רצח על כבוד המשפחה: מבט על קשרים בין דת לתרבות (טור 712)

בס"ד

רצח על כבוד המשפחה נעשה בדרך כלל כתגובה על פגיעה בכבוד ובסמכות המשפחתית. התנהגות מינית מתירנית, לבוש בעייתי בעיני החברה והמשפחה, או סתם אי ציות לסמכות המשפחתית. התופעה הזאת מצויה בתפר בין דת לתרבות, ויש בנותן טעם לבחון אותה בפריזמה הזאת.

רקע

בשנת 2017 התפרסם שברמלה התרחש רצח על כבוד המשפחה. נערה ערביה נוצרית הייתה בקשר עם צעיר מוסלמי, ובני משפחתה (הנוצרים) רצחו אותה על רקע זה. מדובר במשפחה נוצרית ולא מוסלמית, ודווקא זה עורר אצלי הרהורים שונים על היחס בין דת לתרבות.

בעקבות הכתבה, ניסיתי לחפש נתונים על היקף התופעה בין ערבים נוצרים לעומת ערבים מוסלמים, בישראל או בכלל, ולא מצאתי. בוויקיפדיה ובסיכום נתונים באתר מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצאתי התעלמות מוחלטת מהשאלה הזאת, ותמהני אם זה מקרי. כך או כך, די ברור שהתופעה הזאת מייחדת בעיקר (גם אם לא רק) ערבים. המקרה הנ"ל היה אצל נוצרים, כך שכנראה לא מדובר רק על מוסלמים. ידוע שהתופעה קיימת גם אצל דרוזים. הפנייה מעניינת מצאתי בוויקיפדיה שם (הערה 27), למאמר של אנתרופולוגית נורווגית בשם אוני וויקאן, שטוענת כי מקרים של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה דווחו גם בקהילה היהודית בתימן. כלומר זה חוצה דתות, ונראה כעניין ששייך יותר לתרבות מאשר לדת ולהלכה.

אין צורך לומר שעונש מוות על נואף ונואפת בהלכה גם הוא נכלל בגדר זה. הרי גם שם הורגים אנשים על רקע מתירנות מינית. אמנם כיום העונש ההלכתי הזה אינו מיושם למעשה (כמו כל עונשי המיתה), אבל קשה לומר שאנחנו כיהודים חפים מהתפיסות וההתנהגויות הללו. אני מניח שרוב היהודים הדתיים יאמרו לכם שכשיבוא המשיח ויחזרו עונשי המיתה (במהרה בימינו אמן), יחזור גם העונש הזה בכללם. כלומר המצב העכשווי הוא מקרה בעלמא.

אצל הערבים המצב העכשווי קרוב יותר למצב האוטופי (לא בטלה שם סנהדרין, ולכן הם יכולים לבצע את כל חובות הדת שלהם ללא מגבלות פורמליות). ואכן, בכמה ממדינות ערב (כמו בירדן למשל) יש הקלות בעונש או אפילו פטור גמור לרוצח על רקע כזה. אגב, הטענות הן שגם בישראל יש הקלות כאלה, גם אם לא במסגרת החוק הרשמי. המשטרה מוכנה למסור את הדיון במקרים אלו (כמו בגאולת דם, עבירה שרקעה דומה) לנכבדי החברה המקומית ו/או להגיע לפשרות ולהסכמים, במקום לאכוף את החוק ולענוש את הרוצחים ומזמיני הרצח. זה כמובן לא עולה על הדעת בשום עבירה אחרת, ובטח לא רצח. אולי ביגמיה היא מקרה דומה, ושימו לב שגם שם מדובר בעבירה אידאולוגית על רקע מוסכמות תרבותיות שונות. אגב, גם עבירות אצל חרדים (ולא רק אי גיוס. גם הסתה, התערבות בעלי תפקידים רבניים בפוליטיקה, קריטריונים לא שוויוניים ומפלים, היעדר השכלת יסוד, נפוטיזם במינויים, אמות מידה מינימליות של מינהל תקין במערכת החינוך ובכלל, מעמד נשים וכדומה) לפעמים זוכות ליחס מיקל בגלל ההנחה שזה עניין תרבותי פנימי של שבט האינדיאנים ההוא.

