היחס ללהט"ב: בין עובדות לערכים (טור 579)

בס"ד

לפני כמה ימים שלחו לי טור שכתב הרב אלעאי עופרן בנושא להט"ב וטיפולי המרה. כבר כתבתי כאן שאני בדרך כלל מזדהה עם דברים שהוא כותב ומעריך אותו מאד (ראו למשל בטור 569), ודווקא בגלל זה חשוב לי לעמוד על נקודות בעייתיות בדבריו כאן. אקדים את התמונה הכללית של הדיון, כפי שאני רואה אותה.

בין עובדות לנורמות

בעבר כבר עסקתי לא מעט בסוגיית הלהט"ב (ראו למשל ריאיון באתר 'כמוך'). בראש ובראשונה עולה כאן שאלת האיסור ההלכתי (האם ניתן לעדכן או לשנות אותו), אבל בנוסף לכך ישנה גם שאלת היחס האישי והציבורי אל האנשים עצמם (שהיא בעיקר שאלה מוסרית ולא הלכתית). בתשתית הדיונים הללו מונחת שאלת היחס בין עובדות לערכים (זה עלה בעיקר בפולמוס עם פרופ' יורם יובל, בן דודו של הרב עופרן, בטורים 25 – 26). כאן ברצוני להתמקד במישור השלישי.

כפי שהסברתי, השאלה הערכית מנותקת לחלוטין מהשאלות העובדתיות. עובדתית ניתן לדון מה  מקורה של הנטייה הזאת (גנטי, סביבתי, תלוי תרבות, אג'נדות והשפעה חברתית וכדומה), ניתן גם לדון האם אפשר או אי אפשר לשנות אותה וכיצד (ומה התועלות והנזקים של הטיפולים השונים) ועוד. כל השאלות הללו הן שאלות שנתונות למחקר מדעי, והוא זה שאמור לתת להן תשובה. זה לא אומר כמובן שהמידע הזה כבר מצוי בידינו (ככל שאני יודע, בהחלט לא במלואו), אבל עקרונית הן שייכות לתחום המחקר המדעי.

מעבר לשאלות אלו יש את הדיון הנורמטיבי, האם זה מותר או אסור, הלכתית ומוסרית. לא מדובר על איסור להיות בעל נטייה כזאת כמובן, אלא איסור על המעשה עצמו. במישור ההלכתי, מקובלנו שזה אסור, כחלק מאיסורי עריות החמורים. הדברים מפורשים בתורה, ולכן נראה על פניו קשה מאד לערער על כך אפילו במסגרת שיטתי שרואה אפשרויות רבות לשינויים ועדכונים בהלכה. רוב הספר השלישי בטרילוגיה שלי, מהלכים בין העומדים, מוקדש לנושא הזה, ואת פרק 35 הקדשתי ספציפית לנושא הלהט"ב.

בפרק הנ"ל בספרי העליתי אפשרות פרשנית לצמצם את האיסור, שמתחזקת לאור דבריו של ר"מ פיינשטיין. הוא טען שלא ייתכן שמדובר בנטייה טבעית-גנטית ובהכרח זוהי הבנייה חברתית ויצר רע, שכן התורה לא מעמידה בפני האדם אתגר שהוא לא יכול לעמוד בו (לא יודע מה הוא יאמר על קלפטומניה למשל). מכאן הסקתי, שאם אנחנו מגיעים למסקנה שהרב פיינשטיין טועה וכן מדובר בנטייה טבעית ואולי אפילו גנטית (ככל שאני יודע שאלת תפקידה של הגנטיקה בעניין טרם התבררה מדעית), אזי מדבריו שלו עולה המסקנה ההפוכה: לא ייתכן שהתורה אוסרת זאת, שהרי היא לא מעמידה בפני אדם אתגר שהוא לא יכול לעמוד בו. אם הטיעון הזה נכון, כי אז מדובר באיסור רק על מי שעושה זאת מחמת יצרו (או ביסקסואל), אבל לא על מי שזו נטייתו ואין לו אופציה אחרת. אבל כפי שכתבתי שם, זוהי פרשנות דחוקה מאד, וגם לדעתי קשה לבסס עליה היתר הלכתי.

ישנה עוד שאלה טעונה שרבים מאד נהנים להתכתש לגביה: האם זו מחלה? כבר הסברתי לא פעם שהשאלה הזאת חסרת כל מובן. להפתעתי שוב ושוב אני מגלה שגם רופאים ופסיכיאטרים לא מבינים זאת (ראו את הוויכוח הנ"ל עם יובל, והיו לי עוד כאלה). בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, המושג 'מחלה' אינו מוגדר היטב, ולא ניתן לשייכו למישור העובדתי-מדעי. זוהי קטגוריה נורמטיבית ולא עובדתית, וככזו היא לא מסורה למדע ולאנשי מדע, שכן אין שום דרך סבירה להגדיר 'מחלה' באופן מדעי. ניתן כמובן לאמץ הגדרות שונות לצורך הנוחיות המקצועית, אבל אין לכך שום מטען ערכי. ניתן להגדיר להט"ביות כמחלה או לא מחלה במישור המקצועי לפי קריטריונים שונים, אבל אין לכך דבר וחצי דבר עם השאלה האם זה גנטי או לא, ולשאלת מקורה של התופעה. ההגדרה הזאת משקפת אך ורק יחס ערכי של האדם עצמו (שלא רוצה או כן רוצה בזה) או של החברה (ששוללת או מחייבת את התופעה). אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית הוציאה את ההומוסקסואליות מספר התסמינים שלה (ה-DSM) כבר בשנות השבעים של המאה הקודמת, אבל זה בבירור היה חלק מתהליך שיסודו בהתייחסות נורמטיבית ולא בקביעה מדעית כלשהי. מי שחושב שזו תופעה שלילית נוטה להגדירה כמחלה, ומי שמחייב אותה – שולל זאת. בקיצור, השאלה האם זאת מחלה או לא, אם בכלל יש לה מובן, משקפת יחס נורמטיבי. וככזאת, אין לרפואה ולפסיכיאטריה מאומה מה לומר לגביה. הם יכולים להסביר את העובדות המדעיות לגבי התופעה (לפחות מה שכבר ידוע להם), אבל לא לקבוע יחס ערכי לגביה. זה מסור לכל אדם ולחברה בכלל. למומחיות מקצועית אין הרבה ערך מוסף ביחס לשאלה הזאת (ראו על כך גם במאמרי "הלכה ומציאות").

