בס"ד

בשני הטורים האחרונים עסקתי בשניים ממרכזי חילול השם הגדולים של דורנו: הרבנות הראשית והחרדיות (אמנם הטור הקודם נגע רק בעניין הגיוס לצבא ולא בשאר בעיות שם). בטור הזה אני ממשיך במסע האוטו-אנטישמי שלי ועובר למרכז נוסף, החרד"ל. זה לא באמת מרכז נוסף, מפני שמדובר בחצר אחת מבין חצרותיו השונות של העולם החרדי. יש חרדים שגורבים גרביים לבנות, חרדים אחרים מאמינים באדמו"ר זה או אחר, יש שונאים ויש מחבלים, והחרד"לים הם חרדים אומרי הלל וחובשי כיפה סרוגה (ראו על כך למשל במניפסט שלי, בעיקר סביב הדיון על הבחירות לרבנות הראשית, ועוד להלן).

איני יכול להתאפק מלהזכיר כאן את הופעת האורח של מאיר פרוש ב'מרכז הרב' ביום ירושלים האחרון, ולהיזכר כיצד התייחסו שם ביום ירושלים קודם לראש הממשלה דאז נפתלי בנט. מבחינתם, ראש ממשלה מושחת, נואף וזולל נבלות לתיאבון מתקבל בברכה כמובן. גם מי שמבקר בחוצפה את ראש הישיבה שלהם יבורך ויוזמן (סוף סוף קשה לצאת חוצץ נגד מי שטוב ממך בשדה שלך. רגשי הנחיתות המוצדקים שלהם כלפי החרדים הם מן המפורסמות). אבל מי שמעז לא לשתף פעולה עם המושחתים והמבקרים הללו ושאר פרחחי הקואליציה הנוכחית (והאופוזיציה דאז) – אחת דינו להיות נרדף ומוקצה מחמת מיאוס. ומה על הממלכתיות הידועה שלהם ויסוד כיסא ה' בעולם? שתלך לעזאזל. כל אלו אינדיקציות להיותם אחת מהכיתות החרדיות. בטור הזה נראה עוד כמה מאפיינים כאלה.

"רבני הציונות הדתית"

מזה זמן רב אני תוהה מי החליט על אוסף של לובשי שחורים אומרי הלל ביום העצמאות שהם "רבני הציונות הדתית". בלי להיכנס לשאלת התאמתם, או היותם מקובלים כמתווי דרך על רוב הציבור הציוני-דתי. גם בהנחה שהם מתאימים (והם ממש לא), מי מינה אותם? מי החליט שאלו הם רבניה של הציונות הדתית? היו בחירות לרבני הציונות הדתית? כיצד כל עיתון וכלי תקשורת מדווח על כל כינוס של הקבוצה הזאת בתור אסיפה של "רבני הציונות הדתית", והמהדרין מציינים שאלו הם "גדולי/בכירי רבני הציונות הדתית"). אני מדבר עוד על הזמן לפני שהביטוי "הציונות הדתית" הפך להיות שמה של מפלגה שניכסה לעצמה את שמו של המגזר או הקבוצה על לא עוול בכפה. התשובה היא שהם מינו את עצמם. הם עשו זאת דרך שלוחיהם בעיתונות, במוסדות החינוך ובישיבות, שפמפמו לנו שוב ושוב את המנטרה על "רבני הציונות הדתית". כעת היה קל למפלגה לנכס את שמו של הציבור כולו, להכריז על רבנים שהיא עצמה ממנה (אפילו לא היא. סמוטריץ' לבדו) כ"רבני הציונות הדתית", ומכאן והלאה דרכם סלולה ללכת למקום רחוק, ללבוש שחורים ולעשות מה שליבם חפץ (ראו מו"ק טז).

כך ניתן לקרוא בכותרות העיתונים או לשמוע בתקשורת ש"רבני הציונות הדתית" התכנסו והחליטו כך או אחרת (בדרך כלל החלטות לא משהו, לפחות לטעמי). ההחלטות הללו מתקבלות על ידי אוסף אנשים כמעט זהים, שמייצגים תפיסות מאד מסוימות (חרדיות עם אמירת הלל, כאמור), כמעט אזוטריות בציבור הציוני-דתי (ראו את התבטאויותיהם ועמדותיהם לגבי נשים, גוים, להט"ב ואלף ואחד דברים נוספים), ובכל זאת התווית היא כאילו מדובר בהנהגה הכללית של הציבור ובקונצנזוס מופלא בכל ההנהגה הציונית דתית. רק אזכיר שבבית דין מקפידים על הפרדה בין דברי הרב לדברי התלמיד ועל אי תלות ביניהם, בגלל החשש מהשפעה מטה והחשש שלא יובעו עמדות מקוריות של המשתתפים בדיון וייפגע המגוון ושיקול הדעת. בדיני נפשות החלטות שמתקבלות פה אחד נפסלות, והסיבה לכך היא שכשיש סוגיה סבוכה לא סביר שתהיה אחידות דעים, ואם יש – אז משהו כנראה היה פגום בגיבוש העמדות של הדיינים. אבל כל זה אצלנו כמובן לא קיים. אחידות דעים מופלאה בין אנשים זהים, רבים מהם רב ותלמידיו (ראו גם בטור שלפני הקודם על הרבנות הראשית שבו הבאתי איך יצחק יוסף גאה על כך שהם מקבלים החלטות פה אחד). אבל גם מעבר לזה, גיבוש העמדות וההחלטות הללו נעשים בתוך חדר סגור, ללא שקיפות, וכנראה גם ללא הליך קבלת החלטות מסודר. כאמור, ללא בירור של העובדות, ללא שמיעת עמדות וטיעונים שונים, בלי לשמוע מומחים, אלא הדהוד עצמי של אותה דעה ואותה צורת הסתכלות שלהם ותלמידיהם בחדא מחתא. אין פלא שבדרך כלל כך גם נראות ההחלטות והעמדות שמתקבלות שם (ראו, למשל, כמה דוגמאות מיני רבות מאד, כאן). כך חלק ניכר מ'תינוקות' הציונות הדתית נשבים לבין החרדים כשהם הולכים שבי אחרי רבנים חרדים רק מפני שהם אומרים הלל ביום העצמאות ומפמפמים לנו על ימין וארץ ישראל וגאולה כאילו היו אלה כל התורה כולה, וכך יכולים להכשיר כל שרץ. הם מסבירים לנו גבוהה גבוהה בשם הראי"ה קוק כמה ערך יש בכל זרם אידאולוגי ובכל תחום דעת, אבל זה נשאר תלוי בחלל בית המדרש או בבית הכיסא בשעה שאינה מן היום ולא מן הלילה. בשטח אותם "רבני הציונות דתית" חושבים ופועלים כחרדים גמורים, באטימות וניכור מלאים לכל מה שבחוץ.