הגדרת התופעה

אתם ודאי תתהו כיצד להתייחס לרצח של בנות זוג על ידי יהודים. הרי יש לא מעט מקרים כאלה גם בינינו. לצורך הדיון שלנו, חשוב לבדל את התופעה הזאת. אותה אנתרופולוגית נורווגית עמדה על כך שרצח על כבוד המשפחה אינו מוגדר כרצח בדם חם על ידי בן הזוג. להיפך, זהו רצח אידאולוגי בדם קר מתוך תחושת חובה, שהמשפחה (ולאו דווקא בן הזוג) מזמינים אותו. הרוצח, שהוא לפעמים בן משפחה ולפעמים זר, עושה זאת מתוך אידאולוגיה, ולפעמים הוא עצמו ממש לא רוצה בכך (בבחינת "אל תאמר אי אפשי…"). אגב, גם כשיש ענישה על רצח כזה, במקומות מסוימים היא ניתנת לפעמים לבן משפחה אחר ולאו דווקא לרוצח, שכן האשמה היא על המשפחה.

לכן רוב ככל מקרי הרצח של בנות זוג בין יהודים ששמעתם עליהם אינם נכללים בקטגוריה הזאת. אלו נעשים מתוך כעס וקנאה וללא תכנון מראש, והם לא מתבצעים על רקע אידאולוגי, בטח לא חברתי. כלומר אין גיבוי חברתי ומתן לגיטימציה לתופעה הזאת, מה שבהחלט קיים בחברה הערבית. אין צורך לומר שדם חם הוא תופעה כלל עולמית, ומעשי אלימות מתוך דם חם קיימים בכל התרבויות (ראו למשל מעשי רצח בין נהגים בכביש ועוד). בלי להיכנס לשאלה איזו מבין שתי התופעות הללו חמורה יותר (יש צדדים לכאן ולכאן), בהחלט יש לי עניין לבחון את עניין הרצח על כבוד המשפחה ואת משמעויותיו.

מעשה שהיה

בקיץ אחד לפני לא מעט שנים, היינו בנופש בצימר ולידינו שהה זוג מבוגר. דומני שדרוזי (כבר איני בטוח). מדובר באיש משכיל ומעניין (הוא היה מפקח במשרד החינוך) ויצא לנו לשוחח על כל מיני עניינים. היה ממש מרתק. בין היתר, שאלתי אותו לגבי רצח על כבוד המשפחה (שכאמור קיים גם אצל דרוזים). הוא הסביר לי בנועם שמדובר במנהג ערבי קדום שאינו קשור לאסלאם ולדת בשום צורה. זהו מנהג שמיובא משבטים במדבריות ערב, ונותר אצלם כנוהג תרבותי שמשוקע במנהגיהם, ועם הזמן נטמע בתוך הנורמות הדתיות. זאת למרות שכיום רבים תופסים זאת כנורמה דתית.

מושכל ראשון

במושכל ראשון, היה לי ברור שהוא עוסק בתעמולה. דבריו הזכירו לי כל מיני אפולוגטיקנים מטעם היהדות שמסבירים לכולנו שדרכיה דרכי נועם, ושאנחנו המצאנו את שוויון האישה ואת הדמוקרטיה, את כבוד האדם (כל אדם באשר הוא) את ההליכה אחר הרוב ואת המוסר, וכל התופעות שיש כיום הן במקרה הרע חריגות שאינן קשורות להלכה ולדת (כי אלו כמובן מושלמות מוסרית וחברתית). האלימות אין לה מקום במחוזותינו כידוע, וכל אלו שנוהגים כך הם סתם גידולי פרא. בכל אסיפה בין דתית תוכלו לשמוע נאומים חוצבי להבות בכיוונים אלו, ולפעמים אני חש שאלו שנושאים אותם אפילו באמת מאמינים בתעמולה הזאת. לכן קשה לי להאמין לאדם שמייצג דת או אמונה כלשהי בעיני אנשים שלא שייכים אליה. במקרים רבים הוא משקר במצח נחושה, וכמובן רואה בזה מצווה רבה של קידוש השם (ומניעת חילול השם). יש כאלו שכבר שכחו שמדובר בשקר, או ששכנעו את עצמם שכל מה שלא מתאים לאג'נדה שלהם הוא סתם השפעות זרות ולא מהותי לדתם המושלמת.

ומושכל שני

אבל במושכל שני, חשבתי לעצמי, הרי אסור להיות 'כנסייתי' (במונחי הטור הקודם). תמיד כדאי לשקול אולי בכל זאת יש ממש בטיעונים ובתזה שנראים לי כל כך מופרכים ולא משכנעים. האם לא ייתכן שבאמת אין במקורות ההלכה המוסלמיים והדרוזיים בסיס לרצח על כבוד המשפחה או גאולת דם? האם לא ייתכן שאלו באמת נשאבו מהתרבות הסובבת ונטמעו בתוך התפיסות והנורמות הדתיות? האם לא צפוי ומובן מאליו שנורמות תרבותיות בחברה מסורתית משתמרות חזק יותר ובסופו של דבר נטמעות בתוך הנורמות הדתיות?

