על המונאדולוגיה בשיח הציבורי שלנו (טור 664)

בס"ד

בטור הזה רציתי לעמוד על הפנאטיות שמשתלטת על השיח אצלנו, כשבכל צד יש דוגמות חשיבה שאין לערער עליהן, איסורים על כפירה ועל עיסוק בחומרים שלא מתאימים להן ("לא תתורו"), ועל היחשפות לדעות כפרניות שעלולות חס ושלום להראות מורכבות כלשהי של המצב. תחושתי היא שהמצב מסלים בשנתיים האחרונות בעיקר מהצד השמאלי-חילוני.

מונאדולוגיה על רגל אחת

הפילוסוף גוטפריד וילהלם לייבניץ ראה את נפש האדם כמונאדה, כלומר כיחידה אחדותית וסגורה שלא נמצאת במגע עם מונאדות אחרות. הן פועלות כל אחת בנפרד ומה שנראה כקשרים ביניהן הוא בעצם לא תוצאה של מכוונות זו כלפי זו אלא של קורלציות, מקריות או לא מקריות. הוא ראה את ההתאמות הללו כפעולתו של האל, אבל טען שאין צורך להניח שהוא מעורב בתהליך הזה בכל רגע. בפרט הדברים אמורים לגבי יחסי גוף ונפש. כדי להראות זאת הוא הביא את משל השעונים. חשבו על שני שעונים שמורים באופן שוטף בכל רגע בדיוק את אותה שעה. כיצד נוצר המתאם ביניהם? או שהאחד משפיע על השני, או השני משפיע על הראשון, או שיש גורם שלישי שמתאם ביניהם, השען שבנה את השעונים. השען הזה אינו מעורב בכל רגע, אלא בנה את השעונים באופן כזה שייווצר מתאם ביניהם (שניהם נעים באותו קצב בהתאם לשעות ביממה).

התיאוריה הפילוסופית הזאת כמובן הזויה לגמרי וכלילת החסרונות. מעבר לזה שאין בה שום היגיון, שהיא אינה מתאימה לתפיסת העולם הפשוטה שלנו, היא גם מבוססת על טעויות (חלקן באינפי, מה שמאד מפתיע ממי שנחשב, ביחד עם ניוטון, לאבי התחום) ובעצם גם לא פותרת שום דבר מה שהיא באה לפתור. אבל עדיין המושג 'מונאדה' נראה לי שימושי מאד ביחס לשיח הציבורי שלנו.

מבט על השיח המונאדי שלנו

אנחנו משוחחים ומתווכחים זה עם זה, אבל זו בדרך כלל אשליה. אנחנו מתנהלים כמו מונאדות שלא באמת מדברות זו עם זו. כל אחת כלואה בתוך עצמה, ומה שנראה לנו כשיח אינו אלא קורלציה (קלושה) ותו לא. כל מונאדה מורכבת מבעלי השקפות דומות שמהדהדים זה לזה טיעונים ועובדות שמחזקים את הדוגמות הקדושות של כוהני המונאדה ומאמיניהם, וכך כל מונאדה מתבצרת בתחושת הצדק המוחלט של חבריה. עסקתי בזה לא פעם ביחס לרשתות חברתיות (ראו למשל בטור 335), אבל זה נכון גם לתקשורת מסורתית ולקבוצות חברתיות בכלל.

הדברים ידועים ביחס לקבוצות דתיות, ובפרט חרדיות. שם מקובל איסור פורמלי להיחשף לדעות אחרות, מהפסוק "לא תתורו". ישנם עיקרי אמונה שהתגבשו לאורך הדורות שבהם לכאורה אין לכפור. בתואנה (המופרכת בדרך כלל) שהם כולם התקבלו ישירות מהשמיים, הם לא עומדים למבחן של חשיבה ביקורתית, למרות שמנסחיהם (כמו הרמב"ם) דווקא חשו די חופשיים לקבוע אותם. לא פעם עמדתי על כך שזהו איסור אבסורדי שכן לא ייתכן להגביל את חופש הדעה של אדם ולדרוש ממנו לאמץ עמדה נתונה רק בגלל שמישהו החליט שזה מה שעליו לחשוב (ראו למשל בטורים 6, 75, 576, 657 ועוד). טענתי הייתה שאין ולא יכול להיות איסור כזה.