התהליך שעברה הפסיכיאטריה ביחס לתופעה מקביל לתהליך החברתי שהיא עוברת. החברה הפכה את יחסה אליה, מיחס שלילי שלעתים כלל גם סנקציות עונשיות, למתן לגיטימציה גמורה שמקובל כיום ברוב מדינות המערב. קשה לקבוע מה הסיבה ומה המסובב, אבל ברור שהתהליך המדעי והחברתי שלובים זה בזה ללא הפרדה. זהו שיקוף של מה שכתבתי כאן שלא מדובר בשאלה מדעית, ועטיפתן של עמדות ביחס אליה באצטלה מדעית היא בדרך כלל דמגוגית. מדובר הן על שיח ציבורי בין הדיוטות והן על שיח של מומחים (גם הם בדרך כלל לא מבינים היטב את היחס המורכב בין עובדות לנורמות בדיון הזה. ראו שוב את השיח שלי עם יורם יובל שבסוף מודה בכך).

ככלל, אין שום טעם להתעקש על המינוח הזה (מחלה או לא) ולנהל לגביו ויכוחים, שכן אין לו שום משמעות חשובה. אתה  יכול לומר שאתה שולל את התופעה בלי להגדירה כמחלה, או שאינך שולל אותה גם אם היא כן מוגדרת כמחלה. גם אם נניח לצורך הדיון שקיים טיפול יעיל להמיר את הנטייה המינית או אולי להקל את החיים עמה, עדיין ראוי שרופא או פסיכולוג יטפלו באדם שיש לו נטייה כזאת גם אם לא נגדיר אותה כמחלה, כל עוד זה מפריע לפציינט שלהם והוא מעוניין לשנות את מצבו. ובה במידה הרופא והפסיכולוג כמובן לא יטפלו בה אפילו אם היא כן מוגדרת כמחלה, אם הפציינט שלהם אינו מעוניין בטיפול כזה. אז למה חשוב להתכתש על השאלה הבלתי רלוונטית והלא מוגדרת האם זוהי מחלה או לא?!

המצב החברתי

חשוב לציין שכל הצדדים בפולמוסים הללו לוקים באותם כשלים. הצד השמרני-דתי מניח הנחות מדעיות ועובדתיות לאור הנחותיו הערכיות (ראו ר"מ פיינשטיין לעיל), וכך גם הצד הליברלי. גם שם נוטים לתלות את היחס הערכי בעובדות ובמדע, ושוב ללא כל הצדקה. אין צורך לומר שבשנים האחרונות זה הפך לדת לכל דבר ועניין (לפעמים זה מכונה ה"פרוגרס", ביטוי שאיני אוהב). נלחמים נגד כל הבעת דעה שמנוגדת לעקרונות הדת הלהט"בית, נגד ספרים שמציעים עמדות, עובדות וטיעונים אחרים, ונערכות הפגנות בעלות אופי דתי פנאטי שקוראות להחרמת ספרים, כותבים וספריות, ממש כמו בימי הביניים. נדמה לי שכיום אנחנו שומעים בעיקר על שתי דתות פנאטיות גדולות בעולם שלנו שמחרימות ספרים ודעות ונוהגות כלפיהם באלימות (במינונים שונים כמובן): החלק הקיצוני של המאמינים המוסלמים והחלק הפנאטי של הכת ה'ליברלית'.

רק בימים האחרונים ישנה סערה סביב הספר נזק בלתי הפיך והוצאת סלע מאיר. אי אפשר לנהל אירוע של השקת הספר בגלל הפגנות ואיומים של ה'ליברלים'. הכנסתו לספרייה בבר אילן עוררה מהומות והשמצות פרועות נגד האוניברסיטה (ראו למשל כאן, כאן, כאן ועוד הרבה), מה שמזכיר שריפות ספרים והחרמת אנשים ודעות על רקע הדתי שהיו מקובלות בעבר. ברוכים הבאים לעידן הקידמה. רק כדי שלא תהיינה אי הבנות, גם השמרנים לא מנהלים שיח פתוח יותר כמובן. גם שם ישנן הנחות, החרמות, ודעות קדומות בשפע. הם אפילו לא מקבלים ממצאים של מחקר מדעי, שכן לדעתם (הלא מופרכת) הכל שם נגוע ומוטה.

כך או כך, השיח רחוק מלהתנהל באופן חופשי. כשיש הצרת צעדים, השתקה, איסורים בחוק על פעולות שונות (אלא שכעת הם שינו כיוון: אם פעם היה איסור בחוק על הומוסקסואליות, וכיום המגמה היא לאסור בחוק טיפולי המרה לסטרייטיות), פרסומים מוטים וכדומה, קשה לקבל עמדה מנומקת משני הצדדים. במצב כזה, גם מה שמוצג כממצא מדעי חשוד על הטיות (ולא בלי בסיס). אין פלא שבעולם שלנו רבים מטילים ספק בממצאים המדעיים, שכן אי אפשר לומר שיש חופש מדעי וחופש מחקר בנושאים הללו. נסו לערוך מחקר שיטתי על טיפולי המרה כיום, ואני מניח שאם בכלל תצליחו המגבלות יהיו דרקוניות. מי שינסה להשיג תקציב מהקרנות של האיחוד האירופי למחקר מאוזן ופתוח בנושא הזה – שיהיה לו בהצלחה. אז מה המשמעות של הטענה (הנכונה כשלעצמה, כנראה) שאין ממצאים שתומכים ביעילות של טיפולי המרה? כמעט בלתי אפשרי לנסות ולאסוף ממצאים כאלה, וגם אם יהיו כאלה יהיה די קשה לפרסמם ומיד יעלו חשדות וידחו את הדברים על הסף.