בחזרה אלינו

מיד לאחר מכן חזרתי אלינו וחשבתי שבעצם אין סיבה לחשוב שגם אצלנו לא קרו דברים כאלה. האם בהלכה שלנו לא השתרבבו כל מיני נורמות שנשאבו מהסביבה ונטמעו בה? כיום הכל נראה לנו חלק מההלכה ודבר ה'. הכל מקודש, ואנחנו לומדים את ההלכה כולה בבית המדרש במסגרת לימוד תורה. אבל בעצם ההלכה היא ערבוב של נורמות שירדו מלמעלה עם תוספות (בדרך של פרשנות, דרשות, או תקנות וגזירות דרבנן) שהוסיפו חכמי הדורות. סביר מאד שתוספות אלו מושפעות מהנורמות המקובלות באותה סביבה שבה פעלו אותם חכמים. בסביבה שבה רואים נשים, או גויים, בצורה מסוימת, אין סיבה שהחכמים לא ילמדו בדרשה או בפרשנות מפסוק כלשהו שדין כלשהו לא נוהג כלפי נשים או גויים. זוהי דוגמה להשפעה תרבותית שנכנסת לתוך ההלכה.

במנהגים זה ודאי מה שקורה. שם זה אפילו לא צריך לעבור דרך דרשות או פרשנות. מנהג כל עניינו הוא במכניזם הזה של שילוב נורמות תרבותיות הנוהגות אצלנו והטמעתם לתוך המסגרת ההלכתית המחייבת. כך מנהגי קרקא נכנסו דרך הרמ"א לשו"ע, והפכו במין הוקוס פוקוס להלכה שמחייבת את כולנו. המהדרין אפילו ימצאו בהם ממדי עומק נשגבים שהתגלו לנו במעמד הר קרקא. חשבו על נגיעת נידה בס"ת, או על כניסת נשים בהריון לבית העלמין ושאר כישופים ומגיה מעשית. להערכתי, כל זה משקף יחס כלשהו לנשים ולמצב הנידות, אבל איכשהו נתפס כיום כעיקרון דתי מקודש. אל תשכחו שמי שעובר על כך פועל נגד השו"ע רח"ל. צאו וראו כמה רבנים וקהילות מוכנים ליהרג כדי שנשים לא תרקודנה עם ספר תורה בשמחת תורה. אין לכך בדל מקור וגם לא זנב היגיון, אבל זה נחשב אצלם לעיקר אמונה של ייהרג ואל יעבור. שלא לדבר על ל"ג בעומר המקודש שכל כולו הידבקות עילאה בקוב"ה ואורייתיה (כדאי לקרוא דברי טעם שכתב הרב נאבת על העניין)[1].

אבל זה רק לגבי מנהגים. שם זה גופו המכניזם שעליו אני מדבר, כלומר הכנסת נורמות תרבותיות לתוך ההלכה. מה תאמרו על צירוף נשים למניין? לזה כבר יש מקורות בראשונים, אבל לא באמת בתלמוד ובחז"ל (ראו על כך בטור 510, 598 ובמאמרו של הרב גולינקין כאן). די ברור שמדובר בתפיסה מסוימת של נשים באותה עת, שבהחלט יכולה להיות פרי זמנה ומקומה, ואין בה שום קדושה. לכן גם אין שום חובה לשמר אותה בעידן שבו התפיסות השתנו. ההתייחסות המקובלת היא כמובן ששינוי התפיסות הוא עצמו בעיה דתית שהרי זה נגד ההלכה. ההנחה היא שההלכה היא שעיצבה את התפיסות, בעוד שאני חושד שהסדר היה הפוך: הנסיבות והתרבות עיצבו את ההלכה.