אלא שבשנים האחרונות הולך ומתברר כי התופעה הזאת קיימת, ובמינונים לא פחותים, בצד החילוני-שמאלי של המפה החברתית-אידאולוגית שלנו. בהמשך הטור אביא דוגמה של פודקסט כזה שבאמת הגיע לרמות בלתי נתפסות של דוגמטיות ורדידות, והוא שעורר אותי לכתוב את הטור. אבל יש לנו דוגמה יומיומית מובהקת כזאת, עיתון הארץ. מדובר בצהובון שעיקר עניינו לתחזק באדיקות ובקנאות את קהילת המאמינים ואת הדוגמות שלהם. זהו יתד נאמן על סטרואידים.

אני חייב לומר שבצד ההוא (=הסיטרא אחרא) התופעה עוד יותר מדאיגה, מפני ששם זה מגיע עם עיוורון מוחלט לעצם קיומה. הדתיים והחרדים לפחות מודעים לכך שיש עליהם איסור להיפגש עם עמדות ועובדות אחרות. לתחושתי רבים מהם בליבם פנימה גם נעשים חסרי ביטחון בגלל זה, הם פוחדים לפגוש טיעונים, עמדות ועובדות אחרות כי להערכתם הם לא יוכלו להתמודד עמם. זוהי תופעה של משוב חיובי, שבו מגמת ההסתגרות בונה את עצמה.

לעומת הדוסים עם הכיפות, הדוסים בלי הכיפות, כלומר החילונים והשמאלנים פועלים בתוך מונאדה סגורה לא פחות, אבל הם חיים בשכנוע עצמי עמוק שהם דווקא פתוחים לכל הדעות, הטיעונים והעובדות, ושהם מגבשים עמדה באופן עצמאי. כל זאת כשבעצם מדובר בכת דתית פנאטית שיש בה איסור חמור על העלאת דעות עובדות וטיעונים שלא מתאימים לדוגמות. מונאדה לכל דבר. ג'ורג' אורוול כבר עמד על כך שאם חוזרים על מנטרה מופרכת כלשהי מספיק פעמים הקהל הצייתני יאמץ אותה אל ליבו כאמת צרופה: "מלחמה היא שלום; חירות היא עבדות; בערות היא כוח" (מתוך 1984 שלו). עיתון הארץ למשל מקפיד שיהיה לו דתי-ימני מחמד, בדרך כלל מתון דיו (עקיבא נוביק, ישראל הראל וכדומה. גדי טאוב שסרח – הועף כמובן) שמקבל מדי פעם במה כדי שהם יוכלו לנפנף בו כביטוי מפואר לפתיחות ולאיזון הקדוש שלהם. מפתיע אותי שביתד נאמן עוד לא עלו על הרעיון הגאוני הזה שמאפשר לך ליצור בקהילתך הפנאטית את אשליית הפתיחות. זהו ביצור רב עוצמה לבורות החד צדדית שלך. כדאי לכם ללמוד מהטובים ביותר. אני חייב לומר שאם ביבי וחבריו הם 'מכונת רעל' (והם אכן כאלה), הרי שאלו המשתמשים בביטוי הזה הם מכונת רעל על סטרואידים (פוסלים במומם).

נראה כעת כמה דוגמאות לעניין.

הפודקסט שלא שודר

יש ערוץ פודקסטים בשם "רדיקל", שעניינו להביא את בשורת השמאל הקיצוני ורעיונותיו לידיעת ההמון הנבער. הבנתי שהם חיים בתחושה שלא שומעים את הרעיונות הללו מספיק בשיח הציבורי הישראלי וחשוב להציף אותם לעיונו של הקהל כדי שיוכל לגבש עמדה ביחס אליהם. הם מתיימרים להתמקד בטיעונים ובדיון אינטלקטואלי, ושוב בניגוד לשיח המקובל. איני מכיר את הערוץ הזה, אם כי כעת עלעלתי מעט בין בתריו ומאד לא התרשמתי. גם לא ראיתי שם שום דבר שלא מופיע השכם והערב בכל כלי התקשורת המרכזיים. לפחות בפודקסט המסוים שבו אני עוסק כאן לא ראיתי ולו מילה אחת שמתקשרת בצורה כלשהי לטיעון ענייני או למישור האינטלקטואלי בכלל.