כדי לוודא את הימשכות ההגמוניה החרד"לית-חרדית על הציונות הדתית, הם משגרים מדי פעם את המנטרה המכוערת של רבם, הרב אברהם שפירא ז"ל, שהתייחס לרבנים שדוגלים בדרך מעט שונה משלו (חלקם תלמידיו) כ'רעבאלאך'. כמה נחמד לחזור על דבריו של הזקן, ואז גם אם אתה צעיר פוחז שבקושי יודע קרוא וכתוב אתה אפילו לא מואשם בחוצפה. להיפך, אתה מפיץ את דעת התורה וההשקפה (בתרגום מחרדית לחרד"לית: האמונה) הצרופה והטהורה. על כך ראוי היה להליץ את דברי הרמב"ן "דברים עתיקים מפי זקן חדש". כדאי לשים לב שלפחות ברשות הרבים הביטויים הללו אמנם קצת התמעטו לאור הביקורות, אבל הם חוזרים עד היום (ראו למשל כאן), ואני מניח שבחדרי חדרים עוד הרבה יותר. כל זאת, כשאותם 'רעבאלאך' כבר עברו בגילם מזמן את משמיציהם. לגבי מעמדם התורני, האינטגריטי ורמת החשיבה שלהם, מאז ומעולם הוא היה בחמש רמות מעל זה של משמיציהם, הצעירים והזקנים כאחד. אני חייב לומר שרבי אברהם שפירא, שבוודאי היה תלמיד חכם גדול (בניגוד לחלק מממשיכיו), היה (ועדיין) אחד מגדולי יצרני הרעבאלאך עלי אדמות (כל מיני רבנים ואברכים צעירים שמבטאים את דעת תורה מטעם עצמם ומהווים שופרות נחרצים של משלחיהם כדי להשתלח בכל האחרים (תוכלו למצוא אותם בכל אתר אינטרנט ועיתון במגזר), הוא פסל כאן במומו.

אתם כבר מכירים אותי מספיק כדי להבין שלא ניחנתי ברגישות רבה מדיי כלפי השתלחויות וביקורות חריפות. לא תאמינו, אבל אפילו אני עצמי לוקה בפגם הזה מדי פעם. הבעיה שלי בהתייחסויות הללו היא כפולה (מעבר לזה שמדובר בסתם דמגוגיה שקרית): היעדר ההנמקות והצביעות. מעבר לחוסר הנמקות ולשימוש בתיוגים ללא כיסוי במקום טיעונים, יש כאן צביעות, שכן כל זה נעשה בשם התורה ותוך נשיאת שם האחדות והשלום לשווא. ה'רעבאלאך' (במירכאות) מואשמים שהם פוגעים באחדות ובשלום, ושהם יוצאים נגד כבוד התורה וכבוד תלמידי החכמים, כביכול היו אלה נחלתם הפרטית של החרד"לים. הם גם מואשמים בזה שאין לתורתם בית אב. אבל הרעבאלאך (בלי מירכאות) המאשימים שוב פוסלים כאן במומם כמובן. לתורתם אין בית אב וכל כולה המצאה של הדור האחרון (מה שלגיטימי בעיניי, אבל לא בעיניהם): כבר כתבתי לא פעם שמבחינתם, משה קיבל תורה מסיני ומסרה לרב קוק.

האחדות שמנסים ליצור שוב ושוב במחנה הציוני-דתי (שכבר מזמן אינו אלא פסאדה לחרד"ליות), עניינה הוא להתלכד סביב "רבני הציונות הדתית" החרד"לים, תוך שמירה קפדנית על ההגמוניה שלהם. התמימים מחפשי האחדות מהאגפים היותר ליברלים ומודרניים של הציונות הדתית הולכים שבי אחרי התעמולה ונופת הצופים הדביק שמאפיין אותה, ובגלל נימוסיהם ומתינותם הם שוב ושוב מפסידים את הקרב ואת המלחמה. אז הרשו לי לשמש להם כאן לפה.

אני אעשה זאת דרך שתי דוגמאות. הראשונה מדגימה כיצד פועל המנגנון החרד"לי-חרדי הזה. והשנייה מדגימה את נופת הצופים הדמגוגי שמאפיין אותם. וכן, חסכו לכם את הזמן. אני יודע שאני פוגע פגיעה אנושה באחדות ובכבוד התורה וגדולי הדור (מטעם עצמם).

