מבט שיטתי על 'טיעון העד': ביקורתי על דייוויד יום (טור 672)

בס"ד

בטור הקודם הצגתי את טיעוניו של יום נגד אמינותן של מסורות על נסים והתגלויות. כעת אני מגיע לביקורותיי על טיעוניו של יום.

ביקורת על האמפיריציזם

הביקורת המהותית שלי על יום עוסקת בלוגיקה של הטיעון שלו, כלומר בחלק הראשון של הפרק. בראש ובראשונה אומר שאיני מקבל את האמפיריציזם של יום, כלומר את הנחתו היסודית שלפיה הניסיון הוא הכלי היחיד שלנו לטיפול בעובדות. לא אחזור כאן בפירוט על טענותיי לטובת הרציונליזם, שבמידה רבה נעוצות בדייוויד יום עצמו (ראו עליהן בטורים 87, 363 – 364, 586, 588 ועוד הרבה). בקצרה אומר שהמדע כולו, ובפרט האמפיריציזם של יום עצמו, מבוססים על לא מעט הנחות שאין להן מקור בניסיון. כפי שהראיתי בספריי ובטורים הנ"ל, כל אמפיריציסט חייב להודות שיש לנו כלים אפריוריים (אינטואיציה, עיני השכל וכדומה) שבאמצעותם אנחנו מגיעים לטענות המדעיות על העולם, אלא אם הוא נותר ספקן גמור (כלומר לא מקבל שום טענה על העולם כטענה קבילה). לדוגמה, ההנחה שאין פעולה ממרחק, הנחת הסיבתיות, ההנחה שהחוקים מתמידים בזמן ובמרחב, ההנחה שחושינו משקפים נכון את המציאות (ושיש בכלל מציאות) ועוד ועוד. ומכאן שכל הכללה מדעית, שכמוה רבות גם אצל יום עצמו, אינה היסק אמפירי. העובדות שבבסיסה נלמדות מהניסיון אבל החוק הכללי שיצרנו מהן אינו תוצאה של תצפית בלבד אלא של הרבה מאד הנחות נוספות שאינן תוצרים של הניסיון. יום עצמו ניסה לנקות את התמונה מההנחות הללו, אך ללא הצלחה.

ביקורת על האינדוקציה – סתירה בטיעון

דומני שהדוגמה המובהקת ביותר לכך, ושוב מקורה בטיעון של יום עצמו, היא עקרון האינדוקציה. מה שאנחנו מכנים לימוד מהניסיון מבוסס על ההנחה שמה שראינו ימשיך להתנהל באותה צורה גם בעתיד וגם בכל נסיבות אחרות מאלו שראינו, כלומר מה שהיה הוא שיהיה. זו עצמה הנחה שלא יכול להיות לה בסיס ניסיוני. אפשר לטעון שראינו בעבר שאכן המציאות אחידה, עקבית ומתמידה, אבל הלימוד ממה שראינו בעבר להווה הוא עצמו אינדוקציה ולכן אינו יכול להוות בסיס לתקפותו של עקרון האינדוקציה עצמו. גם אם הוא כן היה מהווה בסיס, עדיין זה בבירור אינו בסיס "תצפיתי" (שכן העובדות שראינו ישירות כשלעצמן לא נותנות את התוצאה המבוקשת). טלו למשל את הדוגמה שמביא יום עצמו כאן בפרק: האמון בעדויות של בני אדם. מדובר לכל היותר בהכללה על בסיס מקרים שבהם צפינו. על מה מבוססת ההכללה הזאת? על כך שהאופי האנושי הוא אחיד ומתמיד, שאפשר ללמוד מבני האדם שפגשנו לכלל בני האדם (שזה מדגם מייצג), שאפשר להתרשם מאמינות של אדם (בתלות באינטרסים שלו) וכדומה. מעבר לזה, כל ההסתייגויות שמעלה יום עצמו, לגבי כמות העדים, האינטרס שלהם לשקר וכדומה, הן תוצאות של חשיבה והכללה ולא של תצפית בלבד.

יש בנותן טעם להעיר שהמקור לפקפוק האמפיריציסטי בעקרון הסיבתיות ובאינדוקציה הוא דייוויד יום עצמו. יום היה זה שהראה שאין לשני אלו מקור תצפיתי, ולכן התייחס אליהם כהרגלי חשיבה שלנו ולא כטענות על העולם. נראה בהמשך שזה מוזר במיוחד על רקע המשך דבריו בפרק זה.

אחרי הצהרת האמפיריציזם, יום עובר לדון בתוכן העדות. טענתו היא שאם התוכן הוא בלתי סביר כי אז נדרשת עדות מהימנה מאד כדי שנקבל אותו. זה נשמע סביר, אלא שהוא ממשיך וטוען שאם תוכן העדות הוא נס, כלומר משהו שסותר חזיתית את חוקי הטבע, כי אז באופן קטגורי שום עדות לא תוכל להתקבל לגביו (אין רמת אמינות שגוברת על ההנחה שזה לא ייתכן). טענתו היא ששני הצדדים של המשוואה צריכים להיבחן לאור הניסיון שלנו: אמינות העדים ותוכן העדות. כאן מתגלה פתאום אצל יום אמון מופלא בעקרון האינדוקציה שהוא עצמו הציג אותו כעניין לא אמפירי. יום טוען שאם מניסיוננו לא ראינו ולא פגשנו נסים, כי אז אין נסים. מבחינתו בלתי אפשרי להאמין שמתרחשים נסים, כלומר אירועים שחורגים מחוקי הטבע (כפי שהם ידועים לנו כעת). זו נראית אופטימיות מזהירה כשמתחשבים בסקפטיות שהוא עצמו מגלה ביחס לאינדוקציה. אם אכן, האמון שלנו שמה שהיה הוא שיהיה אינו אלא הרגל חשיבה ולא תוצאה אמפירית, כיצד הוא מייחס לו ודאות כה גבוהה ובונה עליו חוסר אמון אפריורי ומוחלט בעדויות על נסים?!