מה שהביא את עובדת קיומו המצערת של הערוץ הזה לידיעתי הוא כתבה שנתקלתי בה באתר סרוגים, שבה תואר פודקסט שהם עשו עם ח"כ צבי סוכות. אין מה לומר, פתיחות מרשימה של ערוץ שמאלני, לא? אלא שבסוף הם החליטו לא לשדר אותו כי התברר שהוא יצא מוצלח מדיי. סוכות התברר כאדם שיודע להציג טיעונים ולא אידיוט מדופלם כפי שהם חשבו שהוא (זה מה שהם עצמם אומרים. את המידע הכאוב הזה הם החליטו לחסוך מהמאזינים האינטלקטואלים שלהם, והטיעונים שהם הציגו לכך הם עניין בעיקר לחוקרי דתות וכתות פנאטיות שונות (ראו כאן תמצית אכזרית במיוחד שלהם, ששלח לי ידידי רועי יוזביץ, בעל ערוץ פודקסטים מצליח משלו, שפנה אליי בעניין הזה ממש תוך כדי ההתכתבות שלי עם ג'רמי פוגל).

אין פלא שזה שהפך לכישלון הפודקסטי מהמפוארים ביותר בתולדות הז'אנר. אגב, משום מה לא מצאתי דיווחים על העניין בשום במה שאינה ימנית או דתית. פרט לסרוגים, מצאתי דיווחים בערוץ 7, בחרדים10, ב-ICE, בכיפה, 103FM (כמובן אצל אראל סגל) וזהו. יותר לא מצאתי ולו רמז שמדווח על כך. אה, סליחה, מצאתי גם במעריב דיווח על הגשת תלונה על ידי צעירי הציונות הדתית על הסתה נגד צבי סוכות. גם שם לא תמצאו ולו רמז לפודקסט שנגנז שבמסגרתו הייתה כל ההסתה הזאת. האם זה לא מעניין את קוראי מעריב? זו תופעה ששווה כתבה רחבה מאד, אבל הייתי מצפה לפחות לאזכור קטן בכתבה שבין כה וכה נוגעת בנושא. אין פלא שהכישלון המפואר הזה לא כל כך ידוע בתקשורת ובציבור, זה חלק מאותן תופעות צנזורה מונאדית שתיארתי למעלה.

בקצרה, ד"ר ג'רמי פוגל, מרצה בחוג לפילוסופיה של אוני' תל אביב, ראיין את ח"כ צבי סוכות בפודקסט הנ"ל בנושאים שעל הפרק. לאחר הריאיון הם החליטו לא לשדר אותו, מטעמים מגוונים (אין לתת יד או במה ליודו-נאצים, הוא יצא מוצלח ורהוט מדיי, התברר שאינו אידיוט וכדומה). הם אף הגדילו לעשות, ובמקום לשדר את הפודקסט הזה הם שידרו פרק על הפרק עם צבי סוכות (שבעצמו לא שודר). זהו פודקסט שבו מדבר פוגל עם איתמר וייצמן (מנהל הפודקסט הזה) ועם עוד מישהי בשם הילה ברקע (בכת הדתית שלהם כנראה לא  מראים תמונות של נשים), מביאים קטעים נבחרים מדבריו של סוכות לא לפני שהם מקדימים תרופה למכה, כלומר יורדים עליו ואז משדרים את הקטע. זאת כדי לחסן את קהלם הנבער בפני רעיונותיו המסוכנים של סוכות. ניכרת הערכת החסר שלהם לקהל המאמינים שלהם שדורש הגנה בפני טיעונים כפרניים, אבל בטוקבקים רואים שלפחות אלו שהגיבו דווקא לא היו כל כך מטומטמים ולא קנו את הלוקשים הללו.

