השפעת קאנט על תפיסת עולמך

כמדיניות, אני לא עוסק במחקר של עצמי ושל משנתי. אם מישהו רוצה לעשות מחקר כזה ייכבד ויעשה בעצמו אבל כמה טוב שיש מחברת, והרי תשובתה:

השפעתו של קאנט עליי מתמקדת בעיקר בשני תחומים יסודיים: תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה) ותורת המוסר.

בתחום תורת ההכרה והפילוסופיה של המדע, קאנט היה זה שהניח את האצבע במדויק על השבר שנוצר בעקבות הספקנות האמפיריציסטית של דייוויד יום. הוא ניסח מחדש את הבעיה באופן מבריק תחת הקטגוריה של "משפטים סינתטיים א-פריורי" – קרי, כיצד ייתכן שאנו מנסחים חוקי טבע, שמוסיפים לנו מידע עובדתי על העולם (סינתטי), ללא הסתמכות על תצפית ישירה ומוחלטת (א-פריורי).

מה שאני מעריך במיוחד במהלך הזה הוא המתודולוגיה של קאנט, שאותה אני מכנה טיעון "תיאולוגי" (או "חושף"). קאנט לא שאל האם ייתכנו משפטים כאלו, אלא כיצד הם ייתכנו. היה ברור לו שהמדע מתקדם ועובד, ולכן במקום להטיל ספק במסקנה שקיימת חוקיות, הוא הלך צעד אחורה ושאל אילו הנחות עלינו להניח כדי להצדיק את העובדה הזו.

בנוסף, אני מסכים לחלוטין עם ההבחנה היסודית שלו בין "הדבר כשלעצמו" (נואומנה) לבין "הדבר כפי שהוא מופיע לעינינו" (פנומנה). כשאנו רואים צבע או שומעים קול, אנו תופסים גלים אלקטרומגנטיים או אקוסטיים שמתורגמים לשפה של ההכרה שלנו. בניגוד לפרשנים רבים שטוענים שקאנט דיבר כאן על "מגבלה" אנושית, לדעתי זו כלל לא מגבלה אלא פשוט ההגדרה של "תפיסה" – להכניס את הנתפס למערכת המושגית וההכרתית של התופס.

(אציין במאמר מוסגר, שלמרות שאני מאמץ את ניסוח הבעיה שלו ואת ההבחנה הזו, אני חולק לחלוטין על הפתרון שקאנט הציע לבעיה דרך משקפי ה"קטגוריות". לדעתי הפתרון נעוץ בכך שהאינטואיציה שלנו היא כושר תצפית שכלי שמכיר את העולם, ולא רק תבנית חשיבה פנימית).

בתחום המוסר והאתיקה, אני מגדיר את עצמי כקאנטיאני. אני דוגל לחלוטין בגישתו הדאונטולוגית, לפיה המוסר אינו נמדד במבחן התוצאה והתועלת (טלאולוגיה), אלא ברצון הטוב ובמחויבות לעשות את הטוב מצד עצמו.

"הצו הקטגורי" שלו – עשה את מעשיך רק על פי הכלל שהיית רוצה שיהפוך לחוק כללי – הוא קריטריון היפותטי גאוני שקובע מהו מעשה מוסרי. זהו כלי שמראה מדוע למשל חובה עליי להצביע בבחירות או מדוע אסור לי להעלים מס בסכום קטן, גם כאשר ההשפעה התוצאתית של המעשה הבודד שלי על אוצר המדינה או על זהות השלטון היא אפסית. זה אינו חשש תוצאתי ש"אם אני אעשה כולם יעשו", אלא קביעה עקרונית שאם לא הייתי רוצה עולם שבו זהו החוק הכללי, המעשה פסול מוסרית.

מעבר לכך, אני נשען לא מעט על מהלכו של קאנט המציג ראיה מן המוסר לקיומו של אלוהים. למרות הדימוי שלו בציבור כ"אבי המוסר החילוני ההומניסטי", קאנט עצמו הבין היטב שכדי שלצו המוסרי יהיה תוקף מוחלט ואובייקטיבי שמחייב אותנו באמת, חייב להיות מקור סמכות שמעניק לו את התוקף הזה. אני משתמש במהלך הזה כדי לטעון שמי שמקבל ברצינות את קיומו של מוסר אובייקטיבי ומחייב, בעצם מניח במובלע את קיומו של אלוהים.