בהגדרת הספק והכרעותיו

נראה לבאר דלעולם אין הספק נמסר להיות נידון בפני עצמו ע"י הכרעות מסוימות במקום בו המסתפק אינו יודע וחושש, דאי ידיעותיו והרגשות ליבו אינו דבר שנכון להיות נידון בפני עצמו ע"י כללים מסויימים דהרי גישת כאו"א לחששותיו שונה. ונראה לבאר דהספק נמסר להיות נידון כדבר בפנע"צ ולהיות מוכרע בכללים מסויימים במקום בו הצד שמא דבר אסור הוא מצליח להניח לפני המסתפק את האיסור בידיעה וודאית (ויבוארו דברינו ע"פ הא דדיני התורה לעולם אינם חוקים אשר המניעה מלעבוד ע"ד התורה אינה בכך שיפגע בכלל הנאמר בחוק ובראוי והאינו ראוי, אלא דדיני התורה ה"ה תיוויים וחיובים לאדם הפרטי אשר מצווה להמנע מעשייה זו ומורשה בעשייה אחרת – וידיעת האיסור היא היא מקום קיום האיסור דהאיסור קיים במה שהיודע באיסור נצטווה על מניעתו והאינו יודע מציוויו וודאי דאינו נתבע בכך – וממילא צד האיסור ה"ה כמעמיד את האיסור בידיעה זו לפניו).
ונתבע מחמת צד האיסור בהמנעות עשייה זו בוודאי וכנגדו צד המתיר אשר מכחיש את נוכחות איסור בעשייה העומדת לפניו.
ונראה דזהו הגדרת הספק אשר קיימים לפניו האיסור וההיתר יחדיו בתביעת ב' הצדדים (וכמש"כ הריטב"א דביהש"מ הוה יום ולילה, וכ"כ באנדרוגינוס וטומטום וכ"כ בראשונים בטהרות אשר טלית שחציה מצמר הנטמא בנגעים וחציה לא ה"ה ספק וכ"כ הגר"ח בכוי). ונראה דזהו המקום בו ספק נכון להיות נידון בפנע"צ וראוי להמסר לכללים והגדרות מה ראוי וכיצד לדון כל צד בספק ונראה דהכרעות הרוב, חזקה, ס"ס וסוצ"ב ה"ה כללים במערכת זו של הספיקות איזה אפשרות אשר ייתכן ובה אירע המאורע נכונה לעמוד בספק כצד ולתבוע את הנהגותיה, ויתבאר בקצרה.
דהנה עניינא דחזקה התבאר דהוא אי הרשאת ההסתפקות באפשרות אשר נוגדת למוחזק והידוע לנו מקדמת דנא, והביאור הוא עפי"ד דכאשר הוחזקה לנו ידיעה מסוימת והיינו נוהגים ומהלכין על פיה (ולפי חלק מן הראשונים אף בטעות) אפשרות שונה מן המוחזק לנו בידיתו אינה אפשרות הראויה לעמוד לפנינו כצד בספק ולתבוע את הנהגותיה, מול אותו צד אשר הוחזק לנו בהנהגתו.
וכן נראה דהוא עניינא דרוב אשר נאמר דבמצב ספק אשר רובם של צדדים נוטים להכריע כצד מסויים א"כ הנכון בכה"ג הוא להלך ע"פ הרוב, ולא להלך כמסתפק מחמת צד מיעוט מכיון שנכון הוא לנהוג ע"פ הרוב וממילא צד מיעוט אינו רשאי לתבוע מן המסתפק את הנהגותיו במקום צד הרוב (ובחזקה אין אפשרות השינוי נכונה כצד מחמת אלימות הצד שכנגדה בהתחזקות שבה ומשא"כ ברוב צד המיעוט נפגם בהיותו צד נכון כל עוד היותו מיעוט המקרים).
אך ישנו שוני מסוים בין רוב לחזקה, אשר בחזקה אין תוכן אמת להחזקה בעלמה אלא דדרישת הצד אשר הוחזקנו בו הוא שהבא לדון צד אחר עליו הראיה משא"כ ברוב הכרעתה מחמת דישנו תוכן אמיתי אשר בספיקות נכון הוא להלך אחר הרוב – ונראה דזה מעלת הרוב ע"פ חזקה.
וכמו"כ נראה לבאר עניינא דס"ס אשר לא מצאנו מקרא ללמדנו כלל זה, ונראה דעניינו מחמת דכל צד איסור בפנע"צ, אינו נכון בתביעת הנהגותיו מחמת צד ההיתר בספק השני וממילא כל צד בספק אשר על אף נשלול את הצד שכנגדו לא יהיה נכון בהנהגת הדין וודאי דנפסל בהורתו מלהיות צד בספק, ולחוש לצד האיסור בשני הספיקות יחדיו אין אנו מצווים.
ונראה עפי"ד אף לבאר סוגיא דסד"א לחומרא או לקולא אשר נח' בו הר"מ והרשב"א ועפי"ד נראה דס"ל להרשב"א דבספק דאו' אשר לא נמצאה לו הכרעה בכללי הספיקות א"כ נכונה תביעת ההמנעות מן העשייה של צד האיסור בתביעתה אף מול צד ההיתר דצד איסור הגם שקיים רק כצד בספק נכון הוא בתביעת הנהגת ההמנעות אף בהיות צד המכחיש את קיום האיסור, וע"ז פליג ארמב"ם וס"ל דהוא רק דינא דרבנן. אמנם נידון זה דסד"א אינו בכללי הגדרות הספק למסתפק אלא במצב הספק ראוי לדון באלימות תביעת כל צד בהנהגותיו.