יש גם עקרונות הלכתיים שיש להם מקור ברור בחז"ל, אבל הם עצמם אומרים שזה עניין של נורמה חברתית (כמו עליית נשים לתורה מטעם 'כבוד הציבור' למשל). או לימוד תורה לנשים שבתלמוד תוכלו למצוא התייחסויות חמורות ביחס אליו, מה שכיום מוטל בשולי הדרך ההלכתית אפילו בעולם החרדי. ועדיין כמובן נוטרי החומות מסבירים לנו שכל אלו הם עקרונות מקודשים, ושגם אם נדמה לנו שבימינו אין פגיעה בכבוד הציבור טעות היא בידינו. ההנמקות החז"ליות הן מקודשות ונצחיות, ממש כמו פסוקי התורה. ראו בעניין זה גם את דבריי על דיני ניהול הקהילה שנכנסו לתוך השו"ע והפכו לחלק מההלכה על לא עוול בכפם (ראו למשל בסוף טור 448 ועוד).

ומה לגבי כל התקנות והגזירות דרבנן? בטורים 582 – 583 הראיתי שלא מדובר בחלק מהתורה אלא בנורמות שחכמים מצאו לנכון לקבע אותן כהלכה מחייבת. אין להן שורשים נשגבים בעולמות העליונים, אלא מדובר בשיקולים ארציים לגמרי. שם בוודאי תוכלו למצוא השפעה חזקה של נורמות שתלויות בזמן ומקום.

ומה תאמרו על דינים דאורייתא שנלמדים מדרשות או פרשנויות לפסוקים, כמו פסול נשים לעדות ולדיינות (ראו בטור 70, בסדרת הטורים 475 – 480 ועוד)? האם זה לא מבוסס על תפיסה או מעמד כלשהו שהיה לנשים בזמן חז"ל, שבגינו נראה היה להם מובן מאליו לדרוש דין כזה מפסוקים? וכך הוא לגבי דרשות שונות בנושאים שונים. הדבר נטוע בהבנת מנגנון הדרשה ההלכתית.

כדי להבין את הקטגוריה האחרונה, עלינו לזכור שדרשות לעולם רוויות בתפיסות של הדרשן. טלו כדוגמה את הדרשה " 'את ה' אלוהיך תירא' – לרבות תלמידי חכמים". בטור 647 הראיתי שההרחבה לתלמידי חכמים מבוססת על סברתו של הדרשן. התורה כותבת את המילה "את", אבל לא אומרת לנו את מה לרבות. אז איך הדרשן מחליט? לפי הגיונו וסברתו. הכי הגיוני בעיניו הוא לרבות ת"ח. כך גם לגבי פסול נשים לעדות שנלמד מ" 'ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ' – אנשים ולא נשים". זהו כמובן מדרש ולא פירוש פשטי, שכן האנשים כאן אלו בעלי הדין, ובכלל בתורה כשכתוב אנשים הכוונה גם לנשים. הקשיים הללו מחדדים את העובדה שהדרש להוציא נשים מעדות הוא מגמתי. הדרשן חשב שכך ראוי ונתלה בפסוק הזה כדי לדרוש זאת. בכל מקרה, גם בלי הקשיים, יכולתי לומר אנשים למעט קטנים, למעט גויים (אתם קרויים אדם), או שולחנות, טייפים, עדויות בכתב וכדומה. ההחלטה למעט נשים היא של הדרשן, וקשה להימנע מהפרשנות שהחלטתו תלויה גם בתפיסותיו את הנשים, את החברה ואת תפקידן בחברה.

במאמרי לשורש החמישי הסברתי הסברתי שאין דרשה הלכתית בעולם שלא רוויה בסברות של הדרשן, ולכן הכלל שלא דורשים טעמא דקרא לא נאמר על דרשות אלא רק על פרשנות פשטית לפסוקים (ראו על כך בטור הבא). אם כן, הדרשות הן ערוץ שרק מתבקש שייכנסו דרכו השפעות תרבותיות לתוך ההלכה. ושימו לב, מדובר בהלכה דאורייתא במקרה זה.

למה זה כל כך מפתיע?

מבט כזה מאד מרתיע אנשים בתוך העולם הדתי והחרדי, וגם אותי עצמי. לא רק בגלל ההשלכות המתבקשות, כלומר עיצוב יחס שונה וממעט לאותן השפעות תרבותיות, וריקונן מממד הקדושה שמלווה את ההלכה מבחינתנו. אבל זו אינה כל התמונה.