מזווית אחרת ניתן להציג זאת כך. דווקא כאמפיריציסט, היה על יום להעדיף את המפגש הבלתי אמצעי עם הנס כמקור עובדתי, שהרי זו הכרה בלתי אמצעית שהייתה לנו. זהו אירוע שאותו חווינו ישירות. לעומת זאת, את המסקנה שלאור ניסיוננו לא מתרחשים נסים (כלומר שהעולם מתנהל לפי חוקי הטבע) היה עליו לדחות, שכן מדובר בהכללה על בסיס עובדות שבהן צפינו, ולא בעובדה תצפיתית ישירה. ההכללה הזאת נסתרת מכוח תצפית ישירה שלנו כעת, ולכן אמפירציסט אמור בבירור להעדיף את התצפית הישירה על פני חוקי הטבע. מוזר בעיניי לטעון מכוח האמפיריציזם לעדיפותה של ההכללה על פני תצפית ישירה. עליי לחדד שאין בכוונתי לטעון שלא יכולה להיות הזיה או טעות במפגש שלנו עם הנס. בוודאי שיכולה, אבל אפריורי, כל עוד לא הוכח שמדובר באשליה ואנחנו שוקלים את שתי האפשרויות זו מול זו, אמפיריציסט דווקא אמור לצאת מנקודת מוצא שהתצפית הישירה היא האמינה יותר. היא בסך הכל מגלה לנו שהאינדוקציה, שהיא כזכור מפוקפקת מצד עצמה, שאותה עשינו לא עבדה כאן.

יתר על כן, גם אם נחליט משום מה להיצמד להנחה האפריורית (ולא אמפירית) שהעולם מתנהל לפי חוקי טבע קשיחים, מי לידינו יתקע שהחוקים המוכרים לנו עכשיו הם החוקים הנכונים?! לא פעם בעבר גילינו שחוקי הטבע אינם מה שחשבנו. המכניקה של ניוטון תוקנה לתורת היחסות ולתורת הקוונטים. גילינו חומר אפל. גילינו שהאור נע במהירות קבועה ולא מקיים את כללי גליליאו לטרנספורמציה של מהירויות ועוד ועוד. אז אולי ה"נס" שאותו חווינו כעת אינו אלא תיקון לחוקי הטבע כפי שחשבנו אותם?! האם כל חריגה מחוקי הטבע הידועים לנו כיום היא בלתי אפשרית? אני לא הייתי מצפה מבעלי עמדה אמפיריציסטית לגישה כזאת. שימו לב, איני טוען שהנס הוא תצפית מדעית שאמורה לתקן את חוקי הטבע. הוא לא עומד במבחן המדעי של 'הדירות' (היכולת לשחזר את האירוע בכל מעבדה על ידי כל אדם בכל מצב דומה). טענתי היא כפולה: א. דווקא מנקודת מבט אמפיריציסטית ל"נס" יש עדיפות על חוקי הטבע שמולו, מפני שהוא תוצאה של תצפית ישירה. ב. לחוקי הטבע אין וודאות כה גבוהה כפי שיום מציג אותם שכן הם תוצאה של אינדוקציה, וכזכור יום מפקפק באינדוקציה.

ביקורת על האינדוקציה – הנחת המבוקש בטיעון

אם תתבוננו היטב תגלו שיום הצליח לשזור בטיעון הזה בווירטואוזיות גם סתירה וגם הנחת המבוקש (ראו על כך בקצרה בשאלתו של בן אלקנה כאן). על הסתירה (מול שיטתו לגבי האינדוקציה) עמדתי בסעיף הקודם, והרי לכם כעת גם הנחת המבוקש באותו טיעון עצמו.

אם אנחנו מניחים לאור הניסיון שלנו שאין נסים, אזי שום עדות על נסים לא יכולה להתקבל (בגלל הטיעון של יום), והופס… גילינו שאין לנו שום עדות היסטורית אמינה על נסים. ולכן… כלימוד מהניסיון אין אפשרות לקבל את עובדת קיומם (שוב, בגלל הטיעון של יום). ממש הוקוס פוקוס לולאתי. כדאי כאן להיזכר בדוגמאות שיום עצמו מביא בחלק השני של הפרק לגבי נסים שונים, שלמרות אמינותו המושלמת של הדיווח עליהם יום דוחה אותו על הסף כשקר גס, וזאת ללא שום אינדיקציה לכך. אז מה הפלא שלדעתו מעולם לא התקבל דיווח אמין על נסים? לשיטתו דיווח כזה לא יכול להתקבל.

אחדד עוד את הנקודה. כסקפטיקן מדופלם, אינני בא כאן לטעון שהנסים הללו אכן התרחשו (ראו על כך עוד להלן). ברוב המקרים גם אני נוטה לדחות עדויות כאלה. טענתי כאן היא לוגית: הטיעון של יום מניח את המבוקש. חשוב להבין שכפי שכתבתי לא פעם הנחת המבוקש אינה כשל. כל עמדה שמבוססת על טיעון לוגי מניחה את המבוקש (ראו למשל במאמרי כאן). אבל זה אפשרי כאשר מעלים טיעון שמגן על עמדה כלשהי, כלומר מבסס אותה על הנחות יסוד של הדובר. לעומת זאת, כשהטיעון מוצג כמתקפה על עמדה אחרת, שם להנחת המבוקש אין שום ערך. ראובן אינו יכול לתקוף את עמדתו של שמעון על בסיס הנחותיו שלו עצמו ששמעון אינו מסכים להן. ולענייננו, אתה יכול לטעון שאתה עצמך אינך מוכן לקבל את קיומם של נסים ולהתבצר לולאתית בעמדה הזאת. זוהי עמדה לגיטימית ועקבית ואין לי בעיה עקרונית איתה. אבל ברור שזה לא יכול להיות טיעון פורך כנגד מי שכן מוכן לקבלם. יום כמובן התכוון להעלות את טיעונו כטיעון פורך ולא רק כסתם הצגת עמדה אישית שלו. אבל הנחת המבוקש אינה יכולה להוות טיעון פורך.

