קינה על עסקת החטופים השנייה (טור 688)

בס"ד

בימים אלו נחתמת עסקת החטופים השנייה. כבר כתבתי רבות על חטופים, מחירים ועסקאות, מכל האספקטים. כאן בעיקר אחזור על כמה היבטים עיקריים, מעיקר מפני שאיני יכול להתאפק ולא לשתוק. דווקא בגלל ההתרגשות מעסקת החטופים שמתרגשת ובאה עלינו לרעה, אני יוצא מדעתי מהקרנבל המטורף והמטומטם שמתרחש כאן סביבנו.

גם בימים אלו בתשובה לשאלות שנשאלתי כתבתי שאני מתנגד לכל עסקה עם חמאס באשר היא (ולא, זה ממש לא סותר את הצעתי בתחילת המלחמה. ראו כאן), וכמובן גם לעסקה שנחתמת עתה. הסברתי כבר בתחילת המלחמה (ראו בטור 611 למשל) שהממשלה משקרת לציבור, שכן מטרות המלחמה מכילות סתירה פנימית: חיסול החמאס והשבת החטופים הן מטרות סותרות. אי אפשר להשיג את שתיהן, ומי שאומר אחרת הוא שקרן. עד עכשיו הממשלה התנהלה בצורה שמיטוט החמאס והשגת ביטחון הוא המטרה העיקרית. לאחר מכן הוסיפו את השבת החטופים, ועם הזמן זו נהייתה פתאום המטרה העיקרית. בימים אלו הסתיים התהליך, שכן ישראל ויתרה במפורש ובגלוי על חיסול החמאס (אלא אם חמאס שוב יציל אותנו מעצמנו ויפר את ההסכם ויאפשר לנו להמשיך לחסל אותו). כרגע נראה שגם את השבת החטופים לא באמת נשיג (החטופים הם קלף הביטחון היחיד של חמאס ואיני רואה סיבה לחשוב שהם יוותרו עליו), כך שגם אכלנו את הדגים המסריחים וגם גורשנו מהעיר. שוב נחלנו, ביחד עם הצבא המפואר ביותר ביקום, מפלה מהדהדת מל כנופיה שחמושה בבזנטים ורובים.

בקיצור, אנחנו נמצאים כעת במצב שבו המלחמה נכשלה כישלון חרוץ, והצטרפה לרשימה ארוכה של מבצעים בעזה שלא השיגו דבר. מסתבר שעוד שנתיים נראה מולנו את אותו חמאס כמו ב-6 באוקטובר, ואלפי ההרוגים שלנו בחרבות ברזל היו כולם לשווא. עוד כתבתי שההצהרות הפומפוזיות על כך ששירות קרבי של נשים הוכח במלחמה הזאת והוויכוח הסתיים היו הבל. העסקה הזאת היא ההוכחה לכך שזהו שקר דמגוגי. החיילות מושבות ראשונות בתור (ביום א הקרוב), אפילו לפני זקנים ולפני חיילים גברים כמובן. כלומר הטענה השקרית בדבר שוויון כאילו אין הבדל בין נשים לגברים והכל צריך להיבחן לפי היכולות התבררה כשקר גס, מה שהיה ברור מלכתחילה. כתבתי זאת כמה פעמים (ראו למשל כאן).

כתבתי לא מעט על פסיכוזת החטופים (ראו למשל בטורים 664 ו-666), ששמה את החטופים במרכז ומתעלמת מכל שיקול הגיוני אחר. לפני כמה ימים התחלתי לשמחתי לשמוע כמה קולות שמתנגדים לעסקה, אבל אני מתרשם שבימים האחרונים הם מושתקים לגמרי. אין לי ספק שעוד חודש תתחילו לשמוע מכולם שהם בעצם התנגדו לעסקה כבר מהתחלה, ממש כמו שקרה בעסקת שליט. מקהלה יוונית שאילצה את הממשלה לשלם מחיר בלתי נסבל, ואז פתאום אחרי 7 באוקטובר קמו מהאוב מלנתאלפים מתנגדים נחרצים שמשום מה לא שמעתי אף אחד מהם לפני כן. אותם שדחפו את הממשלה בטירוף מוחלט בפעולה סימביוטית יחד עם חמאס לעסקה המופקרת העכשווית, גם הם יעמדו עוד זמן קצר, כשיתבררו התוצאות של העסקה המזעזעת הזאת, בראש חוצות ויסבירו שזו הייתה אשמת הממשלה ושהם בעצם התנגדו לעסקה מלכתחילה.