ישנם דיווחים ספורדיים אבל די עקשניים על הצלחות של טיפולים כאלה מסוגים שונים. הם באים בדרך כלל מכיוונים שמרניים, רבניים או קתוליים, ולכן מתעורר חשד מוצדק לגביהם. כמובן שהתוקפים ה'ליברלים' שמחים להצביע על כך ולראות בזה הוכחה לטענותיהם. אלא שבמצב כיום אין בכך פלא. כמעט אף אחד אחר לא מוכן לבדוק ברצינות טיפולים כאלה, ובטח לא לדבר על כך בגלוי ברשות הרבים. זה הפך לאיסור דתי (וכיום לעתים גם חוקי) ומעטים יעזו לצאת נגדו. בעצם מי שמנהל מחקר כזה או טיפול כזה מוצג אוטומטית כשמרן, וממילא מוטה. כלומר ההטיה והאג'נדה כאן הם אפילו לא טענה אלא פשוט הגדרה. כמובן שגם לי אין מושג כמה ממש יש בדיווחים הללו, ואני גם לא איש מקצוע. אבל אני חייב לומר שגם לי כמי שבהחלט מחזיק את המדע ככלי הטוב ביותר לבירור שאלות עובדתיות ובהחלט לא אוהב את הפונדמנטליזם האנטי מדעי, יש אמון די מוגבל במתקפות הברוטליות שנערכות עליהם. תחושתי היא שאמנם הדיווחים הנ"ל נראים מוטי אג'נדה, אבל גם רבות מהמתקפות עליהם יסודן יותר בערכים ופחות במדע.

אני די בטוח שהיו בעיות קשות ברבים מהטיפולים הללו, אבל זה לא אומר שאין אפשרות לטיפול כזה, או שהוא בהכרח תמיד מזיק. הרבה טיפולים ברפואה ובפסיכיאטריה הביאו נזק ועלולים להזיק. כדי לבחון זאת מדעית דרוש מחקר שיטתי ושיח חופשי שמגמתם לבחון את המצב בטיפול המוצע, ולבחון האם אפשר לשפר את הטכניקה או שחייבים להחליף אותה או אפילו לוותר עליה. מתקפות פרועות מוטות אגנ'דה לא מאפשרות זאת כיום. כך אי אפשר לנהל שיח חופשי והגיוני, לא ערכית ולא מדעית. ובטח שאי אפשר לקבל את הטענות שתולות את הערכים בעובדות.

ועוד לא דיברתי על כך שישנם לחצים חזקים מאד כיום לא לאפשר לאנשים בוגרים להחליט האם הם רוצים לנסות את הטיפול הזה. זו כבר ממש פגיעה בזכויותיהם, כראוי לדת ה'ליברליות' המיליטנטית. ניתן וראוי לחייב את המטפל להציג את הדעות והממצאים בפני הלקוח שלו שיקבל החלטה מושכלת. אבל שהחברה תקבל החלטה עבורו ובמקומו ותאסור על מטפל ועל מטופל לעשות את מה שלדעתם הוא הטיפול הראוי והנחוץ, זוהי מדיניות שהדבר האחרון שאני יכול לומר לגביה זה שהיא ליברלית.

את כל זה כתבתי לגבי אנשים מבוגרים. ומה לגבי ילדים? מהחלטה של הורים לגבי טיפול המרה לילדם כולם מזועזעים (גם אני). אבל גם כאן כדאי רק אזכיר שביחס לניתוחי שינוי מין לילדים הרוח נושבת בכיוון הפוך לגמרי. שם הליברליזם דוחף חזק מאד נגד פטרנליזם חברתי ובעד מתן חופש להורים להחליט עבור ילדיהם ולא לחכות לשלב שיהיו בוגרים. ואין צורך לומר שהיפוכיהם ביחס השמרני לשתי התופעות (השמרנים בעד חופש ביחס לטיפולי המרה אבל נגדו כשמדובר על ניתוחים לשינוי מין). יש הבדלים בין המקרים כמובן, אבל חוסר הסימטריה הזה זועק.

ובכלל, מוזר מאד בעיניי שבעידן הקווירי שלנו, שבו הן הערכים והן המדע הולכים לכיוון הפוך לגמרי, מנסים להגביל אותם, ועוד מכנים זאת 'ליברליות' ו'קדמה'. לגבי הערכים, בימינו ההנחה הרווחת היא שהכל גמיש ונזיל וניתן לשינוי. ולגבי המדע, מדובר בעידן שבו אפשר לעשות ניתוח ומניפולציה גנטית לשנות המון דברים, ושהמחקר בוחן שינויים עוד הרבה יותר דרמטיים. ולמרות ההנחות והעובדות הללו, הקווירים האדוקים כל כך מתעקשים על ההנחה שהנטייה המינית (וגם המגדר המולד) לא ניתנים ולא יהיו ניתנים לשינוי ושאסור לתת לאנשים לנסות ולעשות זאת. סוף סוף יש משהו אחד שהוא מהותני ולא ניתן לשינוי בעידן האנטי מהותני והטכנולוגי שלנו. האם אין כאן אינדיקציה לכך שמדובר באג'נדה ולא במדע?! אני למשל די משוכנע שמדעית נגיע בשלב כלשהו לטכניקות יעילות לשנות הכל (אלא אם יצליחו ה'ליברלים' לכפות איסור על מחקר מדעי בכיוונים הללו). אולי  אני טועה, אבל אני בטח לא יכול להצדיק נחרצות כזאת כמו שמוצאים בשיח העכשווי, כאילו ברור שלא ייתכן טיפול כזה. לאור הישגי המדע בן ימינו, הייתי מצפה שגם אם הטכניקות העכשוויות לא מצליחות לשנות את הנטייה המינית והשימוש בהן גורם לנזקים, ייערך מחקר מדעי מקיף לטובת אלו שבכל זאת מעוניינים בזה, ואני מעריך שיש סיכוי לא רע שהמאמץ הזה יצליח. בטח לא הייתי מצפה שידכאו בכוח כל ניסיון לערוך מחקר כזה ויכתיבו מראש ייאוש באשר לסיכויי ההצלחה שלו.

כמובן שאני לגמרי מסכים שההחלטה צריכה להיות של האדם עצמו ולא של החברה, וכמובן שאין לכפות זאת על אף אחד. אבל זה נכון לשני הכיוונים. עמדות ערכיות ואג'נדות חברתיות לא אמורות להכתיב את היחס שלנו למחקר ובטח לא לנפק ניבויים מדעיים. מן הראוי לאפשר לאלו שיהיו מעוניינים בכך (למשל מסיבות דתיות, או שזה סתם מפריע להם) לנסות ולשנות את נטיותיהם, ולאפשר לחוקרים ומטפלים לסייע  להם בכך. מה רע בזה? ומניין הביטחון שאין סיכוי למצוא טכניקה כזאת? נכון שאם לא נחפש ברור שגם לא נמצא.

