הרמח״ל נגד עולם הישיבות

א. מתודולוגיה מול "לומדעס":

לדעתי, ספרי מתודולוגיה ולוגיקה (כמו "דרך תבונות" ו"ספר ההיגיון" של הרמח"ל, או ספריי שלי על לוגיקה תלמודית) הם בגדר "מכשירי מצווה" שמסייעים ללימוד התורה, אך אינם הלימוד עצמו. מודעות לחוקי הלוגיקה והיקש יכולה לחסוך טעויות רבות ולמנוע חוסר מיצוי של החומר הנלמד. עם זאת, אינני מאמין שאפשר להפוך ללמדן רק על ידי לימוד קורס או שינון כללי מתודולוגיה; המיומנות נקנית מתוך התגוששות עם החומר וניתוח הסוגיות עצמן. יתרה מזו, לא נכון לגבש לעצמך מתודות נוקשות לפני שרכשת מיומנות ובסיס בלימוד.

אני גם חולק על ההנחה שבעולם הישיבות אין מתודולוגיה. הלמדנות הבריסקאית היא כלי אנליטי רב עוצמה, המהווה בעצם את "הפילוסופיה של ההלכה". הבעיה בישיבות כיום אינה חוסר במתודולוגיה, אלא הנתק של הלמדנות מפסיקת ההלכה והצמצום באופקים. הלימוד אינו מסתיים במסקנה הלכתית ("אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"), ולכן הלמדנות נותרת לעיתים כמרחב תיאורטי בלבד שבו ניתן להצדיק כל שיטה בנפרד ללא יכולת הכרעה.

ב. חכמות חיצוניות ככלי עזר:

כאן אני מסכים לחלוטין עם הצורך. טענתי לא פעם שבימינו, בניגוד למה שמקובל לחשוב, השכלה כללית, יכולת חשיבה ביקורתית, והיכרות עם המדע והעולם אינן רק כלים נלווים, אלא תנאי מהותי להיותו של אדם "תלמיד חכם". רב או פוסק שמנותק מדרכי החשיבה המודרניות ומהמציאות הסובבת אותו, יחסר את השכל הישר. החוסר הזה מוביל לקבלת החלטות בעייתיות, וללימוד ולפסיקה שמנותקים מהחיים האמיתיים. לימוד לוגיקה ופילוסופיה מסייע לחשוב בצורה שיטתית ומדויקת, ולנסח טיעונים באופן שמונע טעויות.

ג. אלוהיות (קבלה) כתכלית:

בנקודה זו אני חולק מהותית על הרמח"ל (ועל הרמב"ם, שראה בפיזיקה ומטאפיזיקה את ה"דבר גדול" ובהוויות אביי ורבא "דבר קטן"). לדעתי, בדיוק ההפך הוא הנכון: הדיון ההלכתי, "הוויות אביי ורבא", הוא הדבר הגדול.

הבחנתי בעבר בין "תורה בחפצא" (הטקסט ההלכתי והתלמודי, המהווה את רצון ה' האובייקטיבי) לבין "תורה בגברא" (מחשבת ישראל, פילוסופיה, אגדה וקבלה). לימוד ספרי מחשבה או קבלה הוא בעיניי לימוד של הגויות אנושיות סובייקטיביות (גם אם של אנשים גדולים). אם הלימוד הזה בונה את עולמך הרוחני, הרי שזו "תורה בגברא" ויש לה ערך רב; אך אם לא – זהו עיסוק הגיגי בלבד. לכן, אינני רואה שום "כשל" בכך שתלמידים לומדים שנים ואינם מגיעים לקבלה. הלימוד ההלכתי והלמדני הוא עצמו הדרך העיקרית והעמוקה ביותר להידבק ברצונו של הקב"ה.

ד+ה. האם זה ריאלי והאם כדאי לשאוף לכך?

באופן כללי, אינני מאמין בשיטות לימוד אוניברסליות. התוכנית של הרמח"ל התאימה אולי למבנה האינטלקטואלי שלו, אך כל אדם צריך ללמוד במקום ובצורה שלבו חפץ. השאיפה להקיף את הכל היא יפה, אך אינה פרקטית לרוב בני האדם. הדרך הראויה בעיניי היא לרכוש מיומנות למדנית דרך העיון התלמודי ("למסבר והדר למגרס"), לפתח שכל ישר דרך היכרות עם חכמות העולם (וגם שם אין מרשם אוניברסלי), ולחתור תמיד לסיים את הלימוד במסקנה הלכתית מעשית.

ביחס לביקורתו של הרמח"ל על "פלפוליהם המהבילים" של בני אשכנז – אם כוונתו ללימוד שאינו מחויב לטקסט ולחתירה לאמת אלא ללהטוטנות לשמה (כמו דרושים או פלפולים מנותקים), אני מסכים שאין בכך ערך של לימוד תורה. אך אם כוונתו ללמדנות האנליטית שחותרת להבנת עומק המושגים, הרי שזו ליבת התורה ואין להמירה בפילוסופיה או בקבלה.