בשיח העכשווי משאירים את בנגביר וסמוטריץ ואנשיהם כרשעים האולטימטיביים חסרי לב ומוסר, ששוקלים שיקולים פוליטיים במקום מוסר וערבות הדדית. חלק ניכר מהציבור הישראלי בהובלת התקשורת, האקדמיה והצבא אחוז פסיכוזה מוטרפת כבר מזה כשנה וחצי, ולמרבה האבסורד האנשים השפויים היחידים כאן מוצגים כמפלצות. ממש מזכיר את הסיפור של ר' נחמן על התבואה המשוגעת. אני חייב לומר (וממש לא נעים לי לעשות זאת), שאם היו בחירות היום הייתי מצביע בנגביר, ואני אומר זאת לגמרי ברצינות (רק בגלל יחסו לעסקה ולמלחמה. שום דבר אחר פרט לזה).

בימים האחרונים אני שומע שוב ושוב בשיחות עם מתנגדי העסקה (=המטורפים המפלצתיים, הלא אנושיים ולא מוסריים), בפרט בתקשורת, שהם נשאלים האם הם בכל זאת יחושו שמחה עם שובם של החטופים. השאלה הזאת מוציאה אותי מדעתי כל פעם מחדש, מכמה סיבות. נכון שרוב העיתונאים אינם העפרונות הכי מחודדים בקלמר, אבל זה לגיטימי. גם אנשים שטופי מוח וטיפשים צריכים להתפרנס. אבל שאלה כל כך מטומטמת לא יכולה להיות מוסברת בטיפשות גרידא. להערכתי יש כאן שילוב של טיפשות ורשעות.

אם מישהו צריך הסבר לזה (אני כבר לא מופתע מכלום), וכי עולה על הדעת שמישהו לא שמח לראות את החטופים? האם יש מישהו שבאמת לא רוצה אותם בחזרה? אבל אם תשאלו את אנשי קפלן ומשפחות החטופים שלצידם תשמעו בנחרצות ובביטחון מוחלט שבהחלט כן. הם חוזרים ואומרים שוב ושוב שביבי ואנשיו ממש לא רוצים את החטופים וסתם מטרפדים את העסקה (לא חמאס כמובן. רק הם). הם חסרי לב וחסרי מוסר. מפלצות, כבר אמרתי? הם רוצים בהמשך המלחמה בכל מחיר. כבר הסברתי לא פעם שלהסתה הזאת אין שחר, וגם לא בדל תשתית הגיונית או עובדתית, אבל אלו מזמן אינם פרמטרים רלוונטיים אצל בני דודנו הפסיכוטיים. הם דבקים בתעמולה ובהסתה שלהם (וכמובן מאשימים תמיד את הצד האחר בהסתה – מכונת הרעל, כבר אמרנו?), ושום עובדה או טיעון הגיוני לא ישנו זאת. פסיכוזה בכלל לא נמצאת במישור של העובדות וההיגיון.

השאלה הנואלת הזאת נשאלת שוב ושוב למרות שהתשובה לה לגמרי ברורה. אז למה בכל זאת שואלים? אתם ודאי מבינים שזו לא סתם טיפשות, אם כי גם זה קיים שם. לי לגמרי ברור שהמטרה היא להציג את הדובר כמפלצת שאדישה לגורל החטופים. ה'חלאה' כמובן יכחיש ויענה שבוודאי שהוא שמח ורוצה לראות אותם בחזרה, אבל יש שיקולים כאלה ואחרים שגרמים לו להתנגד לעסקה. אבל הרי כולנו יודעים שמפלצות תמיד מכחישות את היותן מפלצות. מי מאמין להן?! ושיקולים הגיוניים, את מי בכלל הם מעניינים?! כך השאלה משיגה את מטרתה. הפסיכוזה ניצחה.