התנהלות חרד"לית-חרדית

בחרתי דוגמה שראיתי רק כעת, ואני חייב לומר שהיא העלתה אצלי את מידות החום בצורה מדאיגה. מדובר בכתבה של יקי אדמקר באתר וואלה על פגישה של סמוטריץ עם "רבני הציונות הדתית". ציפיתי לראות את השמות המוכרים, אבל להפתעתי גיליתי שם שמות אחרים לגמרי:

אקדים ואומר שעמדתי ביחס לעסקת השבויים שעמדה אז על הפרק (כיום כבר פחות, בעקבות המבצע המשמח של אתמול) הייתה שלילית. אין לי שום מידע קונקרטי כמובן, ולא חכם להביע עמדה נחרצת בעד או נגד העסקה, אבל נראה על פניו שמדובר בעסקה רעה מאד שמהווה כניעה למחאות בתוך ישראל ובעולם, ומעל הכל לחמאס, נגד האינטרסים של ישראל. אני גם מתרשם שראשי מערכת הביטחון והפוליטיקאים הולכים כאן בעקבות הרוח הרעה שנושבת בעניין הזה מהרחוב ומהעולם ("להחזיר את כולם עכשיו, ובכל מחיר"). במישור הזה, אני לא מאמין שאני כותב זאת, אני דווקא די מזדהה עם הכיוון של בן גביר וסמוטריץ'.

אבל בלי קשר לעמדתי לגופו של עניין, כדאי לשים לב כיצד ועל ידי מי מתקבלות ההחלטות של מפלגת 'הציונות הדתית'. מתאספים להם אוסף אברכים כזה או אחר, סמוטריץ נועץ עמם בחדר סגור כלשהו, אני מניח שחסר להם הרבה מאד מידע רלוונטי והם לא שמעו עמדות מנוגדות לזו של סמוטריץ. הם בטח לא שוחחו עם ראשי מערכת הביטחון (רמטכ"ל, ראש שב"כ, מוסד, אמ"ן וכו') ועם פוליטיקאים בעלי עמדה שונה, ואחרי כל זה הם אמורים להנחות אותו מה עליו להצביע ביחס לעסקה. מהטקסט לא ברור מי אמור להחליט על היותה של העסקה מסוכנת, הוא או הם. לכאורה הוא, אבל הם ביקשו (?!) ממנו לחזור ולהתייעץ עמם אחרי שפרטי העסקה יהיו ידועים. כלומר הם בעלי הבית. על פי מה הם יחליטו? דעת תורה?

ושוב, בלי קשר לדעתי על העסקה, האם זו התנהלות הגיונית? מדובר בהחלטה קריטית למדינה ולחטופים, החלטה שהיא בנפשו של ציבור גדול מאד בישראל, שגם כך זועם (לא תמיד בצדק) על התנהלותם של הממשלה והקואליציה, וכמובן ביחד אתם על כולנו (שהרי מי זוכר ש"הציונות הדתית" כיום הוא שם של מפלגה ולא של ציבור שלם?). האם לא ראוי לזעום על שרים ומפלגות שמקבלים כך את החלטותיהם בנושא כה דרמטי? גם אם הם לא צודקים ביחס לעסקה ("כולם עכשיו ובכל מחיר"), האם הם לא צודקים שההחלטות מתקבלות כאן בצורה שערורייתית ופרחחית?[1]

וכעת לענייננו. האם כל זה מזכיר לכם צורת התנהלות כלשהי שתוארה כאן למעלה? אל תגידו שלא. זו התנהלות חרדית קלסית שבה אנשים שלא מבינים כלום יושבים בחדר סגור ומקבלים החלטות עבור כולנו בנושאים קריטיים באופן פזיז, בלי לשמוע את העובדות, בלי התחשבות בעמדות אחרות. והכל בזכות 'דעת תורה' מיסטית שיש להם שמאפשרת להם לקבל כל החלטה בכל תחום באופן מושלם. זה נראה לכם רציני? טוב, הם הרי גדולי הדור ("רבני הציונות הדתית") ויש להם דעת תורה. כידוע, מיתד נאמן (שם, שם), "הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל".

אבל האם אכן מדובר ב'זקנים'? או אולי יניק וחכים? כאן אנחנו עוברים מהפשלות בהתנהלותו של סמוטריץ ושל אותם "רבני הציונות הדתית", לדרך התנהלותה של העיתונות. העיתון מכתיר אותם בכותרת "רבני הציונות הדתית". לא רק בכותרת ובתת הכותרת של המאמר, אלא גם בתוכו. הביטוי הזה חוזר כמה וכמה פעמים. קשה לא להתרשם שהחזרתיות הזאת היא מגמתית בכיוון מאד ברור. אמנם זה לא בשבע אלא וואלה, ועדיין לא ברורה לי פשרה של החזרתיות הזאת. זו נראית תוצאה של תעמולה חרד"לית (דומני שהכתב, אדמקר, הוא חרדי, ולכן הוא כנראה ניזון מהם. חרדים באמת חושבים שמה שאומרים לובשי השחורים הללו הוא עמדת הציבור הציוני דתי). כשאתה רואה את הרשימה שמופיעה בסוף הכתבה, אתה תוהה מאימתי התמנו אלו להיות "רבני הציונות הדתית"? כבר התרגלתי להשתלטות של הדור הזקן ולנטילת הכתר הזה על לא עוול בכפם, למרות שחלק הארי מהציונות הדתית ממש לא מאמין בהם ולא בהמונם. אבל ברשימה כאן משתלב כבר דור צעיר יותר ופחות ידוע אפילו בחוגים שכן טורחים להכיר את האישים הייחודיים הללו. מאימתי התמנו אלו להיות "רבני הציונות הדתית"? עש שהתרגלתי לדור הקודם שנטל את הכתר הזה, הכתר כעת כבר עבר אליהם ואנוכי לא שמעתי?

מכיוון שהכל קורה באפילה, אני יכול רק לשער שמהלך הדברים היה כך. ישבו להם זקני ציון (הדור הזקן של "רבני הציונות הדתית"), ותהו למי להעביר את הכתר שהם עצמם הניחו לעצמם על ראשם? הרי אם לא ידאגו לדור הבא הכתר הזה עלול לעבור ל'רעבאלאך' (עם מירכאות) רחמנא ליצלן. על כן מצאו עצה ועשו מעשה: נכתיר בכתר הקוצים הזה את הדור הצעיר יותר, שיעשו ככל אשר נורה להם. ניטול כמה אברכים, רעבאלאך (בלי מירכאות) כאמור, נכתיר אותם כ"רבני הציונות הדתית", ועוד כמה שנים כבר ירקדו בפניהם כולם "ימים על ימי מלך תוסיף". זה עבד עד עכשיו ואין סיבה שזה לא יעבוד הלאה. וכי חסרים שוטים בעולם?!