עד כאן הצגתי מתקפה אחת על הלוגיקה של טיעונו של יום, ראינו שלגבי האינדוקציה הוא מצליח גם להניח את המבוקש וגם לסתור את האדנים האמפיריציסטיים שעליהם מונחת תפיסתו שלו עצמו. כעת אציג כמה מתקפות נוספות על הלוגיקה שלו.

ביקורת בגין אי הינתנות להפרכה

הלולאה של הנחת המבוקש שהצגתי למעלה בעצם הופכת את טיעונו של יום לתזה שלא ניתן להפריכה. לשיטתו, כל עדות על נס תידחה על הסף כהזיה, גם ללא בדל ראיה לכך, רק מעצם העובדה שמדובר בדיווח על נס. אז כיצד ניתן להפריך את התזה הזאת? שימו לב שההפרכה צריכה להיות אמפירית, שהרי יום פועל במסגרת אמפיריציסטית. לכאורה אם נחווה נס באופן בלתי אמצעי עלינו לדחות זאת. כמובן שאם יגיע אלינו דיווח על נס יהיה עלינו לדחות גם אותו. אז כיצד ניתן יהיה להראות שיום טועה? זו תיאוריה שחסינה מביקורת (בוודאי ביקורת אמפירית). להעלות טיעון כזה בשם האמפיריציזם המדעי נשמע קצת סתירתי, הלא כן?

מזווית אחרת ניתן להציג את הביקורת הזאת כך. חשבו על מדען שמדווח על תגלית מפתיעה, עובדה שאינה מתיישבת עם חוקי הטבע המוכרים לנו. כיצד הוא יוכל לשכנע אותנו, או את עצמו, שהוא לא הזה את הדבר. הטיעון של יום קורא לו לזנוח מיד את תגליתו, שהרי הזיות קורות מדי פעם אבל נסים, כלומר חריגות מחוקי הטבע המוכרים לנו, בוודאות לא יכולים להתרחש. לפי הצעתו זו של יום, היה עלינו לאחוז כיום במדע של אדם הראשון בלי יכולת לשנות ממנו מאומה.

ניתן כמובן לטעון שבניסוי מדעי יש הדירות, כלומר אנשים נוספים יכולים לבדוק את העובדה הזאת ולאשר את התצפית, מה שלא קיים בעדות על נס. זה אמנם מחזק את אמינותה של העדות, אבל זכרו את מה שאמר יום עצמו. גם אם יש המוני עדים לא נוכל לקבל עדות על נס, שהרי חריגה מחוקי הטבע (המוכרים לנו) היא בלתי אפשרית, בעוד שהזיה או טעות של עדים רבים בהחלט כן. כשההסתברות לצד אחד של המשוואה היא 0 אזי עלינו לקבל את האפשרות השנייה, כל כמה שהסתברותה נמוכה.

במילים אחרות, הטיעון של יום מוביל לשמרנות מוחלטת, כלומר לדחיית כל עדות או דיווח על חריגה מחוקי הטבע המוכרים לנו (כלומר על הבלתי סביר). אגב, זוהי בדיוק אחת ההאשמות שעולות כנגד עקרון התער של אוקאם (ראו על כך בטור 426 סעיף 4).

ביקורת בגלל התעלמות מאמינותה של העדות

כדי להציג את ביקורתי הבאה, אביא כאן סיפור שהיה בדידי (גם הוא מובא בפרק 15 של אמת ולא יציב). מדובר בידידי הטוב, אמנון לבב, שמהיכרות רבת שנים אני יכול להעיד שהוא איש אמין ורציונלי.[1] אמנון עוסק כבר לא מעט שנים באופן מקצועי בחשיבה יצירתית ובכשלי חשיבה, והוא גם מנחה מיומן מאוד של קבוצות חשיבה בתחומים מסחריים, חברתיים ואחרים. אמנון פותח את דבריו ואומר שהוא לא סיפר את הסיפור הזה הרבה, מפני שהוא חש בושה על חלקו בעניין, וגם מפני שרבים לא מאמינים לו, אבל הוא נשבע שהמעשה התרחש בדיוק כפי שהוא מתאר.

הסיפור הולך בערך כך. החברה שלו נתנה שירות פרו-בונו לעיר כלשהי במערב התיכון בארה"ב. המטרה הייתה למצוא דרכים לשפר את היחסים בין חלקי האוכלוסייה השונים בעיר, שהידרדרו עד כדי אלימות. התאספה שם קבוצה של שישה-עשר אנשים שקובצו על ידי המארגנים המקומיים כייצוג סביר של כל חלקי האוכלוסייה בעיר (על בסיס גזע, דת, מין, נטייה מינית ושאר פרמטרים). זו הייתה קבוצה מגוונת והטרוגנית מאוד, כולם אזרחים פעילים וחיוביים ששיתפו פעולה היטב. היום הראשון עבר כמתוכנן, ובתחילת היום השני הושבו כל המשתתפים במעגל של כיסאות פרט לאדם אחד שעמד במרכז. אותו אדם התבקש להזכיר משהו מאירועי היום הקודם, ואז להזמין מישהו אחר מהמשתתפים שיעמוד במרכז במקומו ויאמר גם הוא משהו מאתמול, ואז יתיישב על כיסאו, וחוזר חלילה. כל אדם בתורו, כשסיים את דבריו, התבונן מסביב, חיפש אדם שעוד לא דיבר והזמין אותו למרכז המעגל. כך התהליך נמשך, עד שלבסוף העומד במרכז פנה למנחה (אמנון) ואמר: "זהו, סיימנו, כולם דיברו." אמנון מספר שהוא התחיל לסכם ולהסיק מסקנות מכל מה שהתרחש. ההערה הראשונה שלו (כזכור מדובר בחשיבה המצאתית ויצירתית) הייתה: "למה כולכם חשבתם שכל משתתף צריך היה לדבר רק פעם אחת?".