מעל הכל, השאלה הזאת ודומותיה משקפת את התופעה הכי חמורה כאן: יותר מהרישעות ויותר מהטיפשות, זה משקף את פסיכוזת האמוציונליות ששוטפת אותנו מכל עבר. לא מעניינים שיקולים ענייניים, לכאן או לשם. מה שחשוב הוא מה אתה מרגיש. הרי ההחלטה על העסקה והיחס לסוגיית החטופים חפים מכל בדל של היגיון ו/או מוסר. כולו רווי רגש פרוע נטול כל בקרה הגיונית. אנשים מגבשים עמדה ומקדמים מדיניות שכל כולה אמוציות. כשהפסיכוזות רועמות ההיגיון שותק. לכן השאלה הכי חשובה היא מה מישהו מרגיש כשיראה את החטופים חוזרים. לך תאמר שאתה אכן תשמח אבל בכל זאת אתה מתנגד לעסקה הזאת. זה כבר לא מעניין. את ההחלטות מקבלים לפי כיוון דפיקות הלב והרוח האמוציונלית. שיקולים והיגיון כבר מזמן אינם רלוונטיים בשיח שלנו.

מסבירים לנו שהחברה הישראלית לא תוכל להתאושש אם לא נביא את החטופים. לא משנה שזה סתם הבל מגמתי. לא משנה שזו גופא הטענה שצריך להפנות למסיתים האמוציונליים ולא לאלו שמתעקשים לדבוק בהיגיון. כאילו שעם התוצאות של העסקה כן נוכל לחיות. מה שהשמאל לא מקבל עם זה אין דרך לחיות. אבל הימין, לא ממש מעניין עם מה הוא יכול לחיות. עולות מדי פעם טענות שהעסקה הזאת כנראה תשאיר לא מעט חטופים למות בעזה (הטענו באות בעיקר מפי קרוביהם של אלו שלא משתחררים כעת), אבל אתה יכול לדבר אל הקיר. העכשוויזם האמוציונלי שולט בכיפה. מסבירים לנו שמה שמונע את העסקה זה רק ביבי, למרות שאין בזה בדל היגיון משום סוג. אבל מה לנו ולהיגיון?! מסבירים לנו ששיקולים פוליטיים מחליפים את שיקולי המוסר והאנושיות (הכוונה היא כמובן לאמוציות החייתיות של כל השוטים שצורחים כאן במלוא גרון במקהלה יוונית של זומבים שטופי מוח), כשאין דבר יותר הגיוני מהשלטת שיקול פוליטי ובטחוני על רגש עיוור. לך תסביר להם שמדיניות של ממשלה אינה "שיקולים פוליטיים" במובנם הרע אלא מדיניות שלשמה נבחרה הממשלה. לא תטען שזה שהיא מנסה לקדם את מדיניותה וערכיה זה רק לשבחה. משום מה כשיש מפלגות בקואליציה שסבורות שהעסקה היא רעה, אזי הליכה עמן זה שיקול פוליטי. אבל הליכה לעסקה גרועה מאין כמותה, לתבוסה קולוסלית וויתור על כל מטרות המלחמה, רק בגלל לחצים של ארגון טרור, של אנשים במצוקה ושל אופוזיציה מטומטמת זהו שיקול מוסרי והגיוני. ממש לא פוליטי. הליכה עם חבריך לקואליציה זה מגונה. כניעה וויתור על עמדותיך בגלל לחץ של אופוזיציה חדלת אישים בשילוב עם ארגוני טרור, זה צעד נעלה.

כתבתי לא פעם שתפיסה שמאלנית ו/או חילונית נוטה לראות את המוסר כעניין רגשי. לשיטתם המוסר הוא בלב. לעומת זאת, ימין ותפיסות דתיות רואות את המוסר כערכים ולא כרגשות. ערכים הם חלק מההיגיון והשכל שלנו, ודרך הטיפול בהם היא באמצעות חשיבה ולא באמצעות פסיכוזה אמוציונלית. לא כל מה שהלב שלך אומר זה צו המוסר. להיפך, פעמים רבות הוא מטעה אותך ומוביל אותך לדרכים בלתי מוסריות בעליל. כעת תוכלו לראות שלא מדובר בניתוח אקדמי תיאורטי, כפי שהאשימו אותי לא פעם. כעת תוכלו לראות בקלות שזהו שורש הוויכוחים כולם, ושיש לוויכוח הזה השלכות עצומות בכל תחום בחיינו.

