בס"ד

סליחה שאני חוזר שוב לאותה נקודה נדושה, אבל זה באמת מעצבן אותי בכל פעם מחדש. הימים הללו מוציאים ממני הרבה זעם ומחדדים נקודות עתיקות.

רוגל אלפר

לפני כמה שבועות ראיתי פוסט של רוגל אלפר (בן השיח שלי מהדיבייט הזה), שכדרכו משתלח בגסות במאמינים ובקב"ה. אבל במחשבה שנייה למרבה המבוכה מצאתי את עצמי מסכים לכל מילה שלו, פרט למסקנה. קודם כל אביא אותו במלואו, כדי שגם אתם תיהנו:

אני מניח שחלק מכם ממש התרגז למקרא הדברים. אז קחו נשימה עמוקה, וכעת נסו לחשוב על כך שוב. מה לא נכון במה שהוא כתב?

חלוקת המשימות וההודיות

תופעה רווחת היא במחוזותינו שאנחנו מודים בהתרגשות לקב"ה על כל הצלה, אבל שוכחים להאשים אותו בצרה שממנה ניצלנו. כך אנחנו מודים לו על שיצאנו בשלום מתאונת דרכים, אבל לא ממש מאשימים אותו בעצם התאונה. לגבי התאונה זו אחריות של בני אדם, לגבי התוצאות, לפחות אם הן חיוביות, זה הקב"ה. אם הן שליליות, אז או שזה לא הקב"ה או שמי יידע את דרכיו. המהדרין יאמרו שהכל לטובה וחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. להבא, נא לומר 'הגומל' אחרי שמתתם בתאונת דרכים.

כל מיני יצורים מצביעים על הנסים שאירעו לנו ולאבותינו במלחמת חרבות ברזל, כמו למשל התיאולוג הנודע, אריה דרעי יצ"ו תובב"א. הוא מצהיר בלי הנד עפעף (אני מעתיק את תת הכותרת):

יו"ר ש"ס שבר שתיקה ארוכה, בריאיון לביטאון ש"ס, ואמר במלאת שנה למלחמה כי "אם הייתה לנו אמונה שהכול לטובה, היום אנחנו גם מתחילים להבין את זה". הוא הסביר את חשיבות קידום חוק הפטור מגיוס: "כל יום לימוד מונע ימי קרב",

או בעוד משפט מופתי:

מתחילים להבין את גודל הניסים והנפלאות של השנה הקשה הזו.

אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות מהניתוק הסוציופתי הזה. רק עכשיו דרעי מתחיל להבין את הנסים המופלאים שגרמו למוות, אונס, חטיפה ובעצם טבח של אלפי ישראלים, חיילים, נשים, זקנים וטף. הנס המופלא של השואה שקרתה לנו.

יפה כתב על כך דב הלברטל:

על אף שהפרובוקטור הזה בדרך כלל די מרגיז אותי, הפעם הוא ממש הוציא לי את המילים מהפה.

אכן לדרעי וחבריו אירע נס, שלדעתי יציאת מצרים ובקיעת הים מחווירים לידו. אמנם אלפי ישראלים מתים, חטופים, סובלים ונאנקים, אבל מבחינת החרדים זה הרי קורה גם באפריקה. מה לזה ולהם? חייהם מתנהלים לגמרי כרגיל. לחרדים לא יחרץ כלב לשונו. שם לא מת אף אחד, לא נחטף, אין משפחות שכולות, אין משפחות מילואים עם מאות ימי מילואים בשנה (כן כן, אני יודע שיש שני חרדים שכן משרתים בשחר כחול, אה ויש גם זק"א), והתקציבים זורמים. המצב מעולם לא היה טוב יותר. ממש תותים.