אלא שלפתע מישהי מהמשתתפות, אפרו-אמריקנית, משסעת את דבריו ואומרת: "רגע אחד, אף אחד מהמשתתפים השחורים לא הוזמן לדבר." כולם (כולל אמנון עצמו) הסתכלו זה בזה בתדהמה, והתברר שהיא לגמרי צדקה. היו שם במעגל שישה שחורים, ואף אחד מהם לא הוזמן לדבר. עד שאותה אישה העירה זאת, גם אותם שישה עצמם שתקו. מתברר שהמשתתפים, שבאו למפגש הזה כדי ליצור יחסי הדדיות והתחשבות, פשוט לא ראו כשליש מהמשתתפים שישבו איתם במעגל. אמנון מסיים בכך שזה כמובן הפך להיות הלקח העיקרי מאותם יומיים, כיצד הנחות יסוד ונקודות מוצא מעוורות אותנו כלפי מה שניצב מול עינינו.

אציין שאמנון הוא אדם חילוני ואני דתי, ואנחנו מורגלים כבר שנים רבות בוויכוחים סביב שאלות של אמונה ובפרט שאלות של רציונליות, ולכן טיעונים כמו זה של דיוויד יום הם לחם חוקנו. כאשר אמנון שלח לי את הסיפור הזה, עניתי לו את הדברים הבאים (מכאן והלאה אני כמעט מצטט):

אכן, קשה להאמין. אבל המסקנה שלי דווקא שונה מזו שלך. הרי יש גם אפשרות שזה לא באמת היה, ואתה פשוט לא זוכר טוב (כלומר משכתב את ההיסטוריה, בזדון או בשוגג, או לא שם לב לפרטים שהיו משנים את המשמעות שלה). בניסוח של יום, אומר שבעצם עומדות בפנַיי שתי אפשרויות פרשניות לסיפור שלך: 1. אכן כולכם לא שמתם לב לכך שכשליש מהאנשים במעגל לא דיברו. כלומר, הסיפור ההזוי שלך אכן מתאר את המציאות. 2. אתה שחזרת את ההיסטוריה באופן מגמתי (בשוגג או במזיד), והסיפור לא היה ולא נברא. כעת אני שואל את עצמי: מדוע להאמין לזיכרון הנוכחי שלך? אולי לא היו הדברים מעולם, ואתה בנית לך זיכרון או סיפור כזה בגלל פיקסציות אידיאולוגיות ומוסריות עכשוויות? כמה נוח שיש לנו דוגמה כזאת שממחישה לקח מוסרי ואנושי כה חשוב. אין כמו סיפור טוב (שבהיעדר פרטים מזהים גם לא ניתן לבדוק ולאמת אותו). הוא שווה אלף הטפות מוסר.

בעקבות טיעון הנסים של דיוויד יום, הוספתי, יש לי אפילו טיעון לא רע לטובת עליונותה של פרשנות 2: הרי באפשרות 1 יש אירוע לא סביר בעליל. עצם זה שכל השישה לא הוזמנו לדבר, וזאת באירוע שבא לעשות שלום בין כל הגוונים באוכלוסייה, זה בלתי-סביר לחלוטין. בנוסף, יש כאן גם עיוורון קולקטיבי של כל האחרים, שכולם עד האחרון (כולל אתה עצמך, המנחה המיומן והערני) אפילו לא שמו לב לכך שהדבר התרחש. ממש בלתי-מתקבל על הדעת, כמעט נס. לעומת זאת, באפשרות 2, האירוע עצמו הוא סביר לגמרי (כל השישה-עשר אכן דיברו ולא היה שום עיוורון), אלא שיש כאן תופעה של שכחה או צביעה סלקטיבית של הזיכרון (ואולי אפילו שקר מכוון), וגם זה רק אצל אדם אחד (=אתה). זה בהחלט יכול לקרות לכל אחד מאתנו. אז איזו משתי האפשרויות הפרשניות עלי להעדיף?

יכולה לעלות כאן התנגדות לטובת אפשרות 1, שכן שם מוצע לנו הסבר לתופעת השכחה: פשוט מדובר בהטיה גזעית שגורמת לעיוורון. אבל זה נראה לי מפוקפק, שהרי מניסיוני לא ידוע לי על עיוורון גורף כל כך כתוצאה מהטיות כאלה. אבל גם אם אקבל שישנה הטיה כזאת, אני מציע הטיה אחרת, שמסבירה בצורה טובה לא פחות את אפשרות 2: ההטיה המוסרית. אתה זוכר או מתאר את הסיפור כך, במזיד או בשוגג, כי זה מועיל לך להדגים עיקרון מוסרי חשוב מאוד בעיניך (וגם בעיניי כמובן). אם כן, שוב יש כאן שאלה של בחינת אלטרנטיבות. גם אם משהו נראה לנו לא סביר, לעולם יש להשוות אותו לאלטרנטיבה השנייה. ייתכן שהיא עוד פחות סבירה. כזכור, אסור לדחות אלטרנטיבה שנראית לא נכונה לפני שבדקנו שהאלטרנטיבה השנייה עדיפה עליה.

מה הייתם אומרים על טיעון כזה? זה כמובן אינו נס שחורג מחוקי הטבע, אבל עדיין מדובר באירוע מאד בלתי סביר. בעיניי בהחלט מתבקש ליישם כאן את הלוגיקה של יום. ובכל זאת, אני אישית איני מקבל אותו. אני כן מאמין לאמנון. מהי ההצדקה לכך? לכאורה הלוגיקה של דייוויד יום מוצקה כסלע, לא? הטיות, שכחה, או הטעיות, קורות מדי פעם, אבל אירוע כזה הוא מאד בלתי סביר.