אגב, וייצמן היה יועץ של אהוד ברק. אין פלא שבתוך השיחה ביניהם עלה שיש שתי דמויות הוד כנגד צבי סוכות. לא תאמינו במי הם בחרו: יאיר גולן ואהוד ברק. נדמה לי שגם אם הייתי מאד מתאמץ לא הייתי מצליח למצוא שני דבילים חסרי יושרה גדולים יותר. משום מה, לא ראיתי שם גילוי נאות על הקשר לאהוד ברק. טוב, אבל אלו באמת זוטות.

הפודקסט הזה הגיע לפסגות של בורות ורדידות שלדעתי לא נודעו אפילו בביצת התקשורת הישראלית. הצפייה בו מומלצת רק לבעלי לב חזק. מכיוון שהכרתי בעבר את פוגל (הוא הנחה את הדיבייט שלי עם אנוך וארבעה פודקסטים איתי על אלוהים: הקרקס המטפיזי א וב', ודיבייט עם עילם גרוס על פיזיקה ואלוהים א וב'), ודווקא הערכתי את היושרה שלו, פניתי אליו מזועזע ממה ששמעתי והעליתי את השגותיי. החלפנו בינינו כמה ואטסאפים, ובין היתר הוא כתב לי שבחלק מהנקודות אני צודק ויש חלק שהוא רואה אחרת ממני, כפי שאולי יסביר בהמשך. בינתיים לא קיבלתי הסברים, והחלטתי להעלות את הדברים כאן. כפי שכתבתי גם לו, טענותיי עסקו רק בנקודות המרכזיות שעלו בשיחה. אני מוכן להראות לכל מי שחפץ בכך שאין שם כמעט משפט אחד, אפילו אלו שעלו כבדרך אגב, שמחזיק מים. זה אוסף של השוואות מגוחכות, קלישאות, תיוגים, טיעונים בטלים, בורות, תעמולה ועוד. על הסגירות הפנאטית והמגמתיות של הכת הזאת כבר דיברתי. אין צורך לומר שכל זה נאמר בנחרצות וצדקנות עילאית, ממש אמנון יצחק למאמיני הארץ. זוהי דוגמה מובהקת, גם אם קיצונית, למונאדולוגיה של הכנסייה החילונית-שמאלית.

דבריי לפוגל

אני פשוט מעתיק כאן את ההודעה העיקרית ששלחתי אליו אחרי שסידרתי את טענותיי.

בשולי דבריי עד כאן אביא כעת עוד שתי דוגמאות למונאדולוגיה כזאת שאתייחס אליהן ממש בקצרה.

1. סוגיות בעייתיות בתלמוד

הדוגמה הראשונה היא הרצאה של רופא עיניים בשם יצחק איסקוב בפורום "באים אל הפרופסורים", שבה הוא מדבר על סוגיות בעייתיות בתלמוד. גם כאן היה די מזעזע לשמוע הרצאה ממש ילדותית של אדם בעל יכולת חשיבה מוגבלת מאד (לטענתו הוא חקר את הנושא שנים רבות), שלוקח טקסט מורכב כמו התלמוד מוציא מתוכו כמה דוגמאות גרוטסקיות, וחורץ משפט על כולו. מעבר לזה שגם הדוגמאות שהוא הביא לא באמת גרוטסקיות, ומעבר לחוסר הבנת הנקרא והילדותיות שלו בגישה ובפרשנות לטקסט הזה. התלמוד הוא קורפוס עצום שמכיל מגוון ענק של רעיונות ופרשנויות, בעיניי מהמופתיים בתולדות התרבות האנושית. נכון שהוא נכתב בתקופה אחרת ובמקום אחר, אבל דווקא ההתמדה והרלוונטיות שלו עד ימינו אומרות שאסור להתייחס אליו בצורה אנכרוניסטית. לגבש עמדה לגבי טקסט כזה על בסיס קריאה פשטנית וילדותית של מבחר מגמתי ומוטה של דוגמאות אזוטריות זו ממש איוולת. אם יש משהו שאי אפשר לקרוא לו דיון אקדמי זו ההרצאה הזאת.