אנחנו תמיד מתקוממים כשבאים חוקרים או סתם אנשים מבחוץ ומסבירים לנו כיצד התפתחו המנהגים וההלכות שלנו. מבחינתנו הם לא התפתחו אלא ירדו מהשמים. אנחנו נוטים לכפור בהשפעות זרות של הסביבה. יהודי מפוכח יודע שהדברים אכן התפתחו לאורך הדורות, אבל בתודעה שלנו הדברים נוצרים באופן אורגני ואוטונומי וההשפעות מבחוץ, גם מבחינת מי שמודע לקיומן ומודה בכך, רק מגלות לנו את רצון ה' מאיתנו. אחרי שהדבר נוצר הוא הופך קדוש כמו כל ההלכה, בבחינת קמא קמא בטיל. בו בזמן, יש לנו בהחלט מוכנות לתאר דתות ואמונות אחרות בצורה מחקרית-אובייקטיבית שכזאת. שם ברור לנו שכל הלכה היא תולדה של צורך, השפעה כלשהי, משהו אנושי ועראי לגמרי, שיכול היה להיות אחרת. בקיצור, יש לנו נטייה להתייחס לאחרים במבט מחקרי אבל לעצמנו במבט מפרגן ואינהרנטי.

בטור 620 עמדתי על התופעה הזאת ביחסנו לנורמות וטקסים בריטיים. שם גם הזכרתי את ספרו המגוחך והילדותי של הרצי"ה קוק ובו הערות שלו על הברית החדשה (פרק לדוגמה מתוכו פורסם בהתלהבות בגיליון א של צהר). מדובר בביקורת מטופשת על פסוקים בברית החדשה, שבהם הוא חושף עמדות בעייתיות, סתירות (לפעמים הוא מראה שזה נגד הקצות). הסברתי שביקורת דומה על מקורות שלנו הייתה מגלה בעייתיות לא פחותה, אבל אנחנו איננו רואים זאת. מבחינתנו הכל קדוש ויש לנו תירוצים ויישובים לכל דבר. גם לנוצרים בוודאי יש, אבל אצלם זו כמובן אפולוגטיקה, ולמהדרין תולדה של השפעות פגאניות (מה שאצלנו כמובן לא תמצאו בכלל).

טלו כדוגמה את השילוש הקדוש שלהם, האב הבן ורוח הקודש. זוהי ממש עבודה זרה, לא? ומה לגבי השילוש שלנו, "קוב"ה ישראל ואורייתא חד"? מה פתאום?!, זהו עיקרון קבלי נשגב, עמוק ומופשט. טוב, תאמרו, אצלנו זה רק משל ולא תיאור ממשי (אם כי באוזניי שמעתי לא פעם שבקבלה זהו תיאור עובדתי וממש לא משל). משום מה אנחנו בוחרים להתעלם מכך שגם אצלם יש פרשנויות רבות ומגוונות לשילוש. סתם, אני תוהה, מהי בכלל המשמעות של האמירה ששלושת אלו הם אחד? יש לזה בכלל פירוש פשוט? פרשנויות שונות רק מתבקשות לאמירה כזאת, גם בלי הצורך באפולוגטיקה. סתם בגלל שקשה לייחס לה מובן ברור. אבל היחס שלנו אל עצמנו הוא מפרגן ואמפתי ולאחרים אנחנו מגלים יחס ביקורתי (ראו בטורים 517 ו-571 על חוקי מיכי שמשקפים שניות דומה).

בטור 647 עמדתי על אותה שניות ביחס למדע. המדע חוקר את כל התופעות בעולם, אבל חש מאד לא בנוח כשמתחילים לחקור אותו באותם כלים. לקהילייה מדעית אין סוציולוגיה כמובן. רק לכל האחרים יש, והסוציולוגים יחקרו אותם. כידוע, יש בישראל המון עדות: מרוקאים, עיראקים, תימנים, טריפוליטאים, אתיופים ועוד, אבל אשכנזים אינם עדה (שמעתם פעם על העדה ההונגרית, הגרמנית, או הפולנית?). באותו טור עמדתי על הדילמה שהתעוררה במדעי החברה (אנתרופולוגיה וסוציולוגיה) האם עדיף לשמור על ריחוק מדעי מהאוכלוסייה הנחקרת או לחיות בתוכה ולהבין את הלך מחשבתה מבפנים. כך או כך, ברור שיש הבדל גדול בתפיסה ובתיאור של התופעה אם אתה מתבונן עליה מבחוץ או מבפנים. לכן ההבדל בין ההתייחסות שלנו לאחרים ולעצמנו הוא תופעה פסיכולוגית מובנת לגמרי, אבל כשעוברים את גיל הילדות כדאי להיות ערים אליה ולנטרל הטיות שנובעות ממנה.