נדמה לי שכאן עלינו להכניס את האמון שלנו במדווח. אם יש לנו אמון בו, אנחנו כן נקבל ממנו דיווח גם אם התוכן הוא מאד לא סביר. כך בדיוק אנחנו מקבלים דיווח של אנשי מדע על תוצאות ניסויים מפתיעות ומשנים מכוחם את התיאוריה הקיימת. יש לנו אמון בדיווח שלהם, והוא גובר על האמון שלנו בחוקי הטבע (בנוסחם הקיים). האם טענה כזאת אינה רציונלית? בעיניי היא רציונלית למהדרין. אם היה ניצב בפניי אדם מהימן וביקורתי מאד, והיה מדווח על נס שראה במו עיניו, הייתי בודק את הדברים ככל יכולתי אבל בהחלט שוקל להאמין לו. אמון באנשים אינו בלתי רציונלי, למרות שקשה למדוד אותו במונחי הסתברויות. גם כאן איני מקבל את טיעון האינדוקציה שיום מאמץ באופן סלקטיבי. האמון שלנו בבני אדם ניזון מהערכה שלנו לגבי הדובר הספציפי, ולא רק מסטטיסטיקה על אנשים שדיווחו לנו בעבר ושיקרו או לא שיקרו. האמון שלנו בעדויות ודיווחים הוא פקטור חשוב, והוא כן יכול להתמודד מול הסתברויות מאד נמוכות של התוכן המדווח. בניגוד להנחתו של יום, האמון הזה אינו תוצאה אמפירית או הכללה מעובדות בעבר, אלא תוצאה של התרשמות בלתי אמצעית מהמדווח. דומני שזהו כשל נוסף שיום נכשל בו בגלל מהאמפיריציזם שלו. בפרק 16 של ספרי אמת ולא יציב עמדתי על מורכבותה של הערכת אמינותו של אדם, ועל כך שהיא אינה רק תוצאה של ניסיון מצטבר. ובעיקר הראיתי שם שבהינתן הערכת אמינות מסוימת לעדות, כל שיקולי ההסתברות שאנחנו מחשבים צריכים להשתנות. חישובי הסתברות הם לעולם בתוך מסגרת מסוימת של ידע והם עוסקים בהערכת האפשרויות השונות לגבי המידע החסר. כשהמידע שבידינו אחר, יש לשנות בהתאם את חישובי ההסתברות (ראו על כך עוד בהמשך).

לסיכום, ראינו שהטיעון של יום מניח את המבוקש בכך שהוא הופך את התזה של היעדר נסים לתזה שלא ניתנת להפרכה. הוא מביא לשמרנות מוחלטת ובלתי סבירה שלא מאפשרת לנו להסיק מסקנות חדשות ולשנות פרדיגמות. אבל ההסבר מהיכן מגיע הכשל הזה, נעוץ באמון שלנו במדווח. זהו המוצא מהלולאה שבתוכה יום כלא אותנו. בהחלט ייתכן מצב שבו אקבל דיווח על נס, כל עוד המדווח הוא אמין. בניגוד להנחתו של יום, אמון בבני אדם יכול לגבור על האמון שלנו בחוקי הטבע ובניסיון, ויסודו של האמון הזה אינו רק אמפירי-אינדוקטיבי.

מבט נוסף על תפקידה ומשמעותה של העדות

בטורים 226 ו-228 עמדתי על מעמדן של ראיות הסתברותיות במשפט. חשבו על שני עדים שמעידים על רצח. עדותם בדרך כלל מתקבלת, אלא אם יש אינדיקציות לכך שהם משקרים או טועים. ניתן לתהות מדוע עדות כזאת מתקבלת? הסיכוי שהעדים משקרים או טועים אינו אפס. הוא אולי קטן למדיי, נאמר 3%. אבל מולו ניצב הסיכוי לכך שאדם ירצח. מה הסיכוי לזה? הרבה פחות מ-3%. יש באוכלוסייה הרבה פחות רוצחים מאשר שקרנים (ככלל, סביר שמספר העבריינים עומד בפרופורציה הפוכה לחומרת העבירה). אז למה שנקבל את עדותם? השוואת האלטרנטיבות שעליה ממליץ לנו יום הייתה אומרת לנו לדחות את העדות הזאת.

זה מתקשר כמובן לביקורתי מלמעלה לגבי ההתעלמות של יום משיקולי אמינות של העדות. אבל כאן זה בא לידי ביטוי חד יותר. הבה נשווה זאת למקרה אחר שהובא באותם טורים, ובו יש שתי חברות אוטובוסים בעיר כשלאחת משתייכים 97% מהאוטובוסים ולאחרת 3%. יום אחד אוטובוס דורס אדם ואין לנו עדים. האם די לנו בשיקול הסטטיסטי בכדי להרשיע את החברה הגדולה? בעולם המשפט ברור שלא. במקרה כזה אין אפשרות לחייב את החברה לשלם. שימו לב שההסתברות להרשעה בשני המקרים זהה: 97%. ובכל זאת, במקרה הראשון אנחנו מרשיעים על בסיס העדות ובמקרה השני איננו מרשיעים על בסיס הסטטיסטיקה. מדוע? בטורים הנ"ל הצעתי לכך כמה הסברים, אבל מעבר לכל הרי זה מפני שלגבי עדים יש שיקולי אמינות ספציפיים שנוגעים לעדים שבפנינו. זו לא רק שאלה של התפלגות כללית של שקרנים בין בני האדם. לעומת זאת, במקרה של חברות האוטובוסים מדובר בהשוואת הסתברויות בלבד.

אוסיף עוד, שכידוע גם בערעור משפטי הערכאה הגבוהה לא בודקת את החלטת הערכאה הנמוכה בדבר אמינותם של העדים אלא רק את שיקול הדעת המשפטי שלה. הסיבה לכך היא שההתרשמות הבלתי אמצעית נתפסת כמכשיר החשוב ביותר לקביעת אמינות העדים, ורק מי שעומד בפניהם ופוגש אותם יכול להעריך אותה. למדנו מכאן שלא נכון לטפל במקרה של עדויות דרך השוואת הסתברויות. ההנחה שלפיה ההתפלגות הכללית צריכה לקבוע את יחסנו לעדים מסוימים במקרה מסוים אינה בהכרח נכונה.