מה עוד שביחד עם כל זה, הפראיירים (כלומר כולנו) מאפשרים לו ולשאר החלאות שאתו להמשיך ולנצל את כולנו בציניות שלא הייתה דוגמתה מעולם בהנהגת רבניהם וגדוליהם ופוליטיקאיהם, תוך שיתוף פעולה מופלא של מפלגת "הציונות הדתית", שאיני יודע ממה היא ומנהיגיה מנותקים יותר, מהציונות שלהם או מהדתיות שלהם. תוך כדי זה, החרדים כמובן לא מפסיקים ליילל על רדיפות ושמד ושנאת חרדים. הם ממשיכים במלוא המרץ לשדוד את הקופה הציבורית שסובלת גם היא מחמת המצב, ובמקביל פועלים להעביר את חוק הרבנים (חוק הג'ובים) א, ב, או ג, את חוקי ההשתמטות (המכונים: חוק הגיוס), השחתת הרבנות הראשית (או מה שעוד נותר להשחית שם. לא הרבה), העברת חוק המעונות ושאר חוקי השוד והטפילות החרדיים. כל זה נעשה בזמן שבו הם עצמם יושבים בממשלה שמרחיבה את משך השירות בחובה במילואים, מגדילה את נטל המס על הציבור, וכמובן היא זו שמטילה משימות צבאיות על החיילים ועל משפחותיהם ששולחות אותם אל מותם. אבל שוב, כל זה כמובן לא נוגע אליהם. החיילים וכלל הציבור מבחינתם הם עובדים זרים. לתחושתם כל זה קורה באפריקה, מה זה נוגע אליהם?! בימים אלו ממש יואב בן צור שליט"א, שר העבודה (של הלא חרדים) והרווחה (של החרדים) מקפיא את הסבסוד למעונות של כולם, כולל אנשי מילואים כמובן, שכן החוק לא מאפשר לו לשדוד את הקופה הציבורית ולהעביר סבסוד מעונות לאברכים כדי שיוכלו להמשיך ולהשתמט. אז מבחינתו שימותו כולם בצבא ושמשפחתם תשלם אלפי שקלים שאין לה, עד יתאפשר לו המשך השוד בשופי. יש כאלה שיורים ובוכים ויש כאלה ששולחים אותם למות ואז מתיישבים על גבם ושודדים אותם (ראו את הקריקטורה בטור 655).

זהו בעצם תיאור מדויק של הפרעת האישיות שמכונה 'סוציופתיה', שכיום נוהגים לכנות אותה 'הפרעת אישיות אנטי סוציאלית'. בוויקיפדיה מתארים זאת כך:

הפרעת אישיות אנטיסוציאלית (באנגלית: Antisocial Personality Disorder : בראשי תיבות  ASPD) היא הפרעת אישיות, שמאופיינת בדפוסי התנהגות מתמשכים של מחסור באמפתיה, אימפולסיביות, הפרת נורמות חברתיות, והתנהגות תוקפנית. ההפרעה מסווגת ומאובחנת לפי איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי (DSM) באשכול ב' של הפרעות האישיות, ונמצאת גם במסמך סיווג המחלות הבינלאומי (ICD) בשם הפרעת אישיות דיסוציאלית (Dissocial Personality Disorder).

במקרה שלנו זוהי דיאגנוזה של התנהלות ציבורית ולא בהכרח של אנשים פרטיים (אם כי חלק מהנציגים החרדים הם בעליל בעלי המאפיינים הללו). הציבור החרדי מתנהל באופן סוציופתי, ממש לפי הספר. איך הציניות המרושעת הזאת לא גורמת לאנשים לצאת עם נשק לרחובות או לפחות לסרב פקודה ולא להתגייס?! זה בעיניי נס גדול יותר ממה שראתה שפחה על הים. על כך נאמר: דרעי צדק. לגמרי.