מסקנות

אכן אכן מנטרלים את ההטיות שתיארתי, וכך ראוי לעשות, ישנן מסקנות שמתבקשות מהתמונה הזאת. גם בהלכה שלנו יש מרכיבים שיסודם בהשפעות תרבותיות שונות, חלקן מבפנים וחלקן מבחוץ. מרכיבים אלו אינם קדושים ולא מחייבים (למעט במקרים שיש מניעה פורמלית לשנות אותם, כמו דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו), ובהחלט שווה לשקול האם הם רלוונטיים ונכונים במציאות חיים ובתרבות שונה. זה קיים גם אצלנו ולא רק אצל המוסלמים והפגאנים. כך אולי אנחנו עושים, אבל לא בהכרח כך ראוי לעשות. זהו הרגל ולא בהכרח חובה.

בה במידה, מבט חילוני על היהדות רואה את כולה ככזו (כמו שאנחנו רואים מוסלמים או נוצרים). גם כאן יש הטיה. מבט נכון צריך לשקלל את המבט מבחוץ עם המבט מבפנים. יש התפתחויות אינהרנטיות ואורגניות ויש השפעות זרות, גם אצלנו וגם אצל אחרים. אסור לתת שליטה רק למבט חיצוני (הטעות של החילונים) וגם לא רק למבט פנימי (הטעות של הדתיים). צריך להבין שגם אם הגענו למסקנה שלתורה יש בסיס אלוהי והיא ניתנה לנו ממרום (מה שחילונים לא מקבלים), עדיין לא יימנע שהתערבו בתוכה רכיבים שהם השפעות חברתיות ותרבותיות שונות, מבחוץ או מבפנים. חשוב להבחין בין אלו ולבין החלק האורגני, אם כי לא תמיד קל לעשות זאת, שכן יש לכך השלכות חשובות.

אם אשוב להתחלה, איני יודע אם רצח על כבוד המשפחה הוא נורמה דתית מקורית באסלם, או שזוהי השפעה תרבותית. אבל אין לי שום ודאות שהטענה שזוהי השפעה תרבותית היא מופרכת. להיפך, העובדה שזה קיים במזרח בכלל, ולאו דווקא אצל מוסלמים, מאד מחזקת את העניין. ניתן כעת לחזור לשאלת עונש המוות לנואף ונואפת בהלכה. האם גם כאן יש השפעות תרבותיות? כאן לא מדובר על דרשה אלא על פסוקים מפורשים. הלכה כזאת קשה יותר לתלות בהשפעות תרבותיות, לפחות אם הגענו למסקנה שהתורה מן השמים. ועדיין, אנחנו יודעים שחכמים רוקנו מתוכן בצורות שונות (פרשנויות, דרשות, תקנות) גם פסוקים מפורשים, כמו בן סורר ומורה, עיר הנידחת, עין תחת עין, ואפילו ביטול עונשי המיתה (גם כשהם נהגו, המשנה אומרת שסנהדרין שהרגה אחת לשבע שנים נקראה חובלנית, שכן בפועל ההלכה עוצבה כך שקשה מאד להגיע למצב שיש חיוב מיתה על אדם).

השאלה היא האם כשיבוא המשיח ותחזור הסנהדרין, יחזרו עונשי המיתה? האם נחזור להרוג נואף ונואפת? או שמא נבין שאנחנו חיים בתרבות אחרת וכיום זה לא רלוונטי. נעשה כמו שעשו חכמינו בעבר. ככלל, איני נוהג לענות לשאלות כאלה, שכן ניתן לענות עליהן רק כשחיים את המציאות שבה מדובר. רק אז אפשר להבין האם זה באמת נכון או לא (ראו על כך בטור 669 ועוד). אני יכול לומר שלפחות ברגשותיי כיום אין לי שום רצון שזה יחזור. אבל אולי כשאחיה אז אבין שזה כן ראוי וכן נכון לפעול כך (כמו שכתבתי בטור 412 לגבי הקורבנות).

[1] רק הערה אחת, הוא כותב שאין לו ענין להיכנס לדיון על הפגאניות שבדבר, והוא מדבר רק על ממד הקדושה המומצא והדתיות החלולה שמשתקפת דרכו. לדעתי זה אותו דבר. פגאניות היא מתן קדושה לדברים חלולים וחסרי משמעות ומקור. נהייה אחרי קדושה מזויפת, שבמקרים רבים באה במקום קיום של מה שיש לו ערך (אבל אינו מלווה באקסטזה דקדושה ובמאבקי כוח פוליטיים איזה מקום וזמן יינתן לאדמו"ר שלי, רצוי שיהיה נואף ופושע כמו ברלנד, בהדלקה הקדושה של מירון).