משמעותה של הנדירות של האירועים – מבט נוסף על הנחת המבוקש

בשיחתי עם ג'רמי הוא העלה שוב ושוב את הטענה שכשאדם הולך לים סתם כך הוא אינו רואה ים נבקע לשניים או כשהוא מגיע להר כלשהו הוא אינו מבחין באלוהים שמתגלה אליו. לכן אנחנו לומדים מהניסיון שימים לא נבקעים ואלוהימים לא מתגלים. אלו אירועי נס, ולכן יש לדחות כל דיווח עליהם בגלל הניסיון המצטבר שלנו.

עניתי לו שבה במידה אנחנו מכירים כמה וכמה אירועים אסטרונומיים וקוסמולוגיים נדירים. כך, למשל, המפץ הגדול התרחש רק פעם אחת בהיסטוריה של היקום שלנו. בנוסף, יש ליקויים נדירים, התפוצצויות של כוכבים (ראו למשל כאן), ליקויי מאורות, סופרנובות וכדומה. האם ניתן לטעון נגד דיווח על אירוע כזה שמכיוון שמעולם לא ראיתי כוכב מתפוצץ לא נכון לקבל דיווח על אירוע כזה? ממתי נדירות היא מדד לסבירות? יש אירועים נדירים שמתרחשים, ואם לא היינו מקבלים עדויות עליהם לא היינו יכולים לדעת על התרחשותם של אירועים נדירים. נדירות אינה אינדיקציה ברורה להסתברות נמוכה.

המסקנה היא שנדירות אינה טיעון. כדי לומר שאירוע כלשהו אינו סביר או ממש לא ייתכן, יש להביא לכך תימוכין ישירים ולא רק סטטיסטיים. העובדה שאלוהים התגלה רק פעם אחת בהיסטוריה (או שהוא לא התגלה אף פעם אחרת) אינה כשלעצמה טיעון נגד ההתגלות. השאלה היא האם זה באמת אירוע שלא סביר שיקרה.

אלא שהשאלה בדבר סבירותו של אירוע כזה תלויה בהנחות שלכם. כך, לדוגמה, אני הגעתי למסקנה שיש אלוהים שברא את העולם מכוח שיקולים פילוסופיים (לא אמפיריים, ולכן אולי יום לא יאהב אותם), כמפורט בארבעת השיחות הראשונות בספרי, המצוי הראשון. יתר על כן, מבחינתי סביר מאד שהוא גם יתגלה כדי לומר לנו מה הוא רוצה מאיתנו (גם את זה הסברתי שם, ובקצרה גם בשני הדיבייטים עם ידען ועם ג'רמי פוגל). כעת מגיע אליי דיווח שהוא התגלה ומסר לנו מסר כלשהו לגבי מה שנדרש מאתנו. מדוע זה אירוע נסי שעליי לדחות את הדיווח עליו? בגלל שמעולם לא ראיתי אלוהים מתגלה? אז מה? מעודי לא ראיתי גם סופרנובה. להיפך, זה אירוע צפוי מראש וכשהוא קרה אין סביר ומתבקש מכך. אמנם נכון שגם לשיטתי זה קרה רק פעם אחת, אבל כאמור נדירות אינה טיעון פורך. איננו מפקפקים בהתרחשותו של אירוע אסטרונומי נדיר מפני שהוא צפוי להתרחש. אנחנו אפילו יכולים לעשות חישובים שמראים זאת. המסקנה שאירוע כזה צפוי והחישובים עצמם, יכולים לפעמים להיות מבוססים על תצפיות ודיווחים, וגם אותם אני אקבל מפני שאמינותו של המדווח יכולה לגבור על התוכן החריג והלא סביר. אם כן, גם התגלות של אלוהים ונסים שהוא מחולל אינה בעייתית מבחינת המאמין. העובדה שזה נדיר אינה טיעון פורך כשלעצמה. ושוב, איני משווה התגלות לאירוע אסטרונומי שיש לו הסבר מדעי. אני רק מדגים את המופרכות של טיעוני הנגד של יום ומראה שנדירות אינה בהכרח מדד לסיכוי נמוך.

מבט נוסף על חישובי הסתברות והשוואת אלטרנטיבות

מזווית אחרת ניתן להציג זאת כך. חישובי הסתברות תמיד נעשים בתוך מסגרת של ידע נתון. במסגרת הזאת אנחנו משווים בין אפשרויות שונות לגבי הידע החסר, וכך עושים את החישוב ההסתברותי. לכן לפני שניגשים לערוך חישובי הסתברות, מאד חשוב לוודא מהי מסגרת הידע שבתוכה מתנהל החישוב הזה. נניח שמישהו בא וטוען בפנינו שהוא הטיל קובייה וקיבל מאה פעמים רצופות 6. בהנחה שהקובייה הוגנת, יום יאמר לנו שסביר מאד להניח שהוא משקר או טועה, שכן מדובר באירוע מאד לא סביר. לעומת זאת, אם ידוע לנו ממקור אחר שבהטלת הקובייה התקבלו מאה תוצאות זהות (מאה פעמים אותו מספר), אבל איננו יודעים מהי התוצאה (האם זה מאה פעמים 6, או 2, או 3). כעת יבוא מישהו ויטען שזה היה 6, אין סיבה לא לקבל את טענתו. יתר על כן, במצב כזה אנחנו גם לא נאמר שהסיכוי שהוא צודק הוא 1/6, למרות שאכן יש שש תוצאות. לא, הסיכוי שהוא צודק הוא כמעט 100%. מדוע? מפני שאין לנו סיבה להניח שהוא משקר. אם לא היינו יודעים כלום על התוצאה ומישהו היה מנחש שזה היה 6, או אז היינו אומרים שהסיכוי שהוא צודק הוא 1/6. אבל אם בא עד ומעיד בפנינו שזה היה 6 (כשידוע לנו שהייתה כאן תוצאה מופלאה של מאה פעמים רצופות אותו מספר), או אז נקבל את דבריו באופן פשוט (כלומר בהסתברות כמעט 1). הרי לכם חשיבותה של אמינות העדות מול חישובים הסתברותיים של תוכנה.