מה שעוד החריד אותי הוא תגובות הקהל, שלהבנתי מורכב מפרופסורים. הם נשמעו כמו אוסף ילדים בגן רינה שהביאו להם ילד כאפות להתעלל בו. ניכר שהם לא בדיוק מכירים את הטקסט המדובר, והיה להם מאד נוח להצטרף להדהוד ההדדי של הזלזול בשוביניזם הירוד והאנכרוניסטי של התלמוד, בדיונים הפרימיטיביים שמופיעים בו וכמובן בהשלכות שעושים לימינו. אף אחד שם לא באמת טרח להבחין בין הטקסט לבין כמה פרשנויות נבחרות שהוצעו לו (שגם הן הוצגו לא נכון). כל זה לא הפריע להם לדבר בזחיחות וביהירות, בביטחון עצמי מלא שנובע מאי שמיעת דעות ופרשנויות אחרות. ממש בורות קסומה וחשיבה אקדמית בתפארתה. זוהי תוצאה של חיים במונאדה שבה נשמע רק סוג אחד של קולות. מרשם בדוק לחשיבה שטחית וחד ממדית. זה הזכיר לי את הטיעון הסטטיסטי שהבאתי בטור 506, שם הראיתי איך חמישה פרופסורים שהגיעו לכנס על הסקת מסקנות סטטיסטיות דנים בקיומו של אלוהים ונופלים בכשלים סטטיסטיים מחפירים, וכל זאת תוך נחרצות ויהירות שנובעת מאותה מונאדיות. החיים במונאדה שלהם כוללים הדהוד, ביטול ובעצם אי שמיעה של הדעות היריבות (אגב, גם שם זה נכתב בעקבות פודקסט של ג'רמי פוגל שבו נערך דיבייט בין הפיזיקאי פרופ' עילם גרוס לביני).

איני חש צורך לכתוב תגובה מפורטת להרצאה מעוררת הרחמים הזאת (אני מנסה להציע להם להזמין אותי לשמוע עמדה אחרת). אני יכול רק להציג  את ההרצאה בפניכם כדי שתוכלו להקשיב ולהתרשם.

2. ירון בלום על עסקת החטופים

אקנח בדוגמה אחרת לגמרי. יש לי תחושה שהשיח ברוב תקשורת המיין סטרים שלנו ביחס לעסקת החטופים הוא פסיכוטי ממש. ישנה פסיכוזת המונים לגבי העיסקה, וזו מתלבשת על רגשי הרחמים כלפי החטופים ומשפחותיהם ולא פחות מכך על הדת הפנאטית של האנטי ביביזם והאנטי בנגביר וסמוטריץ. במסגרת השיח הירוד הזה, כל מי שמתנגד לעסקה מוצג כמי שפשוט לא אכפת לו מחיי החטופים. התקן קובע שיש להוסיף לגביו תמיד שהוא גם משיחי, פשיסט וכדומה, ושהוא מונע רק מאינטרסים פוליטיים וקואליציוניים (כאילו התחשבות בעמדות ובאידאולוגיות של מפלגות הקואליציה אינה לגיטימית עבור הממשלה שפועלת מכוחה של הקואליציה הזאת. הזוי). כמעט אף אחד בתקשורת (למעט איילה חסון וערוץ 14, שכמובן מוטים לצד השני. מי היה מאמין שאדבר בשבחם ובשבחי סמוטריץ ובנגביר) לא מעלה את שאלת המחיר, ולא שואל האם אכפתיות מחיי החטופים מצדיקה כל ויתור, כולל השארת חמאס על כנו, ויתור על מחוזות שלמים של המדינה (בדרום ובצפון, מה שאחר כך כמובן יזלוג למרכז, אבל אז הרי נגיב בחומרה ובפעולות מנע) ואובדן חיים ונפגעים אזרחים וחיילים בעתיד. זה די מדהים שאוכלוסייה ענקית בישראל, כולל קצינים בכירים, מומחי ביטחון, עיתונאים ופרשנים, פוליטיקאים, סלבס לגווניהם וסתם עמך, מעלים כאיזו מקהלה יוונית ששרה בקול אחיד עמדה מופרכת וסתירתית מתוכה, ועושים זאת בנחרצות וצדקנות כאילו שכל מי שמתנגד לה הוא הזוי ומשיחי (ובוגד ביהדות ובערכיה היסודיים של הציונות והחברה בישראל). כמובן כמעט אף מראיין לא מנסה לשאול אותם שאלה קטנה על ההזיות שלהם. זוהי שטיפת מוח מוטרפת, ממש פסיכוזה, בדיוק כמו שחווינו סביב עסקת גלעד שליט. דוגמה מפתית להתנהלות של מונאדה.

