שלא יהיה שלום ולהנצחת המלחמה ואולי אף להפסד במלחמה. נחישות ותקיפות שנראות אולי מסוכנות ומזיקות לשרידות, יכולות להתברר כמועילות לה מאד. אם לפלסטינאים היה ברור שאין להם סיכוי להשיג ויתור, אני מניח שהייתה להם פחות מוטיבציה ללחוץ ולפגע כדי להשיג ויתורים, ואז כולנו היינו מרוויחים. כך גם אם היו מפעילים כוח רב ונחוש יותר באינתיפאדות השונות, ייתכן שמספר הקרבנות, גם מאיתנו וגם מהם, היה פוחת משמעותית (ראו בטור 149 על מדיניות המקל והגזר).

הקשר נוסף וכללי יותר נדון בטור 122. עסקתי שם בצו הקטגורי של קאנט, והראיתי שפעולה מתוך שיקולים שמתעלמים מהעניין התוצאתי, דווקא היא מביאה לתוצאות הטובות ביותר (דימיתי זאת לדילמת האסיר. ראו שם). לכן טענתי שם שבשורה התחתונה יש מקום לראות את קאנט כתועלתן נסתר. לענייננו, גם שם מתברר ששיתוף הפעולה וההתנהלות האלטרואיסטית ממקסמים גם את הרווח האישי, ולא רק את זה הקבוצתי. גם בתורת המשחקים מדברים על מצבים שבהם יש יתרון לאסטרטגיה קואליציונית ושיתופי פעולה על פני מיקסום הרווח האישי. אם כן, יוקיץ' ודנוור קבוצתו הם ראיה נוספת לכך. האבולוציה עבדה 47 שנים, אבל כעת הם כבר מובילים את הליגה, ואולי יש כאן לקח רחב וארוך טווח יותר מעבר לטקטיקות כדורסל.

ערכם של אנשי רנסנס

עניין נוסף שעולה כאן הוא אנשי הרנסנס. כבר סיפרתי כאן שבעת שלמדתי תואר ראשון באוני' תל אביב חגגו שם יומולדת 80 לישעיהו לייבוביץ ז"ל. ישבתי בקהל באולם גדול, וחיכיתי כמו כולם לדברים שיישא החתן דנן עצמו. כידוע, החתן שלנו היה בעל כמה דוקטורטים בנושאים שונים, והתפזר כל חייו על כמה וכמה תחומים. בתוך דבריו הוא סיפר שפעמים רבות פנו אליו אנשים ואמרו לו שהיה עליו להתמקד בנושא אחד ולהתמקצע ולעסוק בעיקר בו, שכן כך היה יכול להגיע להישגים עצומים, עד כדי פרס נובל אולי. הוא סיפר שם שתמיד ענה לאותם אנשים שהוא מעדיף התמחות רחבה והשכלה כללית על פני התמקצעות צרה, גם אם מגיעים פחות רחוק. את התופעה הזאת מכנים לפעמים 'אנשי רנסנס'. אלו אנשים שיש להם השכלה כללית רחבה (שכוללת גם הבנה מעמיקה, לא רק יכולת לצטט ולעשות רושם), גם אם אינם ממש מומחים בכל אחד מהתחומים. אני זוכר שבעת ששמעתי את הדברים הם עשו עליי רושם רב, והרגשתי תחושות דומות.

אצל יוקיץ', ניתן לומר שלפחות בתחום הכדורסל הוא איש רנסנס. כפי שתיארתי, ידיו רב לו בכדרור, מסירות, קליעה, שמירה, חטיפות, חסימות, חפירות, ריבאונד, התמצאות בתוך הרחבה ומחוצה לה ועוד ועוד. כמעט בכל תחומי הכדורסל הוא קרוב לשלימות, למרות שכמעט בכל אחד מהתחומים כשלעצמו הוא לא ממש מספר אחד. הצירוף של כל המגוון הזה יוצר שלימות או ערך שמאפיל על 'המקצוענים הצרים', שלכאורה טובים ממנו בתחום זה או אחר.

האם זו אותה תופעה של אנשי רנסנס? לא בהכרח. ניתן לחלק את אנשי הרנסנס לשלושה סוגים: א. אנשים שיש להם הבנה בתחומים רבים, בכל אחד באופן בלתי תלוי באחרים. ב. אנשים שההבנה שלהם בכל אחד מהתחומים מוסיפה ערך להבנתם והצלחתם בתחומים האחרים. ג. אנשים שאוסף היכולות שלהם מצטבר ויוצר ערך משותף שלם.

