ראייה אמפירית לאמונה במוסר?

זה מהווה הוכחה אמפירית לכך שההבנה המוסרית וקבלת ההחלטות יכולות להיות מנותקות מרגש, אבל זו אינה הוכחה אמפירית לכך שקיים מוסר מחייב. יש להבחין כאן היטב בין המישור הפסיכולוגי-עובדתי לבין המישור הפילוסופי-נורמטיבי.

המקרים של אנשים שאיבדו את היכולת לחוות רגשות או אמפתיה, כדוגמת חוקרת המוח ג'יל בולטי טיילור שעברה שבץ, או המתמטיקאי ג'ון נאש שלמד להתעלם מהזיותיו, מוכיחים עובדתית שהם עדיין מסוגלים להבין באופן אינטלקטואלי וקר כיצד ראוי לפעול ולבחור לעשות זאת גם ללא דחף רגשי. התופעה הזו מוכיחה מבחינה אמפירית שהאינטואיציה המוסרית והשיפוט המוסרי הם כישורים קוגניטיביים השייכים לשכל, ולא לרגש. אדם כזה, שפועל מתוך שיקול מוסרי צרוף ומהכרעה בחירית ולא בגלל "כאבי בטן" אמוציונליים, הוא אף מוסרי וטהור יותר. הרגש והאמפתיה משמשים לכל היותר כספקי נתונים שעוזרים לאדם להבין שהזולת סובל, אך הם אינם המוסר עצמו.

עם זאת, אף תצפית אמפירית, כולל זו, אינה יכולה להוכיח את תוקפו המחייב של המוסר. מדע וממצאים אמפיריים עוסקים בעובדות (המצוי), בעוד שהמוסר עוסק בנורמות (הראוי). גזירה של נורמה מתוך עובדה – גם אם זו עובדה נוירולוגית או פסיכולוגית על כך שיש לנו אינטואיציה בשכל – היא טעות לוגית המכונה "הכשל הנטורליסטי".

לסיכום: הראיה האמפירית הזו מפריכה את הטענה שהמוסר הוא רגש, ומוכיחה כי קיים בנו כושר קוגניטיבי-אינטואיטיבי נטול רגש לזיהוי טוב ורע. אולם, הקביעה שהתפיסות של הכושר הזה אכן תקפות ומחייבות באופן אובייקטיבי נותרת מסקנה פילוסופית, הנשענת על האמון שאנו נותנים באותה אינטואיציה מוסרית ככלי תצפיתי (בעיני השכל) על המציאות.