בעצה אחת נמנו ועשו מעשה יתד נאמן ונטלו שכר כפנחס (שכר מצווה בהאי עלמא איכא). הורו לשלוחיהם לעיתונות שמכאן והלאה אלו "רבני הציונות הדתית". בדיוק כמו הדור הקודם, תוך שנה שנתיים כבר כולנו נרקוד לפניהם ונבקשם מהם חתימות ונקביל את פניהם ברגל. אנחנו נכריז שהנוטל עצה "מהזקנים החדשים" (כדברי הרמב"ן הנ"ל) אינו נכשל. זוהי בדיוק השיטה של יתד נאמן להשתמש בכותרות ובכוח העיתון ובהשפעתו כדי למנות את עושי דברה של המערכת להיות גדול הדור (ולהתנקש בכל רב, גדול ככל שיהיה, שאינו מציית ל'דעת תורה' של עורכי העיתון הנלוז הזה). היזכרו נא ברב כדורי שהתמנה בעיתונות להיות גדול המקובלים, וכך דאג (לא בטוח שבמודע) לפרנסת צאצאיו ובני ביתו לשנים רבות.

ייתכן שהעיתונות המגזרית וכתבי היהדות השונים (כמו אדמקר) מתונים יותר מיתד נאמן. ייתכן שהם באמת עושים זאת בציווי הדור הזקן ולא על דעתם שלהם. לכן אולי זה לא אדמקר שממליך מלכים. הוא ניזון מממליכים נסתרים אחרים. טוב, יש לעיתוני ועיתונאי המגזר עוד לאן להתקדם. אבל ברור לי שיש כאן קמפיין מכוון ומתוזמר היטב למינוי הדור הבא של "רבני הציונות הדתית".

כמי שמכיר היטב את ההתנהלות של יתד נאמן, אין לי אלא להכריז בשער בת רבים: הכירו את הדור הבא של "גדולי הדור" שמתחמם על הקווים. החלו לספר במופתיהם, על מידותיהם התרומיות, על הנסים שהם חוללו, על ראייתם למרחוק, על הבנת המציאות המפוכחת שלהם (איך בעיני הבדולח שלהם הם מצליחים לחשוף את כל מזימות השמאל העולמי, הקרן החדשה והאיחוד האירופי, אירגוני הלהט"ב והתנועה הפרוגרסיבית העולמית בשליחותו של הס"מ). אני רק יכול לשער שהנשיא הבא שיורשע באונס יקבל את מכתב התמיכה הצפוי שלו מהקבוצה הזאת שתלך בדרך רבותיה. אשרינו מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו. אשרי הדור שהגדולים שומעים לקטנים, ושהרבנים נשמעים לרעבאלאך.

אבל יש לי בכל זאת משהו שקצת יצנן את השמחה אצלם. אני מניח שההעתקה מהחרדים תהיה מלאה יותר בדור הבא, במובן הזה שגם סמוטריץ' רק ישתמש בהם כדי לעשות מה שהוא רוצה. ממש כמו גפני ואייכלר במועצת שלהם ודרעי במועצת החכמולוגים שלו. תשאלו, אם כך אז למה בכלל להתייעץ עמם? פשוט מאד: סמוטריץ צריך את "רבני הציונות הדתית" כדי לתת להחלטות שלו לגיטימציה והילה רוחנית עילאית, ולהדוף ביקורות בטענה שלא הוא הקובע, ממש כמו החרדים. התסריט ידוע מראש. גם גפני עושה מה בראש שלו, וכשהוא מקבל ביקורת הוא אומר שהכל הוראות "מלמעלה" ולא תלוי בו. יש לזכור שבניגוד לפוליטיקאים מועצות הרבנים החרדים אינן חשופות לתקשורת ולא נתונות לביקורת. אין עם מי לדבר. זו טכניקה מופלאה, ואני רואה שסמוטריץ לומד מהטובים ביותר. ואני מניח שגם הרבנים הללו ילמדו את הלקח שלהם מהטובים ביותר (כלומר יחטפו על הפרצוף מסמוטריץ, ויבינו שהוא רק משתמש בהם, ממש כמו אצל החרדים).

עד כאן הקבלה בין דרך ההתנהלות הסמוטריצ'ית-חרד"לית לבין דרך ההתנהלות החרדית. כעת למבט קצר על דרכי התעמולה המופלאות של החרד"ל, ובראשן טכניקת 'נופת הצופים'.

סינדרום 'נופת הצופים': רקע

לפני כמה ימים קראתי להנאתי את טורו של איתמר סג"ל, והפעם בעיתונות המגזרית, בשבע. מיד הבחנתי שמדובר בדוגמה מאד אופיינית לתופעת נופת הצופים שאתאר כאן. כבר למקרא הכותרת, "רב המאחד" (כידוע, הכותרת ניתנת בדרך כלל על ידי המערכת ולא הכותב), הכנתי את חיכי הרגיש למנת הדבש הצפויה, ואכן לא התבדיתי.

