ביקורת על הראיה מן המוסר

שלום הרב,

הטיעון מן המוסר שאתה מציג בספרך אינו הכרחי לוגית, מכיוון שהמוסר מתקיים כחוק שכלי מחייב שאינו מצריך נזקקות לאלוהים כהסבר לקיומו. המוסר האובייקטיבי – המיוצג למשל בקביעה שאסור לרצוח – מתפקד כחוק לוגי מוחלט ויציב בפני עצמו, בדיוק כמו חוק מתמטי קשיח כגון ששתיים ועוד שתיים שווה ארבע. חוק שכזה הוא אמת המובנת מאליה וכפויה ישירות על התבונה, ולכן הוא מחזיק את עצמו ואינו זקוק ל"מחוקק" או לישות מטאפיזית חיצונית שתעניק לו תוקף. השכל האנושי מחווט במבנהו הבסיסי בצורה כזו שהוא פשוט אינו מסוגל מבחינה הכרתית לחשוב אחרת או להעלות על הדעת את הטענה שלרצוח סתם זה מוסרי, בדיוק כפי שאין הוא מסוגל לתפוס את הטענה ששתיים ועוד שתיים שווה שש.

עובדה זו מתבטאת היטב במציאות ובשטח דרך ההסכמה הכללית והמובנית על כך שרצח הוא פסול מיסודו, כפי שניתן לראות במחלוקות הציבוריות והפוליטיות בישראל בין ימין ושמאל, ואפילו בדוגמה ההיסטורית של הנאצים, שנזקקו לעיוותים לוגיים ולהגדרות מחדש של המציאות כדי להצדיק את מעשיהם. אדם שבוחר לרצוח אינו עושה זאת מתוך מחשבה שרצח סתם הוא מעשה מוסרי ותקין; הוא פועל כך או מתוך כניעה מוחלטת ליצרים שלו, או מתוך העדפה אינטלקטואלית של ערך אחר שלדעתו גובר על השיקול המוסרי בנסיבות העניין. לפיכך, הראיה האמיתית והיציבה מבוססת אך ורק על הכפייה השכלתנית הטהורה שממנה אי אפשר להשתחרר.