אפליה או צדק?

נקודת המוצא היא שאדם יכול לגבות איזה מחיר שהוא רוצה ממי שהוא רוצה. הוא לא מוסד ממלכתי שמחויב בשוויון. מי שלא רוצה בעסקה שלא ייקח אותה.

אבל מעבר לזה, לדעתי, יש כאן בלבול בין אפליה פסולה לבין הבחנה עניינית. שוויון אינו ערך מוחלט כשלעצמו, אלא הוא דרך פעולה של ברירת מחדל. כאשר אין לי טעם או סיבה להבדיל בין אנשים לעניין מסוים, ברירת המחדל היא להתייחס לכולם בצורה שווה. אולם, כאשר כן יש לי טעם ענייני להתייחס בצורה שונה, אני יכול ליישם אותו ללא חשש, שהרי הוא אינו מתנגש בערך כלשהו.

אפליה פסולה מתרחשת כאשר מבחינים בין אנשים על בסיס קריטריונים שאינם רלוונטיים (כמו עצם הזהות המגדרית, הנטייה או המוצא) ביחס לשירות הניתן. לעומת זאת, במקרה שאתה מתאר, הדרישה לתשלום גבוה יותר אינה נובעת מעצם היותם בנים, אלא מכך שהטיפול בהם דורש מאמץ, בלאגן, זמן וטרחה כפולים.

הכלל הוא כזה: אם ההבחנה היא על בסיס מגדר כשלעצמו – זה אכן בעייתי. אבל אם ההבחנה היא על בסיס קריטריונים רלוונטיים (כמו רמת ההשגחה והטרחה שהשירות דורש), והתוצאה של יישום הקריטריונים הללו יוצאת עם קורלציה למגדר (במקרה זה, רוב או כל הבנים) – זה בהחלט יכול להיות בסדר גמור. כשיש שיקול כלכלי אמיתי, או כשהדבר גורם לטרחה ופגיעה עודפת בנותן השירות, זוהי סיבה עניינית שמאפשרת יחס שונה. אין שום היגיון מוסרי לדרוש מבתך לעבוד כפול ולתת שירות קשה הרבה יותר באותו מחיר, רק בשם סיסמה ריקה של "שוויון". שוויון אמיתי אומר שכל אחד משלם לפי כמות המאמץ והמשאבים שהוא דורש מהמערכת.

עדיין לא נכון להכריז על "מחירון לבנים ומחירון לבנות". הדרך הנכונה היא להגדיר מחירון המבוסס על צרכים או התנהגות (למשל: תעריף רגיל, ותעריף לילדים הדורשים "השגחה מוגברת" או מתקשים במסגרת רגועה), גם אם בפועל הקריטריון הזה "ילכוד" בעיקר את הבנים.