הטריגר לטור הזה הוא הבחירות לרבנות הראשית. אזכיר כי לפני כשנה וחצי החליטו במפלגת 'הציונות הדתית' (ולא בציונות הדתית) על כינוס ועדה שבה יהיו מיוצגים אישים רבניים בעלי השקפות שונות כדי להחליט על מועמד מוסכם מטעם הציונות הדתית לרב הראשי האשכנזי (ראו כאן). דומני שההנחה הייתה שניתן יהיה להגיע להסכמה עם ש"ס על חלוקת השלל, כשהרב האשכנזי יהיה מ'הציונות הדתית' (המפלגה) והרב הספרדי יהיה כמובן מש"ס (מדין "לא תיסוב נחלה", כמבואר בטור 648). כך נאה וכך יאה להגיע להנהגה רבנית כלל ישראלית מוסכמת בין משפחת דרעי ל'משפחת' סמוטריץ. בוועדה הייתה נציגות די מצומצמת של רבנים ליברליים יותר (ובהנהגת הוועדה המצב היה עוד קשה יותר), והעניין כבר נדון. למרבה הפלא, ההחלטה בסופו של דבר הייתה להעמיד כמועמד את הרב  מאיר כהנא (גילוי נאות: ידיד שלי. לימדנו יחד בישיבה בירוחם). כנראה חשבו שהוא דמות ביניים שתהיה מקובלת על כולם (אגב, דבר דומה קרה לו בבחירות לדיינים, ואכ"מ). יש בנותן טעם להדגיש שכל הצדדים הסכימו שאחרי שייבחר מועמד, יהיה מי שיהיה, אף אחד מהשותפים להחלטה לא יגיש מועמדות מטעמו ולא יתמוך במועמד אחר.

והנה, לפני כשבועיים התבשרנו כי הרב יעקב אריאל שכיהן כיו"ר הוועדה הודיע לסמוטריץ' אחרי כשנה ורבע שהבחירה מבוטלת כי אין הסכמה. במילים אחרות, יהיה מועמד חרד"לי שיתחרה ברב כהנא או יחליף אותו (דומני שמדובר ברב מיכה הלוי, רבה של פתח תקווה שהיה שותף להחלטה המקורית ולהסכמה שהתלוותה אליה – כנראה הוא פשוט הניח שהוא זה שייבחר. זהו בדיוק המצב שמכונה בגמרא 'אסמכתא בעלמא'. אתה מסכים להגרלה בהנחה האופטימית שלא תפסיד, לכן אין כאן הסכמה אמתית). ככל שהבנתי, הטענות היו שהוא מועמד שיהיה מוסכם יותר על החרדים ויש לו סיכוי טוב יותר להיבחר. תרגום לטובת אלו שלא רגישים למה שכתוב בין השורות: החרד"לים לא יסכימו על הרב כהנא למרות שנבחר על ידי הוועדה המוסכמת, ויילכו אם מועמד חרדי שמתאים להשקפותיהם (בדיוק כמו שהיה עם הרב סתיו בבחירות הקודמות).

ומה על ההסכמה מראש לפני הבחירה? היא נכתבה על הקרח. בסך הכל אלו "גדולי/בכירי רבני הציונות הדתית", אין מה לצפות מהם לקבל על עצמם "מי שפרע" (מאנשי דור המבול הוא ייפרע ממי שאינו עומד בדיבורו), כלומר לעמוד בדיבורם. הם ניסו 'בתום לב' להגיע למועמד חרד"לי מוסכם (שהיה צפוי לזכות בגלל הרכב הוועדה), ומשלהפתעתם לא הצליחו בכך, ביטלו את העניין. "ניסינו!" כזכור, אחדות ועמידה בהסכמים זו חובה שמוטלת רק על הליברלים. החרד"לים צודקים בהגדרה, וגם אם יש לך קושיות עליהם עליך להדחיק אותן, שהרי יש להם דעת תורה ואתה גם פוגע באחדות המחנה הציוני-דתי. אחדות היא לעולם עניין שכל כולו איחוד כל הכוחות תחת הנהגתם ומרותם המלאה של החרד"לים. והאידיוטים השימושיים והתמימים מהצד השני (=הסיטרא אחרא") נופלים שוב ושוב בפח הזה.

טוב, אין פלא שההחלטה עוררה סערה, אפילו בקרב חלק מהחרד"לים שעוד נותר בהם מעט יושר (יש גם כאלה). היו כמובן גם ביקורות של עיתונאים ורבים אחרים על ביטול ההחלטה. טורו של סג"ל עוסק בביקורות הללו, וכמובן, איך לא?!, הוא קורא לאחדות המחנה ולכבוד לרבנים שליט"א.

הביקורת שלי

שוב עליי להקדים שדבריי כאן נאמרים בלי שום קשר לעמדתי על התוכן. ענייננו כאן הוא רק בצורה ובמתודה ובבירור ההתנהלות החרד"לית-חרדית. הרי אין צורך לומר לכם מה דעתי על הרבנות הראשית (ראו בטור 648). אני גם חושב שאיחוד הכוחות הציוניים-דתיים בבחירות לרבנות (וגם בבחירות הכלליות) הוא איוולת שנובעת מחוסר הבנה של המציאות. לגבי כל השאלות שעל הפרק החרד"לים זהים לחרדים, ומי שעומד מולם הוא האגף הליברלי יותר של הציונות-הדתית. הבחירות לרבנות לא עוסקות בשאלה האם לומר הלל ביון העצמאות (זה כמעט הנושא היחיד שמשותף לכל גווני הציונות הדתית). מה שעל הפרק שם הוא שאלות של ליברליות ומודרנה, יחס לנשים, לגוים, לגרים וכדומה. לכן אין שום סיבה בעולם לצפות לקואליציה בין חרד"לים לליברלים לגבי רב ראשי על בסיס הציונות שלהם. הקואליציות הן לעולם בין חרד"לים לחרדים, וכך באמת צריך להיות.