בה במידה, כשידוע לנו שיש אלוהים, ועכשיו בא מישהו ומעיד שהוא התגלה אליו או עשה לו נס, אין לנו סיבה להטיל ספק בעדותו. אמנם נס או התגלות הם אירועים נדירים, אבל בהינתן המידע המקדמי, הנדירות של האירוע אינה רלוונטית. אם כן, במקרה של עדות ובמסגרת מידע כפי שיש לנו (לפי הנחת המאמינים), לא נכון לעשות השוואה בין הסתברויות מהסוג שמציע לנו יום. הוא כמובן יכול לטעון שאינו מסכים שיש אלוהים, ולכן גם אינו מקבל את אמינותה של העדות, אך זוהי טענה שמבטאת את עמדתו (הלגיטימית) שלו. הנחת מבוקש כזאת לא יכולה להיות טענה פורכת כנגד עמדה של אדם מאמין.

חשבו על אדם שבא מעיד לפניכם שהוא ראה ליקוי נדיר כלשהו. הסיכוי לליקוי כזה הוא אפסי. האם עלינו לדחות את עדותו? ממש לא. בהנחה שאירוע כזה יכול להתרחש, ואם אותו אדם אמין במידה סבירה, אנחנו נקבל את עדותו למרות שתוכנה לא סביר. לא נכון לעשות השוואות בין ההסתברות של תוכן העדות להסתברות לשקר או טעות של העד.

דוגמה יפה לדבר נמצאת במקרה שמופיע בגמרא (והובא בטור 226). נניח שראובן מכר שור לשמעון, ושמעון שיצא אתו לחרוש את השדה לא הצליח כי השור היה פראי ונגחן. הוא בא בטענות לראובן המוכר ואומר לו ששורו נמצא נגחן, והוא דורש את כספו בחזרה. ראובן טוען שהוא מכר לו שור לשחיטה ולא לחרישה, ולכן אין חשיבות לכך שהוא פראי. מי צודק? יש מחלוקת אמוראים (רב ושמואל) בשאלה זו, שכן רוב המכירות הן לחרישה ולא לשחיטה. ובכל זאת, להלכה פוסקים כשמואל שהרוב לא קובע במקרה זה, זאת למרות שבדרך כלל בהלכה במקרה של ספק הולכים אחר הרוב.

ר"ש שקופ מסביר זאת כך: אכן ברוב המקרים שור נמכר לחרישה. אבל יש מקרים שהוא נמכר לשחיטה. זה לא בלתי אפשרי (זה לא סביר, אבל לא מדובר בנס). אם כן, כעת בא אדם ואומר שהוא מכר לשחיטה, מדוע שנטיל ספק בדבריו?! האם כשאני אעיד בפניכם שגובהי הוא 1.95 מ' עליכם לדחות את טענתי מפני שזה גובה נדיר מאד? ברור שלא, שהרי יש אנשים בגובה כזה. אז אני אומר לכם שאני אחד מהם. אין סיבה להטיל ספק בדבריי, ובוודאי לא נכון להסיק שאני משקר או טועה בגלל ההסתברות הנמוכה לכך שאדם יהיה בגובה כזה.

כאשר אני מאמין באלוהים, נס או התגלות אינם דבר בלתי אפשרי מבחינתי. להיפך, אין מניעה עקרונית לכך שהוא יקרה, למרות שהם אכן אירועים נדירים. אם כן, כשמגיעה אליי עדות על התרחשויות כאלה, אין לי סיבה אפריורית להטיל בה ספק, אלא אם העדות עצמה נשמעת לי חשודה. אבל כאן אני עוסק בטיעונו של יום ולא בטענות ספציפיות לגבי אמינות המסורת. יום שבוחן זאת דרך השוואת הסתברויות ומייחס הסתברות 0 להתרחשות עצמה, מניח את המבוקש או לפחות פועל על בסיס מידע שונה  מהבסיס של האדם המאמין. לכן טענתו יכולה אולי להיות קבילה כשלעצמה, אך היא אינה יכולה להוות פירכה לעמדתו של המאמין.

ביקורת על טענתו של יום בדבר הרחקת העדות

יום טוען שעדויות על נסים לעולם מגיעות ממחוזות של אנשים פרימיטיביים עם חשיבה ביקורתית לא מפותחת. עובדה היא שבמחוזות משכילים יותר נדירות מאד העדויות הללו, ואם בכלל הן מגיעות מתוך מסורות שהחלו במחוזות פרימיטיביים יותר. להבנתי, יש בדבריו אלו הנחה בעייתית, ואולי הטיעון הזה דווקא מציע את ההסבר שפורך אותו עצמו.

ראינו למעלה שיום מניח את המבוקש ובעצם מציב תזה שאינהרנטית אינה יכולה לעמוד למבחני הפרכה. אדם בעל הלך חשיבה כמו זה של יום לא יקבל עדות על נס, שכן הוא לעולם ידחה אותה על הסף כעדות על משהו בלתי אפשרי, ולכל היותר יציע לדיווח הזה רציונליזציה כלשהי (איזו טעות הביאה את העד לחשוב שהוא אכן ראה נס). אלא שזה עצמו פורך את טיעונו של יום. כעת אעלה טענה דומה כלפי הרחקת העדות: אולי זוהי בדיוק הסיבה לכך שאיננו מוצאים עדויות על נסים בתרבויות בעלות חשיבה ביקורתית. בתרבויות כאלה גם אם תגענה עדויות כאלה הן תידחנה על הסף בגלל הלך חשיבה אמפיריציסטי כמו זה של יום. אין פלא, אפוא, שלא מצאנו עדויות על נסים בתרבויות כאלה.