החיבור של סוציופתיה ותיאולוגיה

למה אני מחבר את הטפילות והרשעות הסוציופתית החרדית לחשיבה התיאולוגית ההזויה שבה פתחתי? מפני שלהערכתי אלו שני אספקטים של אותו עניין: הניתוק מהשכל הישר, מהמוסר ומהעולם שסביבם. החרדים חיים על פי האידאולוגיה שלהם בתיבת נוח, וכל המבול בחוץ שנושא אותם על כפיו ועל גבו לא נוגע להם. מבחינתם זה קורה באפריקה. מבחינתם, בימים אלו ממש מתקיים בהם "ורעו גוים צאנכם". הגיעו ימי המשיח שבהם כל העולם עובד ומפרנס אותם כדי שהם יוכלו להמשיך בדרכיהם הנלוזות. רק אוטיזם מתקדם או סוציופתיות קולקטיבית כמו שמתקיים בחברה החרדית יכול להוביל לעוול כה משווע ולאטימות וציניות שלא מוצאים מושלה בגרועים שבבני האדם. האידאולוגיה והתיאולוגיה החרדית ההזויה, שרואה כל מה שקורה בעולם כמעשה ידיו של הקב"ה, ואת בני האדם כסטטיסטים שמטרתם להתעלם מהעולם וכל אשר בו, מובילה לסוציופתיות. וכן, אני יודע שיש חרדים נחמדים וטובים, ויש מפעלי חסד ויש עוד כל מיני דברים. זה ביחס לפרטים. החברה החרדית כקולקטיב היא חברה מעוותת, טפילית, מרושעת ומנותקת, סוציופתית ממש. בלתי נתפס ממש.

אם תרצו ביטוי מובהק לקשר בין הניתוק הסוציופתי לבין התיאולוגיה, הרי לכם דוגמה. כידוע, גולדקנופף הכריז בסוכתו של מלכיאלי מש"ס (אם תהיתם פעם מהו 'קשר רשעים') שיש לנו קערה גדולה וכל אחד לוקח מה שהוא יכול. אני בטוח שהוא אפילו לא העלה בדעתו שיהיה מי שיתרגז למשמע הדברים הזחוחים והמנותקים, ובעצם הסוציופתיים, הללו. למה שיעלה זאת בדעתו? הוא הרי חי בנס בתיבת נוח. מה, מישהו כאן מת? מישהו כאן עובד כדי למלא את הקערה? מי עושה את הנס המופלא של הקערה? אה, זה הקב"ה כמובן (בזכות הרבי מגור, ראש הכת שלו). כל זה לא קשור אליו וגם לא לאחרים שמשלמים מחירים כבדים בשביל זה. הכל מתומרן מלמעלה. הרי לכם רשעות סוציופתית שיסודה בתיאולוגיה.

יפה כתבה על כך ללי דרעי (אם שכולה מהמלחמה הנוכחית):

מי ממלא את הקערה ובמה היא מלאה? היא מלאה בדם של בני ושל מאות שנהרגו, בדמעות של כלתי ושל כ"כ הרבה אלמנות ויתומים, בדאגות של הורים ששולחים ילד אחד שניים שלושה – ואי אפשר רק לקחת זה לא מוסרי זה לא יהודי זה לא תורני.          

קל לפספס את ההיבט התיאולוגי של העניין. הוא באמת לא חושב שיש מישהו כאן בעולם שממלא את הקערה. מבחינתו, היא פשוט כך מששת ימי בראשית. זה כאן וכולנו ניקח כמה שנרצה ונוכל, וכמובן נודה לקב"ה על טובו הרב ועל נסיו שבכל יום עמנו.

כל זה כמובן לא מפריע לו להקפיד ולקחת מהקערה בעצמו. את זה הוא לא משאיר לקב"ה, לא למלאך ולא לשרף. הקב"ה אחראי רק על מילוי הקערה. גולדקנופף אחראי על ריקונה. הוא חי בללה-לנד התיאולוגי שלו (מה, יש בעיית דיור בישראל? כמכתמו המופלא של גולדקנופף שליט"א, בעת שהתמנה לשר השיכון, לא פחות…), והתיאולוגיה הזאת מולידה התנהלות סוציופתית ומנותקת. האידאולוגיה החרדית רואה את העולם כסוג של ניסיון עבורנו, שבוחן עד כמה נצליח לחיות במנותק ממנו ולחשוב באופן הזוי ולא ריאלי למרות שברור שמדובר בהבלים. הכל זה ניסיון מהקב"ה ליושבי תיבת נוח החרדית.