הסיבה היחידה שהחרד"לים ניסו להגיע להסכמה רחבה במחנה הציוני-דתי היא הערכתם שייבחר המועמד שלהם ויזכה גם לקולות הליברליים, וכך הם מוחקים את הליברלים מהמפה (ראו בהמשך על אפקט הסוס הטרויאני). טוב, הפעם הם התבדו. יתר על כן, להערכתי הרב כהנא, גם אם ייבחר, לא יצליח לשנות שם שום דבר מהותי. המוסד הזה אין לו שמירה אלא סכין ושבירתו זו טהרתו. הרב כהנא הוא בעל תפיסות הלכתיות שמרניות לטעמי, ולכן גם במישורים המהותיים ספק עד כמה תצמח ממנו הישועה (לפחות זו שדרושה לפי תפיסתי). אבל הוא איש טוב, אמיץ, חכם וישר, ואני בטוח שיש לו תקווה אמתית (אוטופית מאד לטעמי) לשנות את המצב. בדיוק מסיבות אלו הוא כנראה אינו המועמד המתאים לתפקיד.

אחרי שהוא נבחר כתבתי לו בוואטסאפ:

לרב מאיר היקר שליט"א. בחלומותיי הפרועים ביותר לא העליתי על הדעת אפשרות שאאחל הצלחה למועמד לרב ראשי, להיבחר ולכהן. יש הפתעות בחיים, אז איחוליי. לא יהיה שמח ממני אם סו"ס יוכח לי שטעיתי, כלומר שלא רק שבירתו של המוסד הזה היא היא טהרתו. כה לחי!

נראה שהחזון התנפץ מוקדם מהצפוי (טוב, נראה מה יהיה הלאה).

סינדרום 'נופת הצופים'

רציתי לא להביא כאן את הטור במלואו, גם בגלל אורכו וגם מחשש להרעלת סוכר, אבל בסופו של דבר החלטתי לא לחסוך לכם את זה.

 אז אפתח בציטוט של תת הכותרת:

בוז לתלמידי חכמים דומה לקדיחת חור עמוק בספינה. בוויכוח אולי תנצח, אבל את הספינה – היחס הכללי של הציבור לתורה ולנושאיה – תטביע עמוק במצולות.

מי יכול להתווכח עם דברים כה נאצלים ושוחרי שלום שאפילו מרפררים למדרש חז"ל על החור בספינה? אם כך, אז זה בטוח נכון.

הוא פותח בכך שלא למדנו מאומה מה-7 באוקטובר, שהרי כל בר דעת היה אמור להסיק שאת הביקורות יש לנסח עניינית ולא לגופו של אדם. בעוונותיי לא הבנתי איך ה-7 באוקטובר קשור לעניין. אולי אחדות ישראל וכו'. בכל אופן, אין משיבין על הדרוש (אוף, אני כל כך 6 באוקטובר…).

אחרי עוד כמה מילים על כך שהשמאל אינו מקשה אחת (חוץ מקפלן והאחים לנשק שבהם יש להיכנס חזיתית כי הם גועל נפש), ויש שם גם כמה אנשים טובים דווקא (בבחינת some of my best friends are…), הוא עובר להתוות את דרך הביקורת הראויה:

יש עוד כלל לביקורת יעילה וראויה: כמה שפחות התקפות אישיות לגופו של אדם, והעדפת ביקורת על גופו של עניין. במקום להצמיד תוארי גנאי עדיף לעסוק בתיאור שלילי של המעשים, של הדעות או של התופעות.

לנו, אנשים דתיים, יש עוד כלל חשוב מאוד: תמיד נכבד כבוד נוסף תלמידי חכמים באשר הם. גם אם נחליט לאחר מחשבה נוספת לחלוק עליהם, ניזהר כפליים בכבודם, מלחישתם ומנשיכתם. בוז לתלמידי חכמים דומה לקדיחת חור עמוק בספינה. בוויכוח אולי תנצח, אבל את הספינה – היחס הכללי של הציבור לתורה ולנושאיה – תטביע עמוק במצולות.

אז אוסיף לכם כאן כלל ראשון בכתיבה דמגוגית: תחילה יש לבחור סוגיה אחרת לגמרי ולהסביר שהביקורת שלנו עצמנו על האחרים שם (בסוגיה ההיא) הייתה מכלילה ומשתלחת מדיי. כך שמת את עצמך תחת הביקורת. לאחר מכן יש להוסיף כמה מילים על דרך הביקורת הראויה, בפרט על הרבנים (הנכונים, אלה שהם רעבאלאך, ולא 'רעבאלאך') כמובן, ואז אפשר לעבור לנקודה שהיא מטרתנו העיקרית במהלך נופת הצופים כולו.

בדבריו הוא מלין על עיתונאים שכותבים ביקורות חריפות ולא מכבדות על רבנים רח"ל:

דווקא משום כך הייתי צריך לשפשף את העיניים כמה פעמים מול הטקסט שהודפס באחד מעיתוני הימין הדתיים במאמר שעסק בבחירות לרבנות הראשית ופורסם בעמוד השער: "אם למועמדים המאוכזבים הייתה טיפת יראת שמים", נכתב שם בין השאר בלי הרבה בושה כלפי תלמידי חכמים גדולים, אגב קביעה כי "אם הם היו שמים את האגו בצד… אבל לתבוע יראת שמים מרבנים זו לפעמים דרישה מופרזת". ככה פשוט עיתונאי דתי כותב בלי כל חשש על דיין בבית הדין הגדול ועל רב עיר נחשב בישראל, שניהם מבוגרים ממנו בכשלושים שנה.

נורא, לא? זה שאותם רבנים באמת חסרי יראת שמים ובאמת לא עומדים בדיבורם, וזה שהם מתנהלים בצורה אופרטוניסטית ולא ישרה ויוצרים חילול השם נורא (כרגיל בימים אלו), זה בסדר גמור. הם הרי הרבנים (=הנכונים). אל תשכחו שמדובר בבחירות לרבנות הראשית. הרי זה טיבו של המוסד הזה.