בספרו של פרנק ל' באום, הקוסם מארץ עוץ, רוח עזה לוקחת את דורותי עם ביתה מקנזס ומנחיתה אותה בארץ עוץ שמלאה קוסמים ומכשפות. כשהיא נוחתת שם היא פוגשת אישה שמציגה עצמה בפניה כמכשפה מן הצפון. מתפתח ביניהן דו שיח מרתק על הבדלים תרבותיים:

"הדודה אם סיפרה לי שכל המכשפות כבר מתו לפני הרבה שנים". "מי היא הדודה אם?" חקרה האישה הקטנה הזקנה. "היא דודתי שגרה בקנזס, המקום שבאתי ממנו". המכשפה של הצפון נראתה כחושבת זמן מה, ראשה היה מורכן ועיניה כבושות בקרקע. ואז הרימה את עיניה ואמרה: "אני לא יודעת איפה קנזס, כי אף פעם לא שמעתי את שמה של הארץ הזאת קודם. אבל הגידי לי, האם זוהי ארץ תרבותית?" "בטח", השיבה דורותי. "אם כך זאת הסיבה. אני חושבת שבארצות התרבות לא נשארו מכשפות, וגם לא מכשפים, לא קוסמים ולא אשפים, אבל, את מבינה, לארץ עוץ לא הגיעה התרבות מעולם מפני שאנחנו מופרדים מכל שאר העולם. לכן יש עדיין בינינו מכשפות וקוסמים".

בספרי שתי עגלות וכדור פורח (חטיבה שנייה, שער חמישי פרק ג) הבאתי את הציטוט הזה והסברתי דרכו את היתרון של ה"פרימיטיבים" על בני התרבות ביחס למוכנות לקבל תופעות חריגות ועל טבעיות. זה כמובן מלווה גם בחיסרון של קבלה קלה מדיי של עדויות כאלה, אבל מאידך הם לפחות לא סוגרים את הדלת בפני עדויות על תופעות כאלה כפי שעושים יום וממשיכיו האמפיריציסטים.

אולי לזה התכוון צ'רצ'יל בדבריו אלו (שהובאו כמוטו לפרק 16 של אמת ולא יציב):

השיעור הטוב ביותר בחיים הוא לדעת שגם טיפשים צודקים לפעמים.

לפחות ראוי שניקח בחשבון את האפשרות שהם צודקים.

הערה אישית

זה מביא אותי לשאלה אישית לגביי. אני מניח שהקורא המצוי כבר מכיר אותי ויודע שאני נוטה להטיל ספק בדיווחים על אירועים מיסטיים. אני בעצם חולק עם יום את הסקפטיות שלו. אז למה אני כן מקבל את אמינותה של המסורת על מעמד הר סיני או נסי התנ"ך?

תשובתי היא שאמנם לפעמים הטיפשים צודקים, אבל הם עדיין טיפשים. כלומר נטייתי הראשונית היא סקפטית, ובמקרים רבים אני יכול להציע הסבר לדיווח הזה שמרוקן אותו מתוכנו ה'נסי'. אבל זה לא אומר שאני אדחה על הסף כל דיווח כזה, שכן אני פתוח לאפשרות שהסקפטיות שלי אינה נכונה לפחות במקרים מסוימים. התזה שלי עומדת למבחני הפרכה. אם תהיה מסורת אמינה שתגיע אליי, והיא תעמוד בכל מיני מבחנים והתרשמותי מהעדים תהיה שהם אמינים, אני אקבל את עדותם. עדות המונית שעוברת בקפדנות ובביקורתיות ושורדת לאורך המון דורות, שמלווה בספר שניתן במעמד הזה, שלא נראה שיש אינטרס כלשהו להמציא את העניין, ושיש עדויות לקדמותם של האירועים, מעוררת בי אמון, בפרט על רקע ההנחה שהתגלות כזאת הייתה צפויה גם לולא הייתה מגיעה אליי מסורת בדבר.

אפשר כמובן להתווכח (ומהיכרותי עם הנפשות הפועלות אני בטוח שבטוקבקים זה עוד ייעשה), ולא אאריך בזה כאן כי זה לא הנושא. בסעיף זה רציתי רק להסביר שאין בדבריי נגד יום כדי לסתור את עמדתי הסקפטית כלפי מיסטיקה ודיווחים ניסיים בכלל. אני לא נעול לשום כיוון. אני פשוט סקפטי.

סיכום

טענה רווחת של מגיני המסורת אומרת שקשה מאד להערים על המוני עדים ולא סביר שכולם כאחד יעבירו עדות שקרית לבניהם. אלא שזה רק אומר שההסתברות לשיבוש כזה מאד נמוכה. אבל אסור לשכוח שכנגדה עומדת אלטרנטיבה שהסתברותה 0 (שכן מדובר באירועים שמנוגדים לחוקי הטבע), ולכן יום טען שבכל זאת עלינו לאמץ את האלטרנטיבה השנייה.

בפרק 15 של מדעי החופש הבאתי כמוטו את המימרא של שרלוק הולמס מ"חותם הארבעה" שמייצגת את טיעונו זה של יום:

לאחר ששללת את הבלתי אפשרי, מה שנותר, כל כמה שאינו סביר, הוא האמת.

זוהי בדיוק טענתו של יום, שלפיה אם אחת משתי האלטרנטיבות אינה אפשרית, אזי השנייה, על אף אי סבירותה, חייבת להיות נכונה.

אלא שבתחילת אותו פרק של מדעי החופש הבאתי עוד מוטו, והפעם מאליס בארץ הפלאות של לואיס קרול:

אליס: "אין טעם לנסות, אי אפשר להאמין בדברים בלתי אפשריים." המלכה הלבנה: "פשוט אין לך הרבה ניסיון. כשהייתי בגילך, התאמנתי בזה חצי שעה כל יום. לפעמים הצלחתי להאמין בשישה דברים בלתי אפשריים עד ארוחת הבוקר."

דומני שזוהי תגובה ציונית הולמת לטיעונו של יום.

בטור הבא אעסוק בבירור משנתו של יום עצמו, כלומר בשאלה מהי המסקנה שהוא עצמו הסיק מטיעוניו שנדונו עד כאן.

[1] הסיפור הופיע, תחת הכותרת "Blind", באתר החברה שלו, SIT (מתאריך 27.4.2010): http://www.sitsite.com/blog/2010/04/blind/#more-262 מאז הוא כבר נעלם משם מסיבה כלשהי.