חשוב להבין שהחשיבה התיאולוגית הזאת מנהלת את כל המפלגות הדתיות כיום בישראל. מרבניהן וגדוליהן, דרך פוליטיקאיהן. אצל המפלגות והרבנים החרדים זה לגמרי לכתחילה, ואילו במפלגות הציונות הדתית, בנגביר ואבי מעוז לכאורה רק מסייעים להם (על כך נאמר: "ועוזריהם"). לעניין הנשיאה בנטל הם לא באמת שותפים אלא רק מסייעים מבחוץ. אבל קשה להשתחרר מהקשר לתיאולוגיה. הרי הם שותפים לתיאולוגיה הסוציופתית שהכל בידי הקב"ה ואנחנו מריונטות. אלא שלדעתם התמהונית נדרשת מהמריונטות אקטיביות (בדומה לסתירתיות הפרוטסטנטית הידועה). זו נקודה חשובה שכן במישור הסוציופתי נראה שיש הבדל בין החרדים לחרד"לים, אבל כשמתבוננים במצב במשקפיים של תיאולוגיה מגלים שהתמונה רחבה ומדאיגה יותר. זו לא רק קוניוקטורה פוליטית. יש שורש תיאולוגי לשיתוף הפעולה בין שתי הקבוצות הללו.

הערה על סוציופתיה והתבגרות

כידוע, ילדים לא מבינים שהמשאבים אינם בלתי מוגבלים, ושצריך לחשב רווח והפסד של כל צעד. זרה להם העובדה שדרושה חלוקת משימות ומטרות, וחשיבה מה בא על חשבון מה. הילדים פשוט לוקחים מה שהם יכולים, ואם לא נותנים להם הם כועסים. הרי אבא ואימא יכולים לתת כל מה שירצו, אז אם הם לא נותנים הם סתם רעים ושונאים אותנו. ילדים חיים בללה לנד סוציופתי, אבל זה חלק מתהליך ההתבגרות ההכרחי שלהם. תפקידו של המבוגר האחראי הוא ללוות אותם ולדאוג שזה ייעלם עם ההתבגרות. אצל החרדים זה לא קורה. הם נתקעו בסוציופתיית הילדות ולא יצאו ממנה. הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר אורות שאול, אב שכול ופעיל למען גיוס חרדים, סיפר בראיון עיתונאי שהוא שוחח עם רב חרדי-ליטאי בולט מאד שאמר לו שהציבור החרדי הם ילדים בגן שמתנהלים בדרך ילדותית, והם צריכים שמישהו מבחוץ יציל אותם מעצמם (אותו רב כמובן לעולם לא יעז לצאת ולומר את הדברים הללו בקול רם. וזה חלק מהבעיה).

כדאי לשים לב לכך שגם אלו מהחרדים שמודים שנושא הגיוס והשותפות בנטל הם בעיה, סימנים מעודדים ראשוניים ממיעוט חרדי קטן, בו בזמן הם מצפים שהצבא יכין את עצמו ושהחברה תתכונן כראוי לקראת בואם בעוז לעזרת השם בגיבורים. הם עושים לנו טובה, וזה מותנה בכך שאנחנו נעשה הכל למענם לפי דרישותיהם, כדי שהם חס ושלום לא ישלמו שום מחיר. לא משנה שאף אחד מהם לא מראה סימנים ראשוניים של מעורבות ושל נכונות לבוא, מעבר להצהרות ריקות. להיפך, כמה מנהיגים שלהם מכריזים ביושר שאף חרדי לא יתגייס, גם מי שלא לומד. מבחינתם אפילו ברמה ההצהרתית ה'מבוגרים' הם שצריכים לעשות הכל כדי שהילד ייעתר לעשות גם הוא משהו. הם לא מעלים בדעתם שהמשימה להכין את הצבא ואת מסגרות השירות לקראת בואם היא בראש ובראשונה משימה שלהם (בפרט שהם כעת בממשלה). החובה להתגייס היא של כולם, ואם הם רוצים תנאים מיוחדים שיגידו תודה שמוכנים לתת להם, אבל לפחות שייטלו חלק בעניין. ילד לא יכול להבין דבר כזה. ומבוגר סוציופתי כנראה כן יכול להבין אבל לא ממש רוצה. יתר על כן, כיום הצבא לא  ממש שש לזה, שכן ברור לכולם שגם אחרי כל ההכנות, מעט מאד, אם בכלל, יבואו להתגייס, וגם אם יבואו תרומתם תהיה מזערית (שירות חרדים כיום הוא בעיקר הכשרה מקצועית נוחה עבורם, תוך משכורת יפה למשפחה). למי יש מוטיבציה לעשות הכנות כה מקיפות שמשבשות את כל המערכת הצבאית, בשביל אוכלוסייה שכל זה אינו אלא תירוץ שלה לאי נשיאה בנטל, ושככל הנראה לא תגיע בסוף.