אצל יוקיץ' לכאורה מדובר במודל השלישי. הריבאונד לא תורם ליכולת המסירה, או להיפך. אמנם יש קצת קשרים, שכן העובדה שהוא קולע טוב מביאה אנשים לשמור עליו ובכך מתפנים אחרים שהוא יכול למסור להם, וכן על זו הדרך. אבל ככלל, מדובר באוסף יכולות שמצטברים יחד לשלימות אחת. כדי להצליח בכדורסל (לנצח במשחק) צריך גם לשמור, גם לקלוע וגם לכדרר, גם למסור וגם לחטוף וכו'. כל אלו יחד יוצרים את התוצאה של המשחק. לכן מדובר כאן במודל השלישי, שלפיו אוסף היכולות מצטבר ומתלכד ליצירת ערך משותף (התרומה לניצחון במשחק), ומתברר שהוא גדול מהערך שיושג על ידי כל אחת מהן לחוד.

המודל השני הוא זה של ישעיהו לייבוביץ, שכן הבנתו המדעית תרמה לתובנותיו הפילוסופיות, היהודיות ועוד, ואולי גם ההיפך. כלומר שם מדובר במצב שבו התחומים השונים מפרים זה את זה, וההבנה בכולם יחד תורמת לכל אחד מהתחומים משהו שלא יהיה למי שמחזיק בהבנה רק בתחום הזה עצמו. מי שלא מבין בפילוסופיה ובמדע גם העיון התלמודי והמחשבה שלו יימצאו פחות עמוקים וקולעים. אבל שם אין מטרה משותפת לכולם. התרומה ההדדית היא לכל אחד מהתחומים לחוד. הם יוצאים נשכרים זה מזה.

המודל הראשון נראה תמוה ממש. מדובר באדם שמחזיק בידע והבנה בתחומים רבים, אבל באופן שאף אחד מהם לא יוצא נשכר מהאחרים, ובאופן שאין מטרה משותפת שכולם חותרים אליה. האם יש ערך לאיש רנסנס כזה? תחושתי היא שכן. בהנחה שיש ערך לידע כשלעצמו, וזה לא רק אמצעי ליצירת דברים או למטרות כלשהן, כי אז ידע בתחומים רבים יש בו ערך מצד עצמו. זאת גם אם האחד לא מפרה את האחרים ולא מצטרף אליהם. חשבו על תלמוד תורה. כתבתי לא פעם שבעיניי ערכו של תלמוד תורה הוא עצם הלימוד וההבנה התורנית. זה לא רק אמצעי כדי לדעת מה לעשות. הבה נניח לצורך הדיון שאדם שבקיא בהלכות נידה זה לא מועיל לו להבנת הלכות ברכות, להבנת הקבלה, להבנת תנ"ך, מחשבה, מוסר וכדומה. האם העובדה שיש לו הבנה בכל התחומים הללו יש לה ערך, לעומת מי שמחזיק בהבנה מוחלטת באחד מהם? אני חושב שכן. יש משהו בעל ערך עצמי ברנסנסיות הזאת. כמובן שבפועל יש ערך בהצטרפות של התחומים, שהרי יש תרומה הדדית להבנה בכולם, אבל דומני שגם בעצם ההחזקה בכולם במקביל יש ערך. אדם מגוון שווה יותר מאדם צר ומומחה גדול בתחומו. יש גם ערך מנוגד למומחיות הצרה, אבל אני טוען שיש גם היבט רנסנסי בערך האינטלקטואלי. אגב, מדובר לא רק על שילוב בין תחומים תורניים אלא גם על תחומי דעת אחרים. תחומי הדעת האחרים אינם רק "רקחות וטבחות" לתורה, אלא יש להם ערך מצד עצמם, ולנוכחותם לצד התורה יש ערך מוסף.

בעל מלאכה אחת

ישנו פתגם (להפתעתי זה לא מחז"ל, למרות שבכמה ספרים זה מובא בשם חז"ל מהתלמוד. ראו עליו ועל גלגוליו כאן): "מעולם לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת". משמעותו היא שיש יתרון לבעל מלאכה אחת, שכן הוא כנראה יהיה המומחה הכי גדול באותה מלאכה. כך, למשל, מכונת כביסה שהיא גם מייבש, בדרך כלל תכבס פחות טוב ממכונת כביסה ותייבש פחות טוב ממייבש (אלא אם כן זה יתבטא במחיר).[3] על דרך זו, מסעדה כשרה תהיה בדרך כלל פחות טעימה ממסעדה לא כשרה (אלא אם יש הבדל במחיר).[4] חייל שהוא פילוסוף יהיה כנראה חייל פחות טוב ואולי גם פילוסוף פחות טוב (ע"ע ויטגנשטיין). תלמיד חכם שהוא גם פחמי יהיה כנראה פחות ת"ח ממי שעוסק רק בתורה (ראו ברכות כח ע"א על ר"ג ורבי יהושע. וכן בכס"מ על הל' תלמוד תורה פ"ג ה"י).