בקיצור, חוסר האמון בין הצדדים נבנה באשמת כולנו. שני הצדדים הרוויחו זאת ביושר במו ידיהם. כעת אנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה, שכן גם עובדות ומחקרים כבר לא יכולים להכריע מהי האמת. בנספח ה לספרי אלוהים משחק בקוביות, עמדתי על תופעה דומה ביחס לאבולוציה (עוד תחום טעון שלא מאפשר להתבטא ולחקור באופן חופשי) וביחס לשאלת השפעת תפילות על מצב רפואי. תמיד חשבתי שקשה לדבר עם דוסים, אבל עם השנים התברר לי שבסוגיות הללו כולם מכל הצדדים דוסים, ולכן קשה לדבר עם כולם. מצב דומה שורר בשיח בין ימין לשמאל, או בין תומכי למתנגדי הרפורמה המשפטית. גם בוויכוחים הללו יש שני צדדים 'דוסיים' ולכן אי אפשר לנהל שיח. גם שם יש השתקה, החרמות, חוסר קשב וערבוב בין עובדות לערכים שלא מאפשרים להתקדם וללבן את הנושא, וכמובן גם לא להגיע להסכמות. ראו גם בטור 439 על האמוציות בשיח הציבורי שלנו והשפעתן עליו.

עד כאן הרקע. כעת אני מגיע לטורו של הרב עופרן, ומכאן והלאה אביא אותו במלואו עם הערות שלי משולבות במהלכו.

מהי פסיכולוגיה: בין מדע לטיפול

הרב עופרן פותח את טורו בכמה משפטים על לימודי הפסיכולוגיה ומהי פסיכולוגיה:

כשהלכתי ללמוד פסיכולוגיה, חשבתי שאלמד בעיקר תיאוריות על התפתחות האישיות, כיצד לאבחן הפרעות נפשיות ואיך לטפל בהן, והופתעתי מאד לגלות שזה ממש לא היה המצב. הדבר שלמדנו גם בתואר הראשון וגם בתואר השני יותר מכל תחום אחר, היה סטטיסטיקה. מסתבר, שכדי לומר תובנה משמעותית כלשהי על התופעה המורכבת ביותר בעולם, הלא היא הנפש האנושית, צריך להבין קצת בניתוח של מספרים גדולים ונתונים מחקריים. הניסיון של המחקר הפסיכולוגי, יומרני ככל שיהיה, הוא לבנות תיאוריות שמבוססות על המציאות, או לפחות על הממצאים הסטטיסטיים.

איני מכיר את תכנית הלימודים לתואר ראשון ושני בפסיכולוגיה, אבל אני חייב לומר שמהיכרותי עם פסיכולוגים, לא מאד התרשמתי מהבנתם המעמיקה בחשיבה סטטיסטית. להיפך, שמעתי קיטורים על התחום, חיפוש היסטרי אחרי עזרה בביצוע מטלות, ואמירות על חוסר החשיבות שלו. אני מתרשם שעיקר מומחיותם (עד כמה שיש בזה מומחיות) של פסיכולוגים היא דווקא כן בהפרעות נפשיות ודרכי טיפול, והרבה פחות בסטטיסטיקה. אני חושב שאצל חלק מהחוקרים האקדמיים בפסיכולוגיה המצב אולי מעט שונה. אבל זו כמובן רק התרשמות כללית שלי. הדיסוננס הזה בין התיאוריה לטיפול הוא אינהרנטי לפסיכולוגיה וחשוב מאד לדיון שלנו כאן.

את תפיסתי לגבי הפסיכולוגיה כבר תיארתי בפירוט בטור 405. לא אחזור כאן על הכל, רק אזכיר נקודה אחת שהיא חשובה מאד לדיון שלנו כאן. הקשר בין התיאוריה הכללית לבין דרכי הטיפול האישיות הוא קלוש למדיי. טיפול פסיכולוגי הוא יותר אמנות ממדע, ולכן דרכי הטיפול הן מגוונות ונסמכות במידה רבה על אינטואיציות ותפיסות של המטפל. חלקן שונות זו מזו, ובמידה מסוימת אפילו הפוכות. צאו וראו כמה מכונים ושיטות ומטפלים ותיאוריות פסיכולוגיות קיימות בשוק. כולם טוענים לכתר של הצלחות מופלאות (די מפוקפק בעיניי), ולא סביר בעיניי שכולם מבוססים על מחקר שיטתי ומגובים סטטיסטית.

התיאוריה הפסיכולוגית היא לכל היתר מסגרת מחשבתית שניצבת ברקע הטיפול, אבל ממש לא מהווה הנחיה פרטנית למטפל. למה זה חשוב לכאן? מפני שהסקת מסקנות סטטיסטיות במישור התיאורטי לא אומרת הרבה מדיי על מה שקורה או יקרה בטיפול פרטני של מטפל מסוים לפציינט מסוים. כפי שכותב הרב עופרן, אנשים הם יצורים מורכבים. זה לא נובע רק מהשונות בין אנשים, שהרי בזה גופא מטפלת הסטטיסטיקה, אלא גם מקושי רב להגדיר את הפרמטרים שבהם מדובר (מהי הצלחה של טיפול, עד כמה מצבי המוצא של האנשים במחקר דומים זה לזה ועוד). ואני אפילו לא מדבר על פסיכואנליזה – כלומר ההזיות המטפיזיות של יונג ופרויד שאין כל קשר בינן לבין מדע, שמשמשות לא מעט מטפלים כתשתית לדרכי הטיפול שלהם (אולי בהצלחה).

הסטטיסטיקה יכולה לומר משהו על קורלציה בין משתנים (שבפסיכולוגיה הם בדרך כלל לא מוגדרים היטב, וכמובן נסמכים בעיקר על דיווחים של האדם עצמו ולא על מדידה אובייקטיבית), אבל מכאן ועד קביעה לגבי דרך טיפול, צפי להצלחה של טיפול, ומדידת ההצלחה בפועל אצל אדם ספציפי, המרחק רב מאד. אין פלא שרבות מהטכניקות שבהן משתמשים מטפלים לא עברו מחקרים סטטיסטיים שיטתיים אלא מבוססות על אינטואיציות וניסיון של המטפל (וגם תפיסת עולם שלו).