בחזרה לתיאולוגיה: האם  זו רק תיאולוגיה של דרעי?

כדאי לשים לב שהכותב של הקטע למעלה הוא דב הלברטל ולא משה (ראיתי מישהו שהביא את זה בשמו של משה הלברטל). זה הדוס החרדי, לא אחיו ה'רפורמי'. נראה שגם הוא מבין שאין מקום לאותן סיסמאות נבובות על הטוב האלוהי ועל הנסים שמתרחשים לנו יום יום.

להערכתי יש רבים אחרים שמבינים שאי אפשר לומר שטויות כאלה בקול רם אבל עדיין בליבם פנימה חשים מחויבים ל'עיקרי האמונה' הללו של הכרה בטובו של המקום ובנסיו היומיומיים עבורנו. רבים שרואים אסונות (כמו השואה?) כביטוי לטובו של הקב"ה, שהרי לשיטתם הכל מלמעלה, אבל כידוע אין רע יורד מלמעלה. מסקנה: אין רע בעולם כלל. מש"ל. מי יכול להתווכח עם סילוגיזם כזה?!

אני לא חושב שדרעי באמת חריג ברעיונות העוועים הללו. אין להכחיש שזוהי צורת החשיבה הרווחת בחוגים דתיים לגווניהם. מי מאתנו לא תהה מדוע הקב"ה לקח את קרובו בתאונה, או הודה לקב"ה על נס של רפואה ממחלה (אבל לא תהה לגבי תפקידו ביצירת המחלה עצמה) וכדומה. אלא שלא כמו דרעי, לאחרים שראשם קצת פחות מלא במה שראשו של דרעי מלא, ושבכל זאת מבינים שיש כאן גם סביבה שנושאת בעול ושסובלת, יש קצת יתר טקט ביחס למה שהם מוציאים מהפה בפומבי בימים רגישים אלו (כזכור, בתוך תיבת נוח באמת לא קורה כלום). אבל אני חושב שמעטים מעזים לערער על הדוגמה התיאולוגית הזאת עצמה (שהכל מהקב"ה). מעטים מוכנים להודות שאי אפשר לעשות סלקציה של אירועים ולייחס להשגחה רק את מה שבא לנו. אם הוא עושה הכל, אז הוא עושה גם את הצרות ולא רק את ההצלות. יש להפנות אליו גם את התלונות ולא רק את ההודיות. אם הוא אחראי לכל אז באמת שום דבר לא תלוי בנו, והחיילים מתו כי היו צריכים למות, ואלו שניצלו זה מפני שהיו צריכים להינצל. אז מי אמר שחוק הלאום חוקק נגד הדרוזים?! התיאולוגיה השלטת כיום בישראל היא פטליזם דרוזי. מדברי הלברטל מתברר שבכל זאת יש דוסים שגם אם הם תימהוניים משהו, עדיין לא איבדו לגמרי צלם אנוש של חשיבה הגיונית ועקבית.

מה על טובו של הקב"ה?

אתם בטח תוהים: טוב, אז מה אתה מציע? הרי גם אתה מאמין בטובו של הקב"ה (שאלו אותי בעניין לא פעם כאן באתר). כיצד זה מתיישב עם המצב הנוכחי שלנו? על כך אומר בקצרה כמה דברים.