זה נשמע לנו מאד ברור אינטואיטיבית. אבל כאן רציתי לטעון את ההיפך. יש ערך ברנסנסיות, כלומר דווקא במי שאינו בעל מלאכה אחת. זה כמובן לא מקזז את היתרונות של ההתמקצעות אבל נותן יתרונות שאין לאיש המקצוע הצר. הן מבחינת רוחב המבט והיכולת להגות רעיונות שמורכבים ממכלול התחומים (המודל השלישי) והן מבחינת ההעשרה ההדדית בין התחומים. מבט רחב יכול לתת לפיזיקאי, לתלמיד חכם תורני, או לפילוסוף, רעיונות שלא היו עולים במוחו גם בתחום מומחיותו המקצועי (זה המודל השני). וכאמור לדעתי גם עצם הגיוון של התחומים יש בו ערך מצד עצמו (המודל הראשון).

במאמר הנ"ל מובא קטע שכתב "המשורר" (כוונתו כנראה לעמנואל הרומי, בעל מחברות עמנואל):

אמנם יחריד לבי ויטריד רעיוניו / איש אשר מול חכמה אחת ישים פניו / כי הוא יגיה אפסיה ויפתח מאבוסיה / וישתה וימצה כוסיה … ואשא משלי ואומר: לא ערכתי מלחמה עם איש רב חכמות ונצחני / אכן בעל חכמה אחת, יום נלחם בי, הבריחני.

נראה שיש כאן התלבטות בין רנסנסיות לבין התמקדות בחכמה אחת. בעל חכמה אחת בדרך כלל ינצח במלחמה, אבל לא בטוח שזה באמת המודל השלם.

אוסיף כי במבט נוסף, ייתכן שהמודל הראשון הוא מקרה פרטי של השלישי. אם מסתכלים על עצם ההשכלה כשלימות אנושית (כלומר כערך), אזי ריבוי וגיוון התחומים בהם אדם רוכש השכלה והבנה, מצטרף יחד ליצור אדם שלם יותר. במובן הזה המודל הראשון בעצם מתכנס להיות מקרה פרטי של השלישי. זוהי דמות של יוקיץ' אינטלקטואלי ורוחני.

דברי הרמב"ם

אחד מאנשי הרנסנס הגדולים ביותר שלנו היה הרמב"ם. הוא מתייחס קצת לסוגיות אלה בפרק המסיים של מורה הנבוכים שלו:

שם חכמה נופל בלשון עברי על ד' דברים, הוא נופל על השגת האמתות אשר תכלית כוונתם השגתו ית' שמו, אמר והחכמה מאין תמצא וגו', ואמר אם תבקשנה ככסף, וזה הרבה…

ולפי זה הביאור יהיה החכם בכל התורה על אמתתה נקרא חכם משני פנים, מצד מה שכללה התורה ממעלות השכליות, ומצד מה שכללה במעלות המדות, אלא שמפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון, נמצא בספרי הנביאים ודברי חכמים, שמשימים ידיעת התורה מין אחד, והחכמה הגמורה מין אחר החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה ע"ד הקבלה מן השכליות ההם, וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה, לא רבים יחכמו, והחכמה מאין תמצא, וכיוצא באלו הפסוקים הרבה, כלם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה, ואמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד, ר"ל שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד וישימו החכמה מין אחר, אמרו ז"ל על מרע"ה, אב בתורה, אב בחכמה, אב בנביאים, ובא בשלמה ויחכם מכל אדם, אמרו ולא ממשה, כי הוא רוצה באמרו מכל האדם מכל אנשי דורו, ומפני זה תמצא שהוא זוכר הימן וכלכל ודרדע בני מחול, החכמים המפורסמים אז. וזכרו החכמים ז"ל ג"כ שהאדם נתבע בידיעת התורה תחלה, ואח"כ הוא נתבע בחכמה, ואח"כ הוא נתבע במה שראוי עליו מתלמודה של תורה, ר"ל להוציא ממנו מה שראוי לעשות, וכן ראוי שיהיה הסדר, שיודעו הדעות ההם תחלה ע"ד קבלה, ואח"כ יתבארו במופת, ואח"כ ידוקדקו המעשים המטיבים דרכי האדם, וזה לשונם ז"ל, בהיות האדם נתבע על אלו הענינים הג' על הסדר הזה, אמרו כשאדם נכנס לדין, תחלה אומרים לו קבעת עתים לתורה פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר. הנה התבאר לך שידיעת התורה אצלם מין אחד, והחכמה מין אחר, והוא לאמת דעות התורה בעיון האמתי.

