בין אוקטובר לפורים: וגילו ברעדה (טור 633)

דברים שכתבה הרבנית אסתי רוזנברג *לקראת פורים -*

*"על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין לשמוח, מתירין לפורים להיות ולנכוח, להיכנס בשערים , לענות לדוד הדופק. וכל פצועי ושבויי, חטופי ונופלי, פגועי וחיילי מיום הפורים שעבר ועד יום הפורים הזה מתייצבים מולי ואני מבקשת מהם שיתירו לי התרה בחסד, התרה ברחמים, התרה ומחויבות.*
וכמו רשות לתפילות שחיברו פייטני ספרד ואשכנז אני מבקשת רשות – רשות לשמוח, ואפילו רשות לצחוק, רשות לא לדעת בין ארור המן לברוך מרדכי, רשות להודות בלב שבור, רשות לבוא לפני כסא המלך בלבוש שק ואפר ולצעוק צעקה גדולה ומרה, לשמוע את אודליה ולטהר את הלב כאילו אין מלחמה בעולם כלל.
רשות מהנופלים, מהאלמנות ויתומים, רשות מההורים השכולים, האחים והאחיות, גיסים וגיסות. רשות מהפצועים והחטופים, מהמשפחות בכיכר, ומהלב הדואג. רשות ממפוני קריית שמונה ומשורדי בארי וניר עז, מתושבי העוטף ומופגזי הצפון. רשות מהחיילים טרוטי העיניים, מלוחמי חאן יונס ורפיח, מחיילות המודיעין – רשות לקבל כח ולתת כח, להתפלל על ניסים ונפלאות בימים האלו בזמן הזה, רשות להיות ביחד בשמחה ובפשטות, רשות להתכנס ולרקוד גם אם לא תצטרפו אלי, ולא תמיד יתאים השיר והצחוק.
ואיתי אסתר ומרדכי, הנס והמלך, לבוש המלכות והיפוך השליטה, מבטיחים ומרגיעים שלא נימלט בית המלך מכל היהודים – שנתכנס ונצעק, שלא נחריש ולא נשקוט עד שיתהפך.
הכל מותרין לך, הכל שרירין לך, אין כאן לא שכחה ולא איסור. כשם שאנחנו מתירים בבית דין של מטה כך מתירין בבית דין של מעלה.

הריני מוסרת מודעה לפניכן שכל ריקודינו יהיו לטובה, לתפילה, לזעקה , לגעגוע לגילוי שכינה, לישועה ולנחמה,
לעם ישראל ולגאולת ישראל"