אחת הפסגות בשיח האטום, המטומטם והמונאדי הזה, הייתה ריאיון שערכו קלמן ליבסקינד ועקיבא נוביק בתכנית הבוקר שלהם בתאריך 25.8 עם ירון בלום, מי שהיה אחראי מטעם השב"כ על השבויים והנעדרים שלנו ועל המו"מ להשבתם, בין היתר בעסקת גלעד שליט (שגם עולה בשיחה). הוא מדבר על עסקת החטופים שכעת על הפרק ועל הקווים האדומים שלו. אני ממליץ מאד להקשיב לפנינה הזאת. מי שתהה איך הגענו לאבסורד של עסקת שליט ובעקיפין מה צפוי לנו אם הממשלה לא תעמוד בלחץ הפסיכוטי מפנים ומבחוץ גם בימים אלו, יוכל למצוא כאן את התשובה. את הריאיון כולו תוכלו למצוא כאן (בתכנית מתאריך 25.8, כעשר דקות החל מהדקה 1:01), וכמה מהמשפטים העיקריים תוכלו לשמוע גם כאן בטוויטר. אם זאת האינטליגנציה של אלו שממונים מטעמנו על המו"מ ועל המלחמה, אין פלא שזהו מצבנו.

שלא תטעו. אמנם בריאיון הזה הסתירה בעמדת תנועת תומכי העסקה באה לידי ביטוי גרוטסקי, אבל הסתירות הללו קיימות כמעט אצל כל דובר מטעמם בנושא הזה. ההבדל הוא שליבסקינד ונוביק (ששייכים למונאדה אחרת) שאלו ולא ויתרו. מגישים ועיתונאים אחרים לא טורחים לשאול את השאלות הללו כי הם שייכים לאותה מונאדה כמו המרואיינים שלהם.

ולסיום, מילה על פרשנים ומומחים צבאיים ועל… ביבי

בשנתיים האחרונות השתתפתי בלא מעט מפגשים עם אישים ומנהיגים מהצד של המחאה, הקפלניסטים ואחים לנשק וכו', עוד מלפני ה-7 באוקטובר (זוכרים, היה המאבק על הרפורמה שכעת חוזר). אמרתי להם שוב ושוב שהם מביאים עלינו במו ידיהם את ביבי בבחירות הבאות. הם צחקו עליי לאור הסקרים שבהם ביבי היה בשפל (בצדק גמור). אמרתי להם שהמחאה הפסיכוטית שלהם תעשה שינוי מגמה (זה גם כתוב באתר לא פעם). ואכן בשבועות האחרונים השינוי התרחש והסקרים מראים שיש סכנה מוחשית שנקבל שוב את אותה קואליציית זוועה בבחירות הבאות. אגב, אם הם ימשיכו עם ההיסטריה סביב הרפורמה (כפי שהכריזו כעת) הם יביאו עלינו גם אותה.

אני עצמי כבר מתחיל להתלבט בחודשים האחרונים אם להצביע לביבי רק כדי להכניס את כל השדים הללו בחזרה לבקבוק שלהם ולסתום להם את הפה. טוב, אני עוד לא שם, יש גבול. אבל פשוט נמאס לי מהם עד לזרא. כל הקצינים והפרשנים המגוחכים הללו שמנצלים את סמכותם ומומחיותם המקצועית, עאלק, רק מראים לנו בכל יום מחדש כמה היא שווה. כבר שנים רבות אני אומר וכותב שאין דבר כזה מומחה צבאי, או לפחות אין לדעתו ערך מוסף בתחומים שעל הפרק. דומני שבשנה האחרונה כל אחד יכול לראות זאת.