לא תאמינו, אומר סג"ל, אבל זה נמשך:

וזה נמשך: "אפשר להבין ללבו של הרב אריאל", הוא מסביר את האכזבה לדידו מהנהגתו של הרב יעקב אריאל, "הוא לא עשוי מהחומרים הנדרשים להנהגה ציבורית חזקה". כתב דתי אחר, המשדר באחד מערוצי הטלוויזיה וגם כותב באחד מעלוני השבת, ידע לקבוע קבל עם ועדה שרבה של פתח תקווה הוא בעצם "עסקן חרדל"י" ולא יותר, ופרשן דתי אחד כתב שבעצם עדיף להפסיד בבחירות לגמרי, ובלבד שלא יקודם לבסוף מועמד אחר מזה שבחרה הוועדה בתחילה. כתב דתי אחר אף העז להתקשר לרב יעקב אריאל ולנזוף בו בתקיפות כיצד העז לחזור בו מהחלטת הוועדה.

מה רע בביקורות הללו? מה לא נכון בהן? בכל אופן, סג"ל מנפק לנו כאן דיאגנוזה, שכל כולה ביקורת עניינית לשם שמים כמובן (הרי אנחנו כבר הרבה אחרי 7 באוקטובר). כל הנבירה בחדרי ליבם של החצופים ובמוטיבציות שלהם היא בעיני הבדולח של התורה עצמה, ואין בה שום דבר אישי או לא ענייני ח"ו:

לגיבורי המקלדת החצופים הללו מכנה משותף אחד: יותר מאשר הם רוצים רבנות ראשית חזקה הם אינם רוצים רבנות ראשית חרדית. כשהם אומרים שהם רוצים רב ציוני-דתי הם מתכוונים בליבם בעיקר לרב לא-חרדי. נראה שמבחינתם אין דבר מזיק יותר מבחירה חלילה ברב ציוני-דתי שגם החרדים חותמים עליו ומקבלים במידת מה את סמכותו התורנית. מבחינת כל גיבורי המקלדת הללו, אחדות, ריפוי וכל המסרים החשובים כל כך שצפים כאן בכל פינה מאז שמחת תורה, כל אלו אינם תקפים כלפי החרדים. צאו וראו, כשמדובר בשמאל קיצוני, במתנגדים אלימים לרפורמה המשפטית ולממשלת הימין, בחוסמי כבישים ומעודדי סרבנות, מצווה לעשות הכול מתוך הסכמות הדדיות ופשרות כדי שלא לקרוע את העם. אבל כשמדובר במשהו הקשור לציבור החרדי, מצווה מן התורה לתקוע את האצבע עמוק-עמוק בעין.

אין שום מטרה כשלעצמה שיתמנה כאן רב לא-חרדי. להפך: המטרה היא למצוא דווקא את הרב המאחד, לפני הכול תלמיד חכם גדול שגם מכיר במעלתה הרוחנית של מדינת ישראל ובתהליך התחייה, אבל בד בבד משמש גשר בין העולם הדתי-לאומי ובין העולם החרדי, לפחות לחלקו, כי סביר להניח שנטורי קרתא והזרם הירושלמי יישארו בחוץ כמו הליברליים הדתיים, שגם הם אינם מכירים דה פקטו ברבנות הראשית.

זה הרבה יותר ממטרה, זה צו השעה, וזה גם אפשרי. בין שבצדק מבחינתם ובין שלאו, וממש לא משנה, יהיה עצוב מאוד לגלות יום אחרי הבחירות שהציבור החרדי מפנה עורף מוחלט לרבנות הראשית, מתעלם מקיומה לחלוטין, מרגיש שאין לו בה שום חלק ונחלה. בעבר כיהנו כאן רבנים ראשיים שהצליחו לשמש גשר ולהיות במידת מה מקובלים על זרמים חרדיים וציוניים כאחד, ובהם הראי"ה קוק, הרב יצחק הרצוג, הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו ועוד.

עם כל הכבוד, ויש המון-המון כבוד לתורה הציונית-דתית, התורה שייכת לא רק לנו. היא שייכת לכלל ישראל, לאשכנזים ולמזרחים, לחילונים ולמסורתיים, וכן, גם לחרדים, שמעמידים בתי מדרש ותורה מפוארת. איתור וקידום של מועמד ציוני-דתי שמקובל גם עליהם הוא מטרה בפני עצמה ולא רק פשרה אסטרטגית לשם צליחת הגוף הבוחר.

לפני שאתם מקיאים, הסבר קצר. הטענה העיקרית בקטעים הללו היא שהתורה שייכת לכולם, גם לחרדים. כדאי אולי להזכיר לו שהדיון כאן אינו על התורה אלא על הרבנות הראשית. גם היא שייכת לכולם? הציבור החרדי עצמו מזלזל בה (בצדק גמור) ולא רואה בה טיפת חשיבות, כידוע. הציבור החרדי כל הזמן מונע בחירת רבנים שאינם נראים לו, ומשתלט על כל העמדות בכוח ובנפוטיזם מבחילים. גם זה בסדר גמור. הרבנות הראשית משמשת את החרדים כמקור לג'ובים של כמה משפחות ומקורביהן (ראו בטור 648), להנחלת סיאוב ויצירת חילול השם נורא. זה נהדר, שכן זהו תפקידה של הרבנות הראשית. באמת מעניין למה אתם חושבים שהתורה שייכת רק לכם ולא גם לחרדים. אגב, אם כבר דיברנו, הרבנות הראשית היא בעיקר לחילונים (גם הדתיים הרגילים לא ממש מתייחסים אליה. יש להם את רבניהם שלהם).