לקבוע את גורלה של מדינה, ושל חבלי ארץ שלמים בתוכה, בגלל כמה עשרות אנשים אומללים (שחלקם גופות), זו איוולת אמוציונלית. התמונות והדימויים של חטופים נמקים במנהרות ודמעות בני המשפחה מעוררות מטבע הדברים רגשות חזקים. אבל זו לא הדרך לקבל החלטות, בטח לא של מדינאים. במבט של מדינה לא ממשכנים גורל של חברה בגלל כמה חטופים ובני ערובה. לא נכנעים לארגון טרור רצחני ונותנים לו חיים חדשים בגלל שהוא מחזיק בבני ערובה שלנו. במבט הגיוני לא משחררים ולו טרוריסט אחד עבור מאה גופות. גם לא עבור בני ערובה חיים. עם טרוריסטים לא מדברים אלא דרך כוונות הרובים. אחרת המסקנה שלהם שרק מתחזקת עם השנים היא שאיתנו מה שהולך הוא רק טרור ואלימות אכזרית. מדיניות שמבוססת על היגיון מוכנה להתעלם ממצוקה נפשית ומסערת רגשות, אם המצב מצריך זאת.

כל השיקולים ההגיוניים הללו מעומתים חזיתית עם הרגשות ששוטפים אותנו מכל עבר. מי יכול לעמוד מול אם בוכייה של חטוף שמסיתה נגד כל מי שזז עם דמעות (אמתיות ומובנות מאליהן) בעיניה? מי יכול לתת לה לומר את מה שעל ליבה אבל לפעול בהיגיון ולא מתוך כניעה לשטיפת המוח הפסיכוטית הזאת? ביבי גילה עמידות ראויה להערכה רבה עד היום (אין עוד מישהו שהיה יכול לנהל מלחמה במשך שנה ורבע למרות כל הלחצים המטורפים הללו מבית ומבחוץ), אבל כעת נראה שגם הוא נשבר (מניח שגם בזכות טראמפ).

התקשורת היום עסוקה כמעט אך ורק בהכנות לקראת הרגע הגדול. מראיינים רופאים ופסיכולוגים ועו"סים על ההכנות המדוקדקות לקראת שובם של החטופים. ההתרגשות בשיאה וכולם עוסקים ברגשות ושוב ברגשות ושוב ברגשות. ימים שלמים מבוזבזים על הקרנבלים האמוציונליים וחסרי הערך הללו, וזאת בעיקר כדי להסיט את דעת הקהל משיקולים הגיוניים. החברה שלנו בהתמוטטות מוחלטת. כולם השתגעו. ההיגיון נדרס על ידי הרגש בתאונת פגע וברח.

חשוב לי להבהיר שיכולות להיות עמדות אחרות ביחס לעסקה (אם כי איני מצליח לראות את ההיגיון שבהן). אבל עמדות יש לבסס על טיעונים. איני מבקר כאן את עמדתם של אלו התומכים בעסקה, אלא את דרך ניהול הדיון לגביה. טענתי היא לא נגד העמדות אלא נגד היעדר הטיעונים ובעיקר נגד חוסר המוכנות להתייחס לטיעונים.

הבאתי כאן בעבר את הלצתו של דב סדן שאמר שהאדם הבא שיעשה מהפכה בעולם יהיה אורתופד יהודי. יהודי מפני שמהפכנים הם בד"כ יהודים. אבל למה אורתופד? סדן הסביר שזה מפני שהיהודי הראשון שעשה מהפכה בעולם היה אברהם (ואולי גם משה), שקרא לנו להשתמש בראש ("שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"). היהודי הבא שעשה מהפכה בעולם היה אותו האיש (ישו), שקרא לנו לשים את הלב במרכז. הבא היה מרקס שאמר שהכל בבטן. אחריו בא פרויד שהסביר שהכל מתחת לחגורה. כלומר התחלנו בראש, ירדנו ללב, ואז לבטן ולבסוף עוד יותר למטה. הצעד הבא יהיה כנראה לכיוון כפות הרגליים, כלומר לאורתופד. זהו ביטוי מליצי לייאוש מהשכל והשתלטות האמוציות שמאפיין כל כך את העולם המטורף שלנו.