ואחר מה שהצענוהו לך מה שאומר: כבר ביארו הפילוסופים הקדומים והאחרונים, שהשלמיות הנמצאות לאדם ד' מינים. הראשון, והוא הפחות שבהם והוא אשר עליו יכלו ימיהם אנשי העולם, הוא שלמות הקנין, […] והמין הב' יש לו התלות בגוף האדם יותר מן הראשון, והוא שלמות תבנית הגוף ותכונתו וצורתו, […] והמין השלישי הוא שלמות בגוף האדם יותר מן השני, והוא שלמות מעלות המדות, […] והמין הרביעי הוא השלמות האנושי האמתי, והוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות, ר"ל ציור המושכלות ללמוד מהם דעות אמתיות באלהיות, וזאת היא התכלית האחרונה, והיא משלמת האדם שלמות אמתי, והיא לו לבדו, ובעבורה יזכה לקיימות הנצחי, ובמה האדם אדם. ובחן כל שלמות מן הג' השלמיות הקודמים, תמצאם לזולתך לא לך, ואם אי אפשר לפי המפורסם מבלעדי היותם גם לך, הם לך ולזולתך, אבל זה השלמות האחרון הוא לך לבדך אין לאחר עמך בו שתוף כלל, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, ומפני זה ראוי לך שתהיה [השתדלותך] להגיע אל זה הנשאר לך, ולא תטרח ולא תיגע לאחרים, אתה השוכח נפשך עד ששחר לובן פניה במשול הכחות הגופניות עליה, כמו שנאמר בראש המשלים השיריים ההם הנשואים לזה הענין, אמר בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי, ובזה הענין בעצמו אמר פן תתן לאחרים הודך ושנותיך לאכזרי, הנה בארו לנו הנביאים גם הם אלו העניינים בעצמם, ופרשו אותם לנו כמו שיפרשום הפילוסופים, ואמרו לנו בפירוש שאין שלמות הקנין, ולא שלמות בריאות הגוף, ולא שלמות המדות, שלמות שראוי להתפאר ולהתהלל בו ולא לבקש אותו, ושהשלמות שראוי להתהלל בו ולבקשו הוא ידיעת הש"י שהיא החכמה האמתית, אמר ירמיהו באלו השלמיות הארבעה, כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, השתכל איך לקחם כפי סדרם אצל ההמון, כי השלמות הגדול אצלם, עשיר בעשרו, ואחריו גבור בגבורתו, ואחריו חכם בחכמתו, ר"ל בעל המדות הטובות, כי האיש ההוא ג"כ גדול בעיני ההמון אשר להם נאמרו הדברים, ומפני זה סדרם על הסדר הזה. וכבר השיגו החכמים ז"ל מזה הפסוק עלו העניינים בעצמם אשר זכרנום, ובארו לנו מה שבארתי לך בזה הפרק, והוא שהחכמה הנאמרת סתם בכל מקום והיא התכלית, היא השגתו ית', ושאלו הקניינים שיקנם האדם שישימם סגולתו ויחשבם שלמות אינם שלמות, ושמעשי התורה כלם, ר"ל מיני העבודות וכן המדות המועילות לבני אדם כלם בעסקיהם קצתם עם קצתם, כל זה אין לדמותו אל התכלית האחרון ולא ישוה בו, אבל הם הצעות בגלל זה התכלית. ושמע דבריהם באלו הענינים בלשונם, והוא בבראשית רבה, שם נאמר, כתוב אחד אומר וכל החפצים לא ישוו בה, וכתוב אחד אומר וכל חפציך לא ישוו בה, חפצים אלו מצות ומעשים טובים, חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות, חפצים וחפציך לא ישוו בה, אלא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. ראה קוצר זה המאמר ושלמות אמרו, ואיך לא חסר דבר מכל מה שאמרנוהו והארכנו בבאורו ובהצעותיו. ואחר שזכרנו זה הפסוק מה שכולל מן הענינים הנפלאים, וזכרנו דברי החכמים ז"ל עליו, נשלים כל מה שהוא כולל, וזה שלא הספיק לו בזה הפסוק לבאר שהשגתו ית' לבד היא הנכבדת שבשלמיות, כי אלו היתה זאת כונתו, היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, והיה פוסק דבריו, או היה אומר השכל וידוע אותי כי אני אחד, או היה אומר כי אין לי תמונה, או כי אין כמוני, ומה שדומה לזה, אבל אמר שאין להתהלל רק בהשגתו ובידיעת דרכיו ותאריו ר"ל פעולותיו, כמו שבארנו באמרו הודיעני נא את דרכיך וגו', ובאר לנו בזה הפסוק שהפעולות ההם שראוי שיודעו ויעשה בהם, הם חסד משפט וצדקה. והוסיף ענין אחר צריך מאד, והוא אמרו בארץ, אשר הוא קוטב התורה, ולא במחשבת ההורסים שחשבו שהשגחתו יתעלה כלתה אצל גלגל הירח, ושהארץ ומה שבה נעזב, עזב ה' את הארץ, אינו רק כמו שבאר לנו על יד אדון כל החכמים, כי לה' הארץ, יאמר שהשגחתו ג"כ בארץ כפי מה שהיא, כמו שהשגיח בשמים כפי מה שהם, והוא אמרו כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, ואח"כ השלים הענין ואמר כי באלה חפצתי נאם ה', ואמר בחסד במשפט וצדקה חפצתי נאם ה', ר"ל שכוונתי שיצא מכם חסד משפט וצדקה בארץ, כמו שבארנו בי"ג מדות, כי הכוונה להדמות בהם ושנלך על דרכם. א"כ הכוונה אשר זכרה בזה הפסוק, הוא באורו, ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת, הוא להגיע אל השגת השם כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם, איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוין בהם תמיד לעשות חסד ומשפט וצדקה, להדמות בפעולות השם, כמו שבארנו פעמים בזה המאמר:

זהו מה שראיתי לשומו בזה המאמר, ממה שאחשוב שהוא מועיל מאד לכיוצא בך, ואני מקוה עליך שעם ההשתכלות הטוב תשיג כל הענינים שכללתי בו בע"ה, והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שיעד לנו, אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה, העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם:

תם ונשלם. ברוך ה' לעולם:

יש לדון טובא בכל דבריו. הוא כותב שיש ערך בשלמות הקניין (עושר), הגוף (ספורט), המידות (צדקות) והמושכלות (חכמה). טענתו היא שהשלמויות האחרות הן רק מכשיר לשלמות האינטלקטואלית, ומי שהשיג אותה לא צריך להן יותר. אבל בפשטות נראה שיש ערך מוסף במי שמחזיק את כל השלמויות הללו גם יחד. כך למשל כל השלמויות הללו מוזכרות כתנאי להשראת שכינה ונבואה (ראו שבת צב ע"א). הגמרא אומרת שאצל משה רבנו, רבי יהודה הנשיא ורב אשי הצטרפו "תורה וגדולה במקום אחד" (ראו סנהדרין לו ע"א). גם שם נראה שלצירוף כזה יש ערך מצד עצמו.

אם כן, הרמב"ם אמנם היה איש רנסנס, אבל דגל ברנסנסיות אינטלקטואלית. הוא לא האמין בצירוף שלמויות נוספות. אני מעלה כאן אפשרות אחרת, שלפיה הרנסנסיות לא אמורה רק על שלמויות בתחום הדעת. גם צירופי שלמות מתחומי הקניין והגוף היא בעלת ערך. הנה, חזרנו שוב למוהר"ר יוקיץ' (לפחות בענייני הקניין והגוף הוא כנראה מסודר). זכותו תגן עלינו ועכי"א.

[1] ובהקשר היהודי במאמרו של דב זלוטניק, "משל הננס והענק וגלגוליו", סיני עז.

[2] הברנש ההוא מחקה להפליא עוד שחקנים. יש לו אתר עם סרטונים כאלה.

[3] עקרון אי הוודאות קובע: איכות הייבוש כפול איכות הכביסה כפול המחיר = קבוע.

[4] גם כאן: הטעם כפול הכשרות כפול המחיר = קבוע.