יש שתי פרשנויות אפשריות לנופת הצופים המיתממת הזאת. ייתכן שכוונתו בעצם לומר שהתורה שייכת רק לחרדים (ולא גם להם). זהו ביטוי לרגשי הנחיתות הרגילים של החרד"לים שעליהם כבר עמדתי למעלה. אפשרות שנייה (ולא בהכרח סותרת) היא שבעצם כשהוא מדבר על חרדים כוונתו לחרד"לים. טענתו אינה שהרב כהנא לא מקובל על החרדים, שכן עליהם לא מקובל אף אחד שאינו חרדי. נראה יותר שכוונתו לומר שהוא לא מקובל על החרד"לים. בעצם טענתו היא שהרב כהנא אינו מקובל על החרד"לים ולכן יש להחליפו. אז למה לא לומר את זה בגלוי? מפני שכמובן זה היה מעורר את השאלה מה לגבי ההסכמה שהחרד"לים (כולל המועמדים שלהם) היו שותפים לה. לכן עדיף לו לומר שהוא אינו מקובל על החרדים, ואז להטיף לנו על שייכות התורה לכלל ישראל ולא רק לחצופים שכמונו, ובכללם גם לחרדים. זה שהעניין כמובן אינו רלוונטי לדיון על הרבנות הראשית, לא חשוב כשעוסקים בתעמולה נוטפת צוף.

החרדים מנסים להשיג כאן ג'ובים ועמדות כוח, ואילו החרד"לים מנסים לכפות עמדה הלכתית שמרנית ומאובנת ולנטרל את הליברלים (לטעמם, כמובן. אם הרב כהנא ליברלי אני נוצרי). שילוב האינטרסים הלא טהור הזה מוביל לקואליציה בלתי קדושה שחוזרת שוב ושוב, בבחירות לרבנות, עכשיו כמו פעם, כמו גם בקואליציה הפוליטית בכנסת ובממשלה. הפסאדה של איחוד הכוחות הציוני-דתי מאד מועילה למטרתם זו. הם מנסים להשיג תמיכה של האידיוטים השימושיים המתונים בציונות הדתית, כדי שכל המערכת תהיה חרדית. זהו אפקט הסוס הטרויאני. פייגלין ניסה להשתלב בליכוד וסמוטריץ במפד"ל כדי להשתלט על המפלגה המתחרה ולבטל אותה מבפנים (סמוטריץ גם הצליח). כדאי לקרוא את הניתוח שלי בטור 11, שם עסקתי באפקט הסוס הטרויאני. בכל אופן, זה בדיוק מה שקרה כאן. ברגע שהחרד"לים היו מעבירים מועמד שלהם מטעם כלל הציונות הדתית, אזי כל המועמדים לרבנות הראשית היו חרדים וסילקנו לגמרי את הליברלים (עאלק) מהמפה, ובא לציון גואל.

אם נשוב לסג"ל, הוא בעצם מאד מקפיד על כבודם של רבנים, למרות שהוא כמובן לגמרי בעד ביקורת עניינית. לכן למשל לא תראו כאן מילה על עצם הצעד המחפיר שעשו אותם רבנים שהוא מגן עליהם בחירוף נפש כזה. הרי אלו "גדולי רבני הציונות הדתית", וכל השאר הם אבירי מקלדת חצופים (תודו שהוא לא הזכיר כאן שמות, כך שזו ביקורת עניינית ומנומקת. אמנם הוא  מצטט וכולם יודעים במי מדובר, אבל בלי שמות). הם עוד עלולים להטיל ספק בהגמוניה החרד"לית על הציונות הדתית. זה מתבצע בדיוק כמו קריאות לאחדות שתמצאו ביתד נאמן ובשאר העיתונות החרדית (אמנם הם פחות טורחים לכסות את כיעורם בנופת צופים. הם כנראה פחות צבועים).

זוהי תופעת נופת הצופים במלוא עליבותה. לעשות מעשה זמרי ולבקש שכר כפנחס. אתה פותח בערכים נשגבים שאף אחד לא יכול להתווכח איתם (כבוד התורה, נימוסים והליכות אביריים, לקחי 7 באוקטובר וכדומה). לאחר  מכן מיישם אותם לכאורה בגול עצמי נגדך (הנה, אתה אפילו מגן על השמאל הרשע שממומן על ידי האיחוד האירופי והקרן החדשה), ומיד מחליק ומיישם אותם רק בכיוון המתאים לך, תוך שאתה מתעלם מכל ביקורת אפשרית על הצד שלך (אתה הרי כלל ישראל. אתה לא 'צד'). אני מניח שבמאמר הבא, אחר שהוא יגמור את העניין הזה והרבנת הראשית יכבש כי למי שאינו חרד"לי כבר אין כוח להקיא מהגועל נפש שלהם, הוא יעבור לבקר את השמאל באותה צורה (ואז כנראה ידבר על הצורך להתחשב בכל הדעות בבחירות לרבנות ולשמור הסכמים. זו תהיה הסוגיה הפותחת כי לא בה עוסקים כרגע. זכרו את כלל מספר 1 במתודת נפת הצופים).

בצורה זו אתה יוצא צדיק והאחרים רשעים. רבניך או רעבאליך הם "גדולי רבני הציונות הדתית", על אף מעשיהם המכוערים והתנהלותם הנבזית, והאחרים הם חצופי מקלדת. וכך הצלחת להשתלט על העיר במהלך סוס טרויאני מבריק, לסלק את כל האחרים מהעיר וגם להאכילם את הדגים המעופשים. שח מט!!

[1] זה מזכיר לי את ההחלטה של בן גביר ביום ירושלים שהתקבלה ברגע אחד לקול מצהלות הנוער הפשיסטי שמסביבו לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית. פשוט התאים לו באותו רגע להלהיב אותם עם זה. גם אני חושב שהמצב בהר הבית שערורייתי, אבל כך לא מקבלים החלטות. בלי עבודת מטה, בלי החלטה מושכלת, בלי היוועצות בגורמי ביטחון, בלי הסכמה של הממשלה עצמה. ביבי מיד הכחיש כמובן, והוא פשוט עשה מעצמו צחוק (אפילו לא הצליח להבעיר את העולם, למרות שממש ניסה). זו הדרך הפרחחית שבה מתנהלים נציגינו/שרינו.