חשוב לי להבהיר שאיני עוסק כאן בשאלה האם הפסיכולוגיה או הטיפול הפסיכולוגי מצליחים. לדעתי האישית בדרך כלל לא מאד (בטח אם נשווה את ההצלחות לטיפול של רבנים ושאר דמויות כריזמטיות שאנשים פונים אליהם. ואי מתרשם שזה לא בהכרח רק פלצבו, אלא אולי גם הצלחות אמתיות). אבל השאלה בה אני עוסק כאן היא שונה: לא האם זה מצליח, אלא האם זה מדעי. גם אם טיפול כלשהו מצליח, להתרשמותי זה בעיקר בגלל שהמטפל הוא אמן (או אומן) ויודע להבין את המטופל ולהתאים לו טיפול הולם, ופחות בגלל שהוא איש מדע מצטיין.

הטיפול הפסיכולוגי (להבדיל מהמחקר) הוא תחום לא מדעי בעליל, שכן יש בו הרבה מאד מן הסובייקטיבי. טכניקות ספציפיות והתאמות שלהן לאנשים מסוימים, מביאות להצלחות או כישלונות אישיים, ומה שמצליח כאן נכשל שם ולהיפך. הקשר של ההצלחות והכישלונות של טיפול באדם מסוים לממצאים של מחקרים סטטיסטיים הוא מוגבל למדיי. שלילה של טכניקה של מטפל מסוים על בסיס תיאוריה פסיכולוגית יש בה לא מעט מן הספקולציה. אם מטפל מסוים מחליט על טכניקה כלשהי שמתאימה למצבו ואישיותו של אדם מסוים, יהיה קשה מאד לבדוק זאת במחקר ביקורתי על קבוצות גדולות, שכן קשה לבודד משתנים ולאתר קבוצות דומות למקרה שבפנינו. אפילו בתחומים שבהם הסטטיסטיקה משמעותית יותר, כשהשונות בין המקרים היא גדולה, לא נכון להסיק לגבי מקרה פרטי מסקנות מממצאים סטטיסטיים. אגב, זו עצמה תובנה חשובה מאד שעולה מלימודי סטטיסטיקה.

איני יודע עד כמה שומעים על כל זה בשני התארים הראשונים בפסיכולוגיה. אני מקווה שכן, אבל גם אם לא – אני בטוח שכשהסטודנט יוצא לשטח המעשי הוא נוכח לצערו במצב שתיארתי. לא מעט מטפלים ששוחחתי איתם אמרו לי את הדברים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. כשהם יצאו לשטח הם השליכו אחרי  הגב את התיאוריות שלמדו באוניברסיטה. גם אם אלו ניסוחים קיצוניים, ברור שיש לתיאוריות הללו השלכות די מוגבלות על טיפול ספציפי לאדם ספציפי.

תיאור היסטורי

לאחר מכן הרב עופרן עובר לתיאור היסטורי:

במשך אלפי שנים ניסתה האנושות לגרום להומוסקסואלים לשנות את נטייתם המינית – עד לפני 40 שנה זו היתה בישראל עבירה פלילית שעונשה מאסר, ועד לפני 35 שנה זו נחשבה הפרעה פסיכיאטרית שמצריכה טיפול. למען האמת, לפחות חצי מהאנושות חושב כך גם היום (מיליארד מוסלמים, מיליארד ורבע קתולים ועוד ועוד). מה שנשתנה בשנים האחרונות זה שפשוט גילינו שזה לא עובד.

אני חושב שהתיאור הזה מגמתי ומוגזם מאד. אני לא מכיר ניסיונות של אלפי שנים לגרום לאנשים לשנות את נטייתם המינית. אכן היו חברות שהיו בהן איסורים על משכב זכר והיו גם חברות שממש לא. מכיוון שעד מאה השנים האחרונות לא היה מדע רפואי ופסיכיאטרי במובנו המודרני, סביר שלא היו ניסיונות שיטתיים לשינוי נטייה מינית של אנשים. העובדה שזו הייתה עבירה פלילית אינה נוגעת לעניין. אולי הגדרת הדבר כעבירה הניחה שזה ניתן לשינוי, אבל זה ממש לא הכרחי. חשבו אז שזה מגונה. בין אם אתה מסכים ובין אם לאו, אין לזה קשר בהכרח לשאלה המדעית-עובדתית.

הטענה שזוהי הפרעה פסיכיאטרית (מחלה?) והתפיסות העכשוויות של המוסלמים והקתולים, גם היא יכולה לעמוד בעינה. כבר הסברתי למעלה שההבנה המדעית, גם לכשתושג במלואה, נוגעת אולי לשאלה האם זה מולד והאם זה ניתן לשינוי, אבל בהחלט לא לשאלה האם זה מותר או ראוי (זאת בניגוד לקונצנזוס בין הר"מ פיינשטיין לליברלים). כעת נעבור למשפט המסיים, כלומר לשאלה מה גילינו בשנים האחרונות:

עשרות שנים של ניסיונות לטיפולים לשינוי הנטייה, לא הביאו לתוצאות מובהקות סטטיסטית בשום מחקר משמעותי. כל התיאוריות על האישיות של האמא והנוכחות של האבא, על השפעת סדר הלידה או על פגיעה מינית כגורמים לנטייה הומוסקסואלית, הופרכו שוב ושוב במבחנים סטטיסטיים פשוטים, למגינת לבם של כולם (כולל מיליוני הומואים שהיו שמחים להשתנות), במבחן הסטטיסטי, זה שצריך להתבצע על פי כללים נוקשים ולעבור את סף המובהקות, התברר שכשיטה זה פשוט לא עובד.

איני יודע כמה טכניקות המרה נבדקו ברצינות בכלים מדעיים (מחקר ביקורתי, שיטתי וכפול סמיות על קבוצות שמהוות מדגם מייצג), וכבר עמדתי למעלה על המגבלות הקשות של בדיקות כאלה בתחום הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה. אני מניח שהיו בודדות כאלה, וגם לגביהן בדרך כלל מפעילים את הכללים הנוקשים של סף המובהקות רק לכיוון אחד. צריך להבין שהקביעה שזה אינו עובד לא זהה לקביעה שזה לא עבר את הכללים הנוקשים של המחקר המדעי, בפרט לא בתחום כל כך ורסטילי עם שונות כה גבוהה כמו בני אדם והפסיכולוגיה שלהם. בהחלט ניתן לומר שעד היום אין טכניקה מדעית שהוכחה כאפקטיבית, אבל זה רחוק מאד מהטענה הכללית והגורפת שזה לא עובד (שמניחה במובלע שזה גם לא יעבוד ולא יכול לעבוד. הנחה מופרכת לגמרי אפריורי, כפי שההסברתי למעלה). כאמור למעלה, אמירה דומה ניתן לומר על טכניקות טיפול שונות ומשונות שננקטות בידי פסיכולוגים יום יום, והם דווקא טוענים להצלחה בלי שמישהו מוחה בידם.

