בעל דין שיודע מקור הלכתי כנגד עצמו

בעל דין שמצא מקור הלכתי חזק כנגד עצמו, האם חייב לחשוף את הידוע לו בפני הדיינים? חשבתי לתומי שברור שכן, אחרת הוא סתם גנב, אבל שמעתי מישהו בר אוריין זקן ממשפחתי המורחבת שסיפר שבדידו הווה עובדה והוא הכיר את שיטת הדיין בנושא שבנויה על פירוש בירושלמי מכח קושיה ואותו בר אוריין שהיה בעל דין היה בידו ירושלמי אחר שמפיץ אור על הירושלמי הראשון שאמורא מסוים שם הוא לשיטתו בירושלמי השני ודלא כהלכתא כך שלא צריך את הפירוש המחודש, והוא לא גילה לדיין, ונגמר הדין לזכות אותו בעל דין, ולדבריו אחרי שב"ד פסק אז בוודאי הממון שבידיו ממון כשר ועוד שדעת בני אדם לעשות מקח וממכר על דעת הדיינים כמות שהיא, ואחרי שנים ראה שאותו דיין מצא או אמרו לו את הירושלמי השני ואכן חזר בו. המעשה עצמו אם היה או לא היה אני לא יודע, האדם כבר מבוגר והסיפורים שלו נהיים מוזרים עם השנים, אבל הרעיון מעניין, האם יש צד כזה שבעל דין יסתיר מקור או סברא הלכתית שהוא רואה שהדיינים לא יודעים?