ראשית, גם אם אני מאמין במשהו, אני לא נוהג להתעלם מהעובדות שסותרות אותו. או שאני מוצא יישוב או שאני מוותר על האמונה הזאת, או לפחות נותר בצ"ע. אני בטח לא מציג הזיות דמיוניות כאילו היו עובדות ומתעלם מעובדות רבות שסותרות אותן, רק כדי לתמוך באמונתי זו. אני לא נוהג לכנות את השואה נס והצלה של הקב"ה, וגם לא את השנה האחרונה. אני בהחלט משתדל לתת לעובדות להפריע לי מדי פעם.

שנית, מכיוון שאני אכן מאמין בטובו של הקב"ה, המסקנה שלי היא שהוא כנראה אינו מעורב בכל מה שקורה כאן (לפחות ברוב המקרים, אין מעורבות שוטפת). אני לא תולה בו, לא את הטוב ולא את המוטב, ואני בטח לא עושה פלגינן דיבורא וחלוקות סלקטיביות של אירועים, מה ממנו ומה לא. יש לכך גם סיבות פילוסופיות ולוגיות (כי אין מעורבות אלוהית במסגרת הטבע, ואת התנהלותו השוטפת של הטבע כולנו מכירים ויודעים שיש חוקי טבע. ראו למשל בטורים 214, 547 ובהפניות שם). בגלל התוצאות הסוציופתיות בעליל בהחלט חשוב לחזור ולבחון את שורשיהן התיאולוגיים ולשקול לגבש עמדה שונה.

כל זה אכן מעורר שאלות קשות, שכן חוסר מעורבות אלוהית עדיין טעון יישוב מול ההנחה בדבר טובו. אם הוא רואה אנשים סובלים, מדוע הוא לא מתערב? על השאלות הללו הצעתי תשובה אפשרית, גם אם לא מושלמת, ולא אחזור לכל זה כאן. עוד הסברתי שם שלמרות כל האמור כאן, צרות והצלות יכולות להוות טריגר לבחינה עצמית ולהודאה לקב"ה. בחינה עצמית בגלל טבע האדם שכשבאות עליו צרות הוא מוכן יותר לבחון את דרכו. זו אמנם הזדמנות לבחינה עצמית, אבל רק במישור הפסיכולוגי. לא סביר שהבחינה העצמית הזאת תציל אותנו ממשהו. גם ההודאה לקב"ה אינה על המעורבות האלוהית הקונקרטית שחוללה את האירועים המדוברים, שכן ככל הנראה אין כזאת. ההודאה היא בגלל שאירועים כאלה מזמנים לנו הזדמנות להודות על בריאת העולם וחוקיו שמאפשרים לנו לתפקד בתוכו באופן סביר.

כך או כך, ניתן לחשוב על תשובות שונות ופרשנויות שונות לעיקרי האמונה שהורגלנו בהם, ואפשר גם לבחון אותם מחדש. אבל התעלמות מעובדות וצביעתן בצבע ורוד רק כדי שיתאימו להנחות המנותקות שלנו אינה דרך ראויה. זו שטיפת מוח אורווליאנית, שלפיה אם חוזרים מספיק פעמים על מנטרה, הזויה ככל שתהיה, היא בסוף שוקעת ("בערות היא כוח, עבדות היא חירות…"). היא גם לא מבטאת יראת שמים ואמונה אלא ניתוק וחוסר מוכנות לחשוב. יראת שמים כזאת, מצוות אנשים מלומדה, לא שווה כלום. בדיוק כמו שלימוד התורה של חברה שמתנהלת באופן סוציופתי שכזה לא שווה כלום. חוסר הכרת טובה למי שעושה את המעשה הטוב אינה אלא התנהלות סוציופתית שמתעלמת מהסביבה באופן ציני, זחוח ומרושע. זה אינו ביטוי לעבודת השם ולהכרה בטובו אלא לחיים בשקר מנותק ואנטי מוסרי. על כך אומר הנביא: "למה לי רוב זבחיכם?!".