החשיבה ההלכתית והתורנית מלמדת ומרגילה אותנו להפריד בין המוח ללב. אנחנו לומדים לשקול שיקולים קרים והגיוניים גם במקום שהלב זועק נגדם. אחרי הכל אפשר וראוי גם להתחשב בלב, אבל החלטות מקבלים בראש ולא בלב. לפעמים הגישה הזאת מגיעה לאבסורדים ולקור מוגזם שמתעלם מהמצפון, כנראה מפני שמזהים אותו בטעות עם הרגש. אבל המצפון אינו רגש אלא חלק מהשכל (זהו הכלי שנותן לנו את הנחות היסוד המוסרית, הערכים שלנו). בטור 655 עסקתי באינטלקטואליזם החרדי, שמתנתק לגמרי מחשיבה ישרה וממצפון, ומעלה טיעונים לוגיים שניחנו בעקביות לוגית נטולת כל היגיון. כמו מערכה למדנית שיכולה להיות מנותקת לגמרי מהשכל הישר אבל בנויה לתלפיות עם מורכבות לוגית מפוארת. זו אינה אלא הקצנה בעייתית של דרך התנהלות שכשלעצמה היא ראויה ונכונה: לשים את השכל ולא את הלב במוקד. כבר לפני הרבה שנים, בספרי שתי עגלות, כתבתי שזה מה שהמסורת שלנו מלמדת אותנו. לפעול מהראש. הייאוש מהשכל שמוביל במאה השנים האחרונות לרוח העיוועים הפוסטמודרנית ממש מובנה בחשיבה החילונית והשמאלנית (ניטשה כבר ניבא זאת), גם בחלקים בחברה שלנו שאינם מגדירים עצמם כפוסטמודרניים. כיום ברור יותר מתמיד עד כמה זה הזוי ומזיק, ועד כמה חשוב לאמץ את האלטרנטיבה הדתית וההלכתית השפויה, לא בגלל תכניה אלא בגלל המתודה שלה.

אנשים חושבים שדתיות היא בדרך כלל אמוציונלית. אין לכם טעות גדולה מזו. דווקא החילוניות היא אמוציונלית ברוב המקרים. הדתיות (לפחות היהודית, אבל לא רק היא) דווקא מאופיינת בחשיבה הגיונית קרה ושקולה. בדקו את העמדות ביחס לעסקת שליט וביחס לעסקה כיום ותוכלו לראות את הקורלציות באופן צלול וברור: רבנים והציבור הדתי (ולא החרדי. אותם לא ממש מעניין מאומה מלבד התקציבים שלהם) הם אלו שמתנגדים, והחילונים והשמאל תומכים. לא בכדי מאשימים אותם שאין להם לב. הטענה הנכונה יותר היא שהם לא מתנהלים לפי הלב אלא עם השכל, וטוב שכך. נראה שהמחסום האחרון שיכול להציל אותנו מהאמוציונליות החילונית-שמאלנית שמובילה אותנו לאבדון היא הקור ההגיוני הדתי וההלכתי. אבהיר שוב שאיני מדבר כאן על התכנים של ההלכה והתורה אלא על צורת ההתנהלות והחשיבה שלה.

לצערי בשנים האחרונות האמוציונליות הזאת קונה שביתה גם בצד הדתי והימני (קיומיות ורגש במקום מחויבות וחשיבה רציונלית). זוהי כניעה נלוזה ומחפירה לרוח הזמן, אבל עדיין דומני שהבחנה בין הצדדים מאד ברורה. קשה להשתחרר מהרושם שהוויכוחים שמתנהלים (בעצם לא מתנהלים) כיום הם לא בין עמדות מנוגדות, אלא עימות בין שכל לבין רגש. לא מדובר על ויכוח בין חכמים לטיפשים, אלא בין אלו שמתנהלים לפי השכל לאלו שמתנהלים על פי הרגש. קשה מאד לנצח רגש מפני שהוא סוער וחזק, הגם שהוא שטחי ומטעה ובדרך כלל ממש מטומטם. לכן השכל הקר, המאוזן והשקול, לא באמת מהווה יריב שקול ולא באמת יכול לו. לא בכדי דב סדן מתאר את ההתדרדרות מהשכל ללב ולבטן עד לאברי ההולדה. זו לא רק התדרדרות במובן של המיקום אלא גם במובן המהותי. קשה להתנהל על פי השכל. זה קר ולא ממש מלהיב. הרגש הוא חייתי, חי פועם ובועט. הוא חייתי גם בעוצמות ובחיות שבו, אבל גם באיכות ההתנהלות שהוא מכתיב.

זהו לדעתי יסודה של הפסיכוזה שמגיעה לשיאים בימים אלו. הייאוש ממלא אותי ולצערי איני רואה מה ניתן לעשות כאן, חוץ מאשר לזעוק שוב ושוב את צעקתו של ההיגיון כנגד מגיפת התבואה המשוגעת וסערותיה. אה, ולא לשכוח לרשום לעצמי על היד מבעוד מועד: "אני שפוי".