רש"י כותב שק"ו הוא לא דדוקטיבי?

אני לא חושב שהוא מתכוון לדדוקציה במובנה הלוגי החמור. ולו רק מפני שברור שזה לא נכון. דומני שכוונתו היא להבדל בין הרחבה לפרשנות. הפרשנות, גם אם אינה דדוקטיבית, נתפסת כחשיפה של מה שמצוי בכתוב. אתה מפרש את הכתוב. לעומת זאת, הרחבות הן הליכה אל מעבר למה שכתוב. כך למשל את ה' אלוהיך תירא לרבות ת"ח זו הרחבה (זו הדוגמה שמביא הרמב"ם בשורש השני), שכן אף אחד לא מעלה בדעתו לומר שאחרי הלימוד זה מה שכתוב בפסוק עצמו. ברור שהריבוי מ"את" הוא כלל הרחבה, כלומר משהו שבא להוסיף על מה שכתוב. לעומת זאת, גז"ש היא לעולם מופנה, כלומר יש הכרח להסביר מילה מיותרת בפסוק. הגז"ש מגלה לנו שהמילה המיותרת באה ללמד את זה, ולכן דה פקטו מבחינתנו הדין שנלמד ממנה כתוב בפסוק עצמו (במילה המיותרת). שים לב שאפילו קו"ח (לפחות אם אינו של בכלל מאתים מנה) אינו מגלה מה שיש בפסוק אלא מרחיב אל מעבר לזה. לכן זה לא נתפס כפרשנות אלא כהרחבה. זה שהוא הגיוני ולא טקסטואלי לא סותר את זה כמובן. אגב, הר"ש מקינון בספר הכריתות מסביר מדוע ל"ב המידות של ראבשריה"ג לא נכללו בי"ג של רי"ש, ולגבי חלקן הוא  מסביר שהן כמו שכתובות בקרא בהדיא ולכן לא נכללו. מידותיו של רי"ש הן רק כאלו שלא כתובות בקרא בהדיא. אז ההבחנה הזאת כבר נמצאת אצלו, ושם די ברור שזו לא דדוקציה, שהרי מאד לא סביר שיש כמה מידות דרש שפועלות כדדוקציה לוגית. אבל מצד שני גז"ש מופיעה אצל רי"ש, ולכן לשיטת הר"ש ברור שזו לא מידה פרשנית אלא מרחיבה, ובזה הוא דלא כרש"י שהבאת. אגב דאגב, ישנה מחלוקת בין רש"י לתוס' לגבי מידות הדרש של רי"ש. קו""ח אדם דן מעצמו וגז"ש לא. השאלה מיהו יוצא הדופן, כלומר מה דינן של שאר המידות. ככל הזכור לי (איני בטוח כרגע), רש"י כותב שבשאר המידות אדם כן דן מעצמו, וגז"ש היא  יוצאת הדופן. אם כן אז לשיטתו יוצא שגז"ש היא באמת מידה חריגה, וזה כשיטתו שהבאת.  כל טוב,