בין אנסלם לקומפטיביליזם

קראתי אצל אנסלם טיעון נגד ההנחה שבחירה חופשית מחייבת בהכרח שתי אפשרויות ממשיות: לעשות מצווה או לעשות עבירה. לדבריו, עצם מושג הבחירה אינו תלוי דווקא בריבוי אפשרויות. ייתכן מצב שבו עומדת לפני האדם רק אפשרות אחת – קיום המצווה – ואף על פי כן יש כאן בחירה אמיתית (ולדעתו אף נעלית יותר). מדוע? מפני שהאדם פועל מתוך רצון, השתוקקות והכרה פנימית שזה הדבר הנכון. הוא אינו נדחף מבחוץ ואינו נאנס, אלא עושה את הדבר מפני שהוא עצמו רוצה בו. לעומת זאת, ה'תלמיד' אצל אנסלם סבור שבחירה מחייבת כמה אפשרויות. רק כאשר האדם יכול לפנות גם לטוב וגם לרע, למצווה וגם לעבירה, יש משמעות להכרעה ביניהן.

שקראתי את זה לראשונה חשבתי שבעצם זו העמדה של הקומפטיביליזם (וכך ראיתי שהציגו את זה בכמה מקומות). אבל דומני שמדובר בטענה אחרת. בקומפטיביליזם הטענה היא שגם אם המעשה מוכרח מבחינה דטרמיניסטית, עדיין הוא נחשב חופשי כל עוד הוא נובע מרצונו וטבעו של האדם. כאן, לעומת זאת, אני חושב שהשאלה מעט שונה: האם עצם מושג הבחירה מחייב ריבוי אפשרויות, או שמספיק שהמעשה אינו נחווה אצל האדם כאונס, אלא נובע מרצונו הפנימי.

כלומר, אם בפועל קיימת רק אפשרות אחת, הרי שמבחינה אובייקטיבית זהו סוג של אונס (אין לאדם ברירה אלא התוצאה הסצפיצית הזו). אבל אם האדם אינו מודע לכך, ואם הוא באמת רוצה באפשרות הזו מצד עצמו – והרצון הזה אינו מוכרח דטרמיניסטית אצל האדם – מדוע לשלול ממנו את שם הבחירה? מבחינתו, הוא לא הוכרח, הוא רצה והבין ופעל מתוך עצמו. השאלה היא האם זה מספיק כדי להיחשב בחירה. מה דעתך?