חשוב להדגיש. אני לגמרי בעד כללים נוקשים, ואני מאד מסכים שמדע צריך לעמוד בסטנדרטים של מבחנים שיטתיים תחת הכללים הללו. כל מה שלא עמד בזה אינו ראוי לאצטלה של מדע. אבל האם זה אומר שהוא לא נכון, או "לא עובד"? יש תחומים שבהם אני אסכים יותר לאמירה כזאת, תחומים שבהם השונות והמורכבות נמוכה יותר מאשר בתחום דידן. אבל דווקא בפסיכולוגיה מאד קשה לי לקבל אמירות נחרצות וגורפות כאלה.

אפילו התיאוריות על השפעת הלידה וההורות שנבדקו מדעית, אני מטיל ספק בבדיקות הללו. קשה מאד לכמת פרמטרים מהסוג הזה, ולכן הממצאים בעלי תוקף די מפוקפק. ושוב, ניתן לומר שלא נמצאו ראיות מדעיות להשפעות האלה, אבל אי אפשר לומר בפסקנות שהן לא קיימות. וגם אם אלה לא קיימות, האם תיאוריות אחרות גם לא יכולות להיות קיימות? האם הרב עופרן מנסה לטעון שאין תיאוריה שמסבירה את התופעות הללו? ככל הידוע לי, בינתיים לא נמצאה גם תיאוריה שתולה זאת באופן ברור בגנטיקה. האם לדעתו הנטייה המינית מדלגת על עקרון הסיבתיות? מניין הוא יודע מהי הסיבה אם שום תיאוריה עדיין לא עמדה במבחן המדעי החמור? זה מזכיר את אותה סקפטיות דטרמיניסטית שתיארתי למעלה לגבי ההצלחות של טיפולים כאלה בעתיד.

כעת מגיעים אליי:

בחוגים מסוימים אוהבים להאשים את המחקר הפסיכולוגי המודרני בכך שהוא מוכתב על ידי "אג'נדה פרוגרסיבית". הם לא מבינים שזה בדיוק הפוך – האג'נדה הזו היא תוצאה של עשרות שנות מחקר. זה לא שמישהו החליט שהומואים לא צריכים להשתנות ועכשיו הוא מכופף בהתאם את כל המחקרים, אלא שכל המחקרים הראו שאף שיטה לא גורמת להומואים להשתנות וכך נולדה לה ה"אג'נדה".

זה אגב לא מאפיין רק את המטורללים בברקלי. גם במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת טהרן, מוסקבה או מנילה, לא מצליחים לפתח טיפול לשינוי הנטייה המינית שיעמוד באיזשהו מבחן סטטיסטי משכנע. מסתבר שגם כשהאג'נדה היא קתולית או מוסלמית טהורה, המציאות עדיין אותה מציאות. זה לא אומר שאין מקרים בודדים ואין סיפורי שינוי חריגים, אבל שיטות טיפול בעולם המודרני מבוססות על מחקרים מקיפים ומסודרים, ולא על עדויות של איש מקצוע בודד, גם אם הוא במקרה מאנ"ש. המציאות היא לא תמיד מה שהיינו רוצים שהיא תהיה.  

הוא שוב מערבב בין עובדות לערכים. אג'נדה לא עוסקת במדע אלא בערכים. המדע עוסק בתופעה, במקורותיה ובדרכי הטיפול והשינוי שלה. לעומת זאת, הערכים עוסקים בשאלה האם זה ראוי או לא, וכאמור אין קשר הכרחי בין הדברים. לקשור ביניהם זהו כשל פילוסופי-לוגי (כשל ה-ought-is  של דייוויד יום).

אם כן, הבה נניח לצורך הדיון שהוא צודק, כלומר שאין שום טכניקה שמראה שזה עובד (למעלה הסברתי את משמעותה של הקביעה הזאת גם אם היא נכונה), לא רק מדעית-תיאורטית אלא גם טיפולית-פרטנית. האם זה אומר שיש לשנות אג'נדה ערכית לגביה? לא בהכרח. הכשל הזה מאפיין את שני הצדדים בוויכוח: השמרנים כמו ר"מ פיינשטיין שמסיקים מתוך האיסור הערכי (הלכתי) עובדות (שזה לא מולד אלא יצר) והן הליברלים שמסיקים מהעובדות (שזה לא ניתן לשינוי) את הערכים. גם אם אגלה שקלפטומניה היא תופעה נפוצה ולא ניתנת לשינוי בשום צורה, עדיין גניבה תהיה אסורה לדעתי. אני מניח ומקווה שגם לדעתו של הרב עופרן.

גם אם האג'נדה נולדה מתוך מחקרים מדעיים, בהחלט לא טענה חד משמעית לדעתי (אם כי יש בה ממש), ניתן עדיין להתווכח איתה. בפרט כשניתן להתווכח גם על המישור העובדתי, כפי שהסברתי למעלה. אבל גם אם לא – האג'נדה היא בלתי תלויה בו. אני תוהה האם הרב עופרן טוען שאין לאסור זאת הלכתית? הוא לא כותב זאת ולא מסביר את התשתית ההלכתית לטענה כזאת. בהנחה שלא, אז הוא עצמו מנתק בין אג'נדה לבין עובדות ומדע, ולא ברור לי מדוע הוא דורש מאחרים לא לעשות זאת.

איני ידוע מניין הוא שואב את המידע שלו על אוניברסיטת טהרן או מנילה, ואני תולה זאת באותו דטרמיניזם מוזר שתיארתי למעלה. יש כאן הנחה שלא רק שעד היום אין טכניקה אפקטיבית מדעית, אלא שגם לא תיתכן כזאת. לכן אפריורי ברור לו שגם באוניברסיטת טהרן לא מצאו אותה. אולי הוא צודק, אבל הנחרצות הזאת מרמזת לדעתי על מגמתיות. ועוד לא שאלתי מה יקרה אם יתפרסמו אי פעם תוצאות של מחקר באוניברסיטת טהרן בנושא הזה. איזה יחס הן תקבלה בעולם המדעי המערבי-ליברלי? ושוב, איני טוען לטובת רמתה האקדמית של טהרן (אם כי בתחום הפיזיקה הגרעינית הם כנראה לא רעים בכלל), אלא רק כנגד טענותיו המגמתיות של הרב עופרן.

המחקר המדעי בהחלט מושפע מאג'נדה ערכית, והכחשת העובדה הזאת דומה בעיניי לטענה שהעולם שטוח (ראו להלן). כל ילד רואה זאת בכל יום ויום. כפי שהסברתי למעלה, זה גם יכול להיות הסבר להיעדר דיווחים מסודרים על הצלחות בטיפולים כאלה. גם אם ישנן כאלה (ואיני יודע זאת ממקור ראשון), קשה מאד לפרסם את הדברים ואנשים מאד נרתעים מביצוע ניסויים ומחקר ומפרסום של תוצאות שהולכות לכיוון ה"לא נכון". בלא מעט מקומות "פרוגרסיביים" ואופנתיים במערב (ע"ע 'המטורללים בברקלי') הם עלולים לאבד את מקום פרנסתם. וגם אם יתפרסמו תוצאות כאלה, מיד יהיה בום של הכחשות וערעורים, שכאמור לא חייבים לעמוד במבחנים הנוקשים שהרב עופרן חוזר עליהם שוב ושוב. אגב, גם לדעתי בצדק גמור, שכן נטל הראיה המדעי הוא באמת על מי שטוען שיש לו טכניקה אפקטיבית ולא על מי שמערער עליה. אבל האסימטריה הזאת עומדת בעוכריו של הטיעון של הרב עופרן עצמו. אין לי ויכוח איתו על המתודה המדעית אלא רק על המסקנות שהוא מסיק ממנה. נדמה לי שכיום רק באוניברסיטת טהרן יעזו לערוך מחקר כזה ולפרסם את ממצאיו.

כל זה לא אומר שיש טכניקה אפקטיבית כזאת, ואפילו לא שיש הצלחות טיפוליות פרטניות, אבל זה בהחלט שומט את הקרקע מתחת לטיעוני ה"לא עובד" הנחרצים של הרב עופרן.

בסוף הקטע מגיעים משפטי המפתח הבאים:

זה לא אומר שאין מקרים בודדים ואין סיפורי שינוי חריגים, אבל שיטות טיפול בעולם המודרני מבוססות על מחקרים מקיפים ומסודרים, ולא על עדויות של איש מקצוע בודד, גם אם הוא במקרה מאנ"ש. המציאות היא לא תמיד מה שהיינו רוצים שהיא תהיה. 

נעזוב את אמירתו על התלות של שיטות טיפול במחקרים ובסטטיסטיקה. אני אמנם לא פסיכולוג, אבל כאמור אני ממש לא מסכים, וכבר הזכרתי שבשיחות עם כמה פסיכולוגים (אקראיים לגמרי, שרובם ככולם להערכתי מסכימים לרב עופרן ביחסו ללהט"ב) הוברר לי שזו גם דעתם.

בכל אופן, בקטע הזה הוא עצמו מבחין בין תיאוריה תקפה מדעית לבין הצלחה טיפולית. אז מה הטענה שלו? הרי זה מה שכתבתי למעלה. כיצד זה מתיישב עם הנחרצות של "לא עובד"? 'לא תקף מדעית' ו'לא עובד' אלו שתי אמירות שונות, ובוודאי בפסיכולוגיה. כיצד עברנו מהיעדר טכניקה תקפה מדעית ל'מציאות' הסרבנית? מדוע הממצאים התיאורטיים, גם אם נקבל אותם לגמרי, שוללים את האפשרות להצלחה של טיפול פרטני (שנבדק או שלא נבדק) על ידי מטפל מסוים במטופל מסוים?

בקטע המסיים שלו, שמגיע למרבה האירוניה מיד אחרי ההודאה לכאורה בהבחנה בין תיאוריה וסטטיסטיקה לבין טיפול פרטני, הוא מגיע לניסוח מוחלט וטוטלי במיוחד:

הסיפור הזה אפילו לא מורכב. אין כאן שני צדדים, והאמת היא לא איפשהו באמצע. זה דומה להפליא לקופרניקוס וגלילאו שהוקעו על ידי הכנסיה, כי הממצאים המדעיים שלהם לא התאימו לאמונתה של מועצת הבישופים הקדושה. עם כל הצער שבדבר, ממצאי עשרות שנות מחקר היו חד משמעיים – הנזק של הטיפולים הללו גדול לאין ערוך מהתועלת. לטעון שסותמים פיות של מטפלים או מונעים טיפול ממי שמעוניין בו, זה בערך כמו לטעון שכדור הארץ שטוח, או שחיסונים לשעלת הם דבר מיותר. יש דעה כזו בעולם, אבל מי שדואג לחיי הילדים שלו לא לוקח אותה ברצינות.

אכן ישנם נזקים מטיפולים שנערכו, וראוי למנוע אותם ולפקח על התנהלותם של מטפלים. אבל זה נכון במישור המדעי, וזה נכון לאותם טיפולים שנבדקו. מכאן ועד אמירה שזה דומה לטענה על כדור הארץ שטוח המרחק עצום ורב. אזכיר שוב שלדעתי האמירות שלו על חוסר התלות של הממצאים באג'נדה דווקא הן בעיניי אמירות על כדור הארץ השטוח. להערכתי, אפילו המאמר שלו עצמו הוא פרי מובהק של אג'נדה שמוביל למסקנות בעייתיות ומגמתיות.

כשבוחנים את האמירה הנחרצת הזאת, כדאי לשים לב לכך שהעובדה שכדור הארץ שטוח היא עובדה ידועה ולא צפויה לשינוי (לפחות בינתיים), ולכן שם בהחלט ניתן לבקר את הכנסייה שכפרה בכך. אבל אצלנו מדובר בערך ולא בעובדות, מה עוד שגם העובדות בהחלט יכולות להתגלות כניתנות לשינוי. גם ההשוואה הזאת עצמה נראית לי דמגוגית משהו. עם כל הכבוד (המועט) שאני רוחש לפסיכולוגיה, קשה לי לקבל את הטענה שמדובר בתחום דומה לפיזיקה ולממצאי תצפית ויזואלית ישירה שקיימים בה.

סיום דבריו על מי שדואג לחיי ילדיו גם הוא חלק מאותה דמגוגיה. הדיון נסוב קודם כל על מבוגרים ועל השארת האוטונומיה על גורלם בידיהם ולא בידי פוליטרוקים ליברליים. וגם לגבי ילדים, ששם אני מסכים יותר, אזכיר את מה שכבר תיארתי למעלה לגבי האסימטריה המוזרה ביחסם של הליברלים (וגם של השמרנים) בין האמירות על נטייה מינית לבין התייחסותם לטרנסג'נדריזם של ילדים.

סיכום

לסיום, חשוב לי לציין שאני כותב את הדברים דווקא מנקודת מבט ליברלית ואנטי פונדמנטליסטית (כלומר פרו מדעית). במישור העובדתי, בעיניי המדע הוא הכלי הטוב ביותר שיש לנו לבדוק סוגיות עובדתיות, ואני ממש לא אוהב זלזול בו ואי קבלה של ממצאים מדעיים בדוקים, ובטח לא בשיח הדתי. אבל דווקא בגלל זה איני אוהב את נשיאת שמו של המדע לשווא. זה לא רק שגוי אלא גם מזיק, שכן זה משחק לידיהם של הפונדמנטליסטים שמכוח אמירות כאלה מטילים ספק גם בממצאים תקפים של המדע ובטענות שבאמת מבוססות עליהם.

גם במישור הערכי אני מסכים לנקודת המוצא של הרב עופרן. חשוב מאד בעיניי להגן על הלהט"ב מפגיעות בזכויותיהם, ובטח לא לכפות עליהם טיפולים שאינם רוצים בהם, אם כי בהחלט ראוי לרסן את ההשתוללות שלהם בשיח הציבורי (למרות שהיא מובנת, כתוצאה מוצדקת של תסכול ארוך שנים). גם לדעתי ראוי להטיל רגולציה סבירה על טיפולים שעלולים לגרום נזק. גם אני חושב שאין לערבב ערכים עם עובדות, ובוודאי שאין לשעבד עובדות לערכים. עד כאן ההסכמות.

אבל לטמון את הראש בחול ולומר שאין ערבובים כאלה מהצד הליברלי (אלא רק מהצד השמרני) זו עצמה התעלמות מעובדות. אפשר היה להגן על התזה הליברלית בצורה מתונה יותר. לומר שהעובדות לא ברורות, ובינתיים לא ידוע לנו על תמיכה מדעית באפקטיביות של טיפול כלשהו. בלי לנחש מה יהיה בעתיד ובלי לפסול דיווחים פרטניים ואישיים, ובלי להשוות זאת למאמיני כדור הארץ השטוח. אפשר לעשות את כל זאת גם בלי לגייס את המדע והסטטיסטיקה למחוזות שהם לא באמת נמצאים בהם, ובטח בלי להטיח רק בצד אחד על המפה אשמה שקיימת בשני הצדדים. כדאי גם לא לשאת את שמו של המדע לשווא, ולא לנפק ניבויים נחרצים על העתיד, בפרט כאלו שמופרכים על פניהם (כמו ניבוי שלעולם לא תימצא טכניקת המרה אפקטיבית), שלהערכתי לא ממש עולים בקנה אחד עם העובדות והערכים הידועים לנו כיום, שלפיהם כמעט הכל ניתן לשינוי, ואם לא עכשיו אז בעתיד. עוד מעט ישבטו את כולנו גנטית, מכונות חושבות כבר מחליפות אותנו, יעשו ניתוח מוח שיהפכו אדם לאינטליגנטי יותר, מדובר על תודעה של מכונות, הפיכת אנשים לבלונדיניים, בעלי עור שחור או ורוד, קמצנים, מאמינים או אתאיסטים, הכל בכל מכל כל אכן יהיה, רק לא שינוי של נטייה מינית. זה לא יקרה לעולם, ואת זה ניתן לומר בוודאות כבר עכשיו. מוזר.

מסקנות על השיח

רש"י בבראשית ג, ג-ד, כותב:

(ג) ולא תגעו בו – הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל ו) אל תוסף על דבריו: לא מות תמתון – דחפה עד שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה:

חוה הוסיפה על הציווי האלוהי לאכול מפרי העץ עוד איסור לגעת בעץ. הנחש השתמש בזה כדי להראות לה שאין גם איסור לאכול ממנו (אגב, הוא רק הוכיח שאין נזק מהנגיעה ולא שאין איסור. שוב ערבוב של נורמות עם עובדות). זה מה שנקרא אצל בני דודנו המשפטנים "הרחבת חזית". כשאתה מגן על תזה חזקה מדיי, בדרך כלל הגנה שלך תהיה פחות חזקה ולא יותר חזקה, יען כי יותר קל לתקוף ולהפיל תזה חזקה. מי שרוצה להגן על התלמוד בטענה שחכמיו היו שרפי מעלה בעלי רוח הקודש, ימצא את עצמו מהר מאד נופל מול עובדות פשוטות. כדאי יותר להגן על תזות צנועות שקרובות יותר לאמת. זה אולי פחחות מרשים, אבל הרבה יותר אפקטיבי.

גם במקרה שלנו מתברר לי שהגנה חזקה ונלהבת מדיי על רעיון נכון, "הרחבת חזית", עלולה לירות לרעיון הזה ולתומכיו כדור ברגל של עצמם. כשבאים לספר לשמרנים שהם לא מקופחים ושהשיח הציבורי והמדעי פתוח ולא מוטה ושאין השפעות של אג'נדה בצד הליברלי, ושהמדע קובע שהם טועים וכו' וכו', זה אינו מרשם מומלץ לשכנע מישהו מהם. להיפך, טענות מופרכות כאלה רק יעוררו תסכול ותגובת יתר (ריאקציה שמרנית), בדיוק כמו שרואים בצד הליברלי תגובת יתר נגד הדיכוי השמרני ארוך השנים (המאמר הזה לדעתי הוא חלק ממנה). כפי שהסברתי, ניתן להגן את התזה הליברלית גם בחזית צרה והגיונית יותר. הרי לכם טענה בפסיכולוגיה שאני לגמרי מקבל (אם כי איני יודע אם יש לה תיקוף